מצוה:שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שיכר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שיכר
מצוה זו נוהגת בזמן הזה

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל. (במדבר ו, ג)

בחז"ל

בראשונים
משנה תורה: הלכות נזירות, פרק ה
ספר המצוות לרמב"ם: לאו רב    ספר החינוך: מצוה שסח    ספר מצוות גדול: לאו רמג


שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר

שלא ישתה הנזיר יין או כל מיני שכר שעקר ערובו יהיה יין, שהוא מיחל הענבים. דאלו מיחל שאר פרות, אף על פי שנקרא שכר לא נאסר על הנזיר, אלא בתערבת היוצא מן הגפן, ועל זה נאמר (במדבר ו ג) מיין ושכר יזיר וגו'. וכל משרת ענבים לא ישתה. כלומר, שכל תערובת שיש בו ענבים בכלל האיסור. והפליג במניעה ואמר, שאפילו נתחמץ היין או השכר, שנתערב היין עמו אסור לשתותו, ועל זה אמר הכתוב, חמץ יין וחמץ שכר לא ישתה. ואין אלו שני לאוין, כלומר, לאו ביין ולאו אחר בחמץ, שהרי לא אמר יין לא ישתה וחמץ יין לא ישתה. ולמדנו מעתה, כי השותה יין וחמץ אינו לוקה אלא על אחת.

משרשי ענין הנזירות אכתב במצות גדול שער נזיר בסדר זה (מצוה שעד) מה שידעתי וגדל הרחקת הנזיר מכל תערבת היין הכל מן הטעם הכתוב שם.

מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (נזיר לד ב), שכל היוצא מן הגפן בין פרי בין פסלת, כלומר, הזג שהיא הקלפה, והחרצן שהוא הזרע שבתוכו אסור לנזיר. וכמו שמפרש בכתוב, אבל העלין והלולבין והגפנים והסמדר הרי אלו תרין שאינן לא פרי ולא פסלת, אלא כמו עץ הם נחשבים. ויתר רבי פרטי המצוה מבארת במסכתא הבנויה על זה והיא מסכת נזיר (פרק שלשה מינין).

ונוהג איסור זה בזכרים ונקבות בכל מקום ובכל זמן, שכל מי שנדר נזירות חייב להזיר מיין ושכר, וחמץ יין וחמץ שכר, ומכל משרת ענבים. והעובר על זה ושתה רביעית לג יין, או אכל כזית ענבים לחים, או יבשים, או מפסלת שלהם שהוא החרצנים והזגין חייב מלקות. ואפילו אכל כזית בין הכל, כלומר שלקח מעט מעט מכל אחד מאלו שזכרנו עד שיהיו בין כולם שעור כזית ואכלו לוקה, שכל אסורי נזיר מצטרפין זה עם זה לכזית להלקות עליהן, אבל שאר אסורין שבתורה אין מצטרפין זה עם זה, חוץ מבשר נבלה עם בשר טרפה, ופגול עם נותר שמצטרפין. וששה דברים שבקרבן תודה, שהן חלב ובשר וסלת ושמן ויין ולחם גם כן מצטרפין, ואין צריך לומר שכל דבר שהוא משם אחד שמצטרף, כגון נבלת שור ונבלת שה ונבלת צבי כיוצא בזה ‏[1].

ולמדונו זכרונם לברכה, שאיסור באיסור הוא שמצטרף לכזית, כאלו שזכרנו, אבל היתר אינו מצטרף לאסור בכל האסורין שבתורה, כלומר שמי שאכל חצי זית איסור וחצי זית היתר מערבין ביחד לא יתחייב מלקות, בין באסורי נזיר בין בכל שאר האסורין, ואפילו בקדשים ובשר בחלב וגעולי גוים שיש בהם קצת חדוש, כמו שמפרש בפסחים (דף מד:) ובנזיר (דף לז:), גם כן מכיון שלא אכל כזית מן האיסור אין חיוב מלקות בדבר לעולם, שאין הלכה כרבי עקיבא דסבירא ליה הכי במסכת נזיר פרק שלשה מינין (שם א) ויליף לה מקרא דוכל משרת. אלא הלכה כרבנן דפליגי עליה ומוקמי האי קרא התם. וכן במסכת פסחים, (שם) ללמד ממנו שטעם האיסור אסור כמו עיקרו, בין בנזיר בין בכל אסורין שבתורה, וכן נאמר שם, והאי וכל משרת להכי הוא דאתא, ההוא מבעי ליה לכדתניא משרת לתן טעם כעקר, שאם שרה ענביו במים ויש בהם טעם יין אסור. מכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה, ומה נזיר וכו', עד הא מני רבנן, ואיכא [ואנא] דאמרי כרבי עקיבא.

ופרוש טעם כעקר הרבה פרושים נאמרו בו, ואחד מהם, והוא הטוב לפי הדומה, שכל אסור שאינו במינו אלא שנתערב בתוך היתר ונתן טעם בו לאפוקי אם נתערב במינו, שאין כאן נתינת טעם, על זה אמרו זכרונם לברכה שטעם האיסור אסור כמו עיקרו של איסור, ולזה הוצרך מקרא זה דוכל משרת, שאם לא שלמדנו דבר זה מן המקרא הזה הייתי דן שכל שנתערב איסור בהיתר במינו או אפילו בשאינו מינו, שיבטל ברוב מן הכלל הידוע לנו מדין התורה דחד בתרי בטל, כלומר ברבא, דלשון תרי לאו דוקא. ואחר שידענו זה יש לנו לדון הטעם כמו הממש. ומה הוא הדין הידוע לנו בממשו מבלי תערבת? שמי שאכל כזית איסור מבלי שהית שעור אכילת פרס שלוקה עליו, אבל שהה יותר מזה פטור, וזה הדין בעצמו הוא שנאמר בטעמו, שאם נתערב מן האיסור בהיתר כזית בכדי אכילת פרס ואכל ממנו שעור אכילת פרס מבלי שהיה הנזכרת לוקה עליו, אכל ממנו פחות מכן או שנתערב בו מן האיסור פחות משיעור זה אינו לוקה עליו. וכמו כן אמרו קצת המפרשים, שבכלל אסור טעמו ולא ממשו להלקות עליו הוא, כל זמן שנתן האיסור טעם בהיתר כל כך כאלו נתערבו בו אסור כזית בכדי אכילת פרס, ואף על פי שלא ידענו כמה שעור נכנס בו מממשות האסור. ולא כך דעת הרב משה בן מימון זכרונו לברכה לפי הנראה מדבריו בהפלאה (פ"ה מהל' נזירות ה"ד) וקדשה (פ"טו מהל' מאכלות אסורות ה"ג) אלא דלא לקי לעולם לדעתו עד דעתנו שאכל ממשות האסור כזית, או בפני עצמו, או בתערבת כזית בכדי אכילת פרס, ולפי סברתו זאת, מה שאמרו שם משרת ליתן טעם כעקר, כגון ששרה ענבים במים לענין אסור הוא שאמרו כן ולא למלקות.

הערות

קישורים