מצוה:שלא יאכל הנזיר קליפת הענבים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שלא יאכל הנזיר קליפת הענבים
מצוה זו נוהגת בזמן הזה

כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל. (במדבר ו, ד)

בחז"ל

בראשונים
משנה תורה: הלכות נזירות, פרק ה
ספר המצוות לרמב"ם: לאו רו    ספר החינוך: מצוה שעב    ספר מצוות גדול: לאו רמז


שלא יאכל הנזיר קליפת הענבים

שלא יאכל הנזיר קליפת הענבים. שנאמר (במדבר ו ד) ועד זג לא יאכל. ופרוש זג היא הקליפה. כל ענינה במצות הקודמות. ונתרבו האזהרות בהרחקת היין ובכל היוצא מן הגפן לפי הדומה, מפני שיש בכל היוצא ממנה, כח רב להגדיל היצר, וזה ידוע לחכמי הטבע.

וכתב הרב משה בן מימון זכרונו לברכה (ספה"מ ל"ת רו) והראיה על היות אלו החמשה, כלומר היין והענבים, והצמוקים והחרצן והזג, כל אחד ואחד מצוה בפני עצמה שהרי מתחייב אדם מלקות אחת על כל אחד ואחד וכמו שאמרו זכרונם לברכה במשנה (נזיר לד ב) וחייב על היין בפני עצמו, ועל הענבים בפני עצמן, ואמרו כן במסכת נזיר (דף לח:) אכל ענבים לחים ויבשים, חרצנים וזגין, וסחט אשכל של ענבים ושתה לוקה חמש, וכשרצו שם לקים, שזה התנא דתני מלקיות, תנא ושיר, ושיתחייב הנזיר יותר מחמש מלקיות, ואמרו והא שיר לאו דלא יחל ולא אמרו והא שיר לאו דחמץ, והטעם לפי שלא יתחייב על היין ועל החמץ שתים, כמו שאמרנו, מפני שהחמץ נאסר מחמת עיקרו שהוא יין, וענין הכתוב כאילו אמר שעקר אסורו של יין לא סר ממנו בהפסדו, כמו שזכרנו למעלה במקומו (מצוה שסח). וממה שראוי שתדעהו, שאלה אסורי נזיר מצטרפין כולן לכזית ולוקין על כזית, עד כאן.

הערות