מצוה:לא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד
• מצוה זו נוהגת בזמן הזה •
וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד.
(ויקרא כב, כח)
הזהירנו משחוט בהמה ובנה ביום אחד, בין בקדשים בין בחולין, והוא אמרו "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).
ומי שעבר ושחט – לוקה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בחמישי מחולין (משנה, חולין, פרק ה').
שלא נשחוט בהמה ובנה ביום אחד, בין בקדשים בין בחולין, שנאמר "אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח).
משרשי המצוה שייתן האדם אל לבו כי השגחת השם ברוך הוא על כל מיני בעלי חיים בכלל, ועם השגחתו עליהם יתקיימו לעולם, כי השגחתו בדברים זהו קיומם, ועל כן לא יבטל מן המינין לגמרי כל ימי עולם, ואף על פי שהשגחתו על מין האדם בפרט, וכמו שכתבתי למעלה בסדר "אשה כי תזריע" (מצוה קסט), לא כן מיני שאר בעלי חיים, אלא דרך כלל במין ישים השגחתו ברוך הוא, ועל כן נמנענו מלכלות האילן וענפיו ביחד, לרמז זה. ועוד נוכל לומר בענין על צד הפשט כמו כן, שהוא לקבע בנפשותינו מידת החמלה ולהרחיק מידת האכזריות, שהיא מידה רעה. ולכן אף על פי שהתיר לנו האל מיני בעלי חיים למחייתנו, ציונו לבל נהרוג אותו ואת בנו ביום אחד, ולקבע בנפשנו מידת החמלה.
דיני המצוה מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין פב.) שאין חילוק בין אותו ואת בנו, או בנו תחילה ואחר כך האם. ומה שאמרו (דף פג.) דבארבעה פרקים בשנה, המוכר בהמה לחברו צריך להודיעו "אמה מכרתי לשחוט", לפי שבארבעה זמנים אלו כל הקונים מן הסתם לשחטן לשעה קונים. ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, וכדברי רבי יוסי הגלילי, אף בערב יום הכפורים בגליל. והא דתנן: צריך להודיעו, דווקא המוכר צריך להודיע הדבר, אבל הלוקח אינו צריך לשאול משום דספק ספיקא הוא עליו שמא אין לה אם, ואם יש לה שמא לא מכרה לשחוט. ומה שאמרו (דף פב.) דשניים שלקחו פרה ובנה, שזה שלקח ראשון ישחט ראשון, ואם קדם השני ושחט שלא כדין אסור הראשון לשחוט.
ודין השוחט פרה ושני בניה או שני בניה ואחר כך היא, וכן היא ובתה ובת בתה. ומתר לשחוט האם עם בת בתה, שלא אסר הכתוב אלא אותו ואת בנו. ומה שאמרו שאם שחט האם ובת בתה ואחר כך הבת שאין סופג אלא ארבעים, ואף על פי שבשחיטת בת זו עובר שני לאוין משום אותו ואת בנו, ובנו ואותו, מכל מקום חד מעשה הוא.
ומה שאמרו זכרונם לברכה (דף עח:) שאיסור אותו ואת בנו אינו נוהג אלא בנקבות, שאמרו בפירוש בנו – מי שבנו כרוך אחריו, דהיינו הנקבה. ומכל מקום הכי אסיקנא בחולין (דף עט.) עם הפירושים הטובים, שאם נתברר לנו הדבר שהוא אביו ודאי, שאין שוחטין אותו עם בנו ביום אחד, משום דפסקינן שם הלכה כרבי יהודה. ורבי יהודה לפי הנשמע מדבריו ספוקי מספקא ליה אי חוששין לזרע האב אם לא, מדקאמר לענין כלאים בפרדות אין מרביעין עליה לא סוס ולא חמור אלא מינה, ואי הוה סבירא ליה דאין חוששין ודאי לזרע האב לא היה אומר כן, אלא הכי הוה ליה למימר, אין מרביעין עליה אלא מינה, מצד אם, אלא ודאי לרבי יהודה ספוקי מספקא ליה, וכי קאמר אין חוששין לזרע האב, כונתו לומר שלא נחוש לזרע האב להקל בדבר, אבל להחמיר, ודאי נחוש לזרע האב. ובכל מקום שיהיה חמרא כשנאמר שלא נחוש, אז נאמר שאין חוששין לו, דכיון דספוקי מספקא ליה אזלינן לחמרא בכל מקום. ולפי זה, היכא שאנו יודעין ודאי הזכר נחוש לו בענין אותו ואת בנו. ויתר פרטיה, בחולין פרק שמיני.
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר על זה ושחט אותו ואת בנו ביום אחד או בנו ואותו חייב מלקות.
הלכות אותו ואת בנו
כתוב בפ' אמור בעניין הקדשים ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. [בחולין דף ע"ח] אותו ואת בנו נוהג בין בארץ בין בחו"ל, בחולין ובמוקדשין, ואינו נוהג בחיה ובעוף. כדתניא בת"כ [אמור פ' ח'] שור ולא חיה, שה ולא עוף, שאם היינו לומדין שור שור משבת לרבות את הכל אם כן שה למה נכתב [שם] והשוחט אותו ואת בנו ביום אחד, הבשר מותר באכילה והשוחט לוקה. ואינו לוקה אלא על שחיטת האחרון, לפיכך אם שחט אחד משניהם ובא חבירו ושחט את השני, חבירו לוקה. ושנינו שם [בדף פ"ב] שנים שלקחו פרה ובנה, זה שלקח ראשון ישחוט ראשון.
תניא בת"כ [אמור פ' ח'] לא תשחטו פרט לשוחט ונתנבלה בידו שמותר לשחוט את השני. [שם דף פ"א] וכן הנוחר והמעקר פטור מאותו ואת בנו אבל השוחט לכלבים או לרפואה או לעכו"ם חייב. ת"ר [שם דף ע"ט] אותו ואת בנו נוהג בכלאים, כגון כבש שבא על העז ושחט את העז ובנה, לוקה, או להפך. אבל בכוי נחלקו שחכ"א נוהג ור"א אומר אינו נוהג בו ומפ' רב חסדא [שם] איזהו כוי שנחלקו בו חכמים ור"א [שם] ומפרש במסקנא שנחלקו בין נולד מתיש הבא על הצביה בין נולד מצבי הבא על העז. [שם] ובין רבי אליעזר ובין חכמים מסופקין אם חוששין לזרע האב או אין חוששין אלא שחכמים אומרי' [שם בדף פ'] שם ואפי' מקצת שה אמרי' ור"א סובר שאין אומרים כן וכן מפרש בפ' הזרוע [דף קל"ב] ובפ' אותו ואת בנו [דף ע"ט] מסקינן שר' יהודה מסופק כמו כן אם חוששין לזרע האב ואוסר לקשור בקרון שתי פרדות להנהיגם עד שיהו שוות מאב ומאם. ובכתובות [דף קי"א] פוסק הלכה כרבי יהודה בפרדות וגם ר' אבא [בפ' אותו ו"ב דף ע"ט] מצינו שצוה לשמש שלו שלא יביא פ' פרדות בקרון אא"כ דומות יחד. וגם רב פפא שאומר [שם] שכשאזניו גדולות וזנבו קטן שהוא בן חמור וכשאזניו קטנו' וזנבו גדול הוא בן הסוס, משמע שהיה אוסר אם אין דומין זה לזה. [שם דף ע"ח]
תניא אותו ואת בנו נוהג בנקבות שזה בנה ודאי וכתיב בנו שמשמע מי שבנו כרוך אחריו זהו האם אבל האב והבן מותר לשחוט ביום אחד. וחנניה אמר אף באב ובבן נוהג שסובר חוששין לזרע האב. אמר שמואל [שם דף ע"ט] הלכה כחנניה ובנו לאו דווקא דהוא הדין בתו ומסיק שם שלדברי חנניא כל מיני פרדות אחד הן ומותרין לקושרן בקרון אע"פ שאינן שוות מאב ומאם כיון שחוששין לזרע האב וכן חשוב צד אב כמו צד האם. פסקו ה"ג ורב אלפס [שם] שאין הלכה כחנניה לא באותו ואת בנו ולא בפרדות מאחר שמצינו בכתובות [דף קי"א] שפוסק הלכה כרבי יהודה בפרדות וגם האמוראים היו נוהגים כן כאשר ביארנו למעלה אמנם פסק שפסק שמואל כחנניה יכול להתקיים לאסור מספק מאחר שרבי אלעזר וחכמים ורבי יהודה מסופקין אם חוששין לזרע האב אבל אינו לוקה מאחר שאנו מסופקים בדבר ואונקלוס שתרגם ושור או שה ותורתא או שיתא תפס דבריו באם ללקות עליו אבל מודה שאף באב ובבן אסור מספק כאשר בארנו.
שנינו [בחולין דף פ"ג] בארבעה פרקים בשנה המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו לומר כבר מכרתי לאחר או בתה או אמה לשוחטה כדי שימתין זה האחרון ולא ישחוט עד למהר ואלו הן ערב י"ט האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה אמר ר' יהודה אמתי בזמן שראה זה שלקח באחרונה נחפז לקנות והיה בסוף היום שחזקתו שהוא שוחט בתה אבל אם היה ריוח ביום אינו צריך להודיע שמא לא ישחוט אלא למחר ומודה רבי יהודה במוכר את האם לחתן ואת הבת לכלה שצריך להודיעו שהדבר ידוע ששניהם שוחטין ביום אחד [שם] תניא אם לא הודיעו הולך ושוחט ואינו נמנע, פי' למדת מכאן שאע"פ שרבי יהודה אוסר באב ובבן מספק תפש בדבריו האם מפני שהוא הודאי ללקות עליו כאשר בארנו על תרגומו של אונקלוס שנינו (ג) יום אחד האומר באותו ואת בנו הלילה הולך אחר היום כמו ביום אחד האמור במעשה בראשית לפיכך שחט הראשון בתחילת לית רביעי לא ישחוט השני עד תחילת ליל חמישי ואין חילוק בין שחט הבן תחילה לשחט האב תחילה.