מעשה רוקח על המשנה/עדיות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

מסכת עדיות[עריכה]

במסכת זו יש שמנה פרקים והתחלת אותיות עולים תתקל"א, וסופי האותיות עולים קמ"א -- כל זה צריך טעם ודעת. וידוע דמסכת זו נישנית ביום שהושיבו את ר' אלעזר בן עזריה לנשיא ונתרבו התלמידים, שהיה ראב"ע דורש לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וסלקוהו‏[1] לשומר הפתח וההוא יומא ניתוספו כמה מאה ספסלי, חד אמר ארבע מאה ספסלי וחד אמר שבעה מאה. ועיין באריכות הגמרא פרק תפלת השחר (ברכות כח, א).

וכבר הקשו בגמרא זו כמה קושיות, למה באמת נישנית באותו יום מסכת עדיות. וגם במנין הספסלים שניתוספו דפליגי וכי פליגי במציאות?

ודאי על פי פשוטה יש לומר דדברי שניהם באמת נאמרו, שניתוספו ת"ש ספסלי אך מהם היו ת' ספסלי שלמדו לשמה וש' ספסלי שלמדו שלא לשמה. נמצא ראו שמלבד הטעם שמתוך שלא לשמה בא לשמה אין למנוע מלבא כולם לבה"מד כי האדם יראה לעינים שנראים שלמדו שלא לשמה ובאמת לומדים לשמה.

אבל מכל מקום קשה - יאמר סתם "אתוספו כמה מאה ספסלי"? ונלע"ד שראב"ע וכל החכמים היו מסופקים בדין זה אם הלכה כר"ג שלא היה מניח לכנוס אם לא היו יודעים בודאי שלומד לשמה או הלכה כראב"ע דיכנסו הכל, ורצו לדעת אם השכינה מסכים עמהם כי בוודאי בקבוץ הקדוש הזה היה השכינה תמיד עמהם. אך חששו דלמא באמת השכינה לא יסכים עמהם ויצטרכו לביישם למחר שלא יכנסו עוד וגדולה הבושה.

לכן הסכימו בחכמתם שיצא הכרוז כך, שהיום הזה ניתן רשות לכל התלמידים לכנוס, וכל מי שיודע איזה עדות באיזה דין שיש לו בקבלה יבא ויעיד לפני החכמים ונתאספו הכל, שלענין עדות בודאי הכל כשרים (ולכך התחיל בעדות ראשון שבאו שני גרדיים משער האשפות והעידו מה שקיבלו וקיימו חכמים את דבריהם)‏[2]. נמצא אם השכינה יסכים עמהם - מה טוב ומה נעים - ישארו תמיד בבהמ"ד, ואם השכינה לא יסכים עמהם אזי אין להם ביוש למחר ויחזיר[3] שומר הפתח למקומו. לכך נישנית בו ביום מס' עדיות. כנלע"ד דבר אמת וברור.

ובאמת השכינה הסכימה עמהם מכח הטעם שמתוך שלא לשמה בא לשמה, וגם מכח טעמא דידי שמתוך שנדחו אלו נדחו גם כן הרבה שלומדים לשמה. והנה הסימן שהסכים הקב"ה עמהם ראו במנין התלמידים שניתוספו, דבאמת הוא דבר פלא שיתוספו מנין מכוון, למר ת' ולמר ת"ש, לא פחות ולא יותר. וידוע דאות ת' היא בחינת מלכות ואות ש' הוא בחינת יסוד דנוקבא. ושניהם נקראים "עדות". ועיין כל זה בספר מאורות נתן באות ש' ובאות ת' ובאות ע' עדות.

נמצא במנין הספסלים שניתוספו במכוון, למר ת' ולמר ת"ש, היה להם עדות שהדין עמהם. וגם למ"ד ת' מורה על חותמו של הקב"ה שהוא אמת כדאיתא במס' שבת פרק במה בהמה (דף נה.) גבי "והתוית תי"ו".

הכלל הוא שראו הלכה שיכנסו הכל לבה"מד, ועל דרך "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבה"מד, אם אבן הוא נימוח וכו'".

ונלע"ד רמז נכון לזה על פי הדין דבִרְיה טמאה בטלה בתתקס"א כמו שכתבתי במסכתא תרומות בזה דברים נכונים בע"ה, וכשתחשוב ב' תיבות בית המדרש תמצא מכוון תתק"סא. ולזה קאמר "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" -- דשם יתבטל בודאי.

(פ"מ טעם על מנין הפרקים וחשבון התחלת אותיות)

ובזה נבא לביאור שכל זה רמז לנו רבינו הקדוש במסכתא זו שלכך יש בה ח' פרקים כנגד ח' אותיות בית המדרש, שכל המסכתא נישנית ביום אחד בבה"מד, וכנגד ח' אותיות כרם ביבנה, וכנגד ח' אותיות אהיה בינה, שסוד בה"מד בסוד שם אהיה במילוי ברבוע בסוד בינה כידוע. והתחלת אותיות תת"קלא, עם ח' אותיות, עולים כמנין ילמוד אפילו שלא לשמה, שבאותו היום נקבע ההלכה כך.

עוד טעם על ח' פרקים כנגד ח' אותיות חסד גבורה. ולכך מתחיל המסכתא בפלוגתת שמאי והלל וחכמים, שידוע דשמאי היה מצד הגבורה ולכן תמצא מכוון שמאי עם האותיות עולה כמנין מצד הגבורה. הילל מלא יוד -- כאשר מרומז בתורה בפסוק (שמות ד, טז) "ה'וא י'היה ל'ך ל'פה", ר"ת הילל -- עולה כמנין חסד עם האותיות. וחכמים המה בסוד ת"ת שהוא המכריע בין חסד וגבורה ונוטה לצד חסד. לכן תמצא תיבת חכמים עולה כמנין אל אלהים עם הכולל כידוע. ולכן החכמים המה מכריעין בכאן בין שמאי והלל.

לכן מתחיל המסכת בדין הראשון דהוא חידוש גדול; שמאי, שהוא מצד הגבורה וראוי להחמיר, מיקיל בדין זה מאוד ואמר דיין שעתן. והילל, שהוא מצד החסד וראוי להקל, מחמיר כאן מאוד. וחכמים המה מכריעין ונוטים לצד החסד ואומרים שבין ב' זמנים מעת לעת ומפקידה לפקידה הולכין להקל.

ולכן קורא אותן התנא כאן "אבות העולם" לשמאי והילל (משנה עדיות פ"א מ"ד), ולא מצינו כן בשום דוכתא, שאין קורין אבות העולם אלא לשלשה אברהם יצחק ויעקב שהמה בסוד חג"ת, סוד אמ"ש, שבהן נברא העולם כמבואר בספר יצירה. ולכן כאן שהוזכרו גם חכמים שהיו מכריעין בין שמאי והילל, נמצא שהוא סוד חג"ת סוד אמ"ש בשלימות, קורא אותן "אבות העולם", דהיינו שמאי והלל וחכמים. מה שאין כן בשום דוכתא שאין מזכיר החכמים המכריעין ביניהם לכך אין קורא אותן "אבות העולם".

וסוד הדבר באמת דשמאי מיקיל והלל מחמיר משום דכל המדות כלולים זה בזה, ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא, במידת גבורה יש גם חסד, אך העיקר הוא גבורה. וכן להיפך. לכן תמצא שבתיבת שמאי נכללין כל אותיות אמ"ש, ולכן מצד החסד שבמדת גבורה הוא מיקיל לפעמים. וכן הילל הוא מצד החסד ומצד הגבורה, שיש במדת חסד לפעמים הוא מחמיר, לכן הלל בלא יוד עולה כמנין דינא. ולכן מקדים שמאי להלל מפני שיש בו כל אותיות אמ"ש שבהם נברא העולם. ובזה מבואר ממילא בפלוגתת בית שמאי ובית הלל בכל מקום בית שמאי מחמירין ובית הלל מקילין לבר מן המקומות שמונין במסכתא זו בית שמאי מקילין וב"ה מחמירין. הכל מטעם שכתבתי.

ואל יקשה לך מה שכתבתי חכמים המה בסוד ת"ת לכן המה מכריעין בין שמאי להילל. ודאי במשנה ראשונה (משנה עדיות פ"א מ"א) שמאי מיקיל מצד החסד שבגבורה והלל מחמיר מצד הגבורה שבחסד, ושפיר המה מכריעין, דשמאי מיקיל מאוד ואומר דיין שעתן, והלל מחמיר מאוד ואומר מפקידה לפקידה, וחכמים מכריעין קצת לחומרא וקצת לקולא כמבואר ומפורש במשנה. וכן במשנה ב' שמאי מחמיר ואומר מקב לחלה והלל מיקיל ואומר מקביים וחכמים מכריעין ואומרים מקב ומחצה. אבל במשנה ג' חכמים מחמירין יותר משניהן, דהלל אומר מלא הין והיינו י"ב לוגין מים שאובין פוסלין המקוה, ושמאי מיקיל יותר ואומר תשעה קבין, וחכמים מחמירין יותר ויותר משניהן ואומרים שלשה לוגין פוסלין המקוה, ואם כן היכן הכרעתן?

(פ"מ דבר נפלא במשנה ג' בדיני מקוה)

אני אומר לך בדרך האפשרי שהתנא מרמז כאן סוד גדול שבאמת כמה דברים שאין בידו להכריע, שתלויין בשלשה ראשונות כמו בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא -- היינו סוד ג' ראשונות. וכן מבואר בזוהר בכמה דוכתי ובפרשת בשלח ""מה תצעק אלי" - דייקא, בעתיקא תליא מילתא". וכן טהרת מקוה היא בסוד ג' ראשונות כידוע שסוד מקוה היא בבינה שם אהיה במילוי הה"ין עולה מקוה, והמים הנמשכין לתוכה מ' סאה מסוד שם ע"ב, ד' יודין, וכמו שכתבתי קצת במשנה סוף יומא "אשריכם ישראל לפני מ"י אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים וכו'".

נמצא שבדין זה לא היה ביד חכמים שהמה בסוד ת"ת להכריע עד שהעידו מפי שמעיה ואבטליון. ובזה מדוקדק לשון המשנה "וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה", אך שלא היה בידם להכריע בדין זה אלא "עד שבאו וכו' והעידו משום שמעיה ואבטליון", היינו סוד חכמה ובינה. שמע יה, היינו חכמה כידוע, דשם זה הוא בחכמה. וגם כשתכתוב יו"ד ה"ה, ותחשוב יו"ד פעמים ה"ה ועוד ה"ה פעמים יו"ד, עם עשרה אותיות, עולה מנין שמע. נמצא מרומז בשם זה חכמה. אבטליון בגימטריא אם בינה במכוון. ושני גרדיים שהעידו כן היו גדולים בסתרי תורה. ורמז לדבר שתיבת גרדי עולה רי"ו עם הכולל וגם ר"ז י'. ותיבת גרדיים עם האותיות וב' כוללים עולה במכוון כמנין חכמה ע"ב בינה ס"ג. לכן קיימו חכמים את דבריהם והכריעו כל חכמי ישראל. ואם שגיתי ח"ו בדברים אלו ה' הטוב יכפר.


(פ"מ המשנה תמוה האב זוכה לבן וכו')

במשנה סוף פ"ב (משנה עדיות פ"ב מ"ט) "הוא היה אומר", כלומר רבי עקיבא שהוזכר לפני זה, "האב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ שנאמר קורא הדורות מראש וכו'". וכבר האריכו המפרשים בפירושה שהיא תמוה וגם מאי ענין משנה זו במסכת זו?

ודאי תחלת המשנה מבואר כפשוטה על פי שכתבתי למעלה דמסכת עדיות נישנית ביום שהושיבו את ראב"ע לנשיא ואיתא שם בגמרא דאמרו "מאן נוקים? לר' עקיבא? לית ליה זכות אבות, דילמא מעניש ליה רבן גמליאל, אלא נוקים לראב"ע שהוא חכם והוא עשיר והוא עשירי לעזרא", ולכך היה אומר רבי עקיבא משנה זו באותו יום שהוא נדחה מפני זה שאין לו זכות אבות. אבל ראב"ע זכות אבותיו עמדו לו שזכה לכל אלו הדברים בודאי, רק שלא הזכירו שם אלא חכם ועושר מפני הטעם המבואר שם.

ותמצא רמז נפלא, כשתחשוב תיבות אלו לרבי אלעזר בן עזריה תמצא מכוון כמנין אב זוכה לבן בנוי ובכח ובעושר ובחכמה עם ב' כוללים נגד אב ובן. דוק ותשכח. ובשנים עדיין לא זכה שהיה בן ח"י שנה אז באותו זמן. זה פשוט.

אמנם סוף המשנה "ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ" צריך ביאור. ונלע"ד דהתנא דיבר כאן דרך רמז וסוד. "האב" הידוע, היינו סוד אבא עילאה, "זוכה לבן", היינו ז"א שהוא בן יה, "בנוי ובכח ובעושר ובחכמה ובשנים" על פי הידוע פירוש "בני חיי ומזוני במזלא תליא", היינו סוד ג' ראשונות, רעים דלא מתפרשין. לכן בתיבת אב אות ב' מרמז על בינה.

ובזה מבואר -- "האב זוכה לבן" הידוע שהוא ז"א, אלו דברים, והוא נותן אותם לתתא. בנוי -- היינו סוד הדרת פנים זקן. וגם נכלל בו תיבת "בני". ובכח כידוע שחכמה הוא כח מ"ה. ובעושר היינו "מזוני". ובחכמה הוא כפשוטו. ובשנים היינו "חיי", אריכת ימים ושנים, שכל אלו האב הידוע היינו סוד אבא ואימא שהמה ריעים דלא מתפרשין אך העיקר הוא אבא. לכן לא הזכיר התנא אלא האב זוכה לבן וכו'.

ועוד אמר "ובמספר הדורות לפניו", היינו סוד אור הכתר, דתיבת הדורות הוא במספר כתר עם הכולל. ובזה מדוקדק מאוד "ובמספר הדורות לפניו" דייקא, שהוא לפני האב הנזכר. והוא הקץ, שהגאולה אינה יכולה להיות אם לא בהתגלות אור הכתר שנאמר "קורא הדורות מראש" דייקא, שהוא ראש וראשון לכל הספירות הקדושים. "אע"פ שנאמר וכו' ונאמר ודור רביעי ישובו" כשתחשוב ג' תיבות אלו ודור רביעי ישובו תמצא מכוון כמנין אור הכתר. והיינו כדדריש במכלתא שאם לא יזכו אז "ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה", ואם יזכו אז יתגלה אור הכתר ודור רביעי ישובו הנה. ודוק. וכן בגאולה אחרונה: לא זכו - בעתה, זכו - אזי יתגלה אור הכתר - אחישנה. בבי"א.


(פ"מ המשנה משפט המצריים י"ב חדש)

במשנה שאחריו (משנה עדיות פ"ב מ"י) "משפט המצריים י"ב חדש", והיינו כמבואר במדרש רבה שם שהתראה ראשונה בפרעה היה בחדש ניסן ואח"כ היה משה נכסה מהם ג' חדשים וביני לביני תכבד עליהם העבודה לקושש קש לתבן והיינו באייר כמו שהביא התי"ט. וחזר ונגלה בחדש תמוז והתחילו המכות להשתמש. וכל מכה שמשה חדש -- ג' שבועות היתה התראה ובסוף חודש היתה המכה. ומכות דצ"ך שימשו בתמוז אב אלול.

ועל פי זה אמרתי טעם נכון על הא דאמרו חז"ל בראש השנה בטלה עבודה מהם, והרבה דברים נאמרו בזה, ולענ"ד נראה על פי מה דאיתא בהג"ה במיימוני והובא בכמה ספרים שמכת חשך שימשה ג' פעמים; אצל מכת כנים היה גם חשך, וגם אצל מכת שחין היה חשך. ונתן סימן לזה תיבת חשך נוטריקון ח"שך ש"חין כ"נים.

וכבר ידוע דברי רש"י והמדרשים, חשך הביא עליהם מב' טעמים. אחד כדי שימותו הרשעים ויקברו אותן ולא יראו המצריים שלא יאמרו שהמכות שולטים גם בהם. והטעם השני מפני כסף וזהב שהשאילום וכמבואר בפרש"י. והנה לטעם השני היה די בחשך אחרון קודם יציאתם שאז הגיע הזמן השאלה, אבל לטעם הראשון ניחא שהיו הרבה רשעים שלא היה להם תקנה אלא קבורה, וכידוע שאחד מחמשה יצאו וד' חלקים מתו שם, ומכל שכן לשארי דעות שאומרים אחד מחמשים יצאו, ולא היה באפשרי לקבור כולם בחשך אחד, לכך היה ג' פעמים חדש ובכל פעם מתו ונקברו. כנלע"ד פשוט. ובדרושים שלי נתתי טוב טעם על שדוקא בג' מכות אלו היה החשך.

נמצא שבסוף חדש אלול היה חשך ראשון עם מכת כנים ומתו הרבה מרשעים הללו, ואם לא היה נתבטל העבודה מיד בראש השנה שאחריו כשהיו הנוגשים באים ליקח מתכונת הלבנים מכל אנשים אשר היו תחת כל אחד מהם היו רואים שהרבה מהם חסרים ועדיין יאמרו שהמכות שולט גם בהם. ולכך עשה הקב"ה שהעבודה בטלה בראש השנה ולא יתודע הדבר כלל. דוק ויונעם לך.


(פ"מ פלוגתא אם קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא)

במשנה סוף המסכת (משנה עדיות פ"ח מ"ו) "אמר רבי יהושע שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית וכו' שקדושה ראשונה קדושה‏[4] לשעתה וקדשה לעתיד לבא". ופירוש הר"ב דהיינו קדושת המקדש וירושלים אבל קדושת שאר ארץ ישראל וכו'. והוא שיטת הרמב"ם סוף פ"ו מה' בית הבחירה (פ"ו מהל' בית הבחירה ה"טז). ודברי התי"ט שכתב ליישב דברי רבינו הרמב"ם מקושית הכסף משנה המה נכונים מאוד.

וגם לשיטתי שכתבתי במסכת גיטין ובמסכת מכות דהטעם שנשארה מקצת הקדושה במקומה משום דנקראת 'שדה' ויש בה לאו דלא תכלה פאת שדך. וזה הטעם שייך דוקא בקדושת ציון וירושלים כדכתיב "ציון שדה תחרש וכו'". וגם יצחק אבינו שקראו שדה היינו מקום המקדש שבו היה מתפלל, מה שאין כן שארי קדושת ארץ ישראל. וכן הוא דברי התוספות בזבחים דף ס"ב ע"א ובשארי דוכתי.

אך זאת אני תמה על מרן כסף משנה שהאריך שם קצת להביא ראיות לדברי הרמב"ם שפסק במקדש וירושלים שלא בטלה קדושה ראשונה -- למה לא הביא גמרא ערוכה והביאו הרמב"ם עצמו בפ"ב מה' בית הבחירה הלכה ד' "ושלשה נביאים עלו עמהן מן הגולה וכו' ואחד העיד להן שמקריבין על מזבח זה כל הקרבנות אף על פי שאין שם בית" היינו מפני שקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבא. וכל עדות הלכה היא והיינו ממש כדברי רבי יהושע. וכמדומה לי דאשתמט מן מרן הכסף משנה ושארי מפרשים גמרא זו שהביאו רבינו הרמב"ם בעצמו בהלכות אלו.


(פ"מ סיום המסכתא בביאת אליהו הנ?? בבי"א וכ? דברים שיי? לזה)

בסיום המסכת (משנה עדיות פ"ח מ"ז) שהביאו נבואת אליהו הנביא לעתיד לבא תראה נפלאות בס"ד. שפסוק זה (מלאכי ג, כג) "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא" אמרו מלאכי שהוא אחרון שבנביאים בסוף נבואתו, דמלאכי זה עזרא, הכי אסיקנא בפ"ק דמגילה "מסתברא כמ"ד מלאכי זה עזרא", ועזרא היה גלגול אהרן הכהן, ולכך בספר עזרא סימן ז' (עזרא, ז) ביחוס עזרא עד (עזרא ז, ה-ו) "..אהרן הכהן הראש. הוא עזרא עלה מבבל", וקאמר בס' המאמרות כרוך ותני 'אהרן הכהן הראש הוא עזרא וכו'.

ועל פי זה יש ליישב כמה דברים ואכתבם בקיצור.
הא דאיתא בגמרא דסנהדרין (סנהדרין כא, א) "ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו אלולי שקדמו משה, במשה הוא אומר וכו', ובעזרא הוא אומר הוא עזרא עלה, מה עלייה האמורה במשה תורה אף עלייה האמורה בעזרא תורה וכו'". ולכאורה תמוה דהא כאן מפורש הוא עזרא עלה מבבל וגו' והיאך ילפינן מן "ומשה עלה אל האלהים וגו'"? ולפי מה שכתבתי ניחא מאוד דלכאורה תיבת "הראש" בפסוק שהבאתי הוא מיותר, וכי לא ידעינן שאהרן הכהן היה ראש וראשון לכהנים המשוחים? אלא דהפסוק מרמז בכאן סוד זה שעזרא היה גלגול אהרן ולכך עזרא בגימטריא בך אהרן במכוון. ומשה ואהרן היו שקולים. ולזה אתי שפיר "ראוי היה עזרא שתנתן התורה על ידו", שהרי היה בו נשמת אהרן שהוא שקול כמשה אלא שקדמו משה.

ולזה תמצא כשתחשוב ג' תיבות אלו הכהן הראש הוא עם האותיות והתיבות עולה מנין תורה עם הכולל. ונמצא הפסוק מדוקדק מאוד -- אהרן הכהן הראש הוא עזרא עלה וגו'. וכשם שאהרן היה הכהן הראשון הנמשח בשמן המשחה - כן היה נביא ראשון לישראל קודם אחיו כמו שפרש"י בפסוק "שלח נא ביד תשלח", יעו"ש. וכשם שהיה נביא הראשון לישראל לכך היה גם כן הנביא האחרון שבנביאים אחרונים והיינו מלאכי זהו עזרא.

ובאמת היה הוא בעצמו ראוי להיות גם כן הנביא לעתיד לבשר הגאולה אך שהוא מחל על כבודו לבנו, שבכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו, וידוע שאליהו הוא פנחס והיה בו נשמות נדב ואביהו כמבואר בזוהר בכמה דוכתי, ולזה נקרא "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" דייקא, כלומר שפינחס היה גם כן בן אהרן מצד נשמתו. ולכן סיים מלאכי, שהוא עזרא, בפסוק זה "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא וגו'". בבי"א.

וזהו גם כן סוד המשנה "האב זוכה לבן", היינו אליהו בגימטריא בן. ודוק היטב. ולכן גם התנא מסיים מסכתא זו בנבואת אליהו לעתיד ובפסוק זה עצמו לכבוד נשיאות ראב"ע שהוא היה עשירי לעזרא כדאיתא בגמרא שם.



  1. ^ כאן הגהנו. ובדפוס כתוב "וסקלוהו" -- ויקיעורכים
  2. ^ הכנסת המאמר בסוגריים הינו מטעמי ולא מובא בדפוס -- ויקיעורך
  3. ^ צ"ל ויחזור.
  4. ^ כך מובא בדפוס ואולי צ"ל קדשה -- ויקיעורך