מעשה רוקח על המשנה/יבמות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מסכת יבמות[עריכה]

התחלת סדר נשים. מסכת יבמות

(פ"מ למה מתחיל סדר נשים במס' יבמות וטעם מנין הפרקים וחשבון האותיות תחלה וסוף בדברים נפלאים)

  • כבר נאמרו הרבה טעמים על שהתחיל רבינו הקדוש במס' זו שלכאורה היה מהראוי להקדים מסכתות קידושין וכתובות, וגם אני אימא בה מילתא.
  • וגם על קריאת שם המס' יבמות.
  • וגם על התחלת המסכת חמש עשרה נשים וכו' שלכאורה תחלה היה לו למיתני דיני יבום וחליצה ואחר כך אותן שהן פטורות או אסורות.
  • וגם על שסידר בה ט"ז פרקים.
  • והתחלת אותיות עולים ש"ע וסופי האותיות עולים תתכ"ז.
  • גם על שסידר בה דיני פרו ורבו וכל האסורים לבא בקהל. כל זה צריך טעם ודעת.

ונלע"ד דרבי דאתי מדוד התחיל במסכת זו לכבודו של דוד ובזה יתיישב הכל בטוב טעם, דידוע יהודה התחיל במצות יבום תחלה ואמר אל אונן "בא אל אשת אחיך ויבם אותה והקם זרע לאחיך", וזהו עיקר המצוה, אך מה' היתה שמצוה יקוים על ידי יהודה בעצמו ובכבודו. ולכן עשתה תמר בחכמתה מה שעשתה.

וזה לשון הזוהר פר' וישב בפסוק "ותסר בגדי אלמנותה וגו'" (ח"א קפח, ב) "תרין נשין הוו דמנייהו אתבני זרעא דיהודה ואתו מנייהו דוד מלכא ושלמה מלכא ומלכא משיחא. ואלין תרין נשין דא כגוונא דדא, תמר ורות, דמיתו בעלייהו בקדמיתא ואינון אשתדלו לעבודא דא. תמר אשתדלת לגבי חמוה דאיהו קריב יתיר לבנוי דמיתו וכו'. רות אשתדלת בעבודא דא לגבי בעז". ועיין שם לשונו הטהור.

ועיקר הענין הוא שסוד היבום הוא לתקן נשמת המת בסוד הגלגול, שהוא בעצמו הוא הזרע הנולד מיבמה, כאשר מאריך בזה בכמה מקומות ובסבא קדישא פרשת משפטים וכאשר אכתוב לקמן. לכן קאמר כאן מאחר שראו תמר ורות שיהודה ובועז אינם מתעוררים לזה -- לכן אשתדלו אינון לעובדא דא, ולכן המה עיקר במצוה זו ועל שמם יקרא. והכל היתה מאת ה'. ולכן יצאה הבת קול "ממני יצא הדברים".

ובזה נבא לביאור שרבינו הקדוש גילה כל זה במסכת זו ולכך נקרא המסכת "יבמות" בלשון רבים ובלשון נקיבה על שם תרין נשין אלו שכל מה שעשו עשו בסוד היבום. וגם מילת יבמות מרמז כל זה. י"ב היינו י'הודה ב'ועז, ואות ת' היא תחלת תיבת תמר וסוף תיבת רות. ואותיות מ"ו המה אותיות אמצעית מן תמר רות וב' רישין עולה ת'.

ולכן סידר במסכת זו ט"ז פרקים כנגד ט"ז אותיות יהודה ותמר בעז ורות; שבכל המגילה נכתב תיבת "בעז" חסר ו' וכאשר נבאר לקמן בע"ה.

ולכן התחיל המסכת "חמש עשרה נשים" שג' תיבות אלו עולים עם הכולל אלף שכ"ד, במנין מכוון בסוד תמר ורות, להורות שכל המסכת היא בנויה על סוד תרין יבמות אילין. ובזה מיושב מה שהקשו התוספות דהיה לו למיתני ט"ו עריות ולמה תני נשים, ולדידי ניחא מאוד להורות המנין שכתבתי.

והתחלת האותיות עולים ש"ע, ועם ט"ז פרקים עולה שפ"ו, כמנין דוד בן ישי. ומנין ש"ע עם ב' כוללים עולה משיח דוד, שדוד בעצמו יהיה משיח כמו שכתבתי כמה פעמים. וסופי תיבות עולים תתכ"ז, עם הכולל הוא תתכ"ח, כמנין "דוד המלך בא מיהודה ותמר". דוק ותשכח. גם הוא בגימטריא "יהודה ותמר בסוד יבום אב" עם האותיות, והכל לרמז אף על פי שכל יבום נעשה על ידי האח אבל כאן היה בסוד ה' יבום אב.

וכבר כתבתי כמה פעמים שאין לי עסק בנסתרות, ובפרט בדברי הסבא קדישא שכל דבריו המה רזין דרזין, מכל מקום כאשר אקח את דברי קדשו כפשטן תראה נפלאות היאך מרומז הכל בסוד משנתינו שהאריך שם בסוד זה, כל דף ק"ד ושם ע"ב בשורה ה' (ח"ב קד, ב): "זכאה חולקיה דדוד דהכי אתבריר ואסתלק משאר בני נשא וכו' אורח כל בני עלמא לא מתייבמין לגלגולא אלא מסטרא דאחין אבל כאן יהודה אתה בגרמך אזדמנת ליבומא, יודוך אחיך דלא ישתלשל מחד מנייהו שלשולא דמלכו אלא אתה בלחודך". ועיין שם שהאריך בזה.

העולה מזה, מאחר שהיה כאן היבום על ידי אביו של מת לכך זכה שנשתלשל ממנו שלשולא דמלכו. ובזה ניחא מאוד מה שכתבתי שרבינו הקדוש רימז כל זה בסופי האותיות העולים תתכ"ח עם הכולל, עולה כמנין דוד המלך בא מיהודה ותמר. וגם הוא עולה כמנין יהודה ותמר בסוד יבום אב עם האותיות. נמצא מרומז כל זה שאמר הסבא קדישא.

גם כבר כתבתי במסכת ברכות שגם שם סופי האותיות עולה תתכ"ח שהוא כמנין דוד מלך ישראל חי וקיים. וכמו שכתבתי לעיל במנין ראשי אותיות שעולים כמנין דוד משיח[1] שהוא בעצמו יהיה משיח, בסוד א'דם ד'וד מ'שיח. וגם עיין במס' פאה מה שכתבתי שם. גם סופי האותיות העולים תתכ"ז כמנין דויד הבא מאבצן ורות במכוון. ועיין שם בסבא מה שכתב גם בסוד זה אבצן הוא בעז.

נמצא שכל המסכת הוא סוד ב' יבמות אלו, תמר ורות, ומנייהו נשתל שלשלת מלכות בית דוד. ובזה טוב טעם על שסידר בזו המסכת משנה "עמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד" (משנה, יבמות ח, ג). ובזה מבואר במשנה ראשונה דתני (משנה, יבמות א, א) "וכלתו" לבסוף כמו שמקשה הגמרא, ולדידי ניחא דתני בדרך לא זו אף זו, דכל עריות פשיטא דאסורות מלהתיבם אלא אפילו כלתו, דיבום הראשון שהיה בעולם היה בכלתו, הוי אמינא דמותרת, קמ"ל דדוקא שם הוצרך להיות כן בסוד ה' מה שאין כן לדורות.

ובזה אפשר ליישב הגמרא דף כ"ד ע"א ""והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו" -- לנחלה. אתה אומר לנחלה או אינו אלא לשם וכו'? אמר רבא אע"ג דבכל התורה אין מקרא יוצא מידי פשוטו הכא אתאי גזירה שוה אפיקת' מפשטיה לגמרי". ומקשה הגמרא "ואי לאו גזירה שוה ה"א שם ממש למאן קמזהר רחמנא אי ליבום יקום על שם אחיך מיבעי ליה ואי לבי דינא יקום על שם אחי אביו מיבעי ליה וכו'". ולדידי יש ליישב קושיות הגמרא דהוה אמינא ליבם קמזהר רחמנא, והא דכתב יקום על שם אחיו היינו דהתורה מרמזת ליבם ראשון שהיה היבום על ידי האב, ואם כן מדוקדק שפיר והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו ממש.

והא דלא עשה יהודה כן, שהרי קרא לבנו הבכור פרץ -- יש לומר ע"פ מה שכתב הסבא שם דף ק"ג ע"ב "ובכולא נפק אילנא מסטרא דרע ואתדבק בסטרא דטוב בקדימתא ויהי ער בכור יהודה רע אונן אוף הכי וכו'". אם כן יש לומר דיהודה היה צריך לתקן שניהן, ער ואונן, ושניהן היה שמם תחילה מסיטרא דרע ולכך לא היה יכול לקרות שם הבכור שמם ממש, ועשה בחכמה וקרא שמו פרץ מלבד הטעם המבואר בכתוב, שפרץ כולל שתי שמות ער אונן, ונשאר אותיות א"ו מן אונן, זה תיקן אח"כ באות ז' מן זרח‏[2]. ואפשר עוד לומר שב' תיבות אלו עם האותיות "שם אחיו" -- בגימטריא פרץ עם הכולל. ולכן היה סבירא לן דפירוש הקרא שם ממש וליבם קמזהר רחמנא אי לאו דאתי גזירה שוה ואפיקתיה מפשטיה לגמרי. ודוק.

ובזה מבואר גם לשון הגמרא ריש פרק הבא על יבמתו "בין בשוגג" ופירש"י כסבור אשה אחרת היא וכו'. ובגמרא "מאי אפילו לא מיבעיא הוא שוגג והיא קמיכוונה למצוה וכו'" -- מרמז המשנה והגמרא מעשה יהודה ותמר ממש. וקל להבין.


נחזור לענין בקריאת שם המסכת יבמות. בגימטריא מת חי. היינו שסוד יבום הוא שאותו מת חוזר להיות חי בסוד הגלגול, ומעיקרא היה בעלה של אשה זו ועתה בסוד יבום חוזר להיות בנה, כמבואר באר היטב בזוהר בכמה דוכתי, בפרט בדברי הסבא. לכן סופי האותיות של המסכת עולים תת"כז עם ד' אותיות עולה כמנין "בעלה חזר להיות בנה" עם הכולל. דוק ותשכח. הכלל שסוד היבום לתקן נשמת המת, וזה לשון הזוהר בפר' וישב דף קפ"ז ע"ב: "תא חזי כמה חס קב"ה על עוברוי בגין דבעי לאתתקן ולא יתאביד מעלמא דאתי".


ובזה נבא לביאור סיום המסכת בגמרא במאמר "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך". וכבר האריך מהרש"א בח"א מה שייכות יש למאמר זה במסכת זו. ולדידי אפשר ליישב ע"פ מאמר הזוהר בדף הנ"ל וזה לשונו הקדוש (ח"א קפז, ב): "רבי חייא בעא האי דאיהו זכאה שלים ואשתדל באורייתא יומי ולילי ולא זכה לבנין וכו' מה אינן לעלמא דאתי אמר ליה רבי יוסי עובדוי ואוריתא קא מגינן עליה לההוא עלמא וכו'" עד "איתתיה בעי ליבומא או לא וכו'".     ותמצית הדבר: תלמיד חכם שמת בלא בנים מצד עצמו לא היה צריך ליבום אחיו, שתורתו ומעשיו מגינים עליו וזוכה למקומו בעוה"ב, ואפשר שנכלל בדברי קדשו שתלמידים שמעמיד הם נקראים בנים שלו כידוע, אך מכל מקום אשתו מתיבמת. וזה היבום מועיל לאחרים. מי שמת בלא בנים ולא היה לו אח לייבם אשתו ולא זכה לעלמא דאתי, ועל ידי יבום זה של אשת תלמיד חכם יש לו תיקון.

ובזה מבואר מאוד המאמר בסיום המסכת "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם", כלומר תלמיד חכם שמת ואשתו מתיבמת "מרבים" לאחרים "שלום בעולם" הבא, אבל הוא בעצמו אינו צריך ליבום שנאמר "וכל בניך לימודי ה'" -- הרי יש לו בנים הרבה, כל התלמדים שהעמיד, "ורב שלום בניך", ב' תיבות "ורב שלום" המה בגימטריא כמנין "מי שלא היה לו בן ולא יבום". דוק ותשכח. לזה מועיל היבום של אשת תלמיד חכם. נמצא תלמידי חכמים מרבים לאחרים שלום בעולם הבא. לדעתי היא כוונה אמתית בע"ה וה' יאיר עינינו בתורתו.

(פ"מ המשנה האחרונה בסוד ורמז נפלא באריכות)

והואיל דאתי לידן ענין יהודה ותמר נימא בה מילתא, גם להבין דברי חכמים במשנה סוף מסכת (משנה, יבמות טז, ז) "אמרו לו מעשה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וכו'" עד "לא תהא כהנת כפונדקית? אמר להם לכשתהא פונדקי' נאמנת! הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וספר תורה שהיו בידו". ולכאורה הדברים תמוהים מאוד. חדא דלענין מאי קאמר שהיה מעשה בבני לוי ושהלכו לעיר התמרים? היה להם לומר בקיצור "מעשה בכת אנשים שהלכו בדרך וחלה וכו'". ועוד מה ענין כהנת לכאן? הגם שרש"י פירש כלומר מיוחסת, מכל מקום קשה, היה להם לומר בלשון מבואר "ולא תהא ישראלית כנכרית". וגם התשובה שהשיב להם הוא תמוה.

ולענ"ד דברים גדולים דיברו כאן על פי רמז וסוד ה' ליראיו. מצאתי בס' יר"ג פרשת וישב שכתב בשם ספר חסד לאברהם שרחב היתה גלגול תמר, ותמר ילדה שנים, ורחב הצילה שנים. וכעת אין הספר חסד לאברהם מצוי בידי לעיין בו ונסמוך על הספר יר"ג שהביאו ואעשה סמוכות לדבריו. שבמסכת מגילה מסיק דאיגיירה רחב ונסבה יהושע, וכשתחשוב "יהושע ורחב זונה" עם הכולל תמצא מכוון כמנין "יהודה ותמר". ושניהן בגימטריא תרע"ו -- כמנין שם אדני; במילוי עולה תרע"א כידוע, עם האותיות והכולל -- הרי תרע"ו. שידוע שיהודה ותמר שניהן הן בסוד מלכות, ולכן יצא מהם מלכות בית דוד, ומלכות היא שם אדני. וכן יהושע ורחב היו גם כן בסוד מלכות ולכך אמרו "פני יהושע כפני לבנה" כידוע.

וסוד זה מגלה לנו התרגום בנביאים על מילת "זונה" האמור ברחב "פונדקיתא", ולא מתרגם "נפקת ברא". וכשתחשוב פונדקית תמצא בגימטריא תמר י, שידוע מספר מאורי אור ומשארי ספרי מקובלים שמידת מלכות נקראת "תמר" כשהיא מקבלת ב' פעמים ש"ך דינים מאבא ואימא, וב' פעמים ש"ך עולה תמר. ואז היא במרירות, שכולה דינים, וצריך להמתיק אותה בהמשיך לה החסדים כאשר אבאר בע"ה. וידוע ה' פעמים דין בגימטרא ש"ך זהו סוד ה' גבורות. נמצא שב' פעמים ש"ך הם י' פעמים דין. וכל זה מגלה לנו התרגום במילת "פונדקיתא" שהיא בסוד תמר, י' פעמים דין, להורות שהשכינה כולה דינים נגד האומות וזהו בשורה טובה לישראל.

והואיל דאתי לידן ענין רחב נימא בה מילתא. דאיתא בילקוט שם שאמרה "רבש"ע בג' חטאתי לפניך -- בנדה בחלה בהדלקה, בג' מחול לי -- בחבל בחלון בחומה. ומה שכר נטלה על כך? רבי אלעזר אומר זכתה שיצאו ממנה ח' נביאים כהנים וכו'". ועיין שם בספר כלי יקר מה שכתב בזה. ואני אוסיף על דבריו פרפרת נאה מאוד להעמיד ג' כנגד ג':
חבל נגד חלה. לכך חבל עם האותיות הוא מנין חלה.
חומה נגד נדה המה מנין שוה.
חלון כנגד הדלקה -- כשתכפיל נו"ן, שכל אות נון הוא כפל, תמצא מכוון מנין הדלקה.
וכשתחשוב שלשתן יחד -- חלה נדה הדלקה -- עולה רמ"ו כמנין ח' נביאים כהנים. דוק ותשכח שהוא דבר פלא.

ונחזור לענין יהודה ותמר שאמרה ליהודה "חותמך ופתילך ומטך וגומר", ואיתא במדרש רבה (ב"ר פה, ט) ובילקוט "נצנצה בה רוח הקודש, חותמך זה מלכות ,פתילך זו סנהדרין שהן מצויינין כפתיל, ומטך זה מלך המשיח", יעו"ש. ולענ"ד יבואר כך שרמזה לו דברים גדולים שהשכינה מידת מלכות היא, מלאה דינין בסוד תמ"ר על מכירת יוסף שהוא צדיק יסוד עולם כידוע. לכן אמרה לו חותמך שיתן לה חותם, היינו להמשיך לה החסדים מן ג' פעמים אהי"ה במילואיו -- קס"א קנ"א קמ"ג, שהם בגימטריא חותם כידוע.

ועוד אמרה לו פתילך שיתן לה פתיל היינו סוד פ"י ת"ל. פי המה ט' יודין של ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כידוע מכוונת התפלה "ופי יגיד תהלתך", והיינו להמשיך לה ט' יודין אלו על ידי צדיק יסוד עולם בגימטריא ת"ל, והיינו פ"י ת"ל לפי שהם חטאו בצדיק יסוד עולם לכך צריכים לתקן.

ואפשר עוד שבתיבת "פתיל" רמזה לו כמו אינך שנים שרמזה לו מלכות כמבואר במדרשים הנ"ל כן פתיל בגימטריא מלכות דויד והוא היה ראש לסנהדרין לכן סנהדרין עם האותיות עולה כמנין דוד בן ישי.

ובזה נבא עוד אל ענין המסכת שלכך נקראת יבמות כמנין חותם עם האותיות. שיבום ראשון היה על ידי חותם ובסוד חותם. וראשי אותיות עולים ש"ע כמנין פרץ הנולד מהם שממנו הושתל מלכות בית דוד. וסופי האותיות עולים תתכ"ו כמנין חותם בן ישי עם הכולל. נמצא שכל הרמזים הכל מדבר בסוד יבום יהודה ותמר.


ובזה נבא לביאור סוד משנה אחרונה. וכבר כתבנו כמה פעמים דאין המשנה יוצא מידי פשוטה שמעשה היה בבני לוי שהלכו לצוער עיר התמרים וחלה אחד מהם וכו'. אבל אם המשנה לא היה כונתה אלא על מעשה זו יקשה כל הקושיות שהקשינו לעיל -- היה להם לומר בקצרה "מעשה בכת אנשים שהלכו בדרך וחלה אחד מהם", ולמה להם לומר שמעשה היה בבני לוי ושהלכו לצוער עיר התמרים? אלא ודאי שרמזו במתק לשונם על מעשה רחב ובזה מדויק מאוד.

"מעשה היה בבני לוי" -- דידוע שב' השלוחים היו פנחס וכלב, פנחס היה משבט לוי וגם כלב נקרא על שם אשתו מרים שהיא בת לוי כמבואר בפסוק "ויקח כלב את אפרת" - זו מרים. "שהלכו לצוער עיר התמרים" -- שיריחו "עיר התמרים" נקראת ובודאי היו היו בסכנה גדולה ובצער אלא שהיו בטוחים בה' וכו' ולכך נקראת אז בשם "צוער" מלבד שם "יריחו". ואפשר שבאמת זו היא עיר יריחו וכשבנה אותה חיאל בית האלי שינה את שמה וקרא אותה "צוער".

"והאמינו את הפונדקית" היינו רחב, במה שהחיו אותה ואת כל אשר לה, דלכאורה קשה היאך היו רשאים לעבור על "לא תחיה כל נשמה"? ובאמת יש כמה מדרשים שנענשו על זה, אך לדעת התוספת במגילה בד"ה דאיגיירה ונסבה יהושע (מגילה יד, ב) שכתבו שרחב לא היתה משבעה עממים רק מאומה אחרת ונתיישבה שם, אם כן היו רשאים להחיותה עם כל אשר לה, אך קשה מנא ידעו דבר זה? וצריך לומר שהאמינו לדבריה שאמרה כך. דאין לומר שעשו זה באונס שהיו בסכנת נפשות ואחר שנשבעו לה לא היו יכולים לעבור על השבועה וכמו שהיו בגבעונים ואין להאריך כאן -- זה אינו, דהא היא בעצמה אמרה להם מה שיחיו אותה זהו מידת אמת, מדה כנגד מדה על שהיא מציל אותם, אבל במה שיחיו את כל משפחתה דבר זה לא ביקשה מהם אלא מצד החסד, וכמו שכתוב הרד"ק שם ושארי המפרשים בפסוק "ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד ונתתם לי אות אמת", ואם כן היאך היו רשאים לעשות דבר זה לעבור על התורה מצד החסד, אבל לשיטת התוספות ניחא. אך מוכרחין אנו לומר שהאמינו לדבריה.

וזהו שאמרו חכמים במתק דבריהם "ולא תהא כנהת", היינו תמר שהיתה בת כהן, "כפונדקית" -- היינו רחב שהיתה גלגול שלה. כלומר לתמר לא האמינו לדבריה עד שהראה להם הסימנים ויהודה הודה בעצמו ולמה לא תהא כהנת כפונדקית שהאמינו לדבריה. ואין לומר דבאמת אלו אמרה תמר שמיהודה היא מעוברת היו מאמינים לה אך שהיא לא היתה רוצה לביישו וכמו שאמרו חז"ל "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן אש ואל ילבין חברו ברכים מנלן מתמר" -- זה אינו, דודאי דברי חז"ל מוכחי שפיר מדקאמרה "לאיש אשר אלה לו" ולא קאמרה בפירוש מיהודה אני הרה ואלו סימניו, וכמו שפירש"י שם, אבל אם לא היה בידה הסימנים -- אף אם היתה אומרת לו "ממך אני הרה והיו בידי אלו הסימנים" -- לא היה מאמין לדבריה. וכמו שדרשו שם בפ"ק דסוטה (דף י:) בפסוק "למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם" לאחר שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אלמת. ורמז לדברי חז"ל, דלכאורה היכן מרומז כאן הרחקת סימניה, ומצאתי רמז נכון כשתחשוב ד' תיבות אלו "אלם רחוקים לדוד מכתם" עם הכולל תמצא מכוון כמנין חותם ופתיל. דוק ותשכח.

וזהו שאמרו "ולא תהא כהנת נאמנת כפונדקית!? אמר להן לכשתהא פונקדית נאמנית". ועיין בפרש"י חילוף נוסחאות ולדידי הנוסחא מדויקת כך כמו שהיא כתובה לפנינו, לכשתהא הכהנת פונקדית כלומר שכהנת עצמה היתה פונדקית בגלגול לכך היתה נאמנת עתה הפונדקית, "והוציאה להם" היינו בדבריה, "מקלו ותרמילו וס"ת", הרי שחשב כאן ג' דברים כנגד חותם ופתיל ומטה שהוציאה תמר, כלומר שרחב גילה להם כל זה ברוח הקודש שהיא גלגול תמר.

ומצאתי רמז נפלא לזה בפסוק "ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו", כשתחשוב ב' תיבות "האנשים ותצפנו" עם ב' כוללים תמצא מכוון מנין חותם ופתיל ומטה. דוק ותשכח. לכך האמינו לרוח הקודש שבה. ויש לכוין אלו שלשה שבמשנה נגד אלו שלשה אך אין להאריך עוד. ודוק היטב ויונעם לך וה' יאיר עינינו בתורתו.

ואם שגיתי ח"ו בדברים אלו ה' הטוב יכפר.

עוד סוף המסכת הפונדקית הוציאה להם מקלו ותרמילו וס"ת שהיו בידו, וכתבתי הרמז שרחב הוציאה להם בדבריה ברוח הקודש מעשה יהודה ותמר וג' אלו מרמזין על חותם ופתיל ומטה והבאתי סמך מפסוק. ועכשיו אני מוסיף שהוציאה להם בדבריה מעשה דוד המלך לעתיד ובזה מדוקדק מאוד לשון המשנה "מקלו ותרמילו וספר תורה", וידוע דאיתא במדרש מוניטן, היינו מטבע, של דוד היה מקל ותרמיל מצד אחד על שבהם הרג את גלית. וגם ספר תורה היה בידו כשנעשה מלך שצריך להיות לו ספר תורה תמיד לפניו. כל זה גילה להם ברוח הקודש מה שיהיה לעתיד. ורמז לדבר בפסוק "ותקח את שני האנשים ותצפנו", כשתחשוב ארבעה תיבות אלו "את שני האנשים ותצפנו" עם ב' כוללים תמצא מכוון כמנין מקל תרמיל ספר תורה. דוק ותשכח כי הוא דבר נפלא.



  1. ^ לא בדיוק הבנתי. "דוד משיח" עולה 372 וראשי האותיות הינם 370... -- ויקיעורך
  2. ^ כנראה שהכוונה שלו שהגימטריה של פרץ (370) מקביל לגימטריה של שמות ער אונן חוץ מאותיות א"ו -- ויקיעורך