מעשה נסיעת הבעל שם טוב לארץ ישראל

נסיעת הבעש"ט לארץ ישראל תשס"ו (שנהוג לספרו בשביעי של פסח)

רבינו הק' אומר בתורה רל"ד שסיפורי מעשיות מצדיקים, היינו לספר ממה שאירע להם הוא דבר גדול מאוד, ועל ידי זה נטהר מחשבתו מבלבול הדעת, וגם ניצול מצרות, כי כל הצרות באים מבלבול הדעת - מוחין דקטנות שהם בחינת דינים, ועל ידי שמספר מעשיות מצדיקים מטהר מחשבתו ממחשבות רעות ובלבול הדעת ובא למוחין לגדלות, ועל ידי זה ממתיק כל הצרות והדינים. אבל כדי לספר המעשה צריך לידע להבדיל בין אור וחושך, דהיינו מי שיודע להבדיל בין מעשיות של צדיקים למעשיות של רשעים כלומר שיש לו הרגש אמתי באור של הצדיקים הוא יכול לספר המעשה, ואפי' מי שאין לו זה הדעת אבל יש לו אמונה שלימה שמאמין בהבדל שיש בין מעשיות של צדיקים לרשעים הוא יכול לספר המעשה.

ולזכות לזה שיוכל להדמות עצמו להשי"ת שיוכל להבדיל בין האור לחושך הוא על ידי שיוצא מטבעיות ונכנס לעולם של אמינה בהשגחה פרטית, שזה כלליות הקדושה להאמין שהכל בהשגחה, ואמונה זו זוכים על ידי לדישת ארץ ישראל. ששם מתגלה 'תמיד עיני ה' אלוהיך בה מראשית השנה עד אחרית שנה' בחינת ‏ 'השקיפה ממעון קדשך מן השמים'. וזה פירוש הפסוק 'שוויתי ה' לנגדי תמיד' הייני כשאני רוצה להשוות ולהדמות עצמו להשי"ת אזי לנגדי תמיד, על פי מה שדרשו חז"ל אין תמיד אלא ארץ ישראל שנאמר "תמיד עיני ה' אלוהיך בה", והיינו שאני שם לנגד עיני בחינת 'תמיד' - קדושת ארץ ישראל - אמינה בהשגחה.

וכשיש לו בחינה זו אזי יש לו הרגש האמתי במעשיות של צדיקים והוא יכול לספר המעשה באופן שיועיל לטהר המחשבה מהמוחין דקטנות ‏ - בלבול הדעת, לצאת ממחשבות של טבע ולהיכנס לעולם של השגחה, כי אפשר לספר הרבה מעשיות מהעבר, אבל צריך לספר המעשה באופן שימצא עצמו בתוך המעשה, להתחדש באמונת ההשגחה, שזה כלליות הקדושה הנקרא מוחין דגדלות, ע"כ תמצית המאמר עיי"ש.

והנה זה היה עיקר התגלות אור הבעש"ט הק' שגילה בעולם שהעיקר הוא האמונה ודביקות, להחיות עצמו בהשי"ת, כי אם אמנם צריך להרבות בהתמדת התורה אך צריך להיזהר שלא ישכח מהשי"ת דייקא מחמת רוב לימודו, כי כל תכלית התורה הוא להביא את האדם להכרה בהשי"ת, לידע ממציאות הבורא שאין עוד מלבדו, וע"כ התורה פותחת באות ב', כי התורה הוא אמצעי להביא האדם לאות א'. וצריך בכל עת לשמור המחשבה לא ליפול למחשבות של טבע ועצבות שמשכחות הבורא, ותמיד יעורר במחשבתו שהשי"ת נמצא אתו עמו ואצלו, ושכל יהודי הוא בן אהוב להשי"ת, והוא משגיח עליו ומחייה אותו ודואג לו בהשגחה פרטית ממש.

וכך האיר הבעש"ט הק' את העולם והפך את כל ההסתכלות בקדושת היהודי, ובזה החיה את כל הפשוטים והפראסטאקעס שיחיו עצמם להיות בשמחה בהשי"ת, לבלות זמן על תפילות שירות ותשבחות ובדביקות בהשי"ת, גם אם אין יודעים ללמוד, כי זה עיקר היהדות.

וידוע מה שהמליצו הצדיקים על התגלות הבעש"ט הק' שבא להאיר ולהחיות נשמות ישראל, שהדבר דומה לאדם שישן ושום תחבולות לא הועילו להקיצו משנתו, עד שבא חכם אחד וקרא לו בשמו הפרטי ובזה הקיץ, וכך היה לפני התגלות הבעש"ט שנשמות ישראל שקעו בתרדמה גדולה ע"י התפשטות המוכיחים והמגידים (וכמו שר' נתן אמר שהבעש"ט בא לעולם כדי לעקור את הבייזער למדן - הלמדן הכעוס) ולא ידעו כלל מהאהבה של השי"ת אליהם וכו', ורצה השי"ת להקיצם משנתם וקרא להם בשמם הפרטי "ישראל", שהוא שמו של הבעש"ט הק', ובזה הקיץ את עם ישראל, כי הורדת נשמתו הק' לעולם הוא כעין שקרא השי"ת לעם ישראל בשמם, והוא הקים חבריא קדישא של צדיקים נוראים ביותר ששינו לגמרי את פני העולם במהות עבודת השי"ת והאופן והמטרה בשבירת התאוות, שהעיקר הוא לחשוב מחשבות של אמונה ודביקות כל אחד כפי השגתו ויכולתו.

[ובזה נבוא לרמז שעצם לידת הבעש"ט היה תלוי במעשה של אביו ר' אליעזר, ויש בזה ב' גרסאות, א. שהיה מכניס אורחים ובעל חסד גדול מאוד, ורצו לנסותו מהשמיים, ובליל שבת אחד בא אליהו הנביא בלבוש של עני מצורע מוכה שחין בבגדים מטונפים, וקבלו ר' אליעזר בכבוד גדול ובסבר פנים יפות והציע לו מיטתו וכו' נזהר שלא הכעיס עליו, ובזכות זה זכה לבעש"ט הק'. ויש גרסא אחרת שעשה איזה מעשה טוב נעשה רעש גדול בשמיים ובא אליו אליהו ונתחנן אליו שיאמר לו איזה מצווה עשה שנעשה כזה רעש למעלה, ולא רצה לומר לו, כי אמר שעשה המצווה רק לכבוד השי"ת, והוא ענין שביני להשי"ת בלבד. ובזכות זה שלא רצה לספר זכה לבעש"ט הק. נמצא לב' הגרסאות שהתגלות אור הבעש"ט הק' - אור הצדיקים תלוי בזה שאדם מאמין בהשי"ת ונזהר שלא לכעוס ושובר מידותיו הרעים, ועושה הכל בלתי לה' לבדו, ואינו רוצה בשום כבוד והצלחה רק לעשות נחת רוח להשי"ת, יכך נולד בלב, אור הבעש"ט הקדוש]

כי אור הצדיקים הק' הוא מין אור של התגלות אלוקות התלוי בלב, והמעיין בספרים הק' של תלמידי הבעש"ט ידאה לנוכח שאין זה ענין של דרושים נאים או פלפולים נחמדים, או איזה ביאור על הפרשה אלא הוא מין אור של התגלות הבורא, לידע שמלא כל הארץ כבודו והוא ממלא כל עלמין ומסבב כל עלמין ולית אתר פנוי מיני' כלל, והוא יתברך נמצא אתו עמו ואצלו בכל עת ובכל מצב, ואין דבר שאינו מושגח ממנו יתברך, וכשאדם זוכה לטעום מזיו נועם אור הצדיקים הק' אזי פיו מלא בשירות ותשבחות ויכול לפתוח פיו בתפילות ובקשות, וליבו מלא בשמחה וחיות בכל זמן, ואין שום דבר שיכול להפילו, ואפי' כשנופל ר"ל הוא יודע שבכוחו להתחדש כי השי"ת לא עוזב אותו וכו'.

וזהו אור של קדושת ארץ ישראל ששם מתגלה ההשגחה שתמיד עיני ה' משגיחים עליו, ורק בכח זה אפשר לקיים 'שוויתי ה' לנגדי תמיד', וביותר קדושה זו נתגלה בביהמ"ק כמ"ש ‏ 'השקיפה ממעון קודשך', [וידוע מאמר חז"ל 'ארץ ישראל נקנית בייסורים' ובלי גילוי השגחה א"א להתקיים שם כלל]. אך כיון שגלינו מארצנו ונתרחקנו מאדמתנו ע"כ נתעלם מאתנו קדושה זו ונעלם מהלב הרגשת הקרבה להשי"ת, ומדור לדור נתיישן הלב עד שבא הבעש"ט לעולם והקיץ נשמות ישראל וגילה להם טעם של קדושת ארץ ישראל -- טעם של השגחה - תמיד עיני ה' וכו', והוא היה הראשון שקרא וגילה מעניין החשיבות לעלות לא"י, (ועליית תלמידי הגר"א היה אח"כ).

והכלל, שכיום קדושת ארץ ישראל נמצא אצל הצדיקים הק', [וידוע מעשה של ר"נ מהורדנקא שרצה לעלות לא"י וסירב הבעש"ט ופעם אמר לו שיטבול במקווה. ובעת. הטבילה ראה את ארץ ישראל וירושלים וביהמ"ק ולא ראה את ארון הברית, ואמר לו הבעש"ט שהארון נמצא במעז'בוז'], ורק מי שטעם טעם אמת זה הוא יכול לספר מעשיות שד צדיקים . כי אז כל מעשה שמספר או שומע מעורר אצלו הארת המוחין דגדלות ומדבק עצמן להשי"ת גם מתוך עסקיו וענייניו, ויוצא מקטנות ובלבולי מחשבה של צרות ודינים.

ובאמת לשם כך התנהג הבעש"ט בפרהסיא בהתגלות של אותות נפלאות, והיה מותר במופתים, כי בזה בעצמו הקיץ נשמות ישראל בראותם פלאות ההשגחה, וזה מה שצריך לשמוע מתוך המעשה שמספרים מצדיקים. שהעולם מלא ברזין ורזין דרזין, ולא סתם לספר מעשה שהיה לפני רבות בשנים שהיה נס וישועה לאיזה אדם...

והנה מעשה זה של נסיעת הבעש"ט הק' לארץ ישראל הוא הבניין אב לכל המעשיות שמספרים מצדיקים, כי מבואר בתורה ע"ח שלפעמים הצדיק צריך להתבטל מתורותיו והשגותיו כי מוכרח לעסוק בצרכי הגוף, ואם כן במה מחייה עצמו באותו העת, והלא עיקר החיים הוא התורה, אך דע שהוא מחייה עצמו מאותו בחינה שהייתה מחייה את העולם קודם מתן תורה. שגם אז התורה הייתה מחיה את העולם כי התורה היא נצחית, אך אז התורה הייתה נעלמת ונסתרת בתיך ישוב העולם שנברא בעשרה מאמרות (כי כלליות התורה היא עשרת הדברות שהיא כנגד עשרה מאמרות שבהם נברא העולם), והצדיק בשעה שהוא פורש מהתורה ומתנהג כאיש פשוט הוא מקבל חיuת מהתורה הנעלמת.

ועל ידי זה הוא מחייה את כל האנשים הפשוטים שבעולם, כי כל הפשוטים ואפילו הרשעים ואפילו אומות העולם להבדיל, כולם מקבלים חיות רק מהתורה שהיא עיקר החיים, ובאמת הלא הם רחוקים מהתורה, ועל כן צריכים שיהיה עליהם איש פשוט הגדול כדי שכולם יקבלו על ידו ובזכותו, חיות מהתורה הנעלמת, ולכן מוכרח הצדיק הגדול לירד וליפול לתוך פשיטות ולהיות איש פשוט איזה עת ואז הוא מחיה עצמו מהתורה הנעלמת, ועל ידי זה הוא מחייה את כל הפשוטים שבעולם. וכל אחד כפי קירובו יותר אל הקדושה ואל הצדיק הנ"ל כן הוא מקבל על ידו חיות גבוה יותר מהתורה הנעלמת, ונמצא למעשה שאפילו מי שהוא איש פשוט כגון שאינו יכול ללמוד או שהוא במקום שאי אפשר לו ללמוד, אף על פי כן גם אז צריך להחזיק עצמו ביראת שמים בכל מה שיוכל, כי כולם מקבלים חיות מהתורה הנעלמת על ידי הצדיק הגדול שמתנהג לפעמים בפשיטות, ואפילו מי שמונח בשאול תחתיות חס ושלום יש לו תקווה עדיין ואין שום ייאוש בעולם כלל כי תמיד יכול לקבל חיות מהתורה הנעלמת. וככל שיזכה להיות מקורב יותר לצדיק כך יזכה להחיות עצמו מהתורה הנעלמת. וזהו בחינת הדרך לארץ ישראל, כי עיקר הכח לכבוש את ארץ ישראל היא ע"י הכח של העשרה מאמרות שבהם נברא העולם, היינו מהתורה הנעלמת, כי ארץ ישראל היא בחינת התורה, והדרך לארץ ישראל היא בחינת התורה הנעלמת. ע"כ (ועי"ש עוד באריכות העניין).

ונמצא ע"פ מה שבארנו למעלה שכל המעשיות שמספרים מצדיקים הוא בחינת מוחין דגדלות, בחינת ארץ ישראל ששם מתגלה ההשגחה ודרכי הדביקות באמונה, אבל מעשה זו של נסיעתו לארץ ישראל הוא מעשה של "הדרך לארץ ישראל", והיינו שבמעשה זו מתגלה איך הצדיק ממשיך על עצמו חיות מהתורה הנעלמת גם בעת מוחין דקטנות, בעת שעובר עליו טרדות ודאגות, בעת שלוקחים ממנו העולם הבא וכו' וכלהלן. הרי שמעשה זה הוא תחילת כל המעשיות של צדיקים, שבכל המעשיות מתגלה קדושת ארץ ישראל וכאן מתגלה דרכי ההתחזקות גם כשאינו זוכה לקדושת ארץ ישראל, בחינת "הדרך לארץ ישראל", ורק כך אפשר לכבוש את ארץ ישראל, לזכות לשלימות טהרת המחשבה וגדלות המוחין.

ובאמת מובא מצדיקים שאילו היה זוכה הבעש"ט לבוא לארץ ישראל והיה נפגש עם האור החיים הקדוש אזי היה עת הקץ להתגלות משיח צדקנו, כי האור החיים היה בחינת רוח של משיח, והבעש"ט היה בחינת נפש דמשיח (כי התגלותו יורד לבחינת נפש האדם) ואז היה שלימות התגלות ההשגחה וטהרת המחשבה במוחין דגדלות. אבל כעת שלא זכינו לשלימות ביאתו לארץ ישראל אזי נשאר לנו לספר המעשה מהדרך דארץ ישראל, וע"כ מה מאוד צריך להתעורר מסיפור מעשה זה לקבל התחלה חדשה להתחזק בבחינת הדרך לארץ ישראל, ושנוכל לכבוש את ארץ ישראל, ולזכות לקבל טהרת המחשבה בשלימות.

ונתחיל סיפור המעשה, הבעש"ט הקדוש נתעורר מאוד ליסוע לארץ ישראל, ורצה ליקח עמו את תלמידו ר' הירש, ובתו מרת 'אדל' שהייתה צדקת גדולה מאוד ובעלת רוח הקודש, והמליצו עליה הצדיקים את הפסוק א'ש ד'ת ל'מו ר"ת אד"ל, והייתה מלאה בכיסופים וגעגועים להשי"ת, ומסופר שכשהייתה מכבדת הבית הייתה נושאת עיניה להשי"ת בגעגועים "איך עושים להשי"ת עוד איזה נחת רוח?! [וזכתה להביא לעולם בנים קדושים וצדיקים כר' ברוך ממעז'בוז', והדגל מחנה אפרים ואת פייגא אם רבנו הקדוש, ולאחר פטירת הבעש"ט הק' עבר אליה בירושה ביתו הקדוש, ולאחמ"כ לבתה פייגא, ושם הזו מתאספים כל תלמידי הבעש"ט הק' גם לאחר פטירתו ומספרים ממנו ומהנהגותיו,