מעשה לא זהיר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שם היצירה בעברית           מעשה לא זהיר
מחבר            אנטון צ'כוב
שפת המקור           רוסית
שם היצירה ברוסית           Неосторожность
מתרגם           אמיר א׳ אהרוני
קישור למקור           {{{קישור_למקור}}}

פּיוֹטְר פֶּטְרוֹבִיץ' סְטְרִיזִ'ין, האחיין של אשת סגן־אלוף אִיבָנוֹבָה, אותו אחד שגנבו לו בשנה שעברה ערדליים[1] חדשים, חזר ממסיבת־ההטבלה בדיוק בשתיים בלילה. כדי לא להעיר את בני־ביתו, הוא התפשט בזהירות בחדר הכניסה, על קצות האצבעות, בקושי נושם, התגנב לחדר השינה שלו, ובלי להדליק אש התחיל להתכונן לשינה.

סטריז'ין מנהל חיים פיכחים ורגולריים, הבעת הפנים שלו מצילת־נפש, ספרים הוא קורא רק מהסוג הרוחני־מוסרי, אבל במסיבת־ההטבלה מתוך השמחה על כך שלְיוּבוֹב סְפִּירִידוֹנוֹבְנָה סיימה את הריונה בשלום הוא הרשה לעצמו לשתות ארבע כוסיות של וודקה וכוס יין, שהזכיר בטעמו משהו בין חומץ לבין שמן קיק.[2] ומשקאות חריפים דומים למי־ים ולתהילה: כמה ששותים מהם יותר, כך נהיים יותר צמאים... ועתה, כשהוא התפשט, סטריז'ין חש רצון בלתי נשלט לשתות.

"לְדָשֶׁנְקָה, נדמה לי, יש וודקה בארון, בפינה הימנית," – חשב. "אם אשתה כוסית אחת, אז היא לא תשים לב."

אחרי התחבטות מסוימת והתגברות על פחדו סטריז'ין שם פעמיו אל הארון. הוא פתח בזהירות את הדלת ומישש בפינה הימנית בקבוק וכוסית, מזג, שם את הבקבוק במקומו, הצטלב ושתה. ומיד התרחש משהו כמו נס. בכוח נורא, כמו פצצה, סטריז'ין נזרק מהארון אל הַסּוּנְדּוּק.[3] בעיניו נצץ משהו, נשימתו נחנקה, בכל הגוף התרוצצה תחושה כאילו הוא נפל לתוך בִּצָּה מלאה בעלוקות. נראה לו שבמקום וודקה הוא בלע דינמיט שפוצץ לו את הגוף, את הבית, את כל הסמטה... הראש, הידיים, הרגליים – הכל נקרע ועף לאן שהוא לעזאזל, אל החלל...

כשלוש דקות הוא שכב על הסונדוק ולא זז, אבל נשם, אחר כך התרומם ושאל את עצמו:

– איפה אני?

הדבר הראשון שהוא הרגיש בו בבירור לאחר שהתאושש היה ריח חזק של קֵרוֹסִין.[4]

– אבי שבשמיים, אני שתיתי במקום וודקה קרוסין! – נתיירא. – צדיקים קדושים!

מהמחשבה שהוא הרעיל עצמו הוא נזרק לקור ולחום. על העובדה שהרעל באמת נשתה העידו – מלבד הריח בחדר –, הצריבה בפה, הניצוצות בעיניים, צלצול הפעמונים בראש, והמכות בקיבה. בתחושה שהמוות קרב ובלי לשקר לעצמו בתקווֹת שווא, הוא רצה להיפרד מקרוביו ושם פעמיו אל חדר השינה של דשנקה. (בהיותו אלמן, הוא החזיק בדירתו במקום בעלת־בית את גיסתו דשנקה, בתולה זקנה.)

– דשנקה! – אמר הוא בקול בוכה בכניסתו אל חדר השינה. – דשנקה היקרה!

משהו התנועע בדמדומים והוציא אנחה עמוקה.

– דשנקה!

– הא? מה? – התחיל לדבר במהירות קול נשי. – זה אתם,[5] פיוטר פטרוביץ'? כבר חזרתם? נו, מה? איך קראו לילדה? מי היה הסנדקית?[6]

– הסנדקית הייתה נָטָלְיָה אַנְדְרֵיֶבְנָה וֵלִיקוֹסְבֶטְסְקָאיָה, והסנדק – פָּבֶל אִיבָנִיץ' בֶסוֹנִיצִין... אני... אני, דשנקה, נדמה לי, גוסס. וְלַיִּלוֹדָה קראו אוֹלִימְפְּיָאדָה לכבוד האישה שתורמת להם... אני... אני, דשנקה, שתיתי קרוסין...

– מה זאת אומרת! האם הגישו לכם קרוסין?

– למען האמת, אני רציתי, בלי לשאול אתכן, לשתות וודקה, ו... ואלוהים העניש: בלי כוונה אני בדמדומים שתיתי קרוסין... מה עליי לעשות?

דשנקה, בשמעה שללא רשותה פתחו את הארון, התעוררה לחיים... היא הדליקה במהירות נר, קפצה מהמיטה ולבושה רק בכותונת, מנומשת, גרומה, עם מסלסלים בשערה החלה מדדה ברגליים יחפות אל הארון.

– ומי זה שהרשה לכם? – היא שאלה חמורת סבר, בבחנה את פנים הארון. – האם הוודקה נמצאת כאן בשבילכם?

אני... אני, דשנקה, שתיתי לא וודקה, אלא קרוסין... – מִלמל סטריז'ין, מנגב זיעה קרה.

– ולמה לכם לגעת בקרוסין? האם זה עניינכם? בשבילכם הוא נמצא שם? או שלדידכם קרוסין לא עולה כסף? הא? אתם יודעים כמה עולה היום קרוסין? יודעים?

– דשנקה היקרה! – גנח סטריז'ין. – זוהי שאלה של חיים ומוות, ואתן מדברות על כסף!

– שתה לשכרה ודחף את אפו אל הארון! – צעקה דשנקה וטרקה את הדלת בכעס. – הו מפלצות, מְּעַנִּים! סובלת אני, מסכנה, אין שקט לא ביום ולא בלילה! ערפדים־מפלצות, הורדוסים[7] מקוללים, שככה תחיו בעולם הבא! מחר אני עוזבת את הבית! אני בתולה ולא ארשה לכם לעמוד לפניי בבגדים תחתונים! איך אתם מעזים להסתכל עליי כשאני לא לבושה!

והמשיכה, והמשיכה... ביודעו שאת דשנקה, כשהיא כועסת, אי־אפשר לפייס לא בתפילות ולא בנדרים ואפילו לא בירי תותחים, סטריז'ין נופף בידו בביטול, התלבש והחליט ללכת לרופא. אבל רופא קל למצוא רק כאשר לא זקוקים לו. אחרי שהוא התרוצץ בשלושה רחובות וצלצל כחמש פעמים אצל דוקטור צֶ'פְּחַרְיָנְץ[8] ושבע פעמים אצל דוקטור בּוּלְטִיחִין, סטריז'ין רץ לבית מרקחת: אולי הרוקח יעזור. כאן, אחרי המתנה ארוכה, יצא אליו רוקח קטן, שחור־שיער ומתולתל, רדום, לבוש־חלוק ובעל פנים כה רציניות וחכמות שנהיה לו מפחיד.

– מה תרצו? – הוא שאל בנימה שבה יכולים לדבר רק רוקחים חכמים וסולידיים מאד, אשר משתייכים לדת היהודית.

– למען השם... אני מבקש מכם! – אמר סטריז'ין תוך כדי שהוא נחנק. – תנו לי משהו... אני עכשיו בחוסר זהירות שתיתי קרוסין! אני גוסס!

– אני מבקש מכם לא לדאוג ולענות לשאלות אשר אני אשאל אתכם.[9] כבר אותה העובדה שאתם דואגים, לא מאפשרת לי להבין אתכם. אתם שתיתם קרוסין? כ־ן?

– כן, קרוסין! הצילו, בבקשה!

הרוקח, בקור רוח וברצינות ניגש לדלפק, פתח ספר ושקע בקריאה. לאחר שקרא שני עמודים הוא משך בכתף אחת, אחר כך באחרת, עשה פרצוף מזלזל ואחרי שחשב מעט, יצא אל החדר הצדדי. השעון צלצל ארבע. וכאשר הוא כבר הראה שהשעה היא ארבע ועשרה, הרוקח חזר עם ספר אחר ושוב שקע בקריאה.

– המם! – אמר, כאילו לא מבין. – כבר אותה העובדה שאתם מרגישים לא טוב, מצריכה שאתם תפנו לא לבית מרקחת, אלא לרופא.

– אבל הייתי כבר אצל רופאים! צלצלתי ולא ענו לי!

– המם... אתם אותנו, את הרוקחים, לא מחשיבים לבני אדם ומדאיגים אותנו אפילו בשעה ארבע בלילה, ולכל כלב, לכל חתול יש שקט... אתם לא חפצים בהבנה של שום דבר, ולדעתכם אנחנו לא אנשים ובתוכנו צריכים להיות עצבים כמו חבל.

סטריז'ין הקשיב לרוקח, נאנח והלך הביתה.

"אם כך, נחרץ גורלי למות!" – חשב.

ובפיו הייתה צריבה וריח של קרוסין, ובקיבה הוא הרגיש שחותכים אותו, ובאוזניו נשמע: בּוּם, בּוּם, בּוּם! בכל דקה היה נדמה לו שסופו כבר קרב, שלִבּוֹ כבר לא פועם...

בהגיעו הביתה, הוא מיהר לכתוב: "אני מבקש לא להאשים איש במותי", אחר כך התפלל לאלוהים, שכב והתכסה עם הראש. עד הבוקר הוא לא ישן וחיכה למוות, וכל הזמן נראה לו איך קברו מתכסה בדשא צעיר ואיך מזמרים מעליו הציפורים...

ובבוקר הוא ישב על המיטה ובחיוך אמר לדשנקה:

– מי שמנהל חיים נכונים ורגולריים, אחותי היקרה, אותו שום רעל לא ייקח. אפשר לקחת אותי למשל. אני הייתי על סף מוות, גססתי, סבלתי, ואילו עכשיו – כלום. רק שורף בפה וצורב בגרון, אבל כל הגוף בריא, ברוך השם... וממה? מכך שהחיים רגולריים.

– לא, זה אומר שהקרוסין גרוע! – נאנחה דשנקה, חשבה על הבזבוז והסתכלה לתוך נקודה אחת. – זה אומר, שבעל המכולת נתן לי לא את הטוב ביותר, אלא את זה שעולה קופייקה וחצי לליברה![10] הו מפלצות, מענים! סובלת אני, מסכנה, ערפדים-מפלצות, שככה תחיו בעולם הבא, הורדוסים מקוללים!

והמשיכה, והמשיכה...

הערות שוליים[עריכה]

  1. ^ ערדליים – נעליים, לרוב עשויות גומי, שמולבשות מעל מגפי לבד כדי להגן עליהם מפני רטיבות.
  2. ^ שמן קיק – שמן המופק מזרעי עץ הקיקיון, משמש כתרופה נגד עצירות.
  3. ^ סוּנְדּוּק – ארגז גדול עשוי עץ לבגדים וחפצים שעומד על הרצפה ונפתח מלמעלה.
  4. ^ קֵרוֹסִין – נפט להדלקת מנורות ותנורים.
  5. ^ אתם – פנייה מנומסת בלשון רבים. בין בני־בית פנייה כזאת בדרך כלל נשמעת מנומסת ומליצית מדי.
  6. ^ מי היה הסנדקית? – כך במקור – דשנקה אומרת "היה" בזכר (был), אך "סנדקית" בנקבה (кумой, מ-кума).
  7. ^ המלך הורדוס הוא דמות שלילית ביותר בתרבות הנוצרית משום שפקד לרצוח את כל התינוקות בבית לחם כאשר בישרו לו שנולד מלך ישראל חדש, כלומר ישו.
  8. ^ צֶ'פְּחַרְיָנְץ – שם משפחה ארמני.
  9. ^ הרוקח מנסה לדבר בשפה מליצית, אך בפועל היא מעט עילגת.
  10. ^ ליברה, ברוסית פֿוּנְט (фунт) – מידת משקל רוסית, כחצי קילוגרם.