מעדני יום טוב/ברכות/פרק ט

פרק ט

אומר ברוך שעשה נסים כו'. ומפרש לה בגמרא דא"ק ברוך ה' אשר הציל וגו':

ובריה ובר בריה. דעד כאן רחמי האב על הבן כדפירש"י בחומש פ' וירא ומסתמא כן להיפך:

מברך. היינו הפשיטותא על האבעיא:

רבי זירא ורב יהודה. ובירושלמי בשם רב והוא חולק אגמרא דידן בפ' כ"מ סימן כ"ג:

דאמר רב כל ברכה שאין בה שם. וה"ק שאין בה מלכות אבל נ"ל שמכאן אפשר להביא ראיה לדברי התוס' דלקמן גבי רב יהודה חלש שכתבו אדאמרו ליה בריך רחמנא דיהבך לן כו' והא אין בו מלכות ותירצו דרב יהודה היה תלמיד דרב ורב ס"ל דלא בעינן אלא הזכרת שם או מלכות ורחמנא היינו הזכרת מלכות עכ"ל ומהיכא נפקא להו דרב קאמר שם או מלכות אבל מהירושלמי הזה יש להם ראיה ומ"מ מ"ש דרחמנא היינו מלכות ליתא דוודאי היינו שם וכדגבי בנימין רעיא דבפרק כיצד מברכין ועוד דא"כ מעיקרא לא קשיא ולכן נ"ל שהכל ט"ס הוא מן או מלכות כו':

בפקתא דערבות. בקעה במדינה הנקרא ערבות שאין מים מצוי לשם כדאיתא בפרק כל הבשר דף ק"ז:

מעברות נחלי ארנון. מפרש בגמרא דכי הוו חלפי ישראל אתו אמוראי עבדי להון נקירתא פי' מערות ויתבי בהו אמרי כי חלפי ישראל הכא נקטלינון ולא הוו ידעי דארון הוי מסגי קמייהו דישראל והוה ממיך להו טורי מקמייהו כיון דאתא ארון אדבקו טורי בהדי הדדי וקטלינון ונחת דמייהו לנחלי ארנון היינו דכתיב ואשד הנחלים אשר נטה לשבת ער ונשען לגבול מואב:

ואבני אלגביש. תנא אבנים שעמדו על גב איש וירדו על גב איש עמדו על גב איש זה משה דכתיב והאיש משה עניו וכתיב ויחדלו הקולות והברד ומטר לא נתך ארצה ירדו על גב איש זה יהושע דכתיב קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וכתיב ויהי בנוסם מפני בני ישראל הם במורד בית חורן וה' השליך עליהם אבנים גדולות ואבני אלגביש וגו' וה"ה מקום שנפל מחנה סנחריב דלא גרע חזקיה מאדם המסוים אלא לא חש לפרש לפי שידוע מקומו סביב ירושלים רשום היה ונראה לרבינו יהודה כיון שאין הנס ידוע ע"פ המקום כי הנך אין מברכין עליו אלא אותם שנעשה להם הנס וכן כל אדם מברך על נסו אע"פ שאינו ניכר מתוך המקום עכ"ל התוס' וצ"ל דסברי דשבט איקרי קהל דאלת"ה תיפוק ליה דלא הוי כל ישראל עי' בד"ח סעיף ו':

ואבן שבקש עוג כו'. גמרא גמירי לה אמר מחנה ישראל כמה הוה תלתא פרסי אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה למשדי עלייהו ולמקטלינהו ואייתי קב"ה עליה קמצי פי' נמלים ונקבוה ונחית בצוואריה הוה בעי למשלפיה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפיה והיינו דכתיב שני רשעים שברת אל תקרי שברת אלא שרבבת משה כמה הוה י' אמין שקיל נרגא בר י' אמין שוור פי' קפץ למעלה י' אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה:

וחומת יריחו שנבלעה במקומה. בגמ' פריך והא כתיב ותפול החומה תחתיה ומשני כיון דפותיה ורומה כי הדדי נינהו מש"ה אבלעי בלועי פירש רש"י שאין נפילה ניכרת בה אם לא נבלעה מש"ה אבלעה והוא דרך נפילה לחומה כזו והיינו תחתיה במקומה וא"א זה אלא ע"י בליעה:

והרואה אשתו של לוט מברך שתים וכו'. ובגמ' בברייתא קתני בתר חומת יריחו ועל אשתו של לוט ופריך היכי נותן שבח כו' והא פורענות הוא ומשני תני על לוט ועל אשתו מברך שתים כו' ומשמע דעל אשתו של לוט אינו מברך אלא אחת וכשרואה קברו של לוט הוא שמברך השניה ורבינו דלא חש להעתיק כדתני על לוט ועל אשתו נראה מזה שסובר שהשתי ברכות מברך על אשתו בלבד וכתב הב"י ס"ס רי"ח שאפשר שטעמו משום דבברייתא קמייתא לא הזכיר אלא אשתו של לוט לבד אלא מכח דפריך בגמרא היכי קתני שצריך שיתן שבח והודאה והא פורענות הוא הוא דמשני תני על לוט וכו' ואי איתא דדוקא קאמר תני על לוט וכו' אם כן חסורי מחסרא הברייתא דכיון שבאשתו של לוט אינו מברך עליה אלא דיין האמת אכתי תקשה והא הודאה ושבח קתני לפיכך מפרש דה"ק שמברך על לוט ועל אשתו שתים כשרואה את אשתו בלבד והשתא לא מיחסרא ברייתא וגם שפיר קתני שהרואה את אשתו של לוט נותן הודאה ושבח דהיינו שיברך זוכר הצדיקים ואף על גב דצריך גם כן לברך ברוך דיין האמת לאו חסרון הוא דבברייתא לא אתא למימר אלא דבכל הני צריך שיתן הודאה ושבח וליכא חד מינייהו שאין צריך שיתן הודאה ושבח ומיהו אפשר דאית מינייהו שצריך לברך עליה ברכה אחרת ע"כ:

יורדי הים באניות כו'. לשון התוס' ובתהלים לא חשיב כזה הסדר אלא חשיב הולכי מדבר ראשון דקרא נקיט סדר המסוכנים יותר תחלה וגמרא נקיט המצוין תחלה ע"כ ותהר"י כתבו בהיפך וז"ל נשאל מרבינו האי גאון ז"ל למה לא אמר אותם כסדר שכתובים במזמור והשיב שרצה למנות תחלה אותם שהם מסוכנים יותר שיורדי הים והולכי מדבריות והני מסוכנים יותר מהחולה שרוב החולים לרפואה וחבוש רוב הפעמים הוא חבוש בעבור ממון ואין סכנתו כל כך אבל במזמור הזכיר המצוים יותר תחלה ע"כ:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

יורדי

גומל לחייבים טובים וכו' שגמלני כל טוב. כך גירסת הרי"ף וכתב הב"י שכך פי' הברכה הגומל לחייבים כלומר אפילו לאותם שהם חייבים דהיינו שהם רשעים דתרגום רשע חייבא עכ"ז גומל להם טובות וגם אני כאחד מהם שאע"פ שאינו הגון גמלני כל טוב:

דוקא חולה שנפל למטה. שדומה כמי שהעלוהו לגרדום לדון. ב"י:

חלש ואתפח גרס וכן העתיק הטור וכן נ"ל להגיה גם ברי"ף:

א"ל בריך רחמנא כו'. ורשאים לברך כמו שאכתוב בסמוך לקמן:

כגון שהיה באותה ברכה שם ומלכות. עי' בריש פירקין מה שכתבתי בזה על התוס' דהכא:

דהוו בי עשרה. ועל רבנן לא הוצרך לשאול ולהשיב דהא רב חנא ורבנן הוו התם ואע"ג דכתב רבינו לעיל דבעינן י' ותרי רבנן אפ"ה לא חש המקשה אלא להקשות ממימרא דאביי וגם המשיב לא הוצרך להשיב לו יותר ועיין בד"ח סעיף י"ב:

דעני אמן בתרייהו. ופירש א"א ז"ל אע"ג דשומע יוצא בשמיעה בלא עניית אמן היינו דוקא כשהמברך חייב גם כן בברכה אז יוצא השומע בלא עניית אמן אבל הכא כיון שהם לא היו חייבים בברכה זו לכך הוצרך הוא לעניית אמן ולא חשיב ברכה לבטלה כיון שהם לא נתחייבו בה שהם נתנו שבח והודאה למקום כדרך בני אדם שמשבחים למקום על הטובה שמזמין להם. טור.

א"ר יהודה גרס בגמרא. וברי"ף גרס א"ר יהודה אמר רב:

חולה חיה וכלה. וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא חולה חתן וכלה: חולה פירש"י שהורע מזלו וחתן וכו' מקנאתו וכו' וז"ל תהר"י מפני שהשטן מקטרג בשעת הסכנה ובשעת השמחה:

אף ת"ח בלילה. כשעומד יחידי באישון לילה ואפילה דבלאו הכי תורתו משמרתו כדאמרינן בפ"ק דף ד' גבי ק"ש שעל מטתו. כ"כ תהר"י שם:

ימיו ושנותיו של אדם. פירשתי לעיל בפ"ק סימן ח':

המאריך בתפלתו. מסיק בגמרא כשמעיין בה כך מזכירים לו עונותיו ופירש"י שאומר בלבו שתעשה בקשתו לפי שהתפלל בכוונה ועיין ד"ח:

והמאריך בבית הכסא. מסיק בגמרא והוא שיושב אבל כשאינו יושב אלא תולה על ברכיו לא שמתוך כך נקביו נפתחים לפעמים יותר מדאי ובא לידי תחתוניות:

דרחמי ליה. אע"פ שאינו בגמרא שלנו סברא הוא:

ובחורים כתיב. נוב כתיב. ניב קרי. השלושים כתיב השלישים קרי. דויד כתיב. הישועה כתיב. משערת כתיב. יונתן כתיב. לעזריך כתיב. עזרך אלהיך כתיב. דויד כתיב. אתה כתיב:

בין שחלמו לי חבירי ובגמ' גרס תו בין שחלמתי על אחרים אבל גם ברי"ף ליתא:

כמי מרה על ידי משה וכמי יריחו על ידי אלישע. כך הגירסא ברי"ף ובגמרא איתא לקמן ול"ג בגמ' וכצרעת נעמן וכו':

ה"ג קללת בלעם הרשע עלינו לברכה כן הפוך כל חלומותי:

ה"ג וניכוין דניסק בהדי כהני. וכך הוא ברי"ף אבל בגמרא גרס ומסיים בהדי כהני ונ"ל שכן פי' דניסוק לשון גמר וסיום:

וכי מהדרי כו'. כך גירסת הרי"ף אבל בגמרא גרס ואי לא לימא הכי אדיר במרום שוכן בגבורה כו' וכך העתיק הטור סי' ק"ל ונ"ל דהכי פירושו ואי לא שסיימו הכהנים ומחזירים פניהם יאמר זה הנוסח הקצר אדיר וכו' ועיין בד"ח סעיף כ"ב:

אמר רב חסדא חלמא דלא מיפשר כאגרתא דלא מקריא. ואע"ג דהרי"ף לא הביא ולכאורה לא נ"מ כלל מ"מ נ"ל לתת טוב טעם למה כתבו רבינו ואומר דבגמרא אהך מימרא דלעיל אמר רבי יוחנן הרואה חלום ונפשו עגומה אתמר מעיקרא ילך ויפתרנו כו' מקשה הגמרא מרב חסדא דאמר חלמא דלא מפשר כו' ומשני אימא יטיבנו כו' וא"כ רב חסדא ה"ק דחלום טוב הוא שלא יבא לכלל פתרון ומש"ה מביאו רבינו להשיא עצה טובה שלא יחזר האדם אחרי פותרי החלומות לפתור חלומו אשר חלם כי כשלא נפתר הוא כאגרת שאינה נקראת דלא נ"מ מידי וא"ת וא"כ למה הוצרך להטיבו י"ל דמ"מ למיחש מיבעי כמו באגרת שאע"פ שאינה נקראת למיחש מיבעי שברבות הימים תהיה נקראת מ"מ אין הפתרון יפה לחלום רע שנפשו עגומה עליו והך עצה טובה קמ"ל רבינו כמ"ש להא דרב חסדא:

כאש לנעורת. פי' לבטלו. טור סי' ר"כ:

ממקומה בא"י. ובירושלמי דידן הגירסא מכל מקומות א"י:

ת"ר כו' לעוברי רצונו. גם הרי"ף השמיט הסיפא מקום שנעקרה כו' ולא ידעתי למה ועיין בד"ח:

לצדיקים. וכן גירסת הרי"ף והיא נכונה מגירסת הגמרא לאבותינו:

ה"ג ראה מרקוליס אומר ברוך שנתן ארך אפים לעוברי רצונו ראה מקום שנוטלים וכו':

שנוטלים ממנה עפר. פירוש השני שכתב רש"י שנוטלין ממנה עפר לטיט כתבו גם כן תהר"י וכתב וקרא דוטאטאתיה ר"ל אעשה ממנה טיט ודומה לו ושרשך שר"ל יסיר השרש:

אומר ברוך אומר ועושה ברוך גוזר ומקיים. כבר כתב רבינו בריש פירקין כל הברכות השנויות בזה הפרק צריך להזכיר בהם שם ומלכות ואם כן הרי כאן שתי ברכות והוו שש ורב הונא חמש קאמר ועוד קשה תרתי ברכות אחדא מלתא למה לי וראיתי לרמ"י ז"ל שכתב בסי' רכ"ד סעיף ד' דנ"ל דה"פ אומר בא"י אמ"ה אומר ועושה גוזר ומקיים דכולה חדא ברכתא היא דלמה יברך שתי ברכות א"נ או קאמר בא"י אומר ועושה או בא"י גוזר ומקיים איזה מהם עכ"ל ונראין דבריו האחרונים דלפי' הראשון קשה הא דקאמר בגמ' ברוך גבי גוזר ומקיים ומיהו יש לתרץ דסירכא דלישנא דנוסח ברכה ברוך שאמר נקט ליה:

ה"ג צייר עפרא בסודריה ושדי ליה:

א"ר הונא. ובגמ' ורי"ף גרס רב המנונא והוא בדף נ"ח ע"א:

ברוך חכם הרזים. שאין דעתם דומין זה לזה ואין פרצופיהן דומין זה לזה. גמ':

אין אוכלוסא בבבל. תמיהה לי למה כתבו ונ"ל דהכי פירושו אין דין אוכלוסא בבבל שאפי' יש אוכלוסא בבבל אין מברכין דדוקא בא"י נתקנה ששם ראוי לברך על שיש כל כך חיל מישראל בא"י וכך פי' הב"י אליביה דהרמב"ם שנראה מדבריו דדוקא על אוכלוסא שבא"י מברכים ונ"ל שכן גם דעת רבינו מדכתב להך דעולא. ועיין בד"ח:

ברוך שנתן כו'. לשון הב"י סי' רכ"ד הטעם שבחכמי ישראל אומר שחלק ובחכמי עובדי כוכבי' אומר ברוך שנתן נראה שהוא מפני שנפשות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד הרי הם כחלק מהשם אבל נפשות עובדי כוכבים רחוקים ממנו ית' והם כמי שנתן מתנה מנכסיו שאינם חלק ממנו והר"ר אבודרה"ם כתב שהטעם מפני שהחלק הוא כמו הצנור הנמשך מן הנהר שאפשר להרחיבו ולהגדילו ואפשר לקצרו ולחסרו משא"כ במתנה כי תלושה ופסוקה ובישראל כתיב. כי חלק ה' עמו ולפי זכותם מתרבה ומתמעט ע"כ ורמ"י ז"ל נתן טעם בדבר לפי שחכמת חכמי ישראל בתורה א"א לבא עד תכונתה כי היא בלתי תכלית לכך אמר ל' חלק אבל חכמת חכמי עובדי כוכבים אפשר לבא עד תכליתן לפיכך שייך לשון מתנה שניתן להם כל החכמות והן כולן על שלמות תכליתן וכל הני טעמים היו שייכים נמי בברכות מלכים דלקמן דגם כבוד המלך בתורת ה' כמ"ש וכתב לו את משנה התורה:

לצאת. ובגמ' גרס לרוץ. אפי' לקראת מלכי גרס:

לאחר י"ב חדש כו'. ובגמ' אמר רב אין המת משתכח מן הלב אלא לאחר י"ב חדש שנאמר נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד ופירש"י ככלי אובד וסתם כלי לאחר י"ב חדש משתכח מן הלב דיאוש בעלים לאחר י"ב חדש בפ' אלו מציאות מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז ג' רגלים ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג דהיינו יב"ח ושוב א"צ להכריז ע"כ והיינו נמי טעמא דמברך מחיה מתים לאחר יב"ח:

והמית אתכם בדין. כתבו תהר"י ואע"ג דקי"ל יש מיתה בלא חטא אפ"ה דינו דין אמת שהוא יודע כל דרכי איש וכל דרכיו משפט ע"כ ועיין מ"ש בפ' שלשה שאכלו סי' י"ג:

ואת הגיחור. פירש"י אדום הרבה רו"ש בלע"ז ואע"ג דבפ' אין עומדין דף ל"א פי' גיחור שהוא לבן יותר מדאי העיקר כדפי' כאן דבסוף פ"ז דבכורות אמרי' גיחור חיורא לבקן סומקא כדאמרי אינשי סומקא גיהו איני והא ההוא דאמר להו מאן בעי לוקיאני ואשתכח חיורא אלא גיחור סומקי גיהיא לוקן חיורא כההוא דא"ל מאן בעי לוקיאני ואשתכח חיורא וגם מה שפירש"י בפ' אין עומדין צחור רו"ש בלע"ז אינו אלא נ"ל שפירושו לבן כמ"ש ביחזקאל כ"ז צמר צחר שפירש"י עצמו לבן ויגיד עליו ריעו כיין חלבון דכתיב גביה ושמעתי מפי חכם שהיה מא"י שעד היום קורין שם ליין הלבן יין חלבון:

ואת הקפוף. פירש"י עוף וכו'. וכתבו התוס' בפ' אלו טריפות דף ס"ג דג' מיני קיפוף הם שנים בעופות הא' תנשמת והשני ינשוף וקיפוף שלישי שהוא חיה לעיל גבי חלומות ובגמ' פ"ק דבכורות דף ח':

ה"ג בגמרא ועל הזועות ועל הרעמים ועל הרוחות ועל הברקים. וברי"ף גרס ברקים רעמים ורוחות ונ"ל דעכ"פ אין להפסיק ברוחות בין רעמים וברקים אבל בסדר רעמים וברקים יש פנים לכאן ולכאן דלמשמע אזן הרעם קולו ישמע אחר שכבר נראה הברק וא"כ יש לגרוס ברקים ורעמים אבל לפי מה שכתבו חכמי הטבע הרעם מתחיל קודם הברק אלא שקולו לא ישמע בתחלתו וא"כ גם הגי' דרעמים וברקים נכונה היא:

ברוך עושה מ"ב. והגי' במשנה שבגמ' ברוך עושה בראשית וכן ברי"ף ומיהו בגמ' גרס נמי עושה מ"ב וכן הוא בטור סי' רכ"ז:

ה"ג ברי"ף אימתי בזמן שרואין וכ"ה לקמן בדברי רבינו:

כוכבא דשביט. פירש"י כוכב היורה כחץ וכו'. וז"ל הרמב"ם פ"י מה"ב אור שבאויר שיראו כאלו הם כוכבים נופלים ורצים ממקום למקום או כמו כוכבים שיש להם זנב ע"כ ונ"ל דתליא במחלוקת שבין חכמי ישראל לחכמי או"ה בפ' מי שהיה טמא במסכת פסחים דחכמי ישראל אומרים מזלות חוזרים ונוכל לפרש כפירש"י ולחכמי או"ה דגלגל חוזר צריך דוקא לפרש כהרמב"ם:

ברוך זוכר הברית. שנאמר והיה לאות ברית וזוכר שנשבע שלא יביא עוד מבול וכשרואה את הרשעים רוצה להחריב את העולם ורואה הקשת וזוכר הברית ונמנע ואין לומר שצריך הקב"ה זכירה שהרי אין שכחה לפניו אלא מראה לעולם כשהם רואים את הקשת שרבו רשעי ישראל ואלמלא השבועה היה מחריבו הרד"א:

נאמן בבריתו. שלא יעבירנו אע"פ שרבו הרשעים וקיים במאמרו אפילו לא היה הברית כיון שאמר בדבור בעלמא ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ ברור הוא שיקיים מאמרו הרד"א:

פי' טרודין שלא נתפזרו העבים כו'. וכ"כ תהר"י בשם רבינו חננאל ומסיים והוא מלשון ודלף טורד:

בכספוקלריא. בירושלמי שלנו הגירסא בבית ספוקלרי ומצאתי כתוב וז"ל יש מפרשים בית המרחץ וי"מ בית שקוצבין שם בשר וכן ת"י שר הטבחים רב ספוקלטריא:

אם היה יכול לצאת תוך כדי דבור. עיין לקמן ס"ס כ"ג:

הרואה החמה בתקופתה. כדמסיק דהיינו מכ"ח שנה לכ"ח שנה ופירש"י שהיא תקופת ניסן של כל כ"ח שנה שנופלת בתחלת ליל ד' וא"ת א"כ איך רואה החמה בתחלת הלילה וי"ל כמו שכתבו תהר"י דלמחר בבקר כשרואה החמה מברך עושה מעשה בראשית וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה"ב:

לבנה בטהרתה כו'. וז"ל הרמב"ם כשתחזור הלבנה לתחלת מזל טלה בתחלת החדש ולא תהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום:

כוכבים במשמרותם. כשיחזרו כל כוכב וכוכב מחמשה הכוכבים הנשארים לתחלת מזל טלה ולא יהיה נוטה לא לצפון ולא לדרום הרמב"ם:

מזלות בעתם. בכל עת שיראה מזל טלה עולה מקצה המזרח כ"כ הרמב"ם וא"ת דהל"ל מזל בעתו נ"ל דל"ק דמזל טלה נחשב לראשון שבמזלות וכשהוא עולה בקצה המזרח נמצא שכל המזלות עולים בעתם זה אחר זה:

ואלו פינו מלא שירה כים כו'. ופירוש ב"י סימן רכ"א בשם הר"ר מנוח שמפני שבסיבת הרעב בני אדם יוצאים ללסטם ולשפוך דם נקי וכן בסיבת הרעב חליים באים לעולם לכך תקנו לומר מחרב הצלתנו ומדבר מלטתנו ומחליים רעים דליתנו ע"כ:

רוב ההודאות ואל ההודאות גרסינן וכתבו תהר"י נראה למורי שהטעם שהוצרכו שניהם שאם היה אומר רוב ההודאות בלבד היינו אומרין מרובן אבל לא מכולן כדאמרינן ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו לפיכך הוצרך לומר אל ההודאות להורות שהוא על כולן ואם היה אומר אל ההודאות בלבד היה נראה אל מקצת ההודאות ויש זולתו למקצת האחרות לפיכך הוצרכו שתיהן רוב ההודאות להורות על הרוב ואל ההודאות על המיעוט הנשאר שלא היה מובן מהלשון הראשון ע"כ אבל קשיא לי דא"כ לימא כל ההודאות וכן בגמרא דמקשה הכי על הא דאמר רוב דמשמע רוב ולא כל ומשני רבא אומר אל ההודאות ואמאי לא משני אימא כל ההודאות ורש"י בפ"ק דתענית דף ו' מפרש דכי קאמר נמי האל ההודאות דמשמע כל ההודאות. משמע דהא דקאמר רוב ההודאות מרבית ההודאות ומתחלה היה משמע רוב ולא מרובות ע"כ ואכתי קשיא אמאי לא תקנו לומר כל ההודאות ותסגי לן והרמב"ן כתב במלחמותיו דרוב שתקנו היינו לשון רבוי וסגיאות ומשום דמשמע נמי רוב ולא כל כדאמרינן ורצוי לרוב אחיו ולא לכל אחיו תירץ רבא למימר אל ההודאות ואתא רב פפא וקאמר דלימרו לתרווייהו וכו' דכיון דאמר אל ההודאות הרי פירש שאין רוב זה אלא לשון סגיאות ורבוי ומפני שכל טפה וטפה צריכה שבת והודאה צריך להזכיר בחתימה לשון רבוי מעין פתיתה ושמא עשו רוב זה תואר כמו רב וכן מרוב אונים ואמיץ כח הוא תואר על המשקל ועוז פניו ישונא מעוז לתם דרך ה' וכן רובם ע"כ ולענין דלא נחתום בשתים פשיטא דלא קשיא כהנהו דכ' רבינו פ' שלשה שאכלו סי' כ"ב:

על פיו. של האב:

ואי ליכא כו'. כ"כ הרי"ף:

אבל פת סועד ואינו משמח. עיין מה שכתבתי בזה בפ' שלשה שאכלו סי' כ"ג:

שקובע ברכה לעצמו. דבכמה מקומות הוא בא אע"פ שא"צ לשתייתו כדפירש"י בפ' כיצד מברכין ס"ס כ"ט:

ביבנה תקנוה בברכת המזון. בפרק כיצד מברכין דף מ"ח:

והקיפו כו'. ליתא התם בגירסא דידן אבל התוס' בסוף מסכת תענית כתבו ג"כ שהיה גדר בכרם:

שהוא כמו הדם. דסתם יינם אדום היה ולא פלוג ותקנו על כל יין ועיין בד"ח סעיף מ"ט ולי נראה דבר מן דין אלא כמו שכתבו התוספות בסוף תענית דמש"ה תקנו יותר על היין הטוב והמטיב טפי מבשאר דברים לפי שהיו כבר גדר בכרם ולא נסרחו:

בשם רב. ובירושלמי איתא בשם רבי:

יש לברך. ויין ישן סתמו אינו גרוע:

אע"ג דקי"ל בפרק כיצד מברכין סימן ל"ד:

בעיר אחרת בשעה ששמע. ואשתו הולידה כבר ונמצא הוא יחיד בשמיעתו:

והלכתא כלישנא בתרא כ"כ הרי"ף וכ"כ התוספות ועיין בפ"א דמסכת ע"ז:

כדאיתא בנדרים כו'. ובד"ח סעיף נ"ה תמצא יישוב לזה לסברא קמייתא שהיא סברת התוספות:

גלימא רעועה. תמיהא לי דמנליה שהיתה רעועה דהא נקטת עמרא ועבדא גלימא קאמר התם ומעיל דבקרא דכ"ג כליל תכלת הוה שאין מין אחר מעורב בו ואין סברא לומר שהצבע דבמעיל דבקרא אחשביה ומדלא אמרינן בגמרא שצבעתו מש"ה קרי ליה רעועה וכ"ש שדוחק לומר דמשום רמונים ופעמונים של מעיל דכ"ג שלא היה בגלימא דרבי יהודה הוא דקרי ליה רעועה ועוד דהא קאמר התם בהדיא עבדא גלימא דהוטבי פירש"י גלימא סרבל טוב ולשון הר"ן גלימא חשובה ע"כ אבל נראה דתמונת גלימא משונה מתמונת מעיל בעצמו ואפשר נמי שכך כוונת רבינו שקראו רעועה על שם תמונתו שאינו מיופה בתמונתו כמו המעיל:

והן חדשים לו. ונקט חדשים במתניתא לאפוקי אם מכרן וחזר וקנאן טור סימן רכ"ג ועיין בד"ח:

שמח הנותן במה שמקבל מתנתו. כדאמרינן בפ"ק דקדושין דף ז' הילך מנה ואקדש אני לך כו' שכשהוא אדם חשוב מקודשת דבההיא הנאה דקא מקבל מינה מתנה גמרה ואקניא נפשה:

וגם שמא יעליל כו'. שיהיה הרעה יותר מן הטובה וכן פירש תהר"י בשמו:

ולבו שמח ובוטח כו'. שאם אינו בוטח אינו שמח בלב שלם כי שמא (לא) ישמע בבית המלך וז"ל הרמב"ם בפירוש המשנה שהדברים הנמצאים אשר אין במציאותם ספק יברך על מה שנמצא מהם תחלה ואל יהא חושש למה שיקרה בסופה לפי שהעתידות ההם אפשר שיהיו או שלא יהיו ועיין בד"ח:

אע"ג דלקמיה מסקא ארעא שרטון ויהיה לו הטובה יותר מהרעה של עכשיו כ"כ תהר"י בשמו:

ודווקא אחר מ' יום. שהזכר נגמר למ' יום ולדברי חכמים גם הנקבה כדתנן בס"פ המפלת:

דשמא הזריעו שניהם בבת אחת. דאילו הזריע האיש תחלה יולדת נקבה ואם היא הזריעה תחלה יולדת זכר כדדריש ליה בגמ' מאשה כי תזריע וילדה זכר ואם כן אין תפלה מועלת או אינו צריך תפלה:

בפ' המפקיד דף מ"ב. ופ"ק דתענית דף ח':

שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי. כך הגי' בגמרא אבל ברי"ף מוקדם לכולן גרס ולא בדבר המדוד וכן נראה הואיל ובמדוד עסקינן:

שנא' וגו' באסמיך. פירש"י לשון גנזים ולי נראה דלשון אסמיך עצמו קדריש שהוא ל' סמוי ושוב מצאתי שכן פירש רמ"י ז"ל סימן ר"ל:

ברוך שהצלתני כו'. כך גי' הרי"ף אבל בגמרא גרס מודה אני לפניך ה' אלהי שהצלתני כו' וכ"כ הרמב"ם פ"י מה"ב גם הטור והש"ע סימן ר"ל:

וכי קאי. וכן הוא בגמרא שלפנינו אבל ברי"ף כי נפיק:

אמר רבא וכן גי' הרי"ף אבל בגמרא א"ר אחא:

ה"ג עזרוני עזרוני סמכוני סמכוני והמתינו לי אבל הרמב"ם פ"ז מה"ת וכן בטור סי' ג' העתיקו כלשון רבינו:

חלולים תלולים. כך גירסת הרי"ף בוי"ו וכן העתיק רבינו בפרק מי שמתו סי' מ"א וכן הוא שם בגמרא וז"ל הטור סימן ו' חלולים חלולים עולה רמ"ח כחשבון אברי האדם וכתב הב"י דמש"ה דחה לומר חללים משום דבחללים לא שייך בריאה שהרי אין בו ממש אלא ע"י בריאת האבר שסביבותיו נמצא החלל ולפיכך גורס חלולים דהשתא קיימא בריאה אאברים שהם חלולים וה"ק וברא בו נקבים נקבים דהיינו פה וחוטם ופי טבעת וגם ברא בו אברים חלולים חלולים דהיינו לב וכרס ומעיים וכתב עוד הב"י דנ"ל דהא דכפל נקבים נקבים וכפל ג"כ חלולים חלולים משום דנקבים טובא הוו בגוף האדם וכן אברים חלולים טובא איכא בגוף האדם ולהורות על רבוים כפלם:

שאם יפתח כו'. יפה פי' רמ"י ז"ל שמפרש דפתיתה וסתימה לאו פתיחה וסתימה לגמרי קאמר אלא ביותר משיעורו של כל אחד וכל ענין הברכה הוא ההודאה להש"י שברא באדם נקבים לשיחיה בהם ע"י האכילה שיאכל בפה ויוציא המותרות בנקבי השתן והכרכשתא וישהו ביני הכי באברים החלולים שהם הכרס והאצטומכא והדקים ואם יפתח אחד יותר מכדי צרכו או יסתם יותר מכדי צרכו אי אפשר לעמוד ולהתקיים הזמן המוגבל לו מאתו יתברך לפיכך בא"י רופא כו' ע"כ ול"ג אפילו שעה אחת וכן בגמרא ליתא אבל ברי"ף איתא וגורס אפילו שעה אחת וכן גורס הרמב"ם פ"ז מה"ת ועיין לקמן:

אפילו שעה. וי"ג אפילו שעה אחת ויש דל"ג כלל וכמ"ש כבר לעיל ונ"ל לפרש דשעה לאו שעה משעות ההשוויה ולא שעה משעות הזמניות היא אלא היא מלה ארמית וכדמתרגמינן ואכלה אותם כרגע ואשיצינון כשעה חדא ומהאי טעמא נמי אתי שפיר נוסח בהמ"ז בכל עת ובכל שעה וכן בברכת שים שלום דהשתא שהשעה פירושו רגע נשמע מינה זמן הפחות ממה שנשמע במלת עת:

רופי חולי כל בשר. בגמרא וברי"ף ל"ג חולי וכן נראה דהא בגמ' אמרינן מאי חתם אמר רב רופא חולים אמר שמואל קא שוינהו אבא לכ"ע קצירי אלא רופא כל בשר פירש"י כנגד היציאה שהיא רפואת כל הגוף ע"כ ומיהו י"ל דדוקא אם אומר רופא חולים לחוד הוה משמע דכ"ע קצירי אבל כשאומר ג"כ כל בשר דמשמע רפואת הגוף שע"י היציאה נוכל לומר ג"כ חולי דהשתא לא קאי החולי אלא על כל בשר שהוא ר"ל יציאת הגוף דאל"ה אלא כ"ע קצירי א"כ לא הל"ל אלא רופא חולים בלבד ולמה אומר ג"כ כל בשר כך יש לפרש גירסת רבינו מ"מ שלא לאמרו לחולי כלל ניחא טפי:

ה"ג אומר משמע:

ואפשר דגרסי' שמע והיה אם שמוע. עמ"ש בזה בד"ח:

ירמי"א שתשכיבני לשלום כו'. ובגמ' גירסא אחרת וגם ברי"ף גי' אחרת ובטור ר"ס רל"ט כתבו אותו התוס' בשם רב עמרם ואכתוב בדברי חמודות בס"ד:

לימא הכי אלהי נשמה כו'. ומה שאינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכת הודאה כמו ברכת הגשמים (היינו מודים אנחנו לך על כל טפה וכו' דלעיל סימן ט"ו) שאינה פותחת בברוך טור ס"ס ו':

ה"ג מבין ג"כ וגם בערבי קורין לתרנגול וכן הוא שם:

וכי לובש כו'. אין הסדר כן בגמרא גם ברי"ף סדר אחר ואכתוב בזה בס"ד בדברי חמודות:

וכי מנח ידיה לעיניה. תמיהני דבפ' שמונה שרצים דף ק"ח יד לעין תקצץ וכתבו רבינו בפרק יוה"כ ופירש"י יד לעין שחרית קודם שנטל ידיו תקצץ נוח לו שתקצץ שרוח רעה שורה על היד ומסמתו יד לעין מסמא קודם נטילה ע"כ ואלו הכא קאמרי בתר כל הני דמשי ידיה ונ"ל לתרץ דהא קודם כי מניח ידיה קאמרינן כי לובש ואיכא למימר דלא מנח ידיה כמות שהם אלא ע"י החלוק שכבר לבוש בו ונראה ג"כ שמפני כן הוא לובש החלוק מיד ולפי הסברא מיד שיעור משנתו היה לו לפתוח עיניו כדי להסיר השינה אלא שכדי שלא ישים ידיו ממש על העינים הוא לובש מתחלה ויקח החלוק בידיו ויפתח בו את עיניו:

פוקח עורים. אע"פ שאינו עור ממש כענין ותפקחנה עיני שניהם כ"כ הרד"א וכן פי' ג"כ בברכות האחרות:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

שעשית.

ברוך אוזר ישראל בגבורה. פי' רמ"י סי' מ"ו לפי שישראל מכוונים בחגרותם שלא יהא לבם רואה את הערוה מזכיר את ישראל בברכה זו ואומר בגבורה כדכתיב אזר נא כגבר חלציך ואע"פ שהכוונה לחוץ בפני הערוה השי"ת נותן הגבורה ממילא ואע"ג דנ"י נמי אין כוונתנו ככוונת העכו"ם שאנו מקפידים כדי שלא להזכיר השם בטינופות כדמסיק רבינו כדי שיקרא ק"ש ויתפלל כו' שאני התם שאומר בהדיא אקב"ו ע"כ:

ברוך עוטר ישראל בתפארה. לפי שישראל מצווין בכיסוי הראש כדי שיהא מורא שמים עליהם אנו מברכין עוטר ישראל ונקט לשון עיטור כלומר דרך מעלה ומשום דכתיב והיית עטרת תפארת ביד ה' שייך בתפארה בית יוסף סי' מ"ו:

והכלי שמו נטלא בל' הגמרא. ובתוי"ט בר"פ דלעיל כתבתי דזה הטעם לחודיה אינו מספיק כיון דרב אשי דבתראה הוא איתקן כלי ששמו כוזא אלא שלשון נטילה יש בו ג"כ לשון לקיחה ליקח המים וכדתנן בריש ידים מי רביעית נוטלים לידים וכמו שמברכים על נטילת לולב ותוכיח ג"כ על מה שכתבתי מדאמרינן נטילת ידים ביו"ד ואלו משום שם הכלי בלבד הל"ל נטלת ידים בלא יו"ד:

בשעת תפלה. וק"ש הוי בכלל ועיין ברפ"ק:

דלא נתקנה כו'. ועיין בסוף הסימן:

המעביר שינה וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא חבלי שינה וכן נראה כיון דכשנכנס לישן הוא אומר המפיל חבלי:

ואל תביאני לא לידי חטא כו'. שכן אתה מוצא ברשעים שהקב"ה מחזיק את לבם להרשיע ונועל בפניהם דרכי התשובה על זה יתפלל כל אדם שלא יבא לידי מדה זו שהקב"ה יחזיק לבו ויביאהו לידי חטא וכו' כן נ"ל ועוד נמצא בלשון הזה במקרא אל תט לבי לדבר רע תהלים קמ"א ופירש הרד"ק לענין סיוע שכשלא יסייעו הרי הוא כאילו הטה ובספר האמונות לר' סעדיה גאון ראיתי שפי' במאמר הרביעי שמתפלל על כפרת העונות וע"י כן שב לבוראו ולא יטה עוד לדבר רע שאם לא יכפר עון יתיאש וילך בשרירות לבו ע"כ:

ולעיל בפ' שלשה שאכלו פי' שיש בברכה זו כו'. לא נמצא בדבריו כלום מזה אבל בתוספות שם דף מ"ו בד"ה כל הברכות כו' כתוב דסמוך לחתימה איכא ותגמלני חסדים טובים והיינו גמ"ח שהקב"ה מעביר שינה מן האדם ומחדש כחו כדאמרינן במדרש חדשים לבקרים כו' שהוא מחזיר הנשמה שלוה ושקטה בגוף כאשר היתה בתחלה אע"פ שהיתה עיפה והיינו כעין פתיחתה ע"כ דפתיחתה היא בברוך המעביר וצריך לומר ויהי רצון כ"כ התוס':

כל הנך ברכות שהן להנאתו כמו מלביש ערומים. לאפוקי אינך שהן על סדור העולם והנהגתו כמו אלהי נשמה והנותן לשכוי ורוקע הארץ על המים והמכין מצעדי גבר טור סי' מ"ו ועיין בד"ח:

והאידנא נהגו לברך אלו הברכות על הסדר גרס וא"ת ואמאי פותחין בברוך והרי הן סמוכות זו לזו תירצו ג"כ התוספות שם דמעיקרא בכל אחת סדורה לעצמה נתקנו כי עביד הכי וכי עביד הכי וכן כולם ועוד דהוו קצרות והויין כברכת הפירות ועיין בפ"ק סימן י"ב:

דכ"ז שאין ידיו נקיות אין לברכם. ואע"ג דבזמן הגמרא היו מברכים ואפילו לא היו נקיות דהא ברכת נט"י נתקנה ע"ש שכבר היו מטונפות כמ"ש רבינו לעיל מ"מ האחרונים החמירו יותר כך נ"ל ודלא כמ"ש רמ"י ז"ל דבימיהם היו ידיהם נקיות אפילו כשעומדים משנתם והטור יהיב עוד טעמא מפני שרבים מע"ה אינם יודעים אותם תקנו לאומרם בבהכ"נ על הסדר ויענו אמן ויצאו י"ח ע"כ ושוב מצאתי לתהר"י ז"ל שכתבו על הרמב"ם שסדרם לברכן על מטתו שהוא תימה שמאחר שאין ידיו נקיות היאך יברך ומה שסדרו אותם בגמרא כך מפני שהם היו קדושים ורוחצים ידיהם בענין שהיו יכולים לומר הברכות בנקיות אבל אנו שאין אנו יכולין ליזהר ולשבח בנקיון כל כך אין נכון לאומרם עד אחר נטילה ע"כ דבריהם כולן תמוהין הן בעיני שתולה נקיות הראשונים ברחיצה והרי בהדיא אמרו בגמרא כי משי ידיה אחר כל הברכות מלבד ברכת המעביר ועוד אי ברחיצה תליא מי לא נוכל אנן גם כן לרחוץ מקודם בענין שנהיה נקיים וצ"ע:

אבל ברכה של הודאה ושבח כגון אלו יכול לברך אחר כן. והר"ן בסוף פרק קמא דפסחים כתב גם כן זה הטעם והקשה עליו מהירושלמי שכתבו גם כן רבינו לעיל סימן י"ג על הברקים כו' היה יושב בבית הכסא כו' אם היה יכול לצאת לברך תוך כדי דבור יצא ומפני כן נתן טעם אחר בדבר שסדר הברכות הללו ברכות השבח על מנהגו של עולם ואפילו לא שמע שכוי מברך עליו וכן כולן ע"כ ואע"פ שרבינו התנה באלו שהן להנאתו כמו מלביש ערומים כו' אם אין נהנה מהן כגון ששכב על מטתו ערום אינו מברך אותם אפ"ה נוכל לומר טעמו של הר"ן לפי שעל אלו הברכות של הנהנין מעיקרא לא קשיא שכל עוד שהוא לבוש עדיין מקרי עובר לעשייתו ושוב מצאתי דבפרק יום הכפורים כתב רבינו בעצמו לברך על כולן אע"פ שאינו נהנה עכשיו מהם לפי שעל מנהגו של עולם הוא מברך כדברי הר"ן:

רבי מאיר אומר וכן גי' הרי"ף אבל בגמרא היה רבי אומר ונראה גירסת רבינו הרי"ף דברייתות אחרות נשנות התם ג"כ ובכולן אי' היה ר"מ אומר:

חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום. ומנין מאה ברכות מנאן הב"י סימן מ"ו בלשון הזה כשהולך לישן מברך המפיל חבלי שינה ובשחר מברך נט"י ואשר יצר ועוד מברך ט"ו ברכות מאלהי נשמה עד הגומל חסדים טובים ושלש ברכות על התורה וברכת ציצית וברכת תפילין וברוך שאמר וישתבח וברכות ק"ש שחרית וערבית שבעה הרי ל"ב ונ"ז ברכות בשלש תפלות ובשתי סעודות שהוא סועד אחת שחרית ואחת ערבית יש ט"ז ברכות אחת כשנוטל ידיו וברכת המוציא וד' ברכות שבברכת המזון וכשהוא שותה מברך לפניו ולאחריו הרי מאה וחמש ברכות אדם מברך בכל יום ויום ואם הוא מתענה חסרו ח' מסעודה אחת שאינו סועד ונמצא שאינו מברך אלא צ"ח ויש לו להשלימן כשיניח ציצית ותפילין בתפלת המנחה ויברך עליהן ובשבת חסר בכל תפלה י"ב ברכות וברכת התפילין הרי ל"ז וכנגדם אנו מוסיפין ברכה אחת מעין ז' וקידוש ותפלת מוסף שיש בה ז' ברכות וסעודה ג' שיש בה ח' ברכות הרי י"ז חסרו עדיין כ' להשלים ק"ה שאנו מברכין בכל יום נמצא שלהשלים מאה ברכות חסרו עדיין ט"ו ברכות וממלא להו וכו' ואם הוא מתענה בשבת חסרו ט"ז ברכות שבשתי סעודות וט"ו ברכות שחסרים בכל שבת הרי ל"א וכשתחשוב כנגדם כ' ברכות שמברכין הקוראים וז' שמברך המפטיר הרי כ"ז עדיין חסרו ד' וצריך להשלימם בברכת ציצית במנחה ובברכת ציצית בשחר על טלית קטן ובברכת הריח ולדעת האומרים דאין מברכין על התורה אלא שתי ברכות דהערב נא אינה אלא סיום ברכה ראשונה נכנס במקומה ברכת המקדש שמו ברבים וסמ"ג כתבה במנין הברכות עכ"ל והא דלא קחשיב לברכת תפילין אלא לאחת לטעמיה אזיל דס"ל שכשלא סח בינתים אינו מברך אלא אחת כמ"ש בב"י סימן כ"ה אבל מאי דלא קחשיב לקידוש אלא לברכה אחת הוא דבר תימה שהרי מקדש בלילה וביום ועוד דקידוש של לילה בעצמו הוא שתי ברכות:

אל תקרי מה אלא מאה. וכתב הטור דרב נטרונאי ריש מתיבתא דמתא מחסיא השיב דהע"ה תיקן מאה ברכות דכתיב הוקם על על בגימטריא מאה הוי כי בכל יום היו מתים מאה נפשות מישראל ולא היו יודעים על מה היו מתים עד שחקר והבין ברוח הקודש ותיקן להם לישראל מאה ברכות:

וגם יכוון לברכת הקורא והמפטיר. נראה מזה דלכוין לברכת הש"ץ בחזרת התפלה אינו מועיל לו להשלמת המנין ונ"ל טעמא כיון שהוא בעצמו התפלל:

ויענה אמן. לפיכך נכון לקוראים בתורה לומר הברכות בקול רם כ"כ הגהת מיימו' פ"ז מה"ת וכתב הב"י דמשמע מדבריהם דדוקא כששומעין אותם ועונים אחריהם אמן ול"נ דאפילו אם אומרים אותם בלחש כיון שהשומעים יודעים איזה ברכה הוא מברך ומכוונים לצאת בה ידי חובתם ועונים אחריהם יוצאים כדאמרינן בפרק החליל שבבית הכנסת של אלכסנדריא היו מניפים בסודרים להודיע שסיים ש"ץ הברכה ויענו אמן אלמא שהיו עונין אמן אע"פ שלא שמעו הברכה דכיון שידעו איזו ברכה סיים די בכך (וכמ"ש רבינו פרק שלשה שאכלו סימן ט"ז) וכיון שיכול לענות אמן אע"פ שלא שמע משמע דה"נ נפיק ידי חובת אותה ברכה בכך ע"כ ויראה לי דאף דברי רבינו מטין כדברי ההגהות מדהצריך שיכוין כו' וקשיא לי קושיא אחרת דאם מכוין ושומע תו לא צריך עניית אמן דהא קי"ל בפרק לולב הגזול דשומע כעונה ומיהו רבינו כתב בפרק מי שמתו סי' י"ח דמ"מ ענייה חשובה טפי ונוכל לומר דגם בכאן לא כתב שיענה אמן אלא מפני שחשוב טפי ברכה כשעונה אבל ודאי שאף אם לא ענה דיוצא גם כן בשמיעתו דשומע כעונה:

רבי יהודה אומר וכן הוא ברי"ף אבל בגמרא הגירסא רבי מאיר אומר וכדאיתא נמי באינך הברייתות דהתם:

אלא היכי אברך ה"ג ברי"ף ובגמרא גרס א"ל ואלא מאי מברך:

היינו אשה. בל"א שפרש"י דגמרינן לה לה בפ"ק דחגיגה דף ד' ופירש"י שם כתיב הכא וכתב לה וכתיב התם או חפשה לא נתן לה:

בכל לבבך בשני יצריך ביצ"ט ויצה"ר. עבודת יצה"ט היא עשיית המצות ועבודת יצה"ר היא שיכבוש יצרו המתגבר עליו וזו היא העבודה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבורא ביצה"ר עוד נוכל לומר שיצה"ט הוא מדת הרחמניות וכיוצא בזה ויצה"ר נברא לאכזריות וכשהאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת השם עם היצה"ר. תהר"י בשמו:

בכל מאדך בכל ממונך:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

בגמרא

ויקבלה עליו בשמחה כו'. ויחשוב כי הכל כפרת עונותיו כ"כ תהר"י וז"ל הטור סי' רכ"ב כי הרעה לעובדי השם היא טובתם ושמחתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם נמצא שבקבלת רעה זו עובד השם שהיא שמחה לו:

והעובר אחורי אשה בנהר לא ינקה כו'. כן גירסת הרי"ף ובגמרא גרס אין לו חלק לעולם הבא וכן העתיקו התוספות ופי' אם רגיל בכך לפי שיבא לידי ניאוף וסופו יורד לגיהנם ע"כ לדבריהם הכל חדא דמכיון שאין לו חלק לעוה"ב להיכן אזיל אלא לגיהנם ותניא נמי בפ"ק דר"ה פושעין בגופם והן עוברי עבירות כגון עריות יורדין לגיהנם ונידונים בה י"ב חדש ואחר יב"ח גופן כלה ונשמתן נשרפת ורוח מפזרתן תחת כפות רגלי הצדיקים וכו' אבל לישנא דלא ינקה כו' משמע שאחר שקיבל עונשו יש לו חלק לעוה"ב להך גירסא זו צ"ל שהעונש הוא על ההסתכלות וההרהור ואע"פ שלא יבא לידי ניאוף:

אבל אי איכא חד מהני לית לן בה. ועיין עוד מזה בפ"ק סי' ז':

ה"ג אפילו גדול בתורה כמשה רבינו ע"ה. כן גי' הרי"ף ובגמרא הגי' אפילו יש בידו תורה ומע"ט כמרע"ה:

ובאפונדתו . פירש"י חגור חלול כו' והוא דרך ביזוי. תלמידי הר"י:

לא אמרו שלא יקל אדם ראשו. תלמידי הר"י:

הנפנה בכל מקום ביהודה. ה"ג ברי"ף ואע"ג דבגמרא ל"ג בכל מקום מיהו הכי מסקינן דת"ק לצדדין נמי אוסר והיינו בכל מקום:

לא יפנה מזרח ומערב. נ"ל דה"ט דביהודה קפדינן אמזרח ומערב ולא כן בגליל ואע"פ שהגליל לצפון כמו שיהודה לדרום והמקדש ביניהם אלא משום כן אסרו ביהודה טפי שהמקדש בנוי בחלקו של יהודה ונמצא שמקצת מזרח וכן מקצת מערב של יהודה הם כנגד המקדש ממש ולפיכך אסרו כל מזרח ומערב איידי דמקצת מזרח ומקצת מערב ודרום לא רצו לאסור כלו אע"פ שמקצתו הוא כנגדו הואיל ואין ביהודה בצפון כנגד המקדש כלום והלכך בגליל שאין שום מקצת כנגד המקדש לא אסרו המזרח והמערב רק הצפון והדרום לפי שהמקדש עומד בדרומו של הגליל:

רבא. וכן גירסת רי"ף ובגמרא גרס רבה:

שלא יקנח בימין אלא בשמאל. ומפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאל ר"א אומר מפני שאוכל בה רבי יהושע אומר מפני שכותב בה ר' עקיבא אומר מפני שמראה בה טעמי תורה ורבא אומר מפני שהתורה ניתנה בימין שנאמר מימינו אש דת למו ריש לקיש אומר מפני שקושר בה תפילין פירש"י טעמי תורה נגינות טעמי מקרא של תורה נביאים וכתובים בין בניקוד של ספר בין בהגבהת קול ובצלצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך מוליך ידו לפי טעם הנגינה ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

שקושר

אמר עולא אחורי הגדר כו'. אע"ג דאיסי בר נתן קתני אחורי הגדר כל זמן שמתעטש כו'. ורב אשי דבסמוך דקאמר כל זמן כו' לשנויי לדאיסי בסיפיה דמילתא הוא דקא משני וה"ל לפסוק כאיסי וכך פסק הרמב"ם גם באחורי הגדר כאיסי אבל הרי"ף פוסק ג"כ כעולא ויהיב ב"י סימן ג' טעמא משום דעולא הוא מרא דגמרא טפי מאיסי ורב אשי אע"ג דמשני לסיפיה דמילתא דאיסי כיון דברישא לא גלי דעתיה דס"ל נמי כוותיה נקטינן בהא כעולא:

אדמקיפנא אדרי כו'. בפרק בני העיר סימן מ"ט גירסא אחרת:

א"ר חלבו כו' הנכנס כו'. ומאי דאתמר תו הכא איתא התם בפרק בני העיר:

מותר. והרי"ף גורס מצוה וכן נראה מן הכתוב הבא דרך שער צפון להשתחוות יצא דרך שער הנגב וגו' שהוא לשון צווי:

כדאמרינן בירושלמי. בסוף פרק מי שמתו:

רבי יוחנן.

רקיק ושייף. ורבי יונתן לא היה בזמן המקדש. תהר"י:

א"ר חייא בר אשי אמר רב. כן גירסת הרי"ף אבל בגמרא א"ר לוי בר חייא והוא בדף ס"ד ע"א:

ונכנס לבהמ"ד. וכן הוא ברי"ף אבל בגמ' גרס נמי ועוסק בתורה ועיין בד"ח: הדרן עלך הרואה והדרן עלך מסבת ברכות