מעדני יום טוב/ברכות/פרק ח

פרק ח

ובה"א מברך על היין ואח"כ מברך על היום. ואע"ג דבהמ"ז מברך על היין לבסוף תירצו התוס' בד"ה ור' יהושע כו' ואין צריך לכתוב לשונם לפי שגם רבינו מתרץ נמי בפ' ע"פ סי' י' ע"ש:

בש"א נוטלין לידים ואח"כ מוזגים את הכוס ובה"א וכו'. פי' טעמייהו דב"ש משום דס"ל שאם לא יטול ידיו תחלה יטמא אחורי הכוס ואע"ג שהידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין הכא שהמשקה עומד אחורי הכלי ששוטפין אותו קודם השתיה מקבל טומאה מן הידים ומטמא את הכלי ואע"פ שהמשקה הוא ראשון וקי"ל דכלי אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה אפ"ה גזרו על כל המשקים שיטמאו כמו אב הטומאה משום משקה זב וזבה דהיינו רוקו שהוא אב הטומאה ובגמרא פריך (אפשר שגירסא אחרת היה לו ומ"מ הדברים אמתיים) והא קי"ל כלי שנטאא אחוריו לא נטמא תוכו והכא כיון שלא נגע בתוכו מאי איכפת לן אם יקדש קודם הנטילה ויטמאו ידיו אחורי הכוס ומתרץ התם דס"ל לב"ש דחיישינן לניצוצות שמא יתערבו טיפות מהמשקה שעומד אחורי הכוס עם מה שבתוך הכוס ולפיכך היו מצריכים ליטול ידיו קודם הקידוש וב"ה דס"ל דמקדשין ואח"כ נוטלין לידים משום דלא חיישינן לניצוצות ואפילו יטמאו אחורי הכלי אין בכך כלום דכלי שנטמא אחוריו לא נטמא תוכו ולפיכך היו אומרים שימזוג את הכוס תחלה שאם אתה אומר שיטול ידיו תחלה ישאר המשקה בידים שלא נגבם יפה וע"י אותו המשקה יקבלו טומאה הידים מאחורי הכלי שיהיה טמא כ"כ תהר"י וב"ש דלא חיישי להכי שע"י המשקה יקבלו טומאה הידים מאחורי הכלי כו' מתרץ בגמרא משום דס"ל שאסור להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו משום ניצוצות וב"ה סברי דניצוצות לא שכיחי ומש"ה סברי דמותר להשתמש בכלי שנטמאו אחוריו במשקין וכתבו עוד תהר"י וא"ת והלא אמרו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא (וכתבו רבינו בפרק דלעיל סי' ל"ד) והיכי חיישי' שלא ינגב כראוי וישארו שם משקים וי"ל שבשאר הימים שמיד שנוטל ידיו מברך המוציא ואוכל מננב אותם יפה אבל בכאן שאינו אוכל מיד אינו חושש לנגב אותם כל כך יפה מפני השתיה ולפיכך היו חוששים ב"ה למשקים הנשארים בידיו עוד אמר בגמרא טעם אחר לב"ה דמ"ה מוזגים את הכוס תחלה דבעינן סמוך לנטילה סעודה ואם אתה אומר שיטול ידיו ויקדש קודם שיאכל לא הויא הנטילה סמוך לסעודה ע"כ וכ"כ התוספות ועיין בפרק כיצד מברכין ס"ס ל"א:

ובהא קא מיפלגי. וב"ש מצי סברי נמי להא דרבי יוחנן:

א"ר יצחק בר חנינא אמר רב הונא גרסינן בגמרא וברי"ף וכן העתיק עוד רבינו לקמן סי' ה' אלא דבגמרא גרס ר' יוסי בר חנינא ואין נראה דבפרק הכותב כתב רבינו דר"י ב"ח קשיש מר"י והיכי אמר הכא משמיה דרב הונא שהיה תלמידו דרב שהיה בזמן ר' יוחנן ומיהו בפרק שור שנגח כתב דר' יוחנן היה רבו של ריב"ח וכ"כ התוס' בפ' (כל הפסולים) [ג' דנזיר (כט.)] והביאו ראיה מפ"ג דסנהדרין דף ל' דר' יוחנן סמכיה וכתבו עוד שהיה ריב"ח אחר שהיה תנא ואותו הוא שהיה קודם לרבי יוחנן:

ב"ש אומרים נר ומזון בשמים והבדלה כו'. פירוש הנר שמביאים אותו עכשיו ונהנה ממנו מיד יש לו להקדים ואחר כך המזון מפני שכבר אכל ויש לו להקדים אותו לבשמים והבדלה וטעם הבשמים במוצאי שבת מפני הנפש יתירה שהיתה לו ממנוחת שבת והוא מצטער עכשיו כשהלכה אותה מנוחה ממנו ומריח בשמים כדי ליישב נשמתו. תהר"י:

ובה"א נר ובשמים מזון והבדלה. דסבירא ליה לבית הלל שמיד שמברך על הנר מברך על הבשמים שהוא גם כן מענין השבת שמראה הצער שהיה לו ואח"כ מזון ואח"כ הבדלה. תהר"י:

ומשני היה יושב ואוכל כו'. ובירושלמי דידן גירסא אחרת והיא הכתובה בהרי"ף:

לא משמע הכי. וקצת יש לדחוק לפרש דנכנס במוצאי שבת לאו בחשיכה אלא סמוך למוצאי שבת קאמר ומבע"י:

וכיון שהבדיל בתפלה. מסתמא גמר אכילתו ובירך עליה:

הלכך נראה לפרש. להך ברייתא דהנכנס לביתו במו"ש:

ה"ג להכשיר במעט יין. ששופכין לתוכו דגרס בירושלמי:

פרק שלשה שאכלו. בסופו ועיין בפ' ערבי פסחים סי' י"ד הביאו רבינו בל' אחר:

בכלי אחר גרס. כלומר לא היה פוגם הכוס וכדאמרינן בגמרא דהכא לעיל והאמר מר טעמו פגמו דטעים ליה בידיה:

ומוזגו למחר להשלימו לכשיעור. שלא היה מזוג כשיעור ויצא בו והכא מיירי שהיה מזוג כשיעור ושוב אין להכשירו במים:

בש"א בורא כו'. הכי מסקנא דגמרא דבברא ובורא כ"ע ל"פ דברא משמע (פירש"י לשעבר ויפה לאומרו שעל בריית האור שברא בששת ימי בראשית משבחין אותו לפי שבמו"ש נברא כדאמרינן בפסחים) כדכתיב יוצר אור ובורא חושך יוצר הרים ובורא רוח בורא שמים ונוטיהם כי פליגי במאור ומאורי דב"ש סברי חדא נהורא איכא בנורא וב"ה סברי טובא נהורה איכא בנורא:

ובשמים של עובדי כוכבים גרסי'. דסתם מסיבתן לע"ז דבגמ' מוקמינן לה במסיבת עובדי כוכבים עסקינן ופרכינן הא מדקתני סיפא אין מברכין כו' של ע"ז מכלל דרישא לאו בע"ז עסקינן א"ר חנינא מסורא מה טעם קאמר מה טעם אין מברכין כו' של עכו"ם שסתם מסיבתן לע"ז וא"כ לצדדין קתני דנר לא מיירי במסיבה דאפילו שלא במסיבה ומשום דלא שבת וא"ת נר ע"ז למאי צריכים פשיטא דנוייה ותקרובתה אסורים בהנייה כדאיתא בפרק רבי ישמעאל וכן קשיא נמי דלפי מאי דפריך בגמרא הא מדקתני סיפא כו' א"כ ס"ל דלגופא צריכים ולא קאמר מה טעם לרישא א"כ בשמים נמי לא צריכא ובגמרא תניא היה מהלך בשוק של ע"ז נתרצה להריח ה"ז חוטא ונ"ל דה"א כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו לישתרו קמ"ל דלא ועיין בד"ח גם עיין לקמן גבי היה מהלך חוץ לכרך והריח כו' ועיין בפ' בתרא דביצה סימן י':

דגזרינן אטו עכו"ם ראשון ועמוד ראשון. כולה חדא גזירה היא דגזרו חכמים כל אש עכו"ם שביד עכו"ם דאי לא הא לא קיימא הא. תוספות:

אם רוב ישראל מברך. הא גופא קשיא אמרת אם רוב עכו"ם אינו מברך הא מחצה על מחצה מברך והדר תני אם רוב ישראל כו' בדין הוא דאפי' מחצה על מחצה נמי מברך ואיידי דתני רישא רוב עכו"ם תנא סיפא רוב ישראל גמרא וכתב המגיד בפ' כ"ט מהלכות שבת דכיון דדבר שאינו מצוי הוא השמיטו הרי"ף ומיניה לרבינו ג"כ:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

גרסי'

תנא חדא אור של כבשן כו'. וכה"ג תניא תו בגמרא אור של תנור ושל כיריים תני חדא מברכין עליו ותני חדא אין מברכין עליו ל"ק הא בתחלה הא לבסוף ופירש"י של תנור בסוף מברכין עליו לאחר שהוסק התנור והפת בתוכו מדליקין קסמין דקים בפיו להאיר ולקלוט חומו לתוכו וכיון דמשתמש לאורו מברכין עליו ע"כ וגם הרי"ף השמיט לזה ואולי לפי שנשמע מדין הכבשן אבל הרמב"ם פכ"ט מה"ש כתבו:

אור של בהכ"נ. ובגמ' של בהמ"ד והרי"ף של בהמ"ד ול"ג של בהכנ"ס ולהרמב"ם גרס לתרווייהו ולא מחדא מחתא שכתב אור של בהמ"ד אם יש שם אדם חשוב שמדליקים בשבילו מברכים עליו של בהכנ"ס אם יש שם חזן שהוא דר שם מברכין עליו ועיין בסמוך:

וגרסינן הא והא דליכא אדם חשוב. פי' דבגמרא אמרינן תו ואב"א הא והא דאיכא אדם חשוב ול"ק הא דאיכא חזנא הא דליכא חזנא וקאמר דלי"מ גרס הא והא דליכא כו' ופירש"י ואי איכא חזנא שמש שאוכל בבהכ"נ אף לאורה עשויה שיאכל החזן לאורה ומברכים ע"כ ותו בגמרא ואב"א הא והא דאיכא חזנא ול"ק הא דאיכא סהרא הא דליכא סהרא ופירש"י ואי איכא סהרא שהחזן יכול לאכול לאורה אין מברכין על הנר שלא להאיר הדליקה אלא לכבוד אדם חשוב ע"כ ולי"מ צ"ל לכבוד בית הכנסת ומ"מ יש לתמוה למה השמיטו הרי"ף ורבינו לכל הני אוקימתות דהא ודאי דכולהו אתנייהו אליבא דהלכתא והטור כתבם בסימן רצ"ח ומיהו יש לתרץ דרבינו להכי לא כתבם משום דלקמן גבי נר של מתים מסיק דהאידנא אין מברכין על נר של בהכ"נ כלל דלכבוד עשויה והטור השמיט לזה ותמיהא לי למה ובקצור כתבו וצ"ע על הטור:

מפני בטול בית המדרש. לשון רש"י שבזמן שאחד מברך לכולם הם צריכים לשתוק מגרסתם כדי שיתכוונו כולם וישמעו אליו ויענו אמן וסיימי תהר"י ונמצא שמתבטלין בעניית אמן יותר ממה שיתבטלו כשיברך כל אחד ואחד בפני עצמו ע"כ ואל תתמה על החפץ לב"ש לחוש בביטול בית המדרש משום אמירת האמן שהיא תיבה אחת בלבד שכן בגמ' תניא של בית ר"ג לא היו אומרים מרפא בבהמ"ד פירוש לאדם המתעטש שרגילין לומר אסותא מפני ביטול בית המדרש ואי לאו הא אמינא דהכא לאו משום עניית אמן בלחוד חשו אלא שההכנה שיתכוונו לשמוע הוא אריכות זמן שישתקו מגרסתם עד שיתכוונו כולם כאחד וכן דייק לשון רש"י:

ואפי' לר"י דאמר יין בעי הסבה. לישנא קמא דהתם וכך מסיק רבינו להלכתא וא"ת ותקשה מהכא ללישנא בתרא דהתם דאר"י אפילו יין מהניא ליה הסבה משום דחשוב ושאר כל הדברים כולהו לא מהניא להו הסבה כבר מצאנו לתהר"י שכתבו תירוץ אחר וז"ל דהכא מתוך שמיד שמביאין הנר נהנין כולם מיד מהאור דנר לאחד נר למאה לפיכך הוי נמי הסבה ואחד מברך לכולם אבל ביין שאינן יכולים כולם ליהנות ביחד בעי הסבה ע"כ והשתא יכולים לומר דללישנא בתרא דשאר כל הדברים לא מהני הסבה אין ברכת הנר בכללם מהך טעמא שמיד שמביאים כו' והוי הסבה:

גחלים לוחשות מברכים עליהן. עמ"ש רבינו בזה בפרק בתרא דביצה סימן י':

ולא על הנר ולא על הבשמים של מתים. מ"ט נר לכבוד הוא דעביד בשמים לעבורי ריח הוא דעבידי גמרא ופירש"י נר לכבוד המת עבידא בשמים לעבור ריחא דסרחונו של מת עבידי ולא להריח:

אע"ג דהשתא בלילה מיהא להאיר הוא עשוי גרסי'. ויש לגרוס כגירסת הרי"ף כל שמוציאין לפניו ביום ובלילה אין מברכין עליו וכל שאין מוציאין לפניו ביום בלילה מברכין עליו ולפי זה ג"כ א"צ לגרוס לקמן בלילה:

אם רוב עכו"ם אינו מברך. ואע"פ שעכשיו אינם עומדים הבשמים במסיבה של עכו"ם שהבשמים שלהן סתמן למכרן למסיבת עכו"ם ואסור ע"כ תהר"י ויש לתמוה דא"כ מתניתין למה צריך לאוקמא במסיבה ועוד דאם עדיין לא נמכרו מאיזה טעם יאסרו ורמ"י ז"ל סימן רי"ז כתב דמסתמא ממסיבה של עכו"ם היא ע"כ וכ"כ ב"י סימן רצ"ח לדברי רבינו:

אם רוב ישראל מברך. אפשר דה"נ ה"ה מחצה על מחצה כדלעיל גבי אור ומיהו יש לחלק דהכא שיש בו חשש ע"ז יש להחמיר ומש"ה לא פירשה הגמרא דסתמו כפירושו להחמיר ומסתייע לי הדין סברא במ"ש בב"י סימן רצ"ח להקשות לסברת האומרים דאפי' שלא במסיבה סתמה לע"ז א"כ למה הותר עכו"ם שהדליק מישראל לקמן ולי נראה דלא קשיא כדכתיבנא דשאני נר מבשמים וטעמא דנר כ"ע צריכים משא"כ בשמים:

או בשוקי צפורי במו"ש. פירש"י דבצפורי היו רגילים לגמר את הכלים במו"ש מסיימי תהר"י וגם הם לכבוד שבת היו עושים שהיו מראים הצער שיש להם מהנפש היתירה שהיה להם במנוחת שבת וכדי להתנחם מהצער שהיה להם מפרידת השבת היו מגמרים את הכלים להריח ריח טוב:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

כתב

מלוזמא. פי' רש"י משקל ותהר"י כתבו כמו שאיסר ופונדיון הם מטבעות גם אלו הם מטבעות אלא שאלו היו דומות זו לזו יותר:

כמו שמכיר בין צפורן לבשר. ועדיין צריכין למודעי שהרי היינו יכולים להסתכל בדברים אחרים הדומים קצת לזה אלא אלו הם בגופו ומזומנים אליו יותר וכ"כ תהר"י וכתבו עוד די"א מפני שגדלים והגידול הוא סימן ברכה נהגו להסתכל בהם לסימן טוב בהכנסת השבוע:

שנברא האור. במו"ש גרסינן והתם מסיק דעלה במחשבה ליבראות בע"ש ולא נברא עד מוצ"ש שנתן הקב"ה דעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה והביא אבנים וטחנן זה בזה ויצא מהן אור ואשתמיטתא לרמ"י ז"ל שהוא כתב ר"ס רצ"ח דס"ל האור שנברא ביום הראשון שנאמר ויהי אור ע"כ ובב"י סי' תרכ"ד כתב על שם הכלבו בשם הגדת ירושלמי במוצאי שבת זימן הקב"ה לאדם הראשון שני רעפות כו' ואף הוא ה"ל לכתוב דבבבלי נמי איתא:

היה צריך לברך בכל פעם ופעם. והרי אין עושין כן ובטענה כיוצא בזו דחה ג"כ לפירש"י בפרק דלעיל סי' י"ב ועיין בפ"ו סי' ל"ה:

ומכ"ש על בשמים גרסינן וכלומר דמכ"ש שא"צ לחזר אחריהן:

בש"א מברך על היין כו'. וטעמייהו דב"ש משום דס"ל דברכה אינה טעונה כוס ובגמ' פריך דלעיל משמע דס"ל איפכא דתנן בש"א נר ומזון ובשמים והבדלה ואי איתא דס"ל דברכה אינה טעונה כוס למה לא היה מבדיל על אותו כוס שיש לו ואח"כ יברך בהמ"ז בלא כוס אלא ודאי משמע דברכה טעונה כוס ומתוך כך יסדרם כולם על אותו כוס שיש לו ומתרצים תרי תנאי אליבא דב"ש:

כיון ששמע שהזכיר השם כו'. עיין בפרק דלעיל סי' י"ז לענין אמן יתומה ומסקינן בגמ' הכא דדוקא כשאינו חייב בברכה שאם היה חייב צריך שישמע את כולה:

שטוב לעשות כב"ש. ומש"ה מצא ארנקי ולא דמי לדבפ"ק דרבי טרפון דסיכן בעצמו דהטה כב"ש וא"ל כדי היית לחוב כו'. תהר"י:

ודוקא בבהמ"ז. צ"ל דבהמ"ז דנקט לאו דוקא אלא מידי דשייך במינא דמזון קאמר דהיינו כל מיני דגן דכיון שהוא זן את האדם ברכה שהוא מברך עליו בהמ"ז קרי ליה אע"פ שאינו מברך אלא א' מעין ג' שהרי כתב בפרק ע"פ דדברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם היינו פת ומיני דגן ולפי זה מ"ש אבל בז' המינים אין טעונים ברכה לאחריהם במקומה לאו כל ז' המינים קאמר אלא מיני ז' חוץ מחטה ושעורה. ב"י סימן קפ"ד:

ותאב לאותן פירות. איכא למידק אם נתעכלו כבר פירות שאכל והוא רעב כי אינו תאב לאותן פירות מאי הוי ועל מ"ש הרמב"ם בפ"ב אם נזכר קודם שיתעכל המזון שבמעיו חוזר ומברך כתבו הגהות ואומר ר"י ה"ה גבי שתיית יין ואכילת פירות נוהג דין זה ואפשר דלרבינו נמי כל ששהה כדי שיתעכל פשיטא דאינו חוזר ומברך אלא כשאינו יודע לשער אם נתעכלו קאמר שאם הוא תאב לאותם פירות חזקה שנתעכלו עכ"ל הב"י ולי היה נראה שז"ש ותאב אינו אלא כמו מלה נרדפת עם רעב והכל חדא ומסתייע לי הקצור ששם נשמט מלת ותאב ואע"פ שבטור חזר וכתבו היינו נמי כדרך המלות הנרדפות דבטור רגיל על לשונו להאריך קצת משא"כ בקצור ואי איתא דנפקא מיניה לענין דינא לא היה יכול להשמיטו ועיין בד"ח:

חוץ מתינוקות של בית רבן. הואיל ולהתלמד עשוין גמרא ופירש רש"י שאין מתכוונים לברך אלא ללמד:

בעידנא דקא גמרי להו. שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן ואע"פ שהם מברכים לבטלה בשעת לימוד. הרמב"ם:

ואומרים קדיש. והא דבפרק הקורא עומד סימן י"ג מוכח בהדיא דא"א קדיש בפחות מעשרה מונקדשתי בתוך בני ישראל ובפרק דלעיל סימן כ' מסיק רבינו שיהיו לפחות ט' גדולים והעשירי אינו נעשה סניף אלא אם כן הביא שתי שערות ואין נראה לחלק בין קדיש שבתפלה לקדיש דרבנן שבלימוד וז"ל הרמב"ם בסוף ספר אהבה קדיש דרבנן כל עשרה מישראל או יותר שעוסקים בתלמוד תורה שבע"פ ואפילו במדרשות או בהגדות כשמסיימים אומר אחד מהן קדיש ע"כ ואע"פ שלא פירש שיהיו דוקא גדולים ובני חורין מפורש הוא מדין שאר קדישים שהזכיר שם קודם לכן שמבוארים בפ"ה מה"ת שצריכים לי' גדולים ובני חורין ולכן נ"ל שאע"פ שבוודאי שכן הוא דין כל הקדישים בשוה מ"מ יכולים הם לומר קדיש ג"כ כשיש שם עשרה גדולים חוץ מהם ואע"פ שהם אינם לומדים כי אם התינוקות הם שלומדים מ"מ יאמרו התינוקות קדיש ע"ד החינוך וכמו שמפטירין בנביא ומסתייע לי שהוא כן מדהש"ע פסק לפירוש רש"י ולפירוש הראב"ד והשמיט פי' הי"מ ולא מצינו לו בב"י שדחה לפירושם ואם הוא כמ"ש שע"ד החינוך אומרים הקדיש ניחא דהשמיט לפירושם לפי שלענין הדין כבר נכלל בפי' הראב"ד וליכא בינייהו אלא משמעות הפירושים עיין בד"ח:

והייהם קדושים אלו מים אחרונים. שיש בהם קדושה שמעביר הזוהמא כ"כ תהר"י ונ"ל דהא דהעברת זוהמא הויא ביה קדושה הוא משום דאמרי' בגמרא כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות פסולות לברכה והעובד עבודה קדוש יאמר לו שנאמר כי קדוש הוא לאלהיו וקדשתו וכן רבים:

כי קדוש זה שמן הטוב אני ה' מקדשכם כו'. ובגמרא ורי"ף גרס אני ה' אלהיכם ואין גם שניהם כתוב אחד במקרא דבפרשת שמיני הכי כתיב כי אני ה' אלהיכם והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ובפרשת קדושים כתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלהיכם ובתריה כתיב ושמרתם את חקותי ועשיתם אותם אני ה' מקדשכם ומ"מ בהני קראי דפ' קדושים לא כתיב כי קדוש ופ' שמיני רישא דקרא כי אני ה' אלהיכם ולא סיפיה לכך נ"ל דאה"נ דמתרי קראי קא דריש מהך דפרשת קדושים ומהך דפרשת שמיני ובג"ש דכי כי כך נ"ל לפי הנראה מהסדר של הדרש דקא דריש ליה מקרא אבל לקמן בסמוך אכתוב שאפשר לומר דכוליה קרא דפרשת שמיני נקיט ליה ומ"מ קשיא לי דכי נמי כתיב בהך קרא כי קדוש אני היכי מצינא למדרש על השמן לסוך כיון שעל הקב"ה הוא אומר כי קדוש אני ומיהו לקמן מסיק דאסמכתא בעלמא הוא וא"כ מצי פסיק ליה לקרא כאלו לא נכתב בו כי קדוש:

אני ה' מקדשכם. כבר כתבתי שהגירסא בגמ' וברי"ף אני ה' אלהיכם וכך העתיקו תהר"י וגם הטור סי' קפ"א:

זו ברכה. פי' תהר"י כלומר זו שמברכים על מים ראשונים ע"כ וקצת הוה ניחא למימר דנסיב הכא לקרא דפרשת שמיני ולא דפרשת קדושים כלל ולרישיה דקרא קא נסיב ומש"ה דריש ליה לברכה דמים ראשונים ואע"ג דנקטיה לבסוף משום דמתחלה קודם דדריש ליה מהכתוב מים ראשונים לא מצי למימר אני ה' אלהיכם זו ברכה דמים ראשונים מאן דכר שמייהו משו"ה דרש מתחלה והתקדשתם זו מים ראשונים ואגב הולך ודורש כל הכתוב בסדר ואח"כ חוזר לרישיה אני ה' אלהיכם ודריש ליה לברכה דמים ראשונים אבל בפירש"י הנדפס ברי"ף מצאתי זו בהמ"ז שמברכים לבסוף ומיהו הפירוש ההוא לאו דסמכא דלא ידעינן שם מחברו ובכמה מקומות מצאנו לו פירושים שלא נזכרו בפירש"י שבגמ' ולא פירשם אלא מדנפשיה ואת שמו לא הוגד לנו:

הוסיפו לעשותם חובה גרסינן ועיין בפרק במה מדליקין סימן י"ח:

אבל רב האי משם גאון. ובתהר"י כתוב אבל רב אחא משבחא וכן מצאתי בשאלתות דרב אחאי בפרשת יתרו סימן נ"ד:

ואם רצו נוטלין קודם ברכה רצו נוטלין אחר ברכה ה"ג בתהר"י:

לפי שאין מלח סדומית מצוי בינינו. כמו שמצינו גבי מים יין וחלב דאסרו חכמים משום גלוי ולדידן דליכא נחשים ועקרבים מצוי שרי גלוי כ"כ המרדכי וכיוצא בזה כתבתי בשם ר' ירוחם בפרק אלו טרפות דברי חמודות סעיף ס"ב:

מעכב לן. שלא יברכו בהמ"ז דלעיל מיניה אמר רב הרגיל בשמן שמן מעכבו פירש רש"י לענין ברכה שאפילו גמר וסילק ולא משי ידיו עדיין סעודה קיימת ואוכל בלא ברכה ובפירקין כתב שמן מעכב את הברכה שאסור לזמן עד שיובא וכן לענין שמעכב ברכות כל דבר הבא בקנוח סעודה שמותר לאכלו בלא ברכה עד שיסכוהו:

אסמכתא בעלמא הוא. ותדע דלמאי דפרישית בשם תהר"י דאני ה' אלהיכם זו ברכה אמים ראשונים קאי ברכה זו מן התורה מנין:

לדידיה הוו ידים מזוהמות. ומעכבת להם הנטילה וצריך כו' כ"כ התוס':

שאין מברכין עליהם. וטעמא כתבתי בפרק כל הבשר סימן ז' בשם התוס':

ה"ג בתהר"י וטור סימן קפ"א ונתן סימן לדבר. בשמתא נר"ש:

נרש. שם מקום בסוף פ"ק דביצה. הדרן עלך אלו דברים