מסכת סופרים (היגר)/מבוא/פרק שלישי
מסכת סופרים וספרות חז״ל
[עריכה]א. רוב המאמרים שבחמשה פרקים הראשונים של מסכת סופרים נמצאים גם כן בחמשה הפרקים של מסכת ספר תורה (שבע מסכתות קטנות, הוצאת מ. היגער, צד כ״א—ל״ו). גם הפרקים האלו נחלקים במסכת סופרים כמו הפרקים במסכת ספר תורה. וכבר אמרתי במבוא ל"שבע מסכתות קטנות" שלי (צד י׳), כי מסכת סופרים היא מאוחרת ממסכת ס״ת, ושלפני המחבר של מסכת סופרים היתה מסכת ס״ת. לשונה של מסכת ס״ת, כמו לשון שש המסכתות הבאות עמה, לשון הברייתא צח ונקי, ולא נמצא בה רק הלכות פשוטות ופסוקות; מה שאין כן במסכת סופרים. המסדר של מסכת סופרים שהיה ירושלמי ושידע את התלמוד בבלי, השתמש במסכת ס״ת, והוסיף נופך מן התלמוד בבלי וממקורות אחרים להברייתות של מםכת ס״ת (ראה מראה מקומות שלי למסכת ס"ת; וגם מראה מקומות להלן, בגוף הספר).
ואם נשוה את חמשת הפרקים הראשונים של מס׳ סופרים לשאר הפרקים של מס׳ סופרים, נראה כי שני הקובצים האלה שונים חם במקוריהם, ובלשונם, וכי חמשת הפרקים הראשונים באים ממקום אחד, ממסכת ספר תורה שלפנינו.
החכם רא״ה ווייס בדור דור ודורשיו שלו, אומר שבעל חמסכת ס״ת השתמש במסכת סופרים, וש"יש ראיות מוכיחות שבעל מסכת ס״ת נסמך על מסכת סופרים ולא בהפך" (דור, ח"ב, צד 252—253, ניו־יורק—ברלין, תרפ״ד). אבל ראיותיו של ווייס הן כהררים התלויים בשערה. הא לך אחת מראיותיו מהלכה ב׳ בנוגע להסיפור ששאל אחד את ר׳ יהושע הגרסי: "הנה בעל מסכת ס״ת לא הביא רק הוכחת בעל מ״ס אשר אין לה מקור אחר כי אם במ״ס, ועל כן מי זה יטיל ספק עוד שבעל מסכת ס״ת סמך על מ״ס". אבל באמת בעל מסכת ספר תורה לא הביא שום הוכחה, לא של בעל מסכת סופרים, ולא של מקור אחר, כי אם ברייתא סתמא, כותבין על עורות וכו׳ (פ״א, סימן ב׳). ובעל מסכת סופרים הוא ששינה את ריש הברייתא, בתור הוכחה, מיכן שכותבין וכו׳ (פ״א, סימן ג׳), אחר שהפסיק את הברייתות של מס׳ ס״ת, והביא בסימן ב׳ את המאמר, שאל אחד ובו', לא מתלמוד בבלי, כמו שווייס משער, כי אם ממסכת סופרים ב׳ (השוה הביטוי, "שאל אחד" הנמצא במ״ס ובמס׳ סופרים ב׳, כנגד הביטוי, "שאל בייתוסי אחד", שבשבת ק״ח א׳), כמו שנראה להלן. וזה הוא דרכו של הבעל מסכת סופרים להביא מאמרים ולהפסיק את הברייתות, כמו שמוכח משאר הפרקים שבמסכת וו (ראה למשל הסימנים י׳—י״ב, פ״ב, במסכת סופרים: ואין פוחתין וכו׳, אבל בשיטין וכו׳, ובקלפים וכו׳. המאמרים שבסימן י׳ וי״ב, הם ברייתא אחת במסכת ס״ת, פ״ב, סימן ז׳. והמסדר של מס׳ סופרים הפסיק את הברייתא, והוסיף מאמר ארוך ע״ד השיטין).
וכן מן המאמר שבריש פ״ד, ר׳ יוסי אומר צבאות חול, ווייס מוכיח, שם, ואומר: "הנה מהערכת אלה המאמרים זה נגד זה אנו לומדים שבעל מסכת סופרים העתיק זה מן הירושלמי ושינה הנוסחא והלשון והדבור... ועתה אם מצאנו במסכת ס״ת פ״ד ר׳ יוסי אומר צבאות היו נוהגים בו חול, הדבר ברור כי נמשך אחר מסכת סופרים והעתיק לשונו". הדבר שהיה ברור לווייס איננו ברור לי. בעל מ״ס שינה הנוסחא והלשון והדבור של הירושלמי, משום, שלפי השערת ווייס, המסדר של מ״ס השתמש בירושלמי, ולא בברייתא דמסכת ס״ת. אבל מדוע לא נאמר שהמסדר השתמש בברייתא דמסכת ס״ת, ולא "שינה הנוסחא והלשון והדיבור"?!
יתר על כן, במס׳ סופרים מצינו מאמר אחד הנשנה בשני מקומות: גמר כל הספרים וכו׳ עושה אותו יריעה אחת קטנה וכו׳ (פ״ב, סימן ז׳; פ״ג, סימן כ׳). ובמסכת ס״ת יש שתי הלכות שונות בדבר זה: 1) גמר כל הספר וכו׳ ועושה אותו דף קטן וכו׳ (פ״א, סימן ט׳); 2) גמר כל הספר וכו׳ עושה אותו יריעה קטנה וכו׳ (פ״ב, סימן ח׳). הלכה אחת מדברת על כתיבת דף קטן בסוף הספר, וההלכה השנייה, על העשיית יריעה קטנה בסוף הספר. ומוכח שהמעתיקי מס׳ סופרים ממס׳ ס״ת טעו בדבר, והעתיקו במקום אחד בטעות "יריעה", במקום "דף".
ובכל זה, אין שום ספק שבעל המסכת סופרים, שהשתמש בירושלמי בעד שאר הפרקים של המסכת, הביא ג״כ מאמרים אחדים מהתלמוד ההוא בחמשה פרקים הראשונים. כן, למשל, המאמר ע״ד האותיות הכפולים (פוף פ״ב), שאיננו במסכת ס״ת, הוא לקוח מהירושלמי, מגילה, פ״א (ע״א