מסכת כלה רבתי א

מסכת כלה רבתי · א · >>

הלכה א

ברייתא
כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה שלא טבלה. מה נדה שלא טבלה אסורה לבעלה אף כלה בלא ברכה אסורה לבעלה.
גמרא
אמר רבא באיזו ברכה אמרו ברכת שבעה ולא ברכת איסורין. ואיזהו ברכת אירוסין אמר רב יהודה אמר רב אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקדושין [ברוך אתה ה'] מקדש ישראל על ידי חופה וקידושין. ברכות היכי מברך אמר רבי לוי בורא פרי הגפן ושהכל ברא לכבודו, ברוך אתה ה' יוצר האדם, ברוך אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו והתקין לו ממנו בניין עדי עד ברוך יוצר האדם. שוש תגיל ותגל עקרה בקבוץ בניה לתוכה בשמחה ברוך משמח ציון בבניה. שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם ברוך משמח חתן וכלה. ברוך אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה דיצה רינה אהבה ואחוה שלום וריעות מהרה ה' אלוקינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלות חופות חתנים ממשתה ונערים מנגינתם ברוך משמח חתן וכלה.
מיתבי (שמות כ): "לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא", כיצד כגון המברך ברכה שאינה צריכה (לגופה) והכא כיון דמברך בורא פרי הגפן היכי עביד דטעם ליה, והאמר מר טעמו פגמו, דמוריק בידיה מכסא ושתי. התינח דאיכא חמרא ליכא חמרא מאי, מקדש בשכרני. בכפריא מאי? אמיא או אריפתא. אבעיא להו בריך לכולהו שלא כסדר או חסר אחת מאי. ת"ש ברכות אין מעכבות זו את זו. לוי אקלע לבי הלולא ובריך שית ש"מ אעפ"י דחסר לא חיישינן דלימא התם דאחר יצירה.

הלכה ב

ברייתא
מנין לברכת חתנים מן התורה שנאמר (בראשית כד): "ויברכו את רבקה".
גמרא
מידי בכוס ברכוה, אלא אסמכתא הוא. ור' יוחנן אמר מהכא (שם א) ויברך אותם אלוקים. אלא מעתה בחיות דכתיב (שם) ויברך אלוקים אלא משום דכתיב (שם ב) ויבן ה' אלוקים, ותנא שכן בכרכי הים קורין לקליעתא בנייתא.
ברייתא
ומנין אפילו אלמנה צריכה ברכה שנאמר (רות ד') ויקח (בועז) עשרה אנשים. וכתיב (שם) ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' וגו'.
גמרא
ש״מ ברכת חתנים בעשרה וש״מ אפי' אלמון שנשא אלמנה מברכים. מיתבי במה מברכין בבחור נשא בתולה ובחור שנשא אלמנה ואלמון שנשא בתולה, אבל אלמון עם אלמנה לא. התם בז' ימים.
ברייתא
כלה כיון שנבעלה יום ראשון אסורה לבעלה כל שבעה דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר תיבדק הדבר אם היתה נדה בבית אסורה ואם לאו מותרת.
גמרא
במאי קא מפלגי ר' אליעזר מסיק אדעתיה דילמא חזיא דם ולא ידעה, ר' יהושע מסיק אדעתיה אפשר למבדק, וכמה זמן ר' יהושע אומר ג' ימים.

הלכה ג

ברייתא
שאלו תלמידיו את ר' אליעזר מהו לשתות בכלה כל זמן שבעלה מסב אמר להם כל השותה בכלה כאלו שותה בזונה, אמרו לו והלא בנות ישראל יש בהם דרך ארץ אמר להם ח"ו כל שאין התורה עוברת על פיו אין בו דרך ארץ. הכריז ר' אלעזר בן עזריה בארבע מאות שופרות כל המקבל כוס מהכלה אין לו מחילה לעולם:
גמרא
במאי קמפלגי רבנן סברי כיון דבת ת"ח היא מנהגא דאבוה תפסא ור"א אמר לך לעולם אשה כבעלה, כדתניא מעשה באשה אחת שהיתה נשואה לת"ח והיתה קושרת לו קשר של תפילין על ידו מת ת"ח ונשאת למוכס היתה מקשרת לו קשר מוכסין על ידו, הכריז ר"א בן עזריה שמעת מיניה הרהור כמעשה דמי, היכי מחמירין ואומרים אין לו מחילה לעולם, לעולם אימא לך הרהור לאו כמעשה דכתיב (תהלים סו) און אם ראיתי בלבי לא ישמע (אלקים) ה', ושאני אשת איש דחמירא טפי. דרש רבא מאי דכתיב (תהלים כה) טוב וישר ה' ע"כ יורה חטאים בדרך, בא וראה צדקתו של הקב"ה שכל המעלה בלבו לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה, וכל המעלה בלבו לעשות חטא עד שעת מעשה לא מיחייב דכתיב און אם ראיתי בלבי וגו':

הלכה ד

ברייתא
הקורא פסוק בשיר השירים ועשאו כמין זמר וכן הקורא פסוק שלא בזמנו מביא רעה לעולם מפני שהתורה חוגרת שק ועומדת לפני הקב"ה ואומרת לפניו רבש"ע עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו עמים, אמר לה בתי מה יעשו בשעה שהם שמחים אמרה לפניו רבש"ע יעסקו בתורה במשנה בהלכות ובהגדות ואם עמי הארץ הן יעסקו של פסח בפסח של עצרת בעצרת של חג בחג. העיד ר' שמעון בן אלעזר משום ר' יהושע בן הנגיד כל הקורא פסוק בזמנו מביא טובה לעולם:
גמרא
היכי דמי כמין זמר כגון דזמיר ודעתיה על הרהור, ופסוק בלא זמנו דאמר כקינות, אמר רבא פסוק בזמנו כנהמא בשעת (רעיא) רעבא ושלא בזמנו כנהמא בשעת שיבעא:

הלכה ה

ברייתא
המשגר כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה חייב מיתה מפני שדעתו רבה עליו ורבי אומר מפני שיצר הרע רבה עליו:
גמרא
אמר רבא למה נקרא שמה אשה שהיא אש איש שהוא אש יוד דאיש הא דאשה הרי שם מוטל ביניהם נתחממו שניהם הרי שם מסתלק מביניהם ונשאר אש אש:

הלכה ו

ברייתא
וכן בני חבורה ששגרו כוס של ברכה לאשה שלא מדעת בעלה כולם חייבין מפני שדעתן רבה עליהם רבי אומר מפני שיצה"ר רבה עליהם:
גמרא
למה לי למימר וכן בני חבורה מהו דתימא יחידאי הוא דאסור אבל בני חבורה לא קמ"ל כיון דלא מדעת בעלה כל פרוץ רתח מגויה:

הלכה ז

ברייתא
המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה אפי' גדול כמשה רבינו שקבל תורה מסיני לא ינקה מדינה של גיהנם שנאמר (משלי יא) יד ליד לא ינקה רע:
גמרא
השתא כוס של ברכה אסור מעות מיבעיא, התם שלא מדעת הכא אף מדעת אי נמי התם דלא מהרהר הכא במהרהר אסור. תאנא וכן הכלה שמשגרת לפני הכלה משאות השולחן:

הלכה ח

ברייתא
הרי הוא אומר (במדבר לא) ונקרב את קרבן ה' וגו' אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז לכפר על נפשותינו לפני ה'. אצעדה זו בירית, צמיד אלו השירין, עגיל זה דפוס של דדין, כומז זה דפוס של בית הרחם, למה לכפר על נפשותינו לפני ה' א"ל משה שמא חזרתם לקלקולכם הראשון א"ל ולא נפקד ממנו איש אמר להם א"כ כפרה זו למה א"ל אם ידי עבירה יצאנו ידי הרהור לא יצאנו מכאן אמרו חכמים כל הנוגע באצבע קטנה של אשה כאלו נוגע במקום העיקר:
גמרא
כיון דאתו א"ל משה (שם) הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, מנא הוו ידעי אמר רב שהעבירום לפני ציץ בתולה אין פניה מוריקות בעולה פניה מוריקות (אמר) [דאמר] מר סימן לעבירה הדרוקן:

הלכה ט

ברייתא
המסתכל אפי' בעקיבה של אשה הוין ליה בנים בעלי מומין ממעי אמן חגרים סומים אלמים חרשין. מפני מה, ר"א אומר מפני שתבעה למטה ואינה נתבעת לו. ר' יהושע אומר מפני שאומרת לו בשעת תשמיש אנוסה אני. ור"ע אומר מפני שמספרים בשנאת חנם:
גמרא
אמר רבא ובאשתו אמרו אמרו לו לא שבק מר חיי לכל בריה. אלא היכי דמי (ביאה) [בביאה] כדבעינן למימר קמן והוא דמעברא בהאי ביאה. ר"א אומר מפני שתובעה, הא תרווייהו באונס קא עסקי, במאי קא מפלגי מ"ס אונס דקמי ביאה הוא דגרים, ומ"ס זמן ביאה הוא גרים:

הלכה י

ברייתא
ר' נחמיה אומר בעון שנאת חנם אשתו של אדם מפלת נפלים ובניו מתים קטנים ומריבה רבה בתוך ביתו:
גמרא
בשלמא מריבה, שנאת חנם גוררת ריב דכתיב (משלי י) שנאה תעורר מדנים, אלא מפלת נפלים מנלן דכתיב (ירמיה ב) לשוא הכיתי את בניכם על עסקי שוא:

הלכה יא

ברייתא
א"ר יוחנן בן דהבאי ארבעה דברים שחו לי מלאכי השרת ואלו הן חגרין מפני מה הוין מפני שהופכים את שולחנם. סומין למה מפני שמסתכלין בערוה. אלמין למה מפני שנושקין את הערוה. חרשין למה מפני שמספרים בשעת תשמיש:
גמרא
אמר רבא כל מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה, הוא הפך את שולחנו יהפך רגלי זרעו. הוא מסתכל בערוה דבר הנסתר מכל לכך הכל יהא מסתתר מזרעו, הוא עזב פה המדבר שבו נתנה הנשיקה ונשק הסתום לכך נסתם פי זרעו. הוא מספר בשעה שהיה לו לחרוש לכך נחרש אזן זרעו. למה נקרא שמו חרש שהוא חורש דכתיב (בראשית לד) והחריש יעקב עדי בואם. אמר רבא וכולהו הני דאיעברא בהאי ביאה:

הלכה יב

ברייתא
וחכמים אומרים אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי אלא כל הרוצה באשתו יעשה למה הדבר דומה לבשר הבא מן הטבח רצה לאוכלו ע"ג גחלים אוכלו רצה לאוכלו במלח אוכלו ועוד למה הדבר דומה לדג הבא מבית הציד רצה לאוכלו במלח אוכלו ע"ג גחלים אוכלו:
גמרא
מכדי ר' יוחנן בן דהבאי לאו מטעמיה קאמר מ"ט לא אודו ליה רבנן. א"ר יוחנן אסורים הם. א"ל רבנן כי קאמרת משמיה דמלאכי השרת הכי הואי, מיהו אסור אין איסור, אמר להו אודו לי דמשום הכי תדע דקא אותבוה רצה רצה, למה להו למימר לדג הבא מבית הצייד מקמאי א"ל לבשר מן הטבח אמר להו מה לבשר רצה בחלב אין אוכלו, הדר אמרו ליה לדג הבא מבית הציד:

הלכה יג

ברייתא
שאלו את אימא שלום אשתו של רבי אליעזר אחותו של ר' מפני מה בניך יפים, בשעת תשמיש מהו אצליך. אמרה להם לא הי' מספר עמי לא במשמרה ראשונה ולא במשמרה אחרונה אלא באמצעית, מגלה טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד, אמרתי לו רבי כל כך למה, אמר לי כדי שלא תעלה על דעתי אשה אחרת ונמצאו בני באין לידי ממזרות:
גמרא
מעיקרא אמרו לה בניך יפין, איכספה, לא הוה בעיא למימר להו, אמרו תורה אנו צריכין ללמוד ואנו מתביישין, בשעת התשמיש מהו אצליך כיון דחזאי הכי אמרה להו כל עובדיה, לא במשמרה ראשונה ולא במשמרה אחרונה שהם זמן ביאה אלא האמצעית שאין (בם) [בו] זמן ביאה:

הלכה יד

ברייתא
מכאן אמרו עשרה (כממזרות) [כממזרים] ואינם (ממזרות) [ממזרים] ואלו הן בני נדה בני נדוי בני אמה בני אנוסה בני שנואה בני מפותה בני גרושת הלב בני תמורה בני שכרות וי"א בני חצופה ובני ישינה והבועל ארוסתו בבית חמיו:
גמרא
בני נדה סופן להצטרע, בני נדוי סופן להנדות מקהל ישראל, בני אמה סופן מתרחקין מעיקר קדושה, בני שנואה ששונאין את המצות, בני אנוסה שהם נאנסין, בני מפותה סופן שמפתין לבן, בני גרושת הלב שהוא מגרש כל טוב ומדבק ברע, בני תמורה סוף שממיר את בריתו, בני שכרות שיוצאין בנים כאלו שכורים דכתיב (שמואל א) ויאמר אליה עלי עד מתי תשתכרין ומתרגמינן ומשתטיא, וי"א בני חצופה אלו עזי פנים, בני ישנה אלו העצלנים, והבא על ארוסתו בבית חמיו פליגי בה רב ושמואל חד אמר הולד ממזר וח"א הולד שתוקי:

הלכה טו

ברייתא
בא מבית הכסא הוין לו בנים נכפין מפני ששד של בית הכסא נלוה עמו עד מתי ישהה עד שיעור מיל, הקיז דם ושמש הוין לו בנים ויתקין, אלו בני נדוי מכוערין בני טהרות ספק:

הלכה טז

ברייתא
הקיזו שניהם ושמשו הוין לו בנים בעלי ראתן אימתי בזמן שלא טעמו טעם כלום. המשמש מטתו שכור סופו נעקר, שניהם שכורים סופן נעקרים, המשמש מטתו [מעומד] אוחזתו אחילו:
גמרא
מאי אחילו אשא דגרמי, מאי תקנתיה קמחא דטלפחי בחמרא. אמר שמואל כל הרפואות אדם עושה אותן כשהוא ריקן וזה אפי' שבע, וכל הרפואות אינן נעשין אלא ע"ג קרקע וזה אפי' רגלו אחת בארץ ורגלו אחת במטה, וכל הרפואות שלשה ושבעה ושנים עשר וזה עד שיתרפא:

הלכה יז

ברייתא
הרגיל בקצח אינו בא לידי כאב לב. רשב"ג אומר קצח אחת מסמני מות הוא. הישן במזרח גרנו דמו בראשו, קשיא דרבנן אדרבנן הא באפאי הא בחי:

הלכה יח

ברייתא
האוכל משקל דינר קצח לבו נעקר, ארבעים אגוזים לבו נעקר, (ארבע) [ארבעים] בצים לבו נעקר, רביעית של דבש לבו נעקר:
גמרא
אמר רב יוסף ועל לב ריקן:

הלכה יט

ברייתא
האוכל בשר שור בלפת בלילי ארבעה עשר או בלילי חמשה עשר וישן ללבנה אפי' בתקופת תמוז דמו בראשו:

[גמרא]
מאי טעמא דקריר מעיה וחליש:

הלכה כ

ברייתא
העומד לפני הנר ערום נכפה:

הלכה כא

ברייתא
המשמש מטתו לאור הנר הוין לו בנים נכפים:
גמרא
איבעיא להו מהו לכבותה ביו"ט. ת"ש אסור לכבות הנר ביו"ט, אפשר לעשות מחיצה או לכפות כלי עליה:

הלכה כב

ברייתא
המשמש מטתו מיושב אחזתו דלריא מאי תקנתיה ירק של קוצים. הוא למטה והיא למעלה ה"ז דרך עזות שמא יצא הולד הפכפכן. היא למטה והוא למעלה ה"ז דרך ביאה. שמשו שניהם כאחת ה"ז דרך עקש:
גמרא
היכי דמי כגון דיתבי לצדדין מתוך כך הולד יוצא עקש. אמר רבא תבעה בשעתא דזרע צריך למחמי זרעיה במפולת יד כראוי לפי שהכל מן הזריעה. תניא המשמש מטתו על המטה שהתינוק ישן עליה אותו התנוק נכפה ולא אמרן אלא דלא נים אבל נים לית לן בה: