מסיפורי האגדה

מספורי האגדה

ח"נ ביאליק

א:סְדוֹם

ואנשי סדום רעים וחטאים לַייָ מאד מאד. וארצם ארץ שמנה ופוריה ובתיהם מלאים כל טוב. וישמינו ויתעדנו ויחטאו לַייָ מרֹב טוב ויעשו תועבות גדולות. וגם שופטים הקימו להם כלבבם אנשי רשע ועושי עָוֶל. וכי יבֹא לפניהם ריב עני וגר והטו את משפטו והרשיעו את הצדיק והצדיקו את הרשע ותהי חטאתם גדולה מלפני יְיָ.

ואלה משפטי בני סדום ומעשיהם. רוכל כי יסור העיר ומַרְכֻּלתו בידו ונסַבּוּ עליו אנשי סדום ובזזו ממנו מעט מעט איש לו עד תֹּם כל המַרכֹּלת. והיה כי יצעק הרוכל ויריב בהם ונגשו אליו אחד אחד, איש מלקֹחו בידו ואמר: "ראה מה לקחתי, הלא מצער היא. התֵרע עינך מִתֵּת לאחיך דבר מצער כזה? אי צר-עין!" ושחקו לו האנשים שחוק גדול ולעגו לו לעג רב. ויצא הרוכל מן העיר בפחי-נפש: מלא בא סדומה וריקם ישוב ממנה.

ואביון כי יסור העירה והעבירו קול בעיר לאמר: איש אל יתן ואל ישביר לאביון לחם כי אם מתת כסף יֻתּן לו. והיה אם ישב האביון בעיר ימים ומת ברעב, כי לא ימצא פת לחם לאכֹל. ובאו אנשי העיר אל האביון ולקח איש אגורתו והפשיטו את בגדיו ונשאוהו וקברוהו ערֹם תחת אחד השיחים. ויש אשר יפשיטוהו ערום גם בעודנו חי ובזזו את כל אשר לו וגרשוהו מן העיר.

ויהי היום וילך אליעזר סדומה, כי שלֶחו אברם לדעת את שלום לוט. ויהי כבואו העירה וירא והנה סדומי אחד קם על איש עני להפשיטו את בגדיו ולקחת את כל אשר לו ויצעק העני לעזרה ואין איש מאנשי העיר מושיע לו, ויקם אליעזר וַיַצֵל את העני מיד גוזלו וגם את גזֵלתו השיב. ויחר לַסדומי מאד ויך את אליעזר עד זוב דם. וירא האיש את הדם וַיַחזק באליעזר ויאמר: תנה את שכרי, כי על כן הוצאתי ממך את הדם הזה. ויאמר אליעזר: האתה הכיתני ואני אשלם? לא, כי תשלם אתה! ויבֹאו לפני השופט. וישמע השופט את דברי שניהם ויאמר לאליעזר: כן איש ריבך דובר! שַׁלם תשַׁלם לו אתה. הטרם תדע את משפטי ארצנו: איש כי יזיב דם מרעהו ולקח שכרו.

ולא יכֹל עוד אליעזר להתאפק ויקח אבן ויך בה את השופט על מצחו ויצק דמו גם הוא ויאמר: עתה קום ושלמת לאיש הזה את אשר תשלם לי. ויצא מן הבית בחרי-אף.

וללוט בת ושמה פַּלטית והיא אשה רחמניה וטובת לב. ותרא והנה איש עני מֻשלך ברחוב העיר והוא רעב וצמא, כל עוד נפשו בו. ותחמֹל עליו מאד ותתחכם להחיות את נפשו. ויהי מדי צאתה לשאוב מים ותשׂם פת לחם בכדה ותעבֹר על העני ותתן לו בסתר ויאכל וַיֶחִי. ויתמהו אנשי סדום איש אל רעהו לאמר: איכה יעמֹד העני ברעב ימים רבים כאלה? ויבֻקש הדבר וַיִמָצא. וישרפו אנשי סדום את פלטית באש.

ונערה אחת מבנות העיר עשתה כמעשה פלטית ותוצֵא לחם ומים לאיש אורח אשר נטה העירה והוא עיף ויגע מדרכו. וַיִוָדע הדבר בעיר ויקחו את הנערה וימשחו אותה בדבש ויעמידוה לפני עדת דבורים ותפשֹׁטנה אליה הדבורים ויעקצוה עד מות. ויהי כצאת נפשה ותצעק הנערה צעקה גדולה ומרה וישמע אלהים.

ואיש אחד שב מחברון, ללכת אל עירו, אל עֵילם, ועמו חמור חבוש נושא שמיכה. והשׂמיכה יקרה מאד מעשה רקמתיִם והיא אחוזה בחבל בוץ על החמור. ותבֹא לו השמש אצל סדום ויסר שמה ללון, ויבֹא וישב ברחוב ואין איש מאסף אותו הביתה. ושם בסדום איש רע ובליעל וערום, הידוד שמו. וירא את האיש האורח ברחוב העיר ויבֹא לפניו ויאמר לו: מאין תבֹא ואנה תלך? ויאמר אליו האיש: עובר אנכי מחברון עד עילם, משם אנכי. ותבֹא עלי השמש ואסור ללון פה הלילה ואין איש מאסף אותי הביתה. וגם לחם ומים יש לי וגם תבן ומספוא יש לחמורי, אין מחסור דבר. ויען הידוד ויאמר: כל מחסורך עלי, אך ברחוב אל תָּלַן. וַיָבֵא הידוד את האיש אל ביתו וַיורֶד את השמיכה עם החבל מעל החמור ויטמנם בבית, ולחמור נתן תבן ומספוא, וילן האיש בבית הידוד. ויהי בבֹקר וישכם האיש ללכת ויאמר אליו הידוד: סעד לבך פת לחם ואחר תלך. וישבו ויאכלו וישתו יחדו עד נטות היום. ויקם האיש ללכת ויאמר הידוד: הנה נא רפה היום לערֹב. לין גם הלילה. ויפצר בו הידוד וישב וילן שם. וישכם בבֹקר ביום השני ויקם ללכת ויפצר בו הידוד לשבת עמו גם היום וימאן, ויצא לחבש את חמורו. הוא יצא ואשת הידוד אמרה אליו: הנה ישב האיש הזה בביתנו כיומַים ויאכל וישת – ועתה הילך לו מזה ולא ישלם? ויאמר לה הידוד: הֶחֱשִׁי! שבעתים ישלם! וישב האיש הביתה ויברך את הידוד ויאמר: ברוך אתה ליי, איש החסד, אשר פתחת דלתך לאורח, ועתה השב לי את החבל ואת השמיכה ואלכה. ויהי כהזכירו את החבל והשמיכה ויתמה הידוד ויאמר: מה תדבר? ויאמר האיש: "כי תשיב לי את החבל ושמיכת הרקמתים אשר הפקדתי בידך ושִׁלחתני והלכתי". ויען הידוד ויאמר: זה פתרון חלומך: החבל – אֹרך ימים הוא, כי הארך יאריך אלהים את ימיך ויוסיף לך שנות חיים. ושמיכת הרקמה אשר ראית – פרדס יהיה לך ונטעת בו כל עץ פרי נחמד למאכל וטוב לעינים. ויאמר האורח: למה ידבר אדוני כזאת? ואני לא בחלום כי אם בהקיץ נתתי לך את השמיכה היקרה ואת החבל והנם טמונים בביתך. ויאמר הידוד: הוא אשר דברתי: חלום חלמת לטובה וכזה וכזאת פתרונו. ועתה אחרי הודיעי אותך את כל זאת – תנה לי שכרי שלשת שקלים. ויקצף האיש מאד ויצעק צעקה גדולה ומרה. ויחזק האיש בהידוד ויביאהו לפני השופט. וישמע השופט את דבריהם ויאמר אל האורח: ראה, דברי הידוד טובים ונכוחים – ועתה תן לו את שכרו, כי אין כמוהו איש שומע חלום לפתֹר אותו. וימאן האורח, ויוסף לצעוק, כי מרה נפשו, ויאמר אל הידוד: הנני ושלמתי לך כסף משנה מחיר אכלי ושתותי וליני בביתך – אך השב תשיב לי את השמיכה. ויריבו שניהם בחזקה על השמיכה היקרה – ויגרש השופט את האורח מעל פניו. וילך בתוך העיר הלוך וצעוק, ויקהלו עליו אנשים ויבזוהו ויוציאוהו אל מחוץ לעיר.

ב : יוֹסֵף וְאֶחָיו

ויהי כאשר החלו שבע שני הרעב לבוא בארץ מצרים ויפתח יוסף את אוצרות הַבָּר וישבֹּר לכל הבאים. ויוסף אמר: עתה ירדו גם אחי מצרימה לשבֹּר בתוך הבאים ואנכי לא אדע בבואם ובצאתם. ויצו ויעבירו קול בכל הארץ לאמר: כה צוה פרעה איש אל ישלח את עבדיו לשבֹּר בר, כי אם את בניו ישלח; ואיש אשר ישבֹּר בר במצרים ומכָרוֹ לאחר – ענֹש יֵעָנש; כי איש למחית ביתו ישבֹּר. ואשר ישבֹּר משא שני חמורים ענֹש יֵעָנש; כי איש משא חמור אחד ישבֹּר. וישם יוסף שומרים בשערי מצרים ויצַום לאמור: כל איש אשר יבֹא לשבֹּר אֹכל, אל תתנוהו לבוא העירה, עד אם כתבתם בספר את שמו ושם אביו ושם אבי אביו. והיה בערב ושלַחתם את שמותם אלי. ויוסף עשה כל הדברים האלה למען אשר ידע בבוא אֵחיו מצרימה.

ואחֵי יוסף עשרה ירדו מצרימה לשבֹּר אֹכל. ויהי בהיותם בדרך ויזכרו את יוסף אחיהם ואשר עשו לו וַיִנָחמוּ מאד ויתעצבו אל לבם. ויאמרו איש אל אחיו לאמר: ידֹע ידענו כי יוסף אחינו הוּרד מצרימה ועתה הבה נפוּצה בעיר ונבקשנו שם, אולי נמצאנו. והיה אם עבד הוא וגאַלנוהו, ואם מאן ימאן אדוניו לשַׁלחו – וּלקַחנוהו בחזקה וּמַתנו עליו, ויענו פה אחד: כן נעשה. ויהיה כקרבם אל העיר ויתפרדו לבוא איש בשער אחר, כי כן צוה עליהם אביהם, אשר לא יבֹאו בשער אחד, פן תֵּרע בהם עֵין יושב הארץ. והשוערים כתבו שמות הבאים ביום ההוא ויביאום לפני יוסף ויקרא יוסף וימצא שמות אֶחיו וירא והנה באו מעשׂרה שערי העיר וישמֹר את הדבר. ויצו יוסף לאנשיו ביום ההוא לאמר: מַהרו וסִגרו את כל אוצרות הבר, אל תשאירו בלתי אם אוצר פתוח אחד ואליו יבֹא כל הבא לשבֹּר אֹכל, ויעשו כן פקידי יוסף. ויצן יוסף את שמות אחיו כתובים לאשר על האוצר ויאמר אליו: כל אשר יבֹא אליך לשבֹּר בר – ושאלת לשמו. והיה כבוא לפניך אנשים ושמותם כאלה ותשפתם והביאותם אלי.

וּבני יעקב נפוֹצוּ לבקש את יוסף ויבקשוהו בכל העיר שלֹשת ימים ולא מצאו. וירא האיש אשר על האוצר, כי לא באו האנשים אשר אמר להם יוסף, וישלח ויגד ליוסף. וימהר יוסף וישלח ששה עשר איש מעבדיו לבקש את אֶחיו ולהביאם אליו.. ויצאו עבדיו ויפוצו בעיר לבקש את בני יעקב וימצאוּם באחד השוָקים, כי שמה נועדו בני יעקב, ויתפשׂום עבדי יוסף ויביאוּם לפני יוסף וישתחווּ לו אפים ארצה. ויוסף יושב בהיכלו על כסאו מלֻבש בגדי תכלת וארגמן ועטרת זהב גדולה בראשו וכל נעריו עומדים לפניו. ויראו בני יעקב את יוסף וַיִפּלא בעיניהם יפי תארו והדר פניו וישתאו, וישתחוו לו עוד ארצה. ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו, כי נער יצא מהם ועתה גדול גדַל וזקנו צמח. ויאמר יוסף אליהם: מאין תבׁאו? ויאמרו מארץ כנען עבדיך, לשבּׁר אֹכל באנו. ויאמר יוסף: ואם לשבּׁר אֹכל ירדתם הנה כאשר אמרתם – למה אפוא באתם בעשרה שערי העיר? – אין זה כי אם לחפֹּר את הארץ באתם. ויענו את יוסף ויאמרו: לא אדוני – ואבינו צוה עלינו לבלתי בוא כֻלנו בשער אחד מפני רעת עיני יושבי הארץ. ויאמר יוסף: זה לכם שלשת ימים בעיר ושׁבר לא קניתם. היעשו כן הבאים לשבּׁר? חֵי פרעה כי מרגלים אתם. ויאמרו אל יוסף: חלילה לאדוני מִדַבֵּר כדבר הזה. שנים עשר אחים עבדיך, בני אב אחד בארץ כנען, והנה הקטן את אבינו בארץ כנען והאחד אבד ואיננו וַנֹאמַר, אולי בארץ הזאת הוא, ונלך לבקשו בכל מצרים, על כן התמהמהנו עד הנה. ויאמר יוסף: הבַקש את אחיכם האובד ביתר הארצות ולא מצאתם, כי נתתם עתה את פניכם במצרים? ויאמרו בני יעקב: שמענו אשר גנָבוהו הישמעאלים מאתנו וכי מכָרוהו מצרימה ונאמר: אולי נמצאנו ופדינו אותו מיד קונהו. ויאמר יוסף: והנה מצאתם אותו ובִקש מכם אדוניו מחיר רב – הגאֹל תגאלוהו? ויאמרו: נִגְאָל. ויאמר יוסף: אולי לא יֹאבה אדוניו להשיבו אליכם בכל כֹּפר. ויאמרו בני יעקב: כי עתה גם הרֹג נהרגנו ולקחנו את אחינו והלכנו. ויאמר אליהם יוסף: הוא אשר דברתי אליכם: מרגלים אתם, להרוג את יושבי הארץ באתם.

ויאמר: בזאת אדע כי כֵנים אתם: שלחו מכם אחד והביא אלי את אחיכם הקטן ואתם האָסרו פה עד בואו. ויקרא יוסף אל שבעים גבורים ויאמר אליהם: אספו את האנשים האלה אל משמר, ויעשו כן. ויהיו במשמר שלשה ימים. ביום השלישי ויוצֵא אותם יוסף מבית משמרם ויאמר אליהם: זאת עשו וחיו: אחיכם אחד יאָסר פה ואתם לכוּ והביאו שבר רַעבון בתיכם ארצה כנען. וּלקחתם את אחיכם הקטן והבאתם אלי הנה ואדעה כי כנים אתם. ויבֹא יוסף החדרה ויבך בכי גדול, כי נכמרו רחמיו על אחיו; וירחץ פניו ויצא אליהם ויקח מאתם את שמעון ויאמר לאסרו ולא יכֹל, כי חזק ממנו שמעון, ולא אֲסָרו. ויקרא יוסף אל גבוריו ויבֹאו לפניו שבעים איש גבורי חיל וחרבותם שלופות בידם. וימהרו ויחזיקו כֻלם בשמעון לאסרו – ויצעק עליהם שמעון צעקה גדולה ומרה וַתִּשָׁמע הצעקה למרחוק ויבָּהלו כל גבורי יוסף ויפלו על פניהם וינוסו. וגם כל האנשים אשר היו את יוסף נסו, כי יראו מאד לנפשותם, וישָׁאר שם אך יוסף ומנשה בנו. וירא מנשה בן יוסף גבורת שמעון ויחר אפו ויקם אל שמעון ויך אותו בערפו מכת אגרוף חזקה מאד וַיָנַח שמעון מחמתו. ויֹאחז מנשה בשמעון ויאסרהו ויביאהו על משמר, ויתמהו בני יעקב וישתאו לגבורת הנער. ויאמר אליהם שמעון: איש מכם אל יאמר, כי מכת מצרים היא; אין זאת כי אם מכת בית אבינו. ויצו יוסף וימלאו את כליהם בר ואת כסף איש שׂמוּ בפי אמתחתו וישַלחם וילכו.

ויעלו בני יעקב ויבֹאו אל בית אביהם ארצה כנען ויספרו לו את כל המוצאות אותם. ויאמר: ועתה אם אין אחינו הקטן עמנו, לא נוכל לשוב מצרימה לראות פני האיש אדוני הארץ. ויאמר אליהם יעקב: מה זאת עשיתם לי? שלֹח שלחתי את יוסף אחיכם לראות את שלומכם ותאמרו לי, חיה רעה אכלתהו. וילך שמעון אתכם לשבֹּר אֹכל ותאמרו, מלך מצרים שמהו בכלא, ולקחתם גם את בנימין מעמי וקראהו אסון – והורדתם את שׂיבתי ביגון שאולה. וישא יעקב את קולו ויבך. ויאמר יעקב אל בניו: עתה שבו לכם פה ואל תרדו מצרימה, כי לא ירד בני אתכם שמה ולא ימות כאֶחיו. ויאמר יהודה אל אֶחיו: חדלו נא מאבינו עד כלות השבר. וישבו בני יעקב בארץ כנען ימים ושני חדשים. ויתֹם הלחם מבתיהם ויבֹאו ילדי בני יעקב ויגשו אל יעקב ויסֹבּו אותו כֻלם ויצעקו לאמר: תנה לנו לחם! ולמה נמות ברעב נגדך. וישמע יעקב את צעקת הילדים ויבך בכי גדול וַיִכָּמְרוּ רחמיו עליהם. ויקרא יעקב אל בניו ויבֹאו כֻלם וישבו לפניו. ויאמר אליהם יעקב: הראיתם את ילדיכם בוכים עלי היום לאמר: תנה לנו לחם ולא נמות. ועתה שובו שִׁברו לנו מעט אֹכל. ואם אינך משלח – לא נרד, כי העד העיד בנו האיש אדוני הארץ לאמר: לא תראו את פנַי בלתי אחיכם הקטן אתכם. ויאמר יעקב: למה הרֵעותם לי להגיד לאיש, היֵש לכם עוד אח? ויאמר יהודה: אל תירא, אבי, מִשַׁלֵחַ אותו בידינו. אנכי אערבנו, מידי תבקשנו. אם לא הביאותיו והצגתיו לפניך וחטאתי לאבי כל הימים. ראֵה גם ראֵה אלה הילדים בוכים עליך, שואלים לחם ואין – ולולא התמהמהנו, כי עתה שבנו זה פעמַים, ועתה אל תאַחרֵנו עוד. תנה נא את הנער בידי ונקומה ונרדה מצרים. ואתה קום והתפלל בעדנו אל האלהים וּשמָרנו בדרך הזה אשר אנחנו הולכים והשיבנו בשלום אל ביתם. וישמע יעקב לדברי בניו ויתן בידם את בנימין וגם מנחה מזִמרת הארץ שלח בידם להוריד לאיש אדוני הארץ וכסף מִשׁנֶה שלח לו ויברכם ויאמר: קומו ולכו לשלום ואֵל שדי יתן לכם רחמים ושלח לכם את שמעון ואת בנימין. ויקחו בני יעקב את בנימין, ואת המנחה ומִשׁנֶה כסף לקחו בידם, ויקומו וירדו מצרימה ויעמדו לפני יוסף.

וירא יוסף אתם את בנימין ויאמר לאשר על ביתו: הָבֵא את האנשים הביתה וטבֹח טבח והָכֵן, כי אתי יאכלו האנשים בצהרים. ויבֵא אותם האיש בֵּיתה יוסף וינחמם וידבר על לבם ויוצֵא אליהם את שמעון. ויספר שמעון לאחיו את כל אשר נעשה לו מיום לכתם מעמו ועד הנה.. וכי היטֵב היטיב עמו האיש אדוני הארץ ויוציאהו מן הבור אחרי צאתם. ויבֹא יוסף הביתה ויקח מידם את המנחה אשר הביאו לו וידבר אתם דברי שלום. וירא את בנימין ויאמר: הזה אחיכם הקטן אשר אמרתם? ויגש בנימין וישתחו לו ארצה. וישם יוסף את ידו על ראש בנימין ויאמר: אלהים יָחנך, בני. ולא יכֹל יוסף להתאפק, כי נכמרו רחמיו אל אָחיו בן אִמו ויבקש לבכות, ויבֹא החדרה ויבך וירחץ פניו ויצא ויאמר: שימו לחם. וביד יוסף גביע כסף משֻׁבץ כֻלו אבני שֹׁהם יקרות, ויהי הם יושבים לאכֹל וירם יוסף את הגביע לעיניהם וידפֹק בו על השלחן אשר לפניו ויאמר אל בני יעקב: הבה אושיבה אתכם כתולדותיכם כאשר הגיד לי גביעי. ויושב אותם לפניו כתולדותם, הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו. ואת בנימין לקח מאת אֶחיו ויאמר לו: גם לי גם לך אין אח ואֵם, גְשָׁה שְׁבָה על ידי. ויושיבהו יוסף לפניו על כסאו. ויראו האנשים את הדבר ויפָּלא בעיניהם ויתמהו איש אל רעהו. ויתן יוסף לכֻלם מנות ולבנימין נתן פי שנים. ומנשה ואפרים בני יוסף ואסנת אשתו ראו את מעשי יוסף ויתנו גם הם לבנימין איש מנתו. ותהיין ביד בנימין חמש מנות וַיִישֶׂם לפניהם לאכֹל וַיוֹצֵא להם יוסף יין ולא אבו לשתות ויאמרו: אדוני, מיום אשר אבד לנו אחינו לא נאכל מעדנים ולא נשתה יין. ויפצַר בם יוסף מאד ויאכלו וישתו עמו ביום ההוא.

ויהי הם מיטיבים לבם ויוסף הביא את בנימין החדרה וידבר אתו טובות. וישאלהו יוסף לשלומו ולשלום בניו ושלום בית אביו. ויגד לו בנימין את כל לבו וכי התאבל יתאבל על אָחיו כל הימים וימאן להתנחם. ולא יכֹל יוסף להתאפק עוד ויתודע אל בנימין ויאמר: אני יוסף אחיך. ויפֹּל על צוארו וישקהו ויבך, ויפג לב בנימין, כי לא האמין. ויספר לו יוסף את כל המוצאות אותו ויאמר: ועתה החרישה, אל תַּגֵד לאחיך דבר מכֹל אשר ידעת, הנה אני שולח אותך עם אחֶיך והלכתם, והיה כצאתכם את העיר ושלחתי אחריכם והשיבותיכם העירה ולקחתיך מאתם. והיה אם יתנו את נפשם עליך ונלחמו לך והתוַדעתי אליהם. ואם יעזבוך בידי והלכו – ולא אתוַדע אליהם, הם יעלו אל ביתם ואתה תשב עמי. ובזאת אדע, הנִחמו על הרעה אשר עשו לי אם לא.

ויצא יוסף ויצו לאשר על ביתו למלאות את כליהם בר וצידה לדרך ולשים כסף איש בשַׂקו ולתת הגביע בשַׂק בנימין, ויעש כן. וישכימו האנשים ממחרת וישאו את שִׁברם על חמוריהם ויקחו את בנימין ואת שמעון וילכו. הם יצאו מן העיר, לא הרחיקו, ויוסף אמר לפקידו: קום רדֹף אחרי האנשים האלה והִשַׂגתָּם ואמרת אליהם? למה גנבתם את גביע אדוני? ויקם הפקיד וירדפם וישיגם וידבר אליהם את כל דברי יוסף. ויהי בשמעם את הדבר הזה ויחר אפם מאד. וימהרו ויורידו איש שקו מעל חמורו ויחַפש הפקיד באמתחותיהם וימָצא הגביע באמתחת בנימין. ויקרעו כלם את בגדיהם וישובו העירה ויכו את בנימין בדרך הלוך והכות ויחרפוהו ויבזוהו לאמר: עלֵה, גנב בן גונבת. ולא יכֹל בנימין נשוא עוד את החרפה ויקרא במר נפשו: למה תכוני ואני חֵי נפשי כי נקי אני, ויהי אך נשבע בנימין וירפו ממנו אחיו, כי אמרו, מעודו ועד היום לא נשבע בנימין וידבר רק אמת ואף כי נשבע היום. ויחר אף יהודה ויאמר: לא השיבָנו האיש הזה כי אם להחריב את מצרים. ויבֹאו האנשים ביתה יוסף וימצאו את יוסף יושב על כסאו וכל גבוריו עומדיו עליו מימינו ומשמאלו. ויאמר אליהם יוסף: מה המעשה הזה אשר עשיתם כי לקחתם את גביעי, גביע הכסף, ותלכו לכם, הלנַחש בו אתם אומרים ולדעת איפה אחיכם האובד? ויאמר יהודה: מה נאמר לאדוני ומה נצטדק. אלהים מצא את עֲוֹן עבדיך, על כן נעשָׂה לנו הדבר הזה. ויקם יוסף ויַחזק בבנימין ויקחהו מאת אחיו בחזקה ויביאהו אל חדר ואת הדלת סגר. ויצו יוסף לאשר על ביתו ויאמר אליהם: כה אמר המלך: הנה לקחתי את האיש אשר נמצא הגביע בידו – ואתם עלו לשלום אל אביכם.

ויהי כראות יהודה את מעשה יוסף ויגש וישבֹר את הדלת ויבֹא עם אֶחיו ויעמֹד לפני יוסף.

ויאמר יהודה אל יוסף: ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך. ויאמר יוסף: דַבר. ויצא יהודה ויתיצב וידבר אל יוסף באזני אחיו ובאזני כל הנצבים עליו לאמר: אדני! למה לא מצאנו חן בעיניך מכל הבאים לשבֹר, כי תתגולל עלינו וכי תתנפל עלינו? גם מאז רדתנו הנה בתחלה שמת לנו עלילות דברים וַתשאל לנו ולמולדתנו? הלהתחתן בנו אמרת, כי שאלת לכל אלה? ואולם עבדיך לא כחדו דבר מאדוני וַנַגֶד לך כל הדברים האלה. ותקח מאתנו את שמעון ותאמר: לא תראו את פנַי בלתי אחיכם הקטן אתכם. וַנוֹרֶד אליך את אחינו הקטן והוא יחיד לאביו מאמו ונפש אבינו קשורה בנפשו, כי התנחם בו אחרי רחל אשתו ואחרי בנו האובד. ועתה בקחתך מאתנו את אחינו לעבד, איך אעלה אל אבי ואיככה אוכל וראיתי ברע אשר ימצאנו. ויאמר יוסף: זה משפט הגנב בארצנו ואין להשיב: אשר יגנֹב דבר מעם רעהו ולֻקח לעבד בגנֵבתו. ואף כי גונב מבית המלך כאחיך היום. ויאמר יהודה: לכן יֵשֶׁב-נא עבדך תחת הנער עבד לאדוני: כי טוב אני לך ממנו, כי חזק אני ממנו ורב כֹחי מכֹחו לעשות בכל מלאכה בבית ובשדה ולצאת למלחמה. ויאמר יוסף: העתרה עלי את דבריך, איש דברים! המבלי אין גדולים וטובים ממך באחיך כי תתן אתה את נפשך תחת הנער? ויאמר יהודה: כי ערֹב ערַב עבדך את הנער מעם אבי לאמר: אם לא אביאנו אליו וחטאתי לאבי כל הימים. ויאמר יוסף: ולמה לא חסת על אביך בִמְכוֹר אתה ואחֶיך את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף. וגם כַּזֵב כִּזַבתם לאביכם ותביאו לו את הכֻּתֹנת המגֹאלה בדם לאמר: טָרֹף טֹרַף יוסף, ואתה ראית בצרת נפש אביך הזקן וַתַּעְלֵם את עינך ותהי כמחריש? וַיֵמַר מאד לב יהודה כשמעו את הדברים האלה וישאג שאגה גדולה ומרה כשאגת האריה ותעל גם חמת אחיו ויבעטו באדמה בקצף גדול ותִּבָּקע האדמה ותרעש כל ארץ מצרים ותהי לחרדת אלהים. והגבורים אשר עם יוסף נפלו על פניהם ארצה וייראו יראה גדולה. וחמת יהודה הולכת וחזקה וירם מטילי ברזל וַיִטחָנם בשִּניו לאבק ויזעף וינהֹם מאד. וירא מנשה וירקע גם הוא ברגלו על רצפת ההיכל – וינועו הקירות, ויוסף בעט בעמוד השיש אשר לפניו – ויהי לגל צרורות אבן. ויתמהו בני יעקב ויאמרו בלבם: אין זאת כי אם גבורת בית אבינו, ותנח חמתם. ויהודה אמר לשלֹף את חרבו מתערה ולא יכֹל, כי דבקה החרב בתער, וינח גם יהודה מזעפו ויקרא במר לבו: אהה אדוני! ואיך אעלה אל אבי ומה אֹמַר אליו? ויאמר יוסף: כה תאמר אל אביך: הלך החבל אחר הדלי, לאמר: הלך בנימין אחרי יוסף. וירגז יהודה ויאמר: חי נפשי, אדוני, כי בנפשך ובנפש עמך דברת את הדברים האלה, כי אם אשלֹף את חרבי ומתערה – ומִלאתי את מצרים חללים. בך אחל ובפרעה אכַלה. ויאמר יוסף: אם תשלֹף את חרבך – חי פרעה, אם לא על צואריך וצואר אחיך אליה אשימנה. ויאמר יהודה: השמר לך, אדוני, מהעלות את חמתי שנית, פן אצא בחרב על העיר וצבעתי את כל רחובותיה בדם, ויאמר יוסף: ידעתי גם ידעתי, כי לִמוּדֵי צָבֹע אתם ואין כמוכם צַבָּעִים בארץ, כי גם את כתֹנת אחיכם צְבַעתם בדם... וירתח לב יהודה בקרבו ויקרא: אש, אש בוערת בלבבי. ויאמר יוסף: אנכי אכַבּנה. ויאמר יהודה אל אחיו: נִקֵיתי הפעם מן האיש הזה כי אחריב את ארצו. ולנפתלי אמר: לֵך רוץ בעיר וסָפרת את כל השוָקים ובאת והגדת אלי. וירץ נפתלי בשוקי העיר, והוא קל ברגליו כאַיָלה שלוחה, ויִספרם וַיָשב ויאמר: שנים עשר. ויאמר יהודה: צאו אתם והחרבתם איש שוק אחד ואני אחריב בידי שלשה והיתה כל העיר שממה. ויאמרו בני יעקב אל יהודה: חלילה לנו מהשחית את הארץ הזאת, כי למחיה לכל הארץ הותירה ה' ולהחיות עם רב ברעב. ואתה אם נקום על מצרים ונשחיתה ושִׁחתנו לכל הארץ בעבורה.

ולא יכֹל עוד יוסף להתאפק ויאמר: עתה אתוַדע אל אֶחי. ויצו ויצאו מעליו כל הנצבים שם, וישארו אך אֶחיו. ויאמר יוסף אל אחיו: עתה תראו את אשר אעשה לכם. אמֹר אמרתם, כי אחיכם האובד הוּרד מצרימה וגם נמכר שם לעבד – הנה אחיכם זה אתי, אני קניתיו, ואם יש את נפשכם, הנני וקראתי לו והצגתיו כרגע לפניכם. ויקם יוסף ממקומו וישא קולו ויקרא: יוסף, יוסף! גשה הלום! וישאו בני יעקב את עיניהם ויביטו אל ארבע פנות הבית ואין מהם רואה מאומה; ויאמר להם יוסף: למה תביטו כה וכה – אני יוסף אחיכם!

וישובו בני יעקב ארצה כנען וכל טוּב מצרים בידם, הולכים בדבַר יוסף להוריד את אביהם ואת בתיהם מצרימה, ועמם חמורים ואתונות נושאים בר ומזון, צידה לדרך, וכסף וזהב ובגדים לרֹב, מאשר נתן להם יוסף. כי שלוח שלַח יוסף בידם מתנות רבות לאביו ולנשי אֶחָיו ולכל בניהם – לא שכח איש. ולדינה אחותו שלח בגדי זהב וכסף וקטֹרת ומור ואהלות ותמרוקי הנשים הרבה מאד, וכן לכל נשי אחיו. ולילדי אחיו שלח לאיש חליפות בגדים ומאה כסף. וגם אבנים יקרות ובשמים לרב שלח עמם, לא היתה סגֻלה במצרים אשר לא שלח יוסף. ועבדים שלח עם אחיו, עשרה עשרה לאיש, לשרת אותם ואת בניהם בדרך. ועגלות ומרכבות סוסים שלח עמם לשאת אותם ואת בתיהם מצרימה; עשתי עשרה מרכבות לעשתי עשר אחיו, לאיש ולביתו. ולאביו שלח את מרכבתו, מרכבת המִשנֶה, אשר רכב בה ביום תת פרעה אותו על ארץ מצרים. ויעברו בני יעקב עם הכבוּדה אשר ברגליהם, הלוך ונסוע ארצה כנען.

ויהי כקרבם לבוא אל בית אביהם ויאמרו איש אל אחיו: הנה אנחנו באים אל אבינו והגדנו לו את כל דברי יוסף והיה אם נגיד לו את הדברים פתאם והחרדנו את לבבו ומצָאוֹ רע. והן לא יאמין לנו אבינו ולא ישמע בקולנו?... עתה דעו וראו מה נעשה? עוד הם מדברים והנה שֶׂרַח בת אָשֵׁר יוצאת לקראתם, באה מדרך בית אביה. ושֶׂרח ילדה קטנה וחכמה טובת מראה וטובת שׂכל, והיא יפת קול ומיטבת נַגן בכנור, ויראו אותה בני יעקב מרחוק וישמחו, כי אמרו: על ידה נכין את לב אבינו לקראת הבשׂורה. ויקראו אליה ותרץ ותבֹא אליהם ותשׁק להם. ויתנו לה בני יעקב כנור קטן ויאמרו: מהרי בואי אל אבינו ויָשַׁבת לפניו והכית בכנור, בידיך תנגני ובפיך תשירי באזני אבינו כדברים האלה. וישימו את השירה בפיה וישלחוה. ותרץ הילדה ותבוא ותשב לפני אביה הזקן ותיטב את הכנור ותנגן וַתָּשַׁר לאמר:

יוֹסֵף דוֹדִי,
דוֹדִי יוֹסֵף,
חַי, חַי!
שַׁלִיט הוּא,
מוֹשֵׁל הוּא
בְּמִצְרָיִם.

וַתִּשֶׁן וַתְּשַׁלֵשׁ את השירה באזני יעקב וַיֶעֱרַב לו הקול מאד ותנעם לו השירה. ומנוחה באה בלבב יעקב ותהי עליו רוח אלהים ויאמַר: ברוכה את לה', בתי, כי החייתִני, נגני ושירי לפני עוד ואשמעה; וַתָּשׁב שרח ותנגן ותּשַׁר עוד כדברים האלה פעמים ושלש. וישמע יעקב ויחזק לבבו ויאמֵן, כי נכונים הדברים.

עודנה מנגנת ומדברת על לבו – והנה בני יעקב באים כבדים בסוסים ומרכבות ועבדים ורכוש גדול, מחנה כבד מאד. ויבֹאו ויאמרו: התבשר נא, אדוננו אבינו, עוד יוסף אחינו חָי והוא מושל בכל ארץ מצרים ואלה העגלות אשר שלח להורידנו מצרימה. וישמע יעקב וירא ותחי רוחו ויקם ויאמר: רב! עוד יוסף בני חי – אלכה ואראנו בטרם אמות.

ג:קְבוּרַת יַעֲקב

וימת יעקב במצרים ויחנטו אותו הרופאים וַיִישֶׂם במטה ויבכו אותו בניו וכל מצרים שבעים יום. ויעברו ימי בִכיתו ויעל יוסף ואחיו לקבֹּר את אביהם בארץ כנען אל מערת המכפלה, כאשר השׁביעם אביהם לפני מותו. וכל שרי פרעה וזקני מצרים עלו עמם וגם רכב ופרשים לרֹב מחנה כבד מאד. וישאו את המטה שנים עשר בני יעקב לבדם כי כן צוה עליהם אביהם, ויתר העם הולכים לפניהם ואחריהם. והמטה אשר שכב בה יעקב כֻלה זהב טהור, משֻׁבצת אבנים יקרות, ומִכסֵה המטה יריעת ארגמן מרֻקמת זהב ופתילי זהב שוליה. וישׂם יוסף על ראש אביו עטרת זהב גדולה ושרביט הזהב נתן בידו, כמשפט המלכים. ופרשים גבורי חיל עוטרים אל המטה מסביב, כֻּלם אחוזי חרב ומלֻבּשׁים שׁריונים ונושאי צִנה וָרֹמח. וכל המקוננים והסופדים הולכים מנגד הלוך ובכֹה, הלוך וקונן בכל הדרך. וחמשים איש מעבדי יעקב עוברים לפני המטה, הולכים ומפזרים מור ואהלות ובשמים על פני כל הדרך. ובני יעקב נושאי המטה דורכים על הבֹּשֶׂם עד בואם ארצה כנען. ויעמדו בגֹרן האטד אשר בעבר הירדן ויורידו את המטה ויספדו שם מספד גדול וכבד ויעשו אבל שבעת ימים. והשמועה באה אל מלכי כנען לאמר: מת יעקב העברי וגם הובא הנה ויבֹאו כֻלם איש ממקומו שלשים ואחד מלכים, ושריהם עליהם, לספֹּד ליעקב ולבכותו. כי ידעו המלכים את גבורת יעקב ובניו ואת כל כבודם במצרים.

ויראו המלכים את מטת יעקב והנה כתר יוסף עליה וישׂימו גם הם את כתריהם על המטה סביב, איש כתרו, שלשים ואחד כתר. ולא נעשה ככבוד הגדול הזה לכל מלך בארץ כנען עד היום ההוא.

וישמע עשׂו בארץ שעיר כי מת יעקב אחיו וכי העלה יעלוהו בניו קרית ארבע אל מערת המכפלה – וירק את בניו ואת עבדיו מחנה כבד ויצא לקראת בני יעקב אל קרית ארבע, היא חברון, ויעמֹד שם על המערה.

ובני יעקב נשׂאו את מטת אביהם ויקומו ילכו חברונה. ויהיה כבואם שׂדֵה המכפלה וישׂאו את עיניהם ויראו והנה עֵשָׂו ואנשיו עומדים חמודים על יד המערה. וידעו בני יעקב כי יצא עֵשָׂו לשטן להם ויעזבו את המטה ביד בניהם בשדה הרחק מן המערה כמאָה אמה, ויבֹאו ויעמדו לפני מחנה עֵשׂו. וַיצאו בני עֵשׂו וידברו לאמר: לא יִקָבר יעקב בַמערה, כי נחלת אבינו היא מאת יצחק אביו. וישמעו בני יעקב ויחר אפם. ויגש יוסף אל עשׂו ויאמר: מה הדבר הזה אשר דברת? הלא קנֹה קנה אבינו את אחֻזת קברך מידך אחרי מות יצחק, זה עשרים וחמש שנה; בכסף מלא נְתַתּוֹ לו, ומה לך ולנו כי באת עתה לגזֹל אחֻזת קבר אבינו מידינו. ויכַחש עשו ויאמר: שקר הדבר! לא מכרתי לאביך ולא נתתי מכל אשר לי בארץ הזאת מאומה, כי לי ולבני היא עד עולם. ויען יוסף ויאמר: הלא ספר המִקנה אשר כתב אבי וַיָעַד עדים – הנה הוא אתנו במצרים? ויאמר עשׂו: הביאו את ספר המקנה הנה וככל הכתוב בו אעשה. ויקרא יוסף אל נפתלי אחיו ויאמר: מהר רוץ מצרימה וקח את ספר המקנה ואת העדות, אשר נכתבו שמה כל דברי המקנה בין אבינו ובין עשו; והבאת אלי, חושה, אל תעמֹד. וימהר נפתלי וישא רגליו וירץ לרדת מצרימה. ונפתלי קל ברגליו מאד מכל הצבָיים אשר על פני השדה. כי ירוץ נפתלי על פני הקמה – ושבליה לא תִשָׁבַרנה, וקפַץ על פני מימי הנהר ורגליו לא תִטָבַלנה. וירא עשו כי הלך נפתלי להביא את הספר ויצא לריב עם בני יעקב וַתִּטֹש המלחמה ביניהם ויערכו מחנה מול מחנה. וַיִנָגפו אנשי עשׂו לפני בני יעקב ויפלו מהם ארבעים איש. ושם בשדה אצל מטת יעקב חוּשׁים בן דן והוא חרש ואִלם וירא מרחוק והנה היתה מהומה בעם וירץ אל המחנה, וַיָבן את כל אשר נעשָׂה ויחר אפו ויאמר: הבגלל האיש השׂעיר עשׂו הרע הזה בוששתם עד הנה לקבור את אבינו? – ויך חושים את עשׂו בחרבו – ויכרֹת ראשו מעליו ויפֹּל ראש עשׂו למרגלות יעקב. ויראו בני עשׂו כי מת אביהם וינוסו. ויקברו בני יעקב את אביהם ויעשׂו לו אֵבל במקום ההוא שבעת ימים.

וישובו בני יעקב מצרימה ויפגעו בדוֹתָן. וירא יוסף את הבור אשר הָשְׁלַך שמה בידי אחיו. ויגש ויעמֹד על שפת הבור ויבט שמה עד בוש – וישמרו אחיו את הדבר ויאמרו: אולי ישׂטמֵנו עתה יוסף והשב ישיב לנו ככל הרעה אשר עשינו לו, וישובו אל ארצם אבלים ומפחדים מאד.

ויבֹאו ויגידו את כל לבם ליוסף ויבך יוסף בדַבֵּר אֶחיו אליו וינחמם וידבר על לבם. ולא זכר יוסף לאחיו את רעתם וַיֵיטֶב להם כל ימי חייו.

ד : בִּגְלַל הַשַׁבָּת

והאדם גֹרַש מן העדן ביום הששי בערב. ויבֹא אלהים לענֹש את האדם בערב ההוא כאשר אמר. ותבֹא השבת ותתנפל לפני יי לאמר: אדֹנָי אלהים! הנה בששת ימי המעשה לא נתת כל עֹנש בארץ ועתה כי בא יום השבת, הֲתָחֵל תֵת את העֹנש הראשון על האדם? הלא אנכי היום אשר קִדַשתוֹ ובֵרַכתוֹ מכל הימים. הזאת קדֻשָׁתי ואם זאת בִּרכתי? וַיִרֶף אלהים מן האדם ולא עֲנָשו. ויקם האדם לברך את השבת ויאמר "מזמור שיר ליום השבת", ותאמר השבת: הֲלִי תזַמר? – אני ואתה נבוֹאה ונזַמרה לאלהינו, כי "טוב להודות לַייָ".

וַיֵיטב אלהים לאדם בגלל השבת ולא החשיך לו כל הלילה ההוא. וַיֵאוֹר לאדם בעת ההיא שלשים ושש שעות תמימות: יום הששי, ליל השבת והיום השביעי.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.