מסדה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

נער עברי נמלט מרוסיה לעלות ארצה ישראל. הנהו בין שומרי חומותיו של המבצר האחרון. מתענה בענותן, מתיאש וכושל, מבקש שכחה בשכרות מחול על מרי ההתפכחות שאחריה, נאבק במראות-תמול מפתים, כורע, גובר ומעודד: "חזק, חזק ונתחזק!"
אלה הם חוטי המסכת. ידעה יד הפייטן לרקום עליה רקמת דמיון ואת תוגת-חיי-יחיד לרומם לידי סמל של גורל העם.
סמליות היא ביטויו הטבעי, האורגני של יצחק למדן, עד כי אינך משגיח בה כמעט. אולי גורמת לזה בהירותם של הסמלים הללו. לא פרשת-שבילים בלב יער, לא אורות לילה מתעים, אלא דרך המלך. נהרה. ועוד סגולה אחת: עבריותם. מרשרשים הם בקרקע התנ"ך ויונקים לשד קדומים ממקור לא אכזב זה, גושרים גשר נאמן ומקרבים רחוקים.
אופינית לה לפואֶמה גם צניעות הצער. זו הצניעות האפרתית, הכובשת את היצר: לזעוק, לספוק כפים. כי הרי גם בלאו הכי נוקב הצער עד תהום.


מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).