מסדה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

נער עברי נמלט מרוסיה לעלות ארצה ישראל. הנהו בין שומרי חומותיו של המבצר האחרון. מתענה בענותן, מתיאש וכושל, מבקש שכחה בשכרות מחול על מרי ההתפכחות שאחריה, נאבק במראות-תמול מפתים, כורע, גובר ומעודד: "חזק, חזק ונתחזק!"
אלה הם חוטי המסכת. ידעה יד הפייטן לרקום עליה רקמת דמיון ואת תוגת-חיי-יחיד לרומם לידי סמל של גורל העם.
סמליות היא ביטויו הטבעי, האורגני של יצחק למדן, עד כי אינך משגיח בה כמעט. אולי גורמת לזה בהירותם של הסמלים הללו. לא פרשת-שבילים בלב יער, לא אורות לילה מתעים, אלא דרך המלך. נהרה. ועוד סגולה אחת: עבריותם. מרשרשים הם בקרקע התנ"ך ויונקים לשד קדומים ממקור לא אכזב זה, גושרים גשר נאמן ומקרבים רחוקים.
אופינית לה לפואֶמה גם צניעות הצער. זו הצניעות האפרתית, הכובשת את היצר: לזעוק, לספוק כפים. כי הרי גם בלאו הכי נוקב הצער עד תהום.


מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).