מנחת חינוך/כו
א[עריכה]
שלא וכו'. מצוה זו היא על המחשבה לבדה ג"כ וכ"ה בר"מ פ"א מה' יסה"ת ה"ו כל המעלה ע"ד שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עובר על"ת שנאמר לא יהי' לך. והנה על המחשבה ל"ש עונש כ"א רק בידי שמים כי הוא העיקר שהכל תלוי בו כמבואר בר"מ וכאן. והנה בעע"ז במעשה כמבואר לקמן במצוה זו או כדרך עבודתה או שלא כדרכה בד' עבודות דהרהמ"ח הולך כאן בשיטת הרמב"ן שמובא במכ"ז דעובר על לאו זה דלא יהי' לך וכו'. לכאורה נראה דגם הר"מ מודה לזה כיון דעע"ז אמאי לא יעבור בל"ת זו דהרי הוא במחשבתו לאלהי כיון שעובד אותה ואי בעובד אות' מאהבה ומירא' מבואר לקמן דאם עבד אותה פטור ומבואר בר"מ פ"ג מה' עכו"ם ה"ו. אם כן ע"כ מיירי דנחשב לו לאלהות אם כן אמאי לא יעבור על לאו דלא יהי' לך אך בר"מ פ"ג מה' עכו"ם ה"ב כ' דחייב כדרך עבודתו לכל ע"ז ובה"ג כ' ואזהרה של עבודות אלו מלא תעבד' וכו' ומשתחוה וכו' שנא' לא תשתחוה ואמאי לא כלל כל עבודות בלאו דלא יהי' לך כדעת הרמב"ן ולומר דלא יהי' לך הוי לאו שבכללות כיון דכולל כל עבודות הן כדרך עבודה והן בד' עבודות והן במחשב' הא מבואר בס' המצות להר"מ בשרשיו דכ"ה דהעונש מפורש ילפי' האזהרה אף מלאו שבכללות עיין ר"מ בס"מ מל"ת כ"ו וכ"ז אם כן כאן דהעונשים מפורשים בזביחה ובהשתחוי' אם כן למה לא ילפינן מלאו זה ומהר"מ נראה דאזהרות הם מהכתובים שמביא ולא מלאו זה ונ"מ גדול' לפ"מ שהבאתי כ"פ בח"ז דצריך להתרות משום איזה לאו עיין שבועות פ"ב אם כן לדעת הר"מ אם עובד כדרך עבודה או בארבעה עבודות והתרו בו משום לאו דלא יהי' לך אינו חייב ובאמת לא ידעתי טעם לזה. ולכאורה ד' הרמב"ן נכונים מאוד דכל העבודות של חיוב מיתה הם בכלל לאו זה דלא יהי' לך. אך באמת תמוהין לי דברי הרמב"ן דלדבריו כל הנהו עבודות ילפינן מלא יהי' לך הא מבואר בסנהדרין ס' גבי השתחואה דילפינן מפסוק וילך וישתחוה וכו' אמרינן עונש שמענו אזהרה מנין ת"ל כי לא תשתחוה וכו' ומאי צריך לילף אזהרה הא אזהרתם מלא יהיה לך ע"ש דס"א דר"א אומר מנין הזובח בהמה למרקוליס שהוא חייב שנא' ולא יזבחו אם אינו ענין וכו' ואנן פסקינן דזביחה יצאה ללמד על הכלל ע"ש אם כן חזינן דצריך אזהרה לזביחה וע"ש בתוס' ד"ה מנין. וע' דס"ג שלש השתחויות בע"ז למה אחת לכדרכה ושלא כדרכה וא' לשלכ"ד וכדרכה ולדעת הרמב"ן כל עבודות הללו הן ד' עבודות לכל ע"ז אפילו למבוזים הכל בכלל לא יהי' לך אם כן למה צריך הש"ס לחפש אזהרות מפסוקים הללו. אך הוא גופא קשה על הש"ס למה לא ילפינן מלאו דלא יהי' דהרי ד' הרמב"ן מסתבר. ע"כ נלע"ד דשיטת הר"מ כ"ה ודברי מלוקטים ע' בהג"מ וכ"מ ואני אכתוב בפשיטות ואם אפשר נטיתי מדבריהם. דהכלל בודאי אם מקבל איזה דבר בעולם לאלהי עובר בלאו דלא יהי' לך כמבואר בר"ה הן מיכאל שר הגדול והן שלשול קטן שבים וחייב מיתה כמבואר בש"ס. אך אם יש ע"ז בעולם שנעבדת ע"ד שיש בה צד אלהות ע"ז הוא גזירת הכתוב אף שהישראל אינו עובד אותה בצד אלהות ואינו מקבלו עליו כלל באלהי אך הוא עושה העבודות שהעובדים עושים כגון פעור ומרקוליס והוא עושה כן אף שמכוין לבזות אותה מכל מקום גזירת הכתוב הוא דחייב סקילה במזיד כמבואר בסנהדרין דף ס"ד ורש"י פירש להדיא דאם התרו בו חייב מיתה וכ"ה בר"מ ה"ה הפוער לפעור או זורק אבן למרקוליס ומכוין לבזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו היינו במזיד חייב סקילה ובשוגג מביא קרבן וע"ש בכ"מ. ובהלכה אח"ז כ' דלענין חיוב חטאת הוא וא"י מי דחקו לזה ואי דמוטעה הוא כך גזרה התורה דאסור לעבוד אפילו אם מכוין דרך בזיון ואינו מקבל עליו לאלהות כפירש"י מכל מקום כך הוא גזירת הכתוב דאותה הע"ז שעובדין אותם והעובדים עובדים אותו מחמת טעותם שסוברים שיש בה צד אלהות אסור לישראל לעשות עבוד' זו שהם עובדים אותה ועע"ז הוא מזיד שכך מתרין אותו איסור אפילו לבזות אותה בזה. וכן אם יש איזה ע"ז הנעבדת שהעובדים מחשבים אותה לצד אלהות והישראל עובד אותה ומפרש דעתו שאינו מקבלו עליו באלהי ועושה לפניה ד' עבודות מכל מקום כך גזירת הכתוב דחייב הואיל ויש עובדים אותה אסור לעשות לפניו העבדות וכן כדרך עבודת' כך הוא גזירת הכתוב אם הוא ע"ז שעובדין אותה אסור לעשות לפני' דרך עבודת' שהעובדי' עובדי' אותה בכך או ד' עבודות המכובדים ול"ק קושית התוס' דס"ד שהקשו דמאהבה ומיראה פטור מכ"ש אם מכוין לבזות כאשר יבואר אח"כ. אך על רש"י הקשו שפיר דרש"י פי' מאהבה ומיראה פטור כיון שלא קבלו לאלהי ודאי קושיתם חמורה דאם מכוין לבזוי' ג"כ לא קבלו עליו לאלהי ומכל מקום חייב ע"כ פירשו דעבדו בביזוי ע"ש בדבריהם אבל הר"מ ס"ל דכך הוא גזירת הכתוב אפילו אם מבזה ע"ז ואומר בפי' שמבזה אותה ומכ"ש שאומר מחמת אהבה ויראה חייב אם עושה לפני' כדרך עבודתה או א' מד' עבודות המכובדים ועתוי"ט במשנה וזה דעת הרמ"ך וכ"ז בע"ז שנעבדת אם כן הוא ע"ז וגזרה התור' שלא לעשות בפניה אפילו בלא קבלת אלהות שום דבר כדרך עבודה או מד' עבודות. אבל בדבר שאינו ע"ז כלל ואין עובדים אותה כלל דעת הר"מ אם מקבל איזה דבר עליו באלהי ודאי חייב כי הוא ע"ז ממש לפי שטותו אבל אם בפירוש אינו מקבל לשום אלהי וכל העולם אינן עובדין אותה כלל לשם אלהות אין סברא כלל אם מטה ראשו לאבן או לעץ בדרך שחוק שיחייב ע"ז או שוחט איזה בהמה ואומר ששוחט לאיז' דבר כגון לכותל שילכלך אותה אין סברא כלל שיחייב ע"ז כי אין זה ע"ז כלל וע"ז אין חיוב רק אם קבלו עליו לאלהות וכן העובד לצורה מאהבה או מיראה שלא תריע לו כמ"ש הר"מ מכל מקום כיון שאין עובדין הצורה הזאת בתורת אלקות רק בעבור זה ע"ז לא הזהיר' תורה כי אין זה ע"ז והתור' הזהיר' רק על ע"ז דהיינו שעובדי' אותה ע"צ האמור ע"ז הזהירה תורה לישראל שלא יעשה שום מעשה הן כדרך העובדים הן בד"ע אף שהוא אומר בפירוש שאין עושה זה לשם אלקות אדרבא מתכוין לבזות אבל בדבר שאין ע"ז כלל ואין עובדין כלל לד"ז והוא ג"כ אומר שאין עובד מה איכפת לן זה שמשתחוה או שזובח כיון דאומר שאינו מחשיב כלל ומכ"ש במכוין לבזות ע"כ הר"מ בה"ה כתב דהפוער לפעור חייב וכו' אע"ג דמכוין לבזוי' והיינו כיון דפעור נעבדת ע"כ חייב אפילו בבזיון כדרך עבודתה וחייב אפילו מיתה כדעת רש"י שם אך בעובד מאהב' ומירא' מיירי שאין זה ע"ז כלל כהמן שהיו עובדים מיראה ע"כ אינו חייב כלל בלא קבלת אלקות ע"ש בהג"מ בשם הרא"מ. ועיין בדברי מה שנטיתי בד' הר"מ ממה שהבין הכסף משנה והלחם משנה וא"צ להאריך אף על פי שלשון הר"מ במאהבה ומיראה דחוק קצת לפ"ז מכל מקום אפשר לפרש כן. א"כ יוצא מזה דדעת הר"מ בע"ז שהיא נעבדת חייבים בכ"ע אם עושה לפני ע"ז או כדרך עבודתה או ד' עבודות אף שאינו מחשיב בלבו לאלהי ואפילו מכוין לבזות עש"ס דס"ד וחייב מיתה וקרבן כד' רש"י ולק"מ ק' התוס' דלא גרע מעובד מאהבה ומיראה דשם מיירי שאין עובדין אותה כלל לאלקות רק מאהבה ומיראה אם כן אם גם הוא אינו מקבלו באלקי אינו חייב אם עשה כדרך שעובדים אותה העובדים ג"כ מיראה ומאהב' או ד' עבודות כי זה אינו ע"ז כלל אם כן נכונים מאוד ד' הר"מ ול"ק קושית הרמב"ן דלמה לא יהיו הלאוין הללו בכלל לא יהי' לך דהר"מ יצא לו מזו הסוגי' דסנהדרין דמבואר בש"ס אזהרות אחרות וסובר דהסוגי' כאן הי' אפילו אינו מקבל לאלקי רק עובד ומשתחוה בלא האמנת אלקות ומכל מקום חייב אם כן זה אינו בכלל לאו דלא יהי' לך דלא יהי' לך הוא לאו באמונת אלקים זולתו ית' אבל אם אינו מאמין כלל בע"ז אך התורה גזרה בעובד כד"ע או בד' עבודות חייב בכ"ע דסתמ' כתיב וילך וישתחוה או זובח. וע"ז חקרינן בש"ס מהיכא נפקא לן אזהר' דזה אינו בכלל לא יהי' לך כיון דאינו מאמין באל אחר כלל ומפקינן האזהרות מאלו הפסוקים וכן הר"מ פ"ג מה' עכו"ם מיירי ג"כ כן שאינו מאמין בלבו ע"כ האזהרות מפסוקים אחרים לא מלאו דלא יהיה ונכוני' דברי הר"מ וגם בכל הסוגי' אף אם ימצאו איזה קושיות מכל מקום המעיין בסנהדרין ובשבת ובתוס' כי הסוגי' עמוקה עיניו יראו כי מ"ש היותר נכון דוק והבן. ולפי זה אם א' עובד בדרך עבודה או מד' עבודות סתמא אם מתרין בו מלאו דלא יהי' לך ומקבל עליו התראה חייב ואם אומר בפירוש שאינו מאמין בו צד אלקות לא מהני התראה מלאו זה רק כד"ע צריך להתרות בו משו' ופן תדרוש ועל הד' עבודות מלא תשתחוה ולא יזבחו כי מאלו הלאוין מוזהר ע"ז ולא מלאו דלא יהיה לך כנלע"ד ברור ב"ה. ואם עובד דבר שאינו נעבד אם לא קבל באלהי א"ח בשום ענין כמו מאהבה ומיראה כמ"ש ואם עבד איזה ע"ז שלא כדרך עבודתה וגם לא בד' עבודות והי' בלבו לשם אמונת אלקות נהי דעובר על לאו דלא יהיה לך מכל מקום אינו חייב כי התורה לא חייבה עונש אלא על ד' עבודות או כדר"ע עיין ר"מ ובסוגיא ותבין. ולכאורה צ"ע על הר"מ למה לא מנה ללאו בפ"ע זובח דאזהר' לזובח נפ"ל מולא יזבחו ומצאתי בס' משנ"ח ה' עכו"ם הרגיש בזה. ומיישב עפי"ד הלחם משנה פ"ט מהמ"א שכתב דלכך לא מנה הר"מ איסור הנאה בב"ח ללאו בפ"ע וגם אין לוקין כיון דאתי באם אינו ענין וכו' ע"כ לא מנה ואין לוקין וכאן נמי אתי באא"ע כמבואר כאן בסנהדרין ע"כ לא מנה ללאו בפ"ע. ולדידי צ"ע כיון דהעונש מפורש להדיא וגם לאו שבכללות מונה הר"מ ללאו בפ"ע אם העונש מפורש בפ"ע אם כן לא גרע אם ילפינן הלאו באא"ע כיון דהעונש מפורש זובח לאלקים וכו' אך דברים הללו צ"ע בס' המצות: והנה במש"ל בד' הר"ם דהעובד עכו"ם דרך בזיון ומתכוין לבזותו חייב היינו שחייב מיתה דלא כהכסף משנה מצאתי כן בס' ת"ח כ' ג"כ דדעת הר"מ הוא כן והשיג על הכסף משנה רק מה שתירץ על הקושי' למה פטור מאהב' ומיראה הוא דחוק והנכון כמ"ש דמיירי שאינה ע"ז כלל כדעת הרא"מ הובא שם בהג"מ ע"ש. הנה הרהמ"ח כאן נראה דנמשך אחר ד' הרמב"ן כמ"ש בעצמו דהכל בכלל לאו דלא יהי' לך וכבר כתבתי דד' הרמב"ן אינם מובנים כעת. והנה בד"ע הללו שחייב בכל ע"ז יש איזה פרטים והזובח אפילו בע"מ דלא חזי להקרבה בפנים מכל מקום חייב רק אם שחט מחוסר אבר פטור ע' כאן בר"מ והנראה משיטת הש"ס בע"ז דנ"א דהכל תלוי במה שכשר לב"נ בבמה שלו דאע"ג דלא חזי בבהמ"ק כגון בע"מ מכל מקום כיון דחזי בבמה כ"ש שמחייב בע"ז רק מה שאינו ראוי אפילו בבמה כגון מחוסר אבר בכה"ג פטור בע"ז אם אינה כדרך עבודתה. וכן השוחט חי' ואווזא ותרנגולים לע"ז חייב דראוי לבמה ע' בסוגי' דע"ז ור"מ פי"ט מה' מעה"ק ודוק' בשוחט או זורק אבל מקבל ומוליך לע"ז אינו חייב וזה מבואר להדיא ברש"י שם בסנהדרין. ועמ"ל שם פ"ג מביא בשם התוס' דיומא דגם הקומץ מנחה לע"ז חייב כמו שוחט דקמיצה דמנחה במקום שחיטה היא ומולק גם כן חייב עיין בכ"מ ומ"ל. והנה בשוחט חגב וזרק מקל זריקה המשתברת או שספה לה צואה לחה או יבשה וניסך לה עביט של מי רגלים עיין ר"מ ה"ד דינים הללו. וד' הר"מ מוקשים מהש"ס דע"ז ועראב"ד וכ"מ ולחם משנה האריכו בפי' ד' הר"מ ויו"ד סי' קמ"א ובש"ך ולא באתי כאן אלא לעורר. והנה בסנהדרין שם בסוגי' מבואר דהשוחט בהמה לזרוק דמה לע"ז או להקטיר לע"ז פליגי ר"י ור"ל אי אסורה משו' תקרובות עכו"ם וע"ש דאף לר"י י"ל נהי דאסור' אבל גבר' לאו בר קטלא הוא ובעי קרא לחייבו ואפשר להיפוך דאף לר"ל דמותרת מכל מקום גברא בר קטלא הוא ולא בעי קרא. והנה לפי המסקנ' לא מייתר קרא לזה כי זובח על הכלל כולו יצא אם כן נראה דהוי ס' אם גברא בר קטלא הוא אף דלענין איסור קי"ל כר"י מכל מקום אינו מביא הר"מ ד"ז כלל וכיון דהוא ס' אינו חייב מיתה ולא חטאת וממיל' משתמע מדלא הביא דחייב בודאי פטור ובה"ש לענין איסור מביא ד"ז ופסק כר"י ע"ש ועיין בחולין פ"ב ולענין איסור יבואר אי"ה גבי איסורי ע"ז. והנה נראה דזובח דחייב באין דרכו של ע"ז כלל בזביחה כיון דהוא כעין פנים ודאי צריך להיות שישחט כדין שחיטה דהיינו רוב ב' סימנים בבהמה וחי' או רוב א' בעוף דאל"ה לא מיקרי זביחה כלל ולדעת הר"מ שחט לה חגב פטור. אך לדעת הטור דסובר כיון דדומה לשחיטה אף בחגב חייב אם כן אפשר דמקצת סימן מקרי שחיטה אך לדעת הר"מ אפשר דבעינן דיני שחיטה עיין ר"מ וראב"ד וכ"מ ולחם משנה אם כן אפשר היכא דנתקלקל' השחיט' בא' מה' דברים המפסידים השחיטה שהי' חלדה וכו' ג"כ לאו שחיטה מיקרי כלל ולא הוי בכלל זובח דקרא אם אין דרך ע"ז זו בכך כלל ומכל מקום צ"ע. גם נראה דאם שחט בן פקוע' לע"ז אף דאינו טעון שחיט' כלל מכל מקום לענין ע"ז מיקרי שפיר שחיט' ע' חולין ע"ד דלענין רביעה וחרישה מיקרי בהמה מעליא ומכל מקום צ"ע דאפשר כיון דבישראל הוי כמונח בדיקולא הוי רק כחגב ולדעת הר"מ פטור באין עבודתה בכך וצ"ע. והנה במש"ל דבעינן זביחת כל הסימנים אף דלענין איסור בהמה מחמת תקרובת נאסרה אף במעשה כ"ש כמבואר בחולין וביו"ד מכל מקום איסור לחוד וחיוב לחוד כמו שוחט ע"מ לזרוק לר"י דאסור ומכל מקום לאו בר קטלא הוא וז"פ. ואם שני אנשים אוחזין בסכין ושוחטין בהמה לע"ז הן אם שניהם שוחטין לע"ז או רק א' שוחט לע"ז אפשר דהדין כמבואר בשבת ור"מ פ"א מה' שבת אם כ"א יכול פטורים ואם שניהם א"י רק בצירוף שניהם חייבים ואם א' יכול והשני א"י זה שיכול חייב והשני פטור דמסייע אין בו ממש וער"מ פח"י לענין שחוטי חוץ ובתב"ש ביו"ד סי' ב' וצ"ע. ואם שחט סי' א' לשם ע"ז או מיעוט סימנים לשם ע"ז ואח"ז שחט בפירוש שלא לשם ע"ז אי חייב ד"ז תלוי אם ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף חייב אבל אם אינה לשחיטה אלא לבסוף פטור והוא פלוגת' דר"י ורשב"ל חולין כ"ט ע"ב ע"ש בתוס' ור"מ פ"א מה' פסה"מ ובפרי מגדים בפתיחה לאו"ח ה' שבת ובחיבורי לקמן מצוה ש"ח. ואם זרק לע"ז חייב ול"ד דם אלא אפילו דבר אחר כגון זריקה המשתברת אפילו צואה לחה או מ"ר חייב. אך לד' התוס' ורש"י דוקא אם דרך לעבדה על כל פנים בענין זה רק לא בזריק' המשתברת ע"ש בסוגי' דע"ז דנ"א וע' כאן בר"מ וכ"מ ולח"מ. וא"כ אם לא זרק דם רק איזה דבר אפילו שלא בדרך בזיון מכל מקום תלוי בשיטות הללו אבל דם חייב בכ"ע אף אם אין דרך לעבדה כלל בזה לכ"ע חייב עי' בסוגיא הנ"ל ותבין. וכן מנסך יין או דם ודאי חייב בכ"ע ונ"ל אף אם מנסך מים חייב בכ"ע כיון דבפנים הי' ניסוך מים בחג הסוכות. אך נרא' לפ"מ שפירש"י בסנהדרין דמקבל ומוליך [לא] אשכחן דליהוי עבודה לע"ז כמו הנך זביחה כתיב ויזבחו לו. קיטור אשר חלב זבחימו יאכלו. ניסוך ישתו יין נסיכם מיהו דם אשכחן בל אסיך וכו' ומתרץ דזורק בכלל מנסך על כל פנים ניסוך מים לא אשכחן בע"ז אלא הוא מעין ניסוך לא גרע מניסוך עביט מ"ר ותלוי בשיטות הנ"ל דעכ"פ בעינן דיהיה עבודה מעין כך אבל ניסוך גמור לא הוי כיון דלא אשכחן בקרא דיהא עבוד' לעכו"ם. אך לפי' התוס' שם דכתיב והסך נסכים אם כן אם אינו מוזכר יין הכל בכלל כל דהוי כעין פנים אך עביט של מ"ר לא הוי כעין פנים רק כעין ניסוך כמו זריקת מקל דהוי כעין זביחה ע"ש בסוגי' דאמרינן שם לכ"ע כעין פנים בעי ושאני חגב דצווארו דומה לשל בהמה אם כן ניסוך מ"ר יותר דומה לניסוך. אך באמת דעת התוס' שם דגם בעינן שדרך לעבדה בענין זה. ועיין בהשגות הראב"ד ולחם משנה ואין להאריך. וזורק מבואר בש"ס דהוא בכלל מנסך דאמרי' זורק היינו מנסך וכ"ה לשון הר"מ וזורק ומנסך א' הוא ונ"מ אם זרק וניסך בהעלם א' אינו חייב אלא א' כמו ניסך וניסך ויבואר לקמן אי"ה. ומקטיר ג"כ חייב ול"ד חלב כמ"ש בקרא אשר חלב זבחימו יאכלו דבאמת מבואר כ"פ וקטר לבעל ולא הזכיר חלב וגם רש"י מודה לתוס' וגם לענין נסכים כיון דמפורש בקרא אך רש"י נקט פסוק אשר חלב וכו' ישתו יין וכו' כי הוא ס"ל דקרא זה מיירי באומות העולם כר"י בספרי ע"כ נקט הפסוק מתורה. אך באמת כיון דבדברי קבלה מבואר סתם אם כן הכל בכלל ומכל מקום צ"ע על רש"י כיון דהוא נ"מ דמקרא זה לא משתמע אלא חלב ויין למה אינו מביא מדברי קבלה וצע"ק. וא"י אם צריך שיעור לניסוך כמו בפנים דהוא ג' לוגין ופחות מכאן לא הוי כעין פנים וגם לענין הקטרה אם צריך כזית כעין פנים ע' פ' השוחט ומעלה הרבה דברים ומדסתמו הדברים נראה דאף בכ"ש חייב וקצת ראיה כיון דזורק חייב וזריקה הוא אף בכ"ש והוא בכלל מנסך אלמא דחייב על ניסוך כ"ש אם כן ה"ה להקטרה כנלע"ד: והנה עבודות הללו א"צ דוקא לפני ע"ז אלא אפילו שלא בפניה אם אומר שעושה מעשה זו בעבורה ע' חולין מ' תוד"ה לפני ע"ז וריב"ב דאמר אין מנסכין יין אלא לפני ע"ז דוקא ע"ש דמ"א אפשר דוקא לענין איסור אבל לענין חיוב חייב בכ"ע ובפרט דלא קי"ל כריב"ב ע"ש אם כן חייב אפילו שלא בפני ע"ז וגם בר"מ כאן אינו מבואר דדוקא בפני ע"ז ע"כ חייב בכ"ע כ"נ. והנה חוץ מעבודות הללו וחוץ מעבודות כדרכה מבואר במשנה סנהדרין המקבלו עליו באלוה והאומר אלי אתה חייב וערש"י דאתי לאשמעינן הן אם הוא בפני ע"ז והן שלא בפני ע"ז חייב. ואיני מבין מאי ס"ד בהך דאומר יהיה חילוק בפניה או שלא בפניה דאצטריך להשמיענו זאת ואפשר דה"א כמו ריב"ב דאין מנסכין יין אלא לפני ע"ז וה"א דה"ה כל העבודות לכן קבלת אלהות ג"כ צריך דוקא בפני' ע"כ משמיענו התנא. אך קשה למה לא משמיענו דגם בשאר עבודות גם כן שלא בפניה חייב לאפוקי מריב"ב וריב"ב והר"מ כתב דא' המקבל עליו באלהי ואפילו הגביה לבינה וא"ל אלי אתה חייב סקילה וכ' הלחם משנה דהר"מ פירש דא' המקבל עליו עכו"ם היינו שהוא עכו"ם מכבר וא' אלי וכו' ר"ל שלא הי' מתחלה ע"ז ועכשיו מקבל עליו לאלהי בכ"ע חייב והדין דין אמת. והנה על כל אלו עבודות הן בשלא דר"ע והן ד"ע חייב כרת במזיד וסקילה אם הי' התראה וכן באומר אלי אתה חייב כרת וסקילה אך אם צריך התראה באמירה צ"ע דבפ"ב מה' עכו"ם כ' הכסף משנה בה"ט דמגדף כיון שא"ב מעשה א"צ התראה ומביא ד' הר"מ דאין לעדים זוממין שגגה לפי שא"ב מעשה לפיכך א"צ התראה וע"ש בהשגת הראב"ד שהק' דמגדף לא יהי' צריך התראה והכסף משנה כאן כתב דגם מגדף א"צ התראה אם כן לדעה זו גם בעע"ז בדיבור א"צ התראה. אך באמת ד' הכסף משנה צ"ע דכמה לאוין התלוי' בדיבור כמו שבועת שוא ומימר ומקלל ועוד כמה לאוין ואינו מבואר כלל בר"מ דא"צ התראה וד' הר"מ דה' עדות עלח"מ שם ועיין במשנ"ח ה' עכו"ם לאו י"ג מפלפל בזה אי מגדף צריך התראה וד"ז דהתראה צריך ביאור רחב ואין כאן מקומו. וער"מ פ"ד מה' אלו דמסית א"צ התראה וכפירש"י בסנהדרין ס"ז והטעם דכתיב לא תחמול עליו נראה דאלה"ט לא הי' מחויב בלא התראה אף דהוא בלא מעשה. וגם ראיתי קושי' מד' הר"מ בה"ו גבי המתנבא בשם ע"ז מבואר שם אם התרו בו חייב דאע"פ שאב"מ צריך התראה. והנה המקבל עליו באלהי ודאי יוכל להתרות בו מלא יהי' לך כי המקבל עליו הרי הוא מקבל עליו אמונת אלהים אחר ואף שבלב אינו מאמין מכל מקום דברים שבלב אינם דברים וכ"ה בש"ס דס"א גבי מאהבה ומיראה אי מקבלו עליו באלהי גם רבא מודה דחייב וכ"ה בר"מ כאן ה"ד וע' סנהדרין דס"ח גבי ישנו בלב תוס' שם וע' תוס' ד"ס ע"ב ד"ה מנין לרבות וכתבו דאלי אתה דרכה בכל עכו"ם אם כן אם התרו בו משום לא תעבדם דהוא לאו על כדר"ע או לפירש"י משום לאו ופן תדרוש דקאי על כדר"ע ג"כ חייב ופשוט. וער"מ פ"ה מה' יסה"ת כ' שם דעע"ז באונס מיתה אין ממיתין אותו מפי השמועה למדו הוא ולא אנוס ועיין בכסף משנה הקשה בשם הסמ"ק הא מבואר בסנהדרין דהפוער עצמו לבעל פעור חייב אע"ג דמכוין לבזוי' וההוא ודאי מוטעה אע"ג שמקבל עליו התראה. ובכ"מ כ' דבאמת שם אינו אלא חיוב חטאת ובאמת כ' לעיל דחייב מיתה ומ"ה ל"ק קו' הרמ"ך כיון דהתורה אסרה זה אפילו דרך בזיון אם כן כשמתרין בו אל תעשה זה והוא עושה אינו מוטעה אבל באנסו אנס ורוצה להרוג אותו מאי מהני התראה כיון דהתורה פטרה בכה"ג אם רוצים להרגו רק עובר בלאו דלא תחללו דוק ותבין. ואין להקשות לפמ"ש דאפילו אם דעתו לבזוי' אסור לעשות עבודה לע"ז מדאמרי' בסנהדרין אי קסבר בהכ"נ והשתחווה לה דעתו לשמי' ופטור ערש"י ז"ל דאם דעתו לשמים ודאי אינו חייב אבל אם אין דעתו בהשתחואה זו לשמים רק לאיזה דבר אפילו דעתו לבזותו מכל מקום חייב ועתוד"ה רבא. ועמש"ל דזביחה אינו חייב בסימן א' ובסנהדרין דס"ב מבואר דאי נ"ל חילוק עבודות מן ועשה וכו' אמרינן שם אחת זביחה מאחת סימן א' וע"ש ברש"י. אך באמת לפי מסקנת הש"ס דהפסוק ועשה לא מיירי בעכו"ם אם כן נראה כמש"ל דאין חייב בסי' א' כנלע"ד. והנה אם עוע"ז בשוגג הן כדר"ע הן א' מד' עבודות חייב חטאת קבוע כמבואר ריש כריתות ור"מ ה' שגגות אבל במקבל עליו באלהי בלא מעשה רק באמירה א"ח בשוגג חטאת דחטאת אינו חייב אלא אם עושה מעשה ומבואר זה כאן ובכריתות ור"מ פ"א מה' שגגות ה"ב. והחטאת הוא עז בת שנתה דהיינו שעירה וכולן שוין בזה הן הדיוט הן מלך וכהן משיח עש"ס ור"מ פ"א. ואם עבד כדר"ע או בא' מד"ע כ"פ בהעלם א' כגון שפער עצמו לפעור כ"פ בהעלם א' או השתחווה או שאר עבודות כ"פ בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת א' ואפילו הי' ה' ע"ז של פעור ועשה מעש' כדר"ע או השתחווה לכולם א"ח אלא א' ככל חייבי חטאות אם עשה הרבה משם א' בהעלם א' א"ח אלא א' ומבואר בר"מ פ"ו מה' שגגות דמשתחוה לה' צורות בהעלם א' א"ח אלא א' אבל אם זבח וקיטר וניסך והשתחווה לע"ז בהעלם א' חייב ד' חטאות כמסקנת הש"ס כריתות ופסקה הר"מ פ"ד מה' שגגות אפילו לע"ז אחת ודוקא שגגת עבודה אבל שגגת ע"ז וזדון עבודה א"ח אלא חטאת א' וזדון ע"ז היינו שהי' יודע שאסור לעע"ז אך הי' סבור שאין איסור בעבודות הללו חייב ד' חטאות אבל ידע שעבודות הללו אסורים רק הי' שוגג בע"ז שסבור דוקא אלהי כסף וזהב אסרה תורה א"ח אלא א' ע"ש בר"מ מהש"ס ועיין כסף משנה ולחם משנה שם. ונ"פ ה"ה אם עבד כדרך עבודה ועבדה בא' מד"ע שלא כדרכה ג"כ חייב שתים כגון שפער לפעור וזובח ג"כ בהעלם א' חייב שתים ע"ש בסוגי'. ולפי זה פשוט דאם דרך ע"ז לעבדה בזבחים או בא' משאר ד"ע ועבד אותה בכך חייב שתי חטאות משום כדר"ע ומשום ד"ע כמו בשבת אם עשה ד"א שנתקבץ בו מלאכות הרבה חייב הרבה חטאות כן ה"נ עיין ר"מ ותבין וז"פ. וע' פ"ז להר"מ שם דה"ה אם פער לפעור וזרק אבן למרקוליס בהעלם א' אף על פי שאזהרה בשניהם הוא מפני דר"ע מכל מקום חייב שנים כיון דהם מעשים מחולקים. וכעת ל"מ בש"ס ד"ז והכסף משנה לא הראה מקומו ואפשר דהוא פשוט כיון דהשתחואה יצאה לחלק ע"ש בש"ס. וע' סנהדרין מ"ב דשבירת מקל הו"ל תולדה לזביחה וערש"י דהיינו אם עובדין אותה על כל פנים בקשקוש מקל ועיין בע"ז נ"א שיטת רש"י ושיטת תוס' והר"מ פ"ג. וכבר הבאנו לעיל קצת. אם כן כמו בשבת אם עשה אב ותולדה דידי' בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת א' כמבואר בשבת ור"מ פ"ז מה' שגגות ה"ה אם כן אפשר כאן נמי אם דרך ע"ז לעבוד אותה בקשקוש במקל וזבח בהמה לפניה דחייב בכ"ע ושיבר ג"כ מקל לפניה בהעלם א' אינו חייב אלא א' דהוי תולדה דזביחה ואב ותולדה דידי' אינו חייב אלא אחת. או אפשר כיון דהוי קצת כדר"ע דאם אין עובדין אותה כלל במקל לא הוי זביחה ע"ש אם כן הוי שם אחר כדר"ע ומכל מקום צד הראשון נראה כיון דבש"ס קורא תולדה הו"ל תולדה דזביחה כנלע"ד. והאומר אלי אתה חייב סקילה ול"מ חזרה אפילו תכ"ד כי בכה"ת תוך כדי דיבור כדיבור חוץ מע"ז ומגדף וכו' ומביאו הרהמ"ח וגם הר"מ ויבואר לקמן מה שקשה לי ע"ז:
ב[עריכה]
וכן מה שאסרו וכו'. ער"מ דזהו לאו בפ"ע אל תפנו בפ"ב מה' עכו"ם ה"ב ועיין בדברי הרהמ"ח פ' קדושים מרי"ג אל תפנו שם ויבואר שם אי"ה:
ג[עריכה]
סך וכו'. מבואר כאן בר"מ דהוא לאו בפ"ע לא תעבדם וע"ש ברש"י במשנה דף ס' ע"ב ודף ס"ג סוף עמוד א' ד"ה אבל המגפף. והנה על ד"ז דרך כבוד עובר בלאו ואין לוקין עליו כמבואר בש"ס ור"מ כאן ודוקא דאין זה דר"ע עש"ס. והר"מ והרהמ"ח אין מונין זה ללאו בפ"ע במנין המצו' וע' משנת חכמים ה' עכו"ם סי' י"ד האריך בזה ומכל מקום אני לך. ופשוט דעל לאו זה ג"כ א"ע אלא אם הוא ע"ז שעובדין אותה כמש"ל אבל אם אינה נעבדת כלל פשוט אם מגפף או מלביש לאיזה אבן פשיטא דאין איסור כלל רק אם היא ע"ז שעובדין אותה אז עובר בלאו הזה עיין לעיל וז"פ. ושאר ענינים שמביא הרהמ"ח בעניני איסור ע"ז ומשמשיה אין כאן מקומו ויתבארו אי"ה לקמן במצות הבאים בעזר השם הגוזר עלי. והנה לאוין אלו נוהגים בכל אישי ישראל אין נקי אנשים ונשים ועבדים כולם מחוייבים אך גם ב"נ מצווים כמבואר אח"ז בעזה"י. ועל הלאו הזה צריך כ"א מישראל למסור נפשו ואם עמד עליו אנס יהרג ואל יעבור וע"ל פ' אמור מצות קידוש השם באריכות ואם יש חילוק בלאו במקום שחייב כרת מחויב למסור נפשו או בכ"ע בלאוין דע"ז צריך למסור נפשו אפילו בלאו שאין בו מיתה כגון גיפוף יבואר הכל לקמן באריכות ע"ש. ובעבירה זו אם עובר הוי רשע לכה"ת ולענין אם נעשה רשע בפ"א או באותה עבודה כגון שוחט לע"ז עיו"ד סי' ב' ואחרונים ואין כאן מקומו. וע' משנ"ח פלפל אם עבר על לאו שאין בו מיתה כגון גיפוף אי נעשה רשע או לא נעשה רשע אלא בחיוב מיתה והבאתי לעיל בשבת לענין תחומין ע"ש במשנ"ח ה' עכו"ם סי' ט"ו ובפרמ"ג. וחרש שוטה וקטן לא בני חיובא נינהו דלאו בני מצות נינהו אך אסור להכשילם בידים כמו כל המצות. וסומא עפמ"ג בפתיחה לאו"ח מביא שיטות הפוסקים כר"י דפטור מכל מצות שבתור' ומכל מקום כתב דאפשר דוקא ממ"ע פטור אבל לא מלאווין ויש אחרונים השיגו עליו בזה והדברים עתיקין. מכל מקום נ"ל אף אם נאמר דר"י פוטר אפילו מלאוין מכל מקום אותן המצות שב"נ מוזהר הוא ג"כ מוזהר דנהי דהתורה לא חייבה אותו בסיני אבל לא יצא להקל במה שהי' חייב קודם דב"נ חייב אפילו סומא דהקרא דדריש ר"י בהחובל היינו גבי ישראל אבל לא בב"נ אם כן ודאי מצות הב"נ מוזהר גם הסומא אך לענין עונשין ע' בב"ק פ' החובל דפ"ז דר"י פוטרו ממיתת ב"ד אם כן נרא' דאינו חייב על עבירות הללו כב"נ דב"נ נענש על עבירות הללו אך נהי דאינו נענש מכל מקום נרא' דמוזהר על מצות ב"נ. אך דוקא באותן שגם ישראל מוזהר כגון אותן ז' מצות אבל כגון שלא ישבות כי נכרי אסור לשבות דקודם סיני לא הי' רשאי לשבות אך בסיני נתקדשו ישראל ולענין זה אין סברא לו' כיון דלא נתקדש כישראל יהי' אסור לשבות. אך במצות שגם הישראלים מוזהרים נראה דגם הוא מוזהר ומכל מקום צ"ע ובאתי רק לעורר. ולענין תשובה אם עבר עבירה שיש בה כרת או מב"ד מבואר ביומא ור"מ פ"א מה' תשובה דתשובה ויוה"כ תולין ויסורין ממרקין אך אם עבר הלאוין דע"ז במקום שאין עונש כגון גיפוף וכו' דינו כשאר לאוין דיוה"כ מכפר אך אפשר לאוי דע"ז חמירי כיון דיהרג ואל יעבור להרבה שיטות אפילו על הלאוין שאין בהם כרת אם כן אפשר דחמירי לענין תשובה ובעזה"י יבואר לקמן ה' תשובה:
ד[עריכה]
וזאת המצוה כו' וכן החלוקים כו'. דינים אלו מבוארים בסנהדרין פד"מ ור"מ ה' מלכים פ"ט ופ"י ובס"פ כ' הר"מ דנהרג בלא התראה וכו' ותחלת פ"י כ' דב"נ ששגג בא' ממצותיו פטור ועלח"מ שכתב אף דנהרג בלא התראה יהי' חייב בשוגג ג"כ כמבואר ברש"י מכל מקום סובר רבינו נהי דהתראה לא בעי מכל מקום צריך שנדע שעשה הדבר במזיד וכו' והרהמ"ח כתב לפי שאין חילוק בין שוגג למזיד ובאמת נטה מדעת הר"מ אף דכתב דא"צ התראה מכל מקום כ' דשוגג פטור רק א"צ התראה וצע"ק גם מ"ש הרהמ"ח דא"צ התראה גם לענין עדים יש חילוק דבישראל צריך עדים וב"נ נהרג בעד אחד ודיין א' כמבואר בסנהדרין ור"מ שם וגם ע"פ קרוב אך לא עפ"י אשה וגם לא תדון אשה להם וכ"ז מבואר בש"ס ור"מ שם:
ה[עריכה]
וכן יתחייבו וכו'. ד"ז חידש הרהמ"ח מדעתו הרחבה ולא מצאתי בש"ס ולא בר"מ דב"נ נתחייב בהודאת עצמו אך ד' הרהמ"ח נכונים בטעמם דכיון דהא דא"נ על עצמו מבואר בסנהדרין עיין סוגיא דפלוני רבעני דאדם קרוב אצל עצמו אם כן הפסול מטעם קרוב וגם בישראל אם הוא בעצמו מעיד ואין אחר עמו הוא רק ע"א אך אפילו ע"א אינו מצרף מחמת קרוב אבל בב"נ דנהרג בע"א ועפ"י קרוב אם כן למה לא יהי' נאמן על עצמו ע"כ ד' הרהמ"ח ברור מללו דנהרג ע"פ עצמו כי נהרג ע"פ קרוב וע"פ ע"א. אך לדעת הראב"ד שפי' שם בסוגיא דעל עצמו אינו בגדר עדות ע' רא"ש מכות ובטוח"מ סי' ל"ד דל"ש עדות שבטלה מקצתה רק בקרובים אבל לא על עצמו שאינו בגדר עדות והדברים עתיקין בראשונים ואחרונים אם כן על כל פנים כיון דילפינן כאן בגמרא דעכ"פ צריך עד אם כן אפשר כיון דהוא אינו בגדר עדות ע"ע במקיימי דבר ע"ש אם כן אפשר דאינו נהרג עפ"י עצמו כיון דאינו עד כלל לא מחמת קרוב. וגם ק"ל אפילו אם נאמר דהודאת עצמו מחמת קורבה וגבי ב"נ קרוב נאמן מכל מקום ה"ל להרהמ"ח לחלק דוקא ב"נ זכר נהרג בהודאת עצמו אבל אשה בת נח למה תיהרג בהודאתה הא אין אשה נאמנת להם ע"ש בש"ס ור"מ ואילו הי' לנו איזה לימוד דב"נ נאמן בהודאת עצמו הי' גם האשה נאמנת עקצה"ח סי' ל"ד סק"ד אבל כיון דאינו מבואר בש"ס ולא ראיתי שום לימוד לזה עכצ"ל שהוא מסברא כיון דקרוב נאמן אם כן ל"מ הודאת האשה דאשה א"נ להם והרהמ"ח לא חילק וצ"ע. וער"מ ה' מלכים כ' דאין עונשים חרש שוטה וקטן גבי ב"נ גם כן ולקמן פ' אחרי כתבתי דקטן ב"נ א"ד לקטן ישראל דקטן ישראל הוי עד י"ג שנה והבאת שני שערות וקטנה י"ב שנים ושני שערות וכ"ז הוא הל"מ כמבואר בנדה ועיין בשו"ת הרא"ש כלל י"ז דהוא בכלל שיעורין ומבואר שם בר"מ דשיעורין לישראל נאמרו ולא לב"נ ובודאי דהל"מ לא הי' רק לישראל אם כן נראה דהשיעור של קטן גבי ב"נ שאינו תלוי בשנים ולא בשערות רק תלוי בב"ד אם רואין שיש בו דעת חייב בעונשים ואם לאו פטור והארכתי בזה לקמן דלכאורה קשה מסוגיא דסוף נזיר והיא הערה נכונה וכתובה אצלי בגליון הר"מ:
ו[עריכה]
כי העכו"ם וכו'. ער"מ פ"ט מה' מלכים ה"ב כ' גבי ד"ז דכל שאין ב"ד של ישראל ממיתין עליה אין ב"נ נהרג ואע"פ שאינו נהרג אסור בכל ואין מניחים אותו להקים מצבה וכו' ראינו דדעתו דגם אצל ב"נ יש שאינו נענש רק עובר על מצות המלך וכ"כ פ"י ה"ו דעל הרבעת בהמה והרכבת אילן אין הב"נ נהרג ואסור בהם וכ"כ שם דעל הכאה אם חבל עכו"ם בישראל חייב מיתה ואינו נהרג רק לשמים חייב מיתה ע"ש בכ"מ ולחם משנה עוד כ' שם דעכו"ם שעסק בתורה או ששבת חייב ואינו נהרג דעתו דבכמה דברים אינו נהרג ואסור בהם ויבואר במק"א ואין כאן מקומו. ומבואר שם בסנהדרין דנ"ו ונ"ז דבע"ז כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהם ב"נ מוזהר ונהרג ע"ז ומוציא שם גיפוף ונישוק בשלא כדרכה דאין ב"נ נהרג כי בישראל ג"כ אינו נהרג ע"ז אם כן נראה פשוט הן בעובד כדרכה או בא' מד"ע אפילו שלא כדרכה כיון דישראל נהרג גם ב"נ נהרג דכללא כייל הברייתא דאם ישראל ח"מ גם ב"נ נהרג. וכ"ה להדיא ברש"י נ"ז ע"א ד"ה בעכו"ם דעל ד"ע חייב אף שלא כדרכה ע"ש וז"ל הר"מ פ"ט מה' מלכים ה"ב ב"נ שעע"ז חייב והוא שיעבוד כדרכה משמע לכאורה מלשונו דדוקא כדרכה אבל שלכ"ד אינו חייב בכ"ע אף בד"ע אך תיכף אח"ז כ' לשון הברייתא דכל ע"ז שב"ד של ישראל וכו' ב"נ נהרג וכל שאין ב"ד ש"י וכו' אינו נהרנ אם כן נראה דאף [שלכ"ד] בד"ע חייב כיון דכללא כייל וצ"ל דתחלת לשונו למעוטי גיפוף ונישוק. ומכל מקום צע"ק לשון הר"מ בתחלה. שו"ר במשנ"ח נסתפק בזה אם ב"נ חייב על ד"ע ומביא ד' הר"מ כאן ובאמת מסוף לשון הר"מ נראה דחייב וגם לשון הברייתא הוא כן ורש"י פי' להדיא כן כמש"ל דחייב הב"נ על ד"ע ומכל מקום לשון הר"מ צ"ע ועיין בסנהדרין ס"ג ע"ב תוד"ה אסור לאדם וכו' ותוס' בכורות ד"ב ע"ב ד"ה שמא נר' מדבריהם דאין ב"נ מצווה לעע"ז בשיתוף וכ"ה בהגהת רמ"א או"ח סי' קנ"ו וכן ראיתי הרבה מחברים תפסו זה לדבר ברור. אך בשו"ת מעיל צדקה ופמ"ג או"ח שם ופמ"ג יו"ד סי' ס"ה כ' דכוונת התוס' רק לענין שבועה אבל על השיתוף מוזהר ונהרג דכללא כייל בברייתא עבודה שישראל נהרג גם ב"נ נהרג ע"כ אין חילוק בזה בין ישראל לעכו"ם ע"ש ואין כאן מקומו להאריך. עוד יש חילוק דישראל חייב סקילה בע"ז וב"נ על כל המצות נהרג בסייף וגם אם עע"ז בגיותו ונתגייר פטור ממיתה דאשתני דינא דצריך עדה ועדים והתראה וגם אשתני מיתתו דקודם הי' בסייף ועתה בסקילה ע"כ פטור לגמרי עיין סנהדרין דע"א ע"ב ור"מ פ"י ה"ד וע"ש בש"ס גבי בן סורר ומורה מבואר דאם עד שלא נגמר דינו הקיף זקן התחתון פטור ממיתה כיון דאשתני דהשתא לאו בר קטלא הוא ואם משנגמר דינו הקיף זקן התחתון חייב ומקשה הש"ס על האי דינא דנתגייר פטור הא כאן בנגמר דינו חייב אף דאשתני ומתרץ נגמר דינו קאמרת נגמר דינו גברא קטילא הוא וכ"פ הר"מ ה' ממרים אם כן אפשר כאן נמי אם נגמר דינו בגיותו אינו נפטר בנתגייר כמו בן סו"מ וצ"ע על הר"מ שלא ביאר זה כאן. ואפשר סמך עמ"ש גבי סו"מ אך אפש"ל דדוקא ישראל דנידון ע"פ ב"ד של כ"ג מהני הגמ"ד אבל ב"נ דנידון בע"א ודיין א' אפשר דלא אלים הגמ"ד דליהוי גברא קטילא וכעין ס' זו מצאתי בשו"ת ח"צ סי' פ"ז לענין שור הנסקל דגזירת הכתוב דגמ"ד אוסרו בהנאה זה דוקא בב"ד של כ"ג דאלים כחו וגמ"ד דידהו חשוב למיסר בהנאה אבל שור של ב"נ אם נאמר דשורו ג"כ נידון בע"א ודיין א' לא אלים לאסרי' בהנאה אם כן ה"נ אפשר לא אלים כחו דליהוי גברא קטילא וזה זמן רב כתבתי בגליון הח"צ שלי דמבואר להדיא בש"ס סנהדרין ט"ו ע"ב גבי הארי והזאב דסובר ר' דוקא שהמיתו וא"צ לדון בב"ד ומקשה הא דאר"א כל הקודם להרגן זכה כיון שהמיתו שווינהו רבנן כמאן דנגמר דינייהו ואסור בהנאה וערש"י ד"ה כיון וכו' ואמרו רבנן דא"צ לדונן בב"ד ה"ל כמאן דנגמר דיני' ואסורין בהנאה כדקי"ל שאם שחטו אחר שנגמר דינו הרי מפורש אף שהב"ד לא גמרו דינו מכל מקום כיון שחייב מיתה נאסר תיכף בלא הב"ד וה"ל כאלו דנו הב"ד אם כן אף בשוה"נ של נכרי שצריך לדונו מכל מקום אם נידון כדין שלו ונתחייב מיתה ודאי נאסר כמו שנאסר הארי מעצמו כיון דא"צ ב"ד ה"ל כאלו נגמר דינו ה"ה בזה שצריך דיין א' ונגמר בדיין א' על כל פנים נתחייב מיתה הגמר אוסרו וד' הח"צ צ"ע. אך מכל מקום להרוג נפש מישראל שהוא עתה ישראל צ"ע אם גמ"ד שהיה לו אז הוי כגברא קטילא לחייבו עתה לאחר שנתגייר וצ"ע בזה. ולענין אם ב"נ מחויב למסור נפשו על ע"ז ע"ל פ' אמור מ' קדוש השם כי שם מקומו. ואני מסופק הא דב"נ נידון בע"א אם ישראל קנה עבד ולא מל דינו כעכו"ם גמור ע' יבמות ור"מ ה' עבדים ועע"ז או א' מזיי"ן מצות אם נהרג בע"א כיון דהוא ממון של ישראל ואיך נפסיד ממון ישראל בע"א אפשר בכה"ג צריך שני עדים וג' דיינים כדיני ישראל וז"פ אצלי דלא דיינין ליה כממון ישראל כמו שורו של ישראל דצריך כ"ג כמבואר בסנהדרין דהוי כבעלים ז"א דשם השור אינו בר דעת ואינו חייב סקילה רק מגזירת הכתוב וגזירת הכתוב נמי דבעי כ"ג אבל כאן דעבד מחויב מחמת שעבר עבירה ודאי לא תלוי ברבו אך על כל פנים כיון דממון ישראל הוא וע"א אינו קם לממון אצל ישראל היאך נפסיד את הישראל ע"פ ע"א וגם אפשר אינו נהרג ע"פ עדות קרוב של ישראל דקרוב פסול לעדות אצל ישראל וגם היאך נהרג בעדות ב"נ דלישראל לא מהימן עכו"ם לעדות. הן אמת לפ"מ שהביא המרדכי דעכו"ם כשרים לעדות אם הוחזקו בכשרים אף לישראל ועיין בסוגיא דערכאות גיטין י' אם כן ניחא אבל על כל פנים בע"א היאך נפסיד הישראל וגם ע"פ קרוב של ישראל ואפשר דע"פ קרוב של הב"נ אם נאמר דעדות העכו"ם כשרים לישראל נוכל לומר דקרובים נכרים כשרים דהתורה לא פסלה קורבה אלא בישראל ויבואר לקמן אי"ה במצות עדות אך עפ"י קרוב של ישראל היאך נפסיד ממון ישראל וגם אם הודה מעצמו דחייב לשיטת הרהמ"ח א"י אם תיהני הודאתו לחוב לאדון בהודאה דבמקום שחב לאחרים לא מהני אפילו במקום דחובה דידיה ג"כ כמבואר בש"ס כ"פ או אפשר כיון דהתורה גזרה כך והוא בר דעת ועובר נידון כדינו ומכל מקום צ"ע בזה לדינא ובעזה"י יתבארו דיני ב"נ במקומות מפוזרים בחיבור זה. ונראה לה"ר דלענין רבו הוי כממון דידי' מסנהדרין י"ט עבדא דינאי מלכא קטל נפשי' שלחו לינאי תא אנת נמי להכא והועד בבעליו א"ר יבא בעל השור ויעמוד על שורו ופירש"י דעבדו כחמורו והפסד ממון הוא לו לפיכך צריך לדונו בפניו אם כן אף העבד ג"כ הי' שם והוא הי' נידון מכל מקום כיון שהי' ממון ודאי הי' מוכרח להיות שם אם כן ה"נ מחמת דהוי ממון של בעה"ב אין אנו יכולים להפסיד לבעה"ב ממונו בלתי עדים כשרים לישראל. ולכאורה דהתו' שם ד"ה ינאי צ"ע שהקשו למה אמרו הב"ד לינאי שיעמוד הא מבואר בשבועות דאם רצו להושיב שניהם מושיבין ותי' דד"נ שאני ובאמת קשה דאצל ינאי הי' רק דיני ממונות דעבד בודאי עמד ואצל ינאי הי' ד"מ כפירש"י שם אך אפשר כיון דהי' צד ד"נ חמור וגם התוס' תי' שם תי' אחר אם כן נראה דכל היכי דנוגע להרב דהוא ממון שלו דינו כדין ממון של הרב וצריך עדים כשרים ומכל מקום צ"ע. והנה מבואר בש"ס ור"מ דאשה פסולה לדון ולהעיד לב"נ ונפ"ל מקרא אם כן גם הרבה נשים ודאי פסולים ג"כ וקצ"ע בפ' שבועות העדות דצריך קרא דנשים פסולים לעדות בישראל מאי צריך קרא כיון דאפילו לב"נ פסולים נשים אין סברא דלב"נ יהיו פסולים ולישראל כשרים אף דלא נאמר סברא מי איכא מידי וכו' מכל מקום אין סברא דלב"נ יהי' נפשו חביב מנפש ישראל וגם לדון אשה פסולה עיין תוס' נדה ד"נ מפלפלים אם אשה כשרה לדון לישראל ובאמת כיון דאפילו לב"נ פסולים אין סברא כלל דיהיו כשרים לישראל ואפ"ל אי לאו קרא בישראל רק מיד איש דפ' נח הו"א דנאמרה ולא נשנית ורק לישראל נאמרה ולא לב"נ ובב"נ כשרים ע"כ צריך קרא שיהי' נאמרה ונשנית ולזה ולזה נאמרה. ועחוה"מ ה' דיינים כמה דינים ותבין מעצמך כאן היאך הדין ואין הזמן מסכים עמדי ישמע חכם וכו'. וער"מ פ"ט מה' עדות דקטנים פסולים להעיד נראה דגם כאן פסולים גבי ב"נ דלאו ב"ד נינהו אך אם הוא ב"ד כשר ואינו תלוי ביג"ש ושערות כמש"ל דזה רק לישראל נאמר ולא לב"נ ועבד ודאי כשר להעידו כיון דאפילו עכו"ם כשר אף דאיתקש עבד לאשה בב"ק פ"ח וכאן אשה פסולה מכל מקום גבי ב"נ ל"ש היקישא ע"ש פ' החובל דפ"ח. ואם בא ע"א והעיד לב"נ ובא אחר והכחישו אם יש חילוק בין באו בב"א ובין באו זאח"ז כיון דמה"ת מהימן וגם אם יש חילוק בין כשרים לפסולים דינים אלו ע' ש"ס יבמות וסוטה ויו"ד סי' קכ"ז ואה"ע סי' י"ח וחוה"מ סי' פ"ז והדברים ארוכים ותלמד לכאן. ואני מסופק אם דנו אותו ב"ד אם אזלינן בתר הרוב דכתיב אחרי רבים להטות זה דוקא בישראל אבל לא בב"נ והנה אם רובם מזכים או אפילו מחצה על מחצה נראה מצד הסברא דאין הורגין אותו מספק דגם בב"נ אמרינן ס' נפשות לקולא וזה מצד הסברא אך אפשר דאפילו רובם מחייבים לא אזלינן בתרייהו כיון דאין לנו ילפותא כמו בישראל ובפרט לפמ"ש בש"מ ב"מ דגם רוב ספק הוא אך דהתורה התירה ספק זה והובא כ"פ בח"ז אם כן בב"נ דלא מצינו זה אפשר דבכ"ע הוי ספק ואין הורגין מספק וכה"ג מסופק בפרי מגדים יו"ד סי' ס"ב לענין ביטול איסורין. ויש עוד כמה דינים בסנהדרין ור"מ עיין בשכלך ותבין וזו המצוה ראשונה שחשב הרהמ"ח שחייבים עליו מב"ד ודין הסקילה מבואר לקמן מתקנ"ה כי שם מקומה. ועע"ז שהוא בסקילה לאחר שנסקל נתלה על עץ ומי הנתלה ואם יש חילוק באנשים וגם דיני התלייה ע"ל מ' תקל"ה. ועע"ז הורגין אותו על פתח העיר שעבד בה אף אם נגמר דינו בעיר אחרת ואם היתה העיר רובה עכו"ם סוקלין אותו על פתח בית דין עש"ס דכתובות ור"מ פט"ו מסנהדרין ובעזה"י יבוארו הדינים לקמן באריכות: