מנחת חינוך/כד
א[עריכה]
שנמנענו וכו'. מבואר בר"מ פכ"ז מהל' שבת וכ"ד כמה גאונים דתחום של י"ב מיל הוא לאו שבתור' וחז"ל גזרו על אלפיים אמה אבל דעת כמה גדולים כמ"ש הרהמ"ח לקמן דתחומין אין איסור תורה בשום ענין רק מדרבנן ואין להאריך עספ"ק דעירובין בבעה"מ ומלחמות וברא"ש ובאחרונים ובמקום שהראשונים והאחרונים האריכו אין דרכי להאריך בחיבורי זה רק קצת הערות. והנה לאו זה נמנה לאו בפ"ע ואינו בכלל לאו דל"ת כל מלאכ' דהלאו דמלאכה הוא רק אותן אבות מלאכות שנמנו במשנה שהיו במשכן ועל לאו דמלאכה במזיד הוא סקילה וכרת ושוגג חטאת כמבואר בשבת והלאו זה לשיטת הר"מ וחביריו הוא גזירת הכתוב דאינו מלאכה רק לאו בפ"ע ועל לאו זה לוקין ארבעים עיין ר"מ והרהמ"ח ואין בה מב"ד ולא כרת ולא חטאת רק לאו דמלקות וכ"ה בסנהדרין ס"ו ע"ש. ודע דאף דעושה מלאכ' בשבת חוץ מה שעובר על ל"ת עובר ג"כ בעש' דתשבות עש"ס ור"מ פ"א מה' שבת דמנה עשה בפ"ע לשבות בשבת וכ' שם דכל העושה מלאכה בשבת ביטל מ"ע ועבר על ל"ת זה דוקא בהמלאכות שהוא נכלל בל"ת כל מלאכה נכלל ג"כ בעשה דתשבות אבל לאו זה דאינו מלאכה כלל ולא נכלל בלאו דמלאכה רק הוא לאו בפ"ע אל יצא אינו עובר רק בלאו הזה ולא בעשה דתשבות כיון דאינו מלאכה אינו מבטל עשה דתשבות. וד"ז מבואר ברשב"א יבמות ד"ו גבי לאו דמחמר בד"ה ולגמר מיני' שהקשה הא שבת עשה ולא תעשה ותי' בשם מורו דמחמר ליכא עשה דמסתמא תשבות אינו אלא מאבות מלאכות וע"ש שתי' עוד תי' ובתוס' שם על כל פנים לדעת מורו כמו דמחמר ליכא עשה כיון דאינו מאבות מלאכו' ה"ה לאו זה דתחומין כיון דהוא לאו דמלקות ואינו מאבות מלאכו' אינו רק לאו וא"ע בעשה ודברי מורו הנ"ל מובאים כ"פ בחיבורינו. והנה לקמן מרצ"ב הבאתי דיעות אי תחומין אסור מן התורה ביום טוב כיון דהוא לאו מלאכה אם כן אינו בכלל מלאכה שאסרה תורה ביום טוב רק בשבת גזירת הכתוב אל יצא ולא ביו"ט. אך דעת רש"י בחגיגה דגם ביום טוב תחומין דאוריית' ועב"י תצ"ה ולקמן הארכתי. ולכאורה אפ"ל נהי דל"ה בכלל מלאכ' וא"ע בלאו מכל מקום לדעת תוס' יבמות שם והרשב"א דעשה דתשבות הוא אף בדברי' דלאו בכלל מלאכה אם כן אפשר ביום טוב אסור מטעם עשה דשבתון דהוא גבי יום טוב ג"כ כמבואר לקמן ועובר בעשה ולומר דדוק' כאן דכתיב הלאוי בהדיא אם כן שבתון קאי ג"כ על זה אבל ביום טוב כיון דאינו לאו אם כן ל"ש עשה ג"כ ז"א מוכרח עיין ר"מ פ"א מה' שבת שכתב דעשה דתשבות אפילו מדברי' שאינם מלאכ' ע"ש בהה"מ בשם הרמב"ן דאף בד' שאינו מבואר בתורה כלל אך לדעת מורו של הרשב"א דא"ע בלאו זה בעשה אם כן ל"ש העשה ואם נאמר דביום טוב הלאו גם כן אינו כיון דאינו בכלל מלאכה אם כן הוא רק דרבנן ולקמן בה' יום טוב יבואר ב"ה וע"ל ה' יוה"כ. והנה כל שבותים דרבנן שגזרו בשבת ויו"ט עשאום כמו אם עובר ועושה מלאכה של תור' עובר בל"ת ועשה כן העושה מלאכה מדבריהם עובר ג"כ בעשה ולא תעשה מדבריה' ע' בר"ה דל"ב דאין מחללין יום טוב עבור שופר אפילו באיסור דבריהם כגון לפקח את הגל או לחתוך בסכינא ומבואר שם הטעם דעשה אין דוחה ל"ת ועשה והיינו דחז"ל עשוי חיזוק לד' כשל תורה ע"ש בר"ן אם כן כיון דהם אמרו דזה מלאכה ואסרו זאת עובר על עשה ולא תעשה כי הם כללו האיסור דבריהם בכלל מלאכה וז"פ. ואיסור תחומין דאלפיים אמה שאסרו חכמינו זכרונם לברכה נרא' דלאותן שיטות דתחומין י"ב מיל דאוריית' והוא לאו בפ"ע אם כן חכמינו זכרונם לברכה עשו סייג ואסרו מיל על כל פנים האיסור הזה הוא נכלל בלאו הזה דתחומין כמו בשר עוף בחלב דנכלל בכלל בשר בהמה וז"פ. אם כן לפמ"ש בשם מורו של הרשב"א דבתחומין למ"ד דעובר בלאו ליכא עשה כיון דאינו בכלל מלאכה אם כן אלפיים דגחז"ל אינו חמור מהלאו של תורה ועובר על ל"ת מד' אבל לא על עשה דבתחומין אפילו של תורה ליכא עשה אבל להסוברים דתחומין רק דרבנן וליכא בתורה כלל איסור תחומין וחכמים שאסרו תחומין הם כמ"ש שאר שבותים של שבת ע"כ כללו האיסור זה בכלל מלאכה דהם אסרו משום מלאכה אם כן חוץ לתחום עוברים משום עשה ולא תעשה כמו כל שבות שבת ולפמ"ש לענין דחיית עשה האיסור של תחומין לאותם הסוברים תחומין דאורייתא אם כן עשה דל"ת אפילו בי"ב מיל דליכא רק לאו לדעת מורו של רשב"א ומכ"ש במיל שהוא ל"ת דרבנן ודאי עשה דוחה. אבל להסוברים דכל התחומין אינם רק דרבנן ה"ל איסור תחומין עשה ולא תעשה מדבריהם ואין עדל"ת ועשה אפילו דדבריהם כמ"ש בר"ה וכמש"ל אם כן לענין דחיית עשה לל"ת אם נאמר תחומין דרבנן אין דוחה עשה איסור תחומין אפילו תחום של אלפיים אבל אי תחומין דאורייתא ונאמר כדעת רבו של הרשב"א ז"ל אם כן אפילו בי"ב מיל דהוי מן התורה מכל מקום נדחה מפני עשה כיון דליכא רק לאו גרידא ומכ"ש תחום אלפיים ל"ה רק דבריה' ולא עשה כי לא החמירו חכמינו זכרונם לברכה יותר בסייג מגוף התורה והסייג הזה משום לאו דידי' ולא חמור מן הלאו כ"נ ברור. והנה במשנה בר"ה שם מבואר שופר של ר"ה א"מ את התחום ואין מפקחין וכו' והטעם שם דאין עדל"ת ועשה ובש"ל מביא בשם ר"ת על הקושיא שהקשו הראשונים תפ"ל דבעידנ' דמעקר לאו ל"מ עשה ול"ל הטעם דאעדלתו"ע ע"ש בר"ן ור"ת תי' דשופר הוי עשה דרבים ועשה דרבים א"צ בעידנ' ודל"ת בכ"ע אף דל"ה בעידנא ע"כ צריך להטעם דאין דוחה ל"ת ועשה ועיין מגן אברהם סי' תמ"ו ולפמ"ש הסוגי' אזלא למ"ד תחומין דרבנן אבל אם נאמר תחומין מן התורה וליכא עשה כדעת רבו של רשב"א אם כן שפיר דוחה אפילו תחומין די"ב מיל דעדל"ת ואין כאן עשה ואי משום דל"ה בעידנ' בשופר א"צ בעידנא להר"ת ואפילו אם נאמר דאף דבשבת תחומין דאורייתא מכל מקום ביום טוב תחומין רק דרבנן מכל מקום חכמינו זכרונם לברכה השוו יום טוב לשבת ואסרו ג"כ כמו שבת אבל הוא רק לאו כמו בשבת דהתורה אסרה רק בלאו לא חמור יום טוב משבת אבל אם תחומין בכ"ע הוי דרבנן אף בשבת אם כן אסרו משום גדר מלאכ' וכן ביום טוב אם כן הוי כשאר מלאכות התורה דעובר בעשה ולא תעשה כן ה"נ עוברים בעשה ולא תעשה דדבריהם אבל אי תחומין דאוריית' ודאי נדחה הל"ת זו לפני עשה לדעת רבו של הרשב"א אם הוא בעידנא או עשה החמור דא"צ בעידנא כמ"ש תוס' פ' ת"נ ד' נ"ט גבי עשה דהשלמה או לר"ת בעשה דרבים כי אינו רק לאו ולא עשה וז"ב וע"ש בס' ט"א מה שהקשה על ר"ת ואין כאן מקומו לפלפל. ומבואר בעירובין דאם רוצה לילך יותר מאלפיים אמה בשבת מניח בסוף עירוב מאכל כשיעור המבואר שם בש"ס והוי במקום הנחת העירוב שביתתו ויכול לילך משם ולהלן אלפיים ומפסיד לצד שכנגדו וכן יכול לערב ברגליו שקונה שם שביתה והוי כאן מקום שביתתו וע' עירובין ור"מ וש"ע פרטי הדינים וא"צ להאריך. וכן בדאוריית' בג' פרסאות לשיטות אלו מהני ג"כ עירוב או בפת או ברגל דאם הניח לסוף ג' פרסאות עירוב יכול להלך מכאן ג"פ ומפסיד לצד שכנגדו ולכאור' אפשר בתחומין דרבנן הם אמרו והם אמרו דמהני עירוב אבל בדאורייתא מנלן דמהני עירוב. אך באמת מבוא' להדי' בעירובין ל"ה ע"ב דר"מ סובר ס' עירוב פסול ומקשה הש"ס וסובר ר"מ ספיק' לחומרא והתנן וכו' ומתרץ סבר ר"מ תחומין דאוריית' וכו' אם כן כמו דלר"מ תחומין אלפיים הם מן התורה מכל מקום מהני עירוב אם כן לדידן בג"פ דהוי דאוריית' ג"כ מהני עירוב דעירוב הוא מן התורה דאל"ה לא הי' מהני עירוב למ"ד תחומין דאוריית' וכיון דעירוב הוא מן התורה מהני לתחומין דאוריית' ג"כ לג' פרסאות וכי ר"מ יחלוק על דיני עירוב דהוא ס"ל אלפים הוא מן התורה וחכמים לא החמירו רק הוא על ד"ת לא יהני עירוב א"ו עירוב הוא ג"כ מן התורה כמבואר להדי' בש"ס אליב' דר"מ שם וצ"ל שחז"ל קבלו זה בתורה שבע"פ דמהני עירוב דבמקום פיתא או שמערב ברגל שם עיקר שביתתו כנ"פ. אך האידנ' דחז"ל גזרו אלפיים אמה אם הניח א' עירוב בסוף התחום של ג"פ מי אמרינן כיון דמה"ת הוי עירוב אם כן אם הלך מעירובו אין לוקין כיון דמה"ת הוי עירוב א"ד כיון דעכ"פ מדרבנן א"י לבא במקום העירוב ולישקלי' מחמת איסור תחומין דרבנן אם כן ה"ל כמו נאבד או נשרף העירוב לאו היינו מקום שביתתו כיון דא"י לילך בה"ש ועיין תוס' שם דאף דיכולים לבא שם מכל מקום תקחז"ל מעכבו אך חקירה זו מובא כ"פ בחיבורינו אם ע"י דרבנן נעש' ד"ת ועמ"ל פ"ז דתרומות ובאחרונים. ואם יצא ועמד במקום השבית' דהיינו עירב ברגל ודאי כאן הוי מקום שביתה מדאוריית' דגם לענין אלפים הוי כאן מקום שביתה בהחזיק בדרך [ג"כ] הס' הנ"ל כיון דרחוק יותר מאלפים אמה לא קנה שביתה א"ד כיון דמדאורייתא הוי בתוך התחום ע' דינים אלו בר"מ ה' עירובין ותבין. אך נ"מ במניח העירוב לסוף האלפיים שיכול לילך ממקום עירובו גם כן אלפיים בודאי הוי כאן שביתה גם כן לענין ג"פ ואינו חייב על ג"פ מן העיר רק מן העירוב וכן לצד שכנגדו א"י לילך רק ג"פ ממקום העירוב ואם הלך יותר לוקין כי הכל חשבי' מן העירוב כי העירוב הוי מן התורה כנלע"ד ברור בעזה"י וע' יומא דס"ו דאמרינן שם עתי אפילו בשבת למאי הלכתא ופירש"י ואי משום איסור תחומין הא תחומין דרבנן ע"ש ולכאורה אפילו תחומין דאוריית' מכל מקום היאך כ' התורה אפילו בשבת דהרבותא דמחללין שבת בתחומין הא מבואר שם דמירושלי' ועד הצוק י"ב מיל ואם כן יוכל לערב ויוכל לילך ששה פרסאו' כמ"ש דמדאורייתא מהני עירוב אך באמת דהי' מזדמן כך דהי' הצוק סמוך לירושלים ג"פ אבל אין קפידא אם הי' ברחוק יותר מששה פרסאו' וכן בשילה אפשר הי' רחוק יותר ושפיר כת' התורה אפילו במקום שא"י לערב מכל מקום ד"ש ע"כ פירש"י דתחומין הוי רק מדרבנן וז"פ. וע' עירובין נ"ה ע"ב דאר"ה יושבי צריפין מודדין להם מפתח בתיהם מתיב ר"ח ויחנו על הירדן וכו' ומחנה ישראל תלתא פרסי ותניא כשהן נפנין אין נפנין לא לפניהם ולא לצדיהם אלא לאחריהם ופירש"י דלמא ילך שם הענן אבל לאחוריו לא חזר הענן אלמא המהלך בראש חוזר לאחריו ג"פ ואם מונין להם מפתח בתיהם איך יוכל לילך ג"פ עכ"ל רש"י בשינוי לשון. והנה לכאורה מכאן מוכח דתחומין דאורייתא דאי דרבנן ל"ק דאכתי ל"ג רבנן אך לומר דהקושיא למאן דסובר תחומין מן התורה א"צ רש"י לפרש המהלך בראש וצריך לחזור ג"פ דאף המהלך באמצע או קרוב יותר מכל מקום היאך יוכל לילך שני אלפים אמה דלר"ע דסובר תחומין דאוריית' הוי שני אלפים אמה דאורייתא כמבואר בש"ס ע"כ נראה קצת דעת רש"י דתחומין דאורייתא בג"פ אליבא דכ"ע כדעת הר"מ. אך כבר כתבתי לקמן דבלאו הכי ד' רש"י סותרים אהדדי דבחגיגה פי' דתחומין דאורייתא שם גבי ופנית בבוקר וביומא גבי עתי פי' דתחומין דרבנן. אך קשה לפמ"ש אין הוכחה דאפשר המהלכין בראש רחוק ג"פ היו משלחין עירוב לשם בע"ש דעירוב דאורייתא אם כן היו יכולין לילך קרוב לששה פרסאות אך באמת ל"ק נהי דבשבת לא היו ישראל הולכין ע' בסוגיא דפולטת בשבת ומנחות צ"ה תוד"ה ש"מ יש סילוק מסעות וכו' מכל מקום בע"ש היו הולכין עד שחשיכה ואפשר דגם בה"ש היו הולכין דהיו הולכין עפ"י עמוד הענן והאש ועפ"י ד' היו נוסעין וספיקא כלפי שמיא מי איכא אם כן כ"פ עמדו משחשכה ולא היו שהות לשלח עירוב או להלוך לשם או להחזיק בדרך. אח"ז ראיתי בריטב"א עירובין כ' דסוגי' זו הולכת למ"ד תחומין דאוריית' או אליבא דכ"ע בי"ב מיל כמש"ל. וע' עירובין ל"ב נימא כיון דאי בעי לאמטויי מצי ממטי לה אע"ג דלא אמטיי' כמאן דאמטי' דמי ואר"ז וכו' גזירה ופירש"י דקושי' על כל שבתות השנה למה צריך לשלוח העירוב למקום השביתה תיכף שעשאו לשם עירוב נימא הואיל ועיין בתוס' וריטב"א אם כן אפשר אע"ג דלא הוליך העירוב מכל מקום תיכף שעשאו אמרינן הואיל מן התורה רק מחמת גזרה אם כן חשבינן ממקו' השבית' הג"פ לענין מלקות וגם אם הולך לצד שכנגדו יותר מג"פ ממקום שרצ' לשבות כי מן התורה הוי עירוב אף ע"ג דלא הוליך. אך כבר כתבתי דזה תלוי בס' שכתבנו לעיל דאפשר כיון דמדרבנן אין שביתתו שם במקום העירוב אם כן מהני לענין תורה ג"כ כיון דהם עקרו השביתה מכאן והניחו בשבית' ביתו ולהצד השני אפשר דאזלינן בתר דין תורה והס' הזה הוא בהרבה מקומות בש"ס ואין כאן מקומו להאריך. אך זה האידנא בתר גזחז"ל אבל קודם גזירתם אפשר דהי' מהני עשיית העירוב בלבד וגם האידנא נ"מ לר"ע ולר"מ דסוברים תחום אלפיים הוא מן התורה ולא הוסיפו כלום ואם כן סגי בעשיית העירוב מטעם הואיל אך באמת אף לר"ע גזירה עשאו חכמינו זכרונם לברכה משום יום טוב אחר השבת כמבואר התם אם כן תלוי בס' הנ"ל. וע' טואו"ח סי' ת"ח כ' מפני שתחומין דרבנן הקילו והתירו וכו' שיתן עירובו וכו' נראה מדבריו למ"ד תחומין דאורייתא ל"מ עירוב וכבר כתבתי דמבואר בש"ס להדיא דאף למ"ד תחומין דאוריי' מהני עירוב וצ"ע. וערא"ש פ' מי שהוציאוהו דמ"ו כתב דר"י ס"ל ג"כ תחומין דאוריי' בפ' בכל מערבין והיינו דאוקמי' שם דר"מ ס"ל כן ור"מ ור"י סוברים שם דה"ז חמר גמל ע"ש ואף דד' הרא"ש שם צ"ע דלר"מ מחמת רומיא עכצ"ל דר"מ סובר תחומין דאורייתא אבל לר"י א"צ לזה ע"ש. אך אין כאן מקומו להאריך על כל פנים ס"ל דתחומין דאורייתא מכל מקום מהני עירוב בפת כמבואר שם דדוק' ס' עירוב ובפרט דהוי חמר גמל ע"ש אלמא דעירוב מהני ד"ת וצ"ע דעת הטור. שוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי בא"ר עמד בזה על הטור וגם כ' דמערב ברגליו ודאי מהני אף לד"ת וגם בפת כמו שכתבתי לעיל: והנה מבואר בריש עירובין דפעמים משערינן באמות שוחקות ופעמים משערינן באמו' עוצבות וזה וזה לחומרא ע"ש ד"ג ע"ב וכ"פ הר"מ פי"ז מה' שבת ובהה"מ מביא בשם הרשב"א דאמה שוחקת יתירה על אמה עוצבת חצי אצבע והטעם דמשערין לחומרא נראה דס' מספקא לחז"ל אי משערינן בעוצבות או בשוחקות ע"כ אזלינן לחומרא לענין שבת ולענין סוכה ע"ש ועי' מצות סוכה הארכנו קצת בזה דכאן בתחום אלפיים אזלינן להקל דוקא בשני אלפים אמה שוחקות אסור לילך יותר אבל בעוצבו' מותר לילך יותר מאלפיים כ"ז דל"ה שוחקות דתחומין דרבנן ספיקא לקולא אבל לענין ג"פ בודאי אם הולך אמה אחת יתירה מי"ב אלף אמה עוצבות עובר בסד"א מכל מקום בודאי אין לוקין מס' רק אם הולך אמה חוץ לי"ב אלף אמה שוחקות וער"מ פכ"ז לענין תחומין למעלה מיו"ד שכתב שהוא ס' ע"ש בהה"מ שכ' דבדאורייתא ס' לחומרא ובדרבנן ס' לקולא אם כן לענין יוצא חוץ לתחום לענין הדינים שאסור לכנוס דוקא ביוצא חוץ לאלפיים שוחקות אבל אם הוא בתוך אלפים שוחקות מותר לחזור ע"ש בש"ס ור"מ כמה דינים ביוצא חוץ לתחום נראה דוקא בשוחקות כי הוא ס' דרבנן ומביא שם בשם הרשב"א דלכתחלה אסור לצאת בשבת אפילו למעלה מי' אפילו אי תחומין דרבנן דיש לו חזקת ביתו אם כן ה"נ אבל אם יצא החומרא שחז"ל אמרו ביוצא חוץ לתחום נראה דדוקא ביוצא חוץ לאלפיים שוחקות וכן אין לוקין אלא על י"ב אלפים שוחקות כנלע"ד פשוט והענינים עמוקים. ולהניח עירוב ודאי לכתחלה יניח תוך התחום של עוצבות ובדיעבד אם הניח חוץ לתחום עוצבות ותוך תחום שוחק צ"ע אך לדעת הרשב"א יש לו חזקת ביתו וד' הרשב"א בעצמו צ"ע ול"מ כאן שידברו הפוסקים מזה דעוצבות או שוחקות וע' ריטב"א פ"ד חולק על הרשב"א וכתב דס' תחומין לקולא ומותר לילך למעלה מיו"ד אפילו אם שבת ביבשה אם כן לדעת זו מותר לילך ג"כ אלפים אמה עוצבות ומותר עד שמגיע לאלפיים אמה שוחקו' וצ"ע שלא דיברו הפוסקים מזה ועס"י שמ"ט ושצ"ו בטור וב"י שם מבואר לענין ד' אמות דעוצבות אם נותנים לו באמה בינונית וכאן אפשר דא"צ להזכיר דזה הלכה פסוקה דאזלינן לחומרא ע"ש ודעת רמ"א נרא' דבכ"ע נותנים לו שוחקות עס"י שצ"ו ואין כאן מקומו להאריך אבל לענין ב"א או לענין ג"פ נ' דאזלי' לחומרא לענין עוצבות או שוחקות. והנה מבואר בעירובין כמה דינים ויש לס' אם נוהג לענין תחומין דאוריי' ג"כ ע"ש פכ"ז דאם הי' ישן תוך התחום של עיר בליל שבת וניעור קנה שביתה כאנשי העיר ויש לו מן העיר אלפיים לכל רוח כיון דהי' דעתו לכנוס ע"ש בהה"מ. ואני מסופק אם ד"ז נוהג לענין ג"פ בדאורייתא דאפשר דוקא בתחומין דרבנן הדין כן אבל בתחומין דאוריי' קונה שביתה במקום שעומד שם ואם הולך מכאן ג"פ לוקה. ועוד הרבה דינים מבוארים וצריך חיבור מיוחד עיין ותבין בשכלך לחלק בין דאורייתא לדרבנן ובאיזה ענינים הם שוים. וגם נ"פ הא דמבואר בש"ס ור"מ וש"פ דכל היוצאים חוץ לתחום ברשות יש להם אלפיים אמה במקום שהגיע וכן אם נעשה מעשה יש לו במקום הזה אלפיים כאילו שבת בה"ש זה דוקא תחום דרבנן הם אמרו וכו' וזה תקנות ר"ג בר"ה אבל אם יצא חוץ לג"פ לשיטות אלו ודאי אינו רשאי לילך שם אפילו אמה דעד עתה הי' מהלך ברשות מחמת סכנה אבל אם כלתה הסכנה ודאי אסור לילך וא"י חכמינו זכרונם לברכה לעקור דבר מן התורה בקו"ע וז"פ. ומכל מקום תקנות ר"ג היו מועיל לענין קידוש החודש כי בודאי רוב עדים היו באים מתוך ג"פ רק חוץ לתחום דרבנן וע"ז הי' התקנה ולבא ממקום רחוק לא הי' שכיח ופשוט. ומבואר בש"ס ופוסקים ור"מ פי"ב ופכ"ז דהיוצא תוך לתחום יש לו ד"א וע' טוש"ע סי' שצ"ו השיטות אם הוא באמצען או שיש לו ח' אמות ד"א מכל צד או יברור לאיזה רוח ע"ש ותראה להם ענינים ארוכים. נראה דגם היוצא חוץ לתחום דאורייתא יש לו ד"א לכל מר כדאית לי' ע"ש בעירובין דמ"ח דאמרינן שם הנך ד"א היכי כתיבי שבו איש תחתיו אע"ג למ"ד תחומין דרבנן ע"כ זה רק אסמכתא מכל מקום למ"ד תחומין דאורייתא אם כן מוכח מקרא זה ד"ת דיש לו ד"א ביוצא חוץ לתחום ובפוסקים וש"ע מבואר דיוצא חוץ לתחום יש לו ד"א ולא חלקו להסוברים תחומין דאורייתא אין הדין כך ועב"י ת"ד מובא דעת הר"מ דתחומין דאוריית' ועיין בטור א"ו דאין חילוק כיון דנפקא לן מקרא לדעת זה ולהסוברים תחומין דרבנן הוא בדרך אסמכת'. ומבואר כאן דיוצא חוץ לתחום אפילו אמה לוקין ונ' דוק' על האמה שיצא תיכף היינו אמה הראשונ' אבל אם התרו בו עוד הפעם על השני' אין לוקין כיון דרשאי לילך או ב"א או ד"א או שהוא בורר לו ד"א רק לוקין מלקו' שני' אם יצא עוד חוץ לגבולו שנתנה לו התור' לכל מר כדאית לי'. אך ד"ז לא ידעתי לצייר כעת דרך משל תיכף שיצא אמה אחת זוכה עוד ד' אמות לשיטה זו או פחות והיאך יתרו בו שלא לילך עוד ד' אמות כיון דהולך עוד אמה ברשות זוכה עוד אמה להלן כיון דבכל מקום שהוא יכול לילך ד' אמות ובכ"מ שהוא הולך זוכה עוד בכל אמה ואמה שהוא זוכה עוד אמה להלן ומשכחת לה בקופץ ממקום שהוא חוץ לד"א או חוץ לב"א לשיטות הנ"ל אבל במהלך לא משכחת לה כיון דד"א הולך ברשות ויכול לילך להלן ג"כ ברשות רק בקופץ משכחת לה כנ"פ. (אך נתישבתי דגם במהלך שייך זה דתיכף זכה בד' אמות ומתרינן שעובר על מצות התורה אם ילך יותר מד' אמות אף שזוכה אח"כ). אך באמת זה שיבוש דבד' אמות הללו שנתנה לו התורה רשות לילך אינו זוכה כלל דאפילו הוא אצל אמה הרביעית אסור לצאת להלן כי התורה נתנה לו רשות רק ד"א אם כן תיכף כשיצא לוקין על היציאה ואם התרו בו שלא ילך חוץ לד"א ויצא ג"כ לוקין כי עובר על הלאו רק אותן ד"א שזכתה לו תורה ולא יותר וז"פ. אך ז"פ דאין לוקין בכ"פ רק אם [לא] יצא הד"א אבל אם יצא הד"א שזיכתה לו תורה אם כן לאחר הד"א ודאי זיכתה לו תורה עוד ד"א אם כן אין לוקין על כל אמה כיון דמותר לילך ד"א להלן ולוקין אם יצא חוץ לד"א הללו וכן כ"פ. הכלל במקום שעומד התורה זיכתה לו רק ד"א ובאותן הד"א לא זיכתה לו התורה יותר אבל אם עבר ויצא חוץ לד"א יש לו ד"א אחירות שזיכתה לו תורה ואסור לילך חוץ לד' אמות הללו וכן בכ"פ ופעם וז"פ וצריך להתרות בו בכ"פ שלא ילך חוץ לד' אמות שלו כמו נזיר: והנה במש"ל דהיוצא ברשות חוץ לתחום דאורייתא אין לו אלא ד"א דדוקא בתחום דרבנן הם אמרו והם אמרו דיש לו אלפיים לכל רוח ממקום שעש' המצוה אבל בתחומין דאורייתא ל"ש זה ולכאורה ביומא ס"ז מבואר שם די"ב מילין היו מירושלים ועד הצוק ומסוכה האחרונה ועד הצוק היו שני מילין בא לו המשלח לישב תחת סוכה האחרונה ופירש"י שם במשנה דאע"פ דהולך ברשות אין לו אלפיים וכאן חוזר שני מילין לזה התירו לפי שהוא מעונה וחלש ועוד שירא והנה כאן יצא תחום דאורייתא י"ב מילין אם כן היאך יוכל לחזור משום חולשה היאך מתירין לו איסור תורה. ז"א דלא יצא מתחום דאורייתא דהיו י"ב מילין וי"ב מילין מותר לילך מן התורה אלא אסור לילך חוץ לי"ב מילין ושם מבואר דלא היו אלא י"ב מילין ואפשר היו פחות מעט ואין קפידא לתנא ליתני בדוקא אך קשה הא מבואר שם דהמשנה אתיא כר"מ ע"ש בתוד"ה כמאן ור"מ ס"ל דגם תחום אלפיים הוי דאורייתא אם כן כיון דיצא חוץ לתחום דאורייתא אין חוזר שני מילין וחוץ מה שאסור לחזור הא הלך עתה קרוב לשני מילין והיאך התירו לו איסור תורה משום דהוא מעונה במקום שאין סכנה ולכאורה צ"ע. שוב האיר השי"ת את עיני ומצאתי בת"י הנדפסים בסוף המס' ד"ה בא כ' שם וז"ל ואומר רבי אפילו למ"ד תחומין דאורייתא כיון שלא היתה שביתתו שם קבוע מתחלת היום אם חוזר לו אין כאן איסור מן התורה ורבנן ל"ג בכה"ג עכ"ל. והנה עמדו בקושיא זו וחידשו דבר חדש דאיסור תורה הוא דוקא להתרחק מתחומו שהי' בתחלת שבת אבל בחוזר אפילו ביותר מתחום דאוריית' אין כאן איסור תורה ממקום זה כיון דלא הי' שביתתו במקום זה מתחלת היום אם כן זכינו בדין זה דלוקין היוצא חוץ לתחום היינו מתחלת התחום שהי' שביתתו מבע"י והמהלך אפילו כמה פרסאות מתחלת ליל שבת בודאי לוקין על כל ד' אמות כמ"ש היינו במתרחק בכ"פ אבל אם יצא דרך משל אפילו י' פרסאות ואח"ז חזר אפילו יותר מג"פ אין כאן איסור תורה כיון דלא הלך הג"פ ממקום שביתתו בתחלת היום אין כאן איסור תורה והא דילפינן מקרא דשבו איש תחתיו שיש לו ד' אמות ל"ל דהתורה התירה להתרחק עוד עד ד"א אבל בחזרה אין כאן איסור תורה רק איסור דרבנן דגזרו על היוצא חוץ לתחום דלא יחזור כמבואר בש"ס ור"מ וש"ע והוא דבר חדש אם כן כל הדינים המבוארים בהבלעת תחומין עיין ר"מ וש"ע נוהג ג"כ אפילו חוץ לי"ב מיל כי החזרה הוא רק דרבנן ועוד כמה דינים וכו'. והנה תחום שבת עש"ס דמ"ט ובתו' בכ"מ ובהה"מ דיש סוברי' דמותר לילך אלפים ושמונה מאות אמה דהיינו הם ואלכסונן ויש סוברים דוקא כשהולך באלכסון תחומי העיר אבל אם הלך אל עבר פניו או לעבר תחומי העיר אין לו אלא שני אלפים אמה ע"ש ועיין יומא שם בתוס' אם כן לענין ג"פ ג"כ ודאי פלוגתא זו לר"ת מותר לילך ג"פ עם החומשים אם כן הי"ב מיל עוד נוסף עליהם תשעה אלפים ושש מאות אמה אם כן לכאורה שם בש"ס דעירובין שהבאתי לעיל דהוכיח ממחנה ישראל דהיה תלתא פרסי וא"כ היאך המהלך בראש חזר לאחוריו ג"פ ערש"י ולכאורה דמחנה ישראל הוי תלתא פרסי היינו י"ב מיל ולענין שבת לשיטה זו מותר לילך מן התורה ל"ד אלף אמות פחות מעט ויש ליישב. ועיין בש"ס דמבואר ענין המדידה בתחומין אם היה מגיע לגיא אם יכול להבליע בחבל של חמשים מבליעו ואין מודדין המדרון אף על פי שיש בשיפועו מותר ואם א"י להבליעו מקדרין בהרים ע"ש הפירוש הכל לקולא. ומבואר דאין מקדרין לא בערי מקלט ולא בעגלה ערופה מפני שמדידתם מן התורה ופירש"י דמודדים השיפועים כקרקע חלקה אף על פי שהשיפוע מרבה את התחום ע"ש וכ"כ הר"מ פ"ט מה' רוצח אם כן ודאי כאן לענין ג"פ שהוא דאורייתא אין קודרין רק מודדין המדרון כקרקע חלקה וכן מבואר בדל"ה למ"ד שהוא דאורייתא אין מקדרין. ולפי זה נצמח דין חדש בזה"ז שמבליע את הגיא אפילו עמקו כמה כמבואר בש"ס ואם יש בעמקו יותר מי"ב מיל למ"ד דאוריית' א"י להבליעו אך יכול להניח עירוב לפמש"ל דאף בדאורייתא מהני עירוב וק"ל. והר"מ ז"ל לא הזכיר מדסתם משמע בכ"ע אם הלך ג' פרסאות לוקין אך אחר זה לענין אלפים דרבנן מביא דינים אלו ואתה המעיין תבין מעצמך הרבה לחלק בין דין תורה לדין דרבנן בהרב' קולות הנאמרי' בעניני תחומין ואם אאריך לא יספיק וכו': והנה במצוה זו יש עוד דין דבהמה וכלים כרגלי הבעלים וא"י שום ישראל להוליך בהמה וכלים יותר מתחום שרשאים הבעלים לילך ע' בביצה וסי' שנ"ז ומג"א סי' ת"ד סק"א מביא בשם הרלב"ח דאפילו לדעת הר"מ דתחומין דאורייתא בג' פרסאות מכל מקום בהמה וכלים הוא רק איסור דרבנן לכ"ע ומביא בשם הר"מ אלשקר דחולק וסובר דהוא איסור תורה ואין בידי הספרים אך תמוה לי מש"ס ערוך עירובין ע"ט ע"ב אהא דוכן בגוב של תבן שבין ב' תחומי שבת פריך פשיט' ומשני ל"צ אלא לר"ע דתחומין דאורייתא מ"ד דילמא אתי לאחלופי ופירש"י דיחלוף ויקח מתחום שאינו שלו וקעבר אדאורייתא הרי להדיא דגם בזה הוי מן התורה שוב ראיתי בריטב"א תמה על פרש"י וכתב בפשיטות דכליו הוי לכ"ע רק דרבנן ופי' הש"ס דחייש שמא יצא בעצמו חו"ל כדי ליקח ע"ש ועכ"פ מבואר שהוא מחלוקת הראשונים. ואם הבעלים מצווים על שביתת הבהמה שלא תלך חוץ לתחום דאורייתא כמו שהם מצווים על איזה מלאכה עיי"ש במג"א מביא בשם הלבוש דהבעלים מוזהרים אך הד"מ בשם הגמ"ר כתב כיון דאין בלאו זה כרת וסקילה א"ע על שביתת בהמתו וע"ל פ' יתרו. ובעירובין מ"ו הלכה כד' המיקל בעירוב וע' תו' ד"ה א"ש דאפילו אי ע"ת דאורייתא ה' כד' המיקל וע"ש דפ"ג ור"מ פ"ו מה' עירובין דמערב אדם ע"י בנו ובתו הקטנים ועבדו ושפחתו הכנענים אפילו שלא מדעתם אפילו אם מיחו אני מסופק דאפשר דוקא לענין עירוב אלפיים דהוא רבנן הם אמרו והם אמרו אבל לענין ג"פ אפשר דל"מ כיון דהוא מוזהר ע"ז בפ"ע חשבינן הג"פ מביתו ולא ממקום העירוב לענין מלקות ואפשר דומה לפסח אף על פי דהוא דאורייתא מכל מקום תלוי בדעת רבו ויש לחלק. אך אפשר כיון דרבנן עקרו שביתתו ממקומו למקום עירוב מהני ג"כ לענין התורה דכאן הוי שביתתו כמבואר כ"פ וזה תלוי במה שפלפלו האחרונים בדינים כיו"ב וצ"ע. ולמעל' מי' טפחים היא אבעיא בש"ס וער"מ פכ"ז מה' שבת פסק דהוא ספק ועיין בהה"מ וכ"מ שם וש"ע. ולאו זה נוהג בכל איש ישראל הן באנשים והן בנשים ככל הלאוין שבתורה וחרש שוטה וקטן הם אין מצווים אבל גדול מצווה שלא להוליך אותו יותר מג"פ כמו כל האיסורים מלא תאכילום וכו' דאסור לספות להם איסור תורה בידים וכבר כתבנו מזה וגם בעי תשובה ויוה"כ לכפר כמו כל הלאוין שבמלקות וכ"כ מענינים אלו לעיל ע"ש ותלמד לכאן. ואני מסופק דכבר כתבתי לעיל דבהמה וכלים דאסורי' לצאת חוץ לתחום הבעלים דעת הרלב"ח דהוי רק מדרבנן ודעת מהר"ם אלשקר דהוי מן התורה ועבד כנעני דהוא ודאי מוזהר בעצמו שלא לילך ג"פ אני מסופק אם הוא קונה שביתה כרגלי הבעלים ואם הרב במק"א והכנעני במקום אחר אין לוקין אותו אם יצא חוץ לתחומו רק אם יצא חוץ לתחום הבעלים או אפשר דזה כרגלי הבעלים הוי רק דרבנן ומכ"ש בעבד שהוא עצמו מוזהר חשבינן לתחום שלו. והנה לענין תחומין דרבנן נראה שהוא כרגלי הבעלים וכיון דמבואר דמהני עירוב הרב בלא דעתו אם כן ג"כ בלא עירוב הוי כבעה"ב אך לענין דאורייתא ג"כ נראה דתלוי במש"ל דאפשר מדאורייתא ג"כ מהני עירוב אך של רבו אם כן בכ"ע הוי כרגלי הבעלים ומה שאינו מבואר במשנה הדין העירוב אפשר דהוא בכלל בהמה וכלים כי הוא כמו הבעלים דידם כידו כמבואר שם בעירובין ומכל מקום צ"ע בדינים אלו. שוב ראיתי בריטב"א דף פ"ב שכתב בפשיטות דעבד כנעני דשייך במצות אינו כרגלי הבעלים. ועבד של שני שותפים א"י לילך רק כשני הבעלים במקום שכ"א יכול להלך כמו בהמה של שני שותפים אם נאמר דתלוי בבעלים ואם הלך במקום שא' אינו רשאי לילך לוקין כי החצי שלו עובר בלאו הזה. וח"ע וחב"ח אפשר למשנה אחרונה דהוי כמשוחרר אם כן אינו כרגלי הבעלים כלל רק תלוי בעצמו אך להר"ם הק"פ וה' חגיגה שהובא לעיל אם כן יכול לילך בתוך תחומו ותחום הבעלים ג"כ. וגם בקטן שיצא בעירוב אמו יש להסתפק לענין תחומין דאורייתא וגם אם הוא כרגלי אמו ואני לומד כעת בלתי עיון ולרמוז באתי. ומבוא' בסנהדרין דעכו"ם ששבת חייב מיתה וכ"פ הר"מ פ"י מה' מלכים ואם שבת מכל המלאכות רק הלך חוץ לג"פ זה תלוי במש"ל אם נאמר דגם בלאו הזה עובר בעש' דתשבות אם כן אם הולך חוץ לג"פ הוי כאילו לא שבת דתשבות קאי ג"כ ע"ז ואם עובר ע"ז לא שבת אם כן גבי ב"נ דכתיב יום ולילה לא ישבותו לא עבר על הלאו דבאמת לא שבת דישראל כה"ג עבר על עשה דתשבות אבל לדעת רבו של רשב"א דלאו זה לא עבר בעשה רק הוא לאו בפני עצמו אבל מכל מקום שבת אם כן ב"נ ששבת חוץ מזה חייב דעבר מכל מקום על לא ישבותו והוא שבת דגם בישראל [לא] הוי עבר על עשה דתשבות דהוי שבת אם כן ב"נ חייב וכן מחמר לשיטה זו. וע' פמ"ג בפתיחה לה"ש חקר הא דקיימא לן רשע לחלל שבת הוי רשע לכה"ת אם דוקא באבות מלאכות דיש בהם סקילה אבל בעובר על תחומין דאין בה רק מלקות ל"ה רשע לכה"ת או אפשר דמכל מקום הוי רשע וע"ש דדעתו נוטה דהוי רשע אך לא במחמר ושביתת בהמתו אבל בתחומין הוי רשע ואין כאן מקומו להאריך. וכבר כתבתי דכל האמות של התחומין הם אמות של קודש דהיינו ששה טפחים ועצבות או שוחקות הכל לחומר' אך בד"א ביוצא חוץ לתחום מבואר שם בש"ס דאם אמתו גדולה נותנין לו באמה דידי' רק אם הוא ננס נותנין לו באמה של קודש ואם הם מרווחות או מצומצמות עס"י שמ"ט ושצ"ו בב"י וש"ע ויש עוד מילין וכאן באתי רק לעורר קצת: סליק פ' בשלח בעזה"י: