מנחת חינוך/ט
א[עריכה]
להסיר כל חמץ וכו'. מבואר בר"מ פ"ב מהחו"מ והנה בענינים אלו האריכו הראשונים והאחרונים וכמעט לא הניחו מקום להתגדר ולהאריך בפרטי הענינים צריך קונטרס מיוחד ואין כוונת זה החיבור ואכתוב קצת בקיצור דיני המצוה והנה לכאורה יש ספק אם המ"ע הוא שיהא החמץ מושבת ואם יש לו חמץ חוץ מה שעובר על ל"ת דב"י וב"י עובר עוד על העשה ואם אין לו חמץ א"ע בלאו וגם המ"ע מקיים בשוא"ת כמו בשבת ויום טוב איכא עשה דשבתון בעשיית מלאכה ואם עבר ועשה מלאכה עובר בעשה ולא תעשה ואם לא עשה מלאכה חוץ מה שלא עבר על הלאו קיים גם כן מ"ע דשבתון וה"נ עיקר המצוה כאן שלא יהי' החמץ ברשותו והוא מושבת מרשותו כמו המ"ע דשבתון דלא הוי כמו לאו הבא מכלל עשה דאינו מקיים המצוה באם א"ע רק בעובר על הלאו הבמכ"ע עובר על העשה אבל אינו מקיים המצוה ובאמת בשבת אינו כן דהתורה כתבה בלשון עשה המחויבת ע"כ מקיים העשה וע"כ נחשב מ"ע דשוי"ט למצוה בפ"ע לא כן לאו הבמ"ע עיין ס' המצות להר"מ והרמב"ן ותבין אם כן ה"נ אם הי' לו חמץ עובר על עשה ולא תעשה ואם אין לו חמץ מקיים גם כן המצוה דתשביתו אף דהיא שוא"ת ולפי זה א"צ לדקדק שיהא לו חמץ קודם פסח ויבערו כמו מצות ציצית דמצוה על כל איש ישראל ללבוש ד' כנפות כדי לקיים המצוה בקו"ע אבל כאן ממילא נתקיים המצוה וא"צ לחזור כלל אחר חמץ וגם נ"מ אם רוצה לבער חמצו בפסח ובא אחר וחטפו ממנו וביערו דמבואר בח"מ שפ"ב דמונע לחבירו לעשות מצוה כגון שחטף ממנו כיסוי צריך לשלם לו אבל כאן כיון דאין מצוה כלל עליו בקו"ע אלא ממילא נתקיים המצוה אם כן לא חטף ממנו כלל כי בכ"ע שמושבת מן העולם מקיים הבעל החמץ מ"ע דהוי בכל הענין כמו עשה דשוי"ט א"ד דמצוה עליו בקו"ע דישבות החמץ ואם אין לו חמץ לא קיים העשה כמו מי שא"ל ד' כנפות נהי דא"ע מכל מקום לא קיים המצוה ה"נ ג"כ כמו התם דמצוה עליו לקנות טלית וכדי לקיים מצות השי"ת ה"נ מצוה לחזור שיהי' לו חמץ קודם פסח ויבער אותו בי"ד כדי לקיים מ"ע בקו"ע ולפי זה אם חטף א' המצוה מידו חייב בקנס כמ"ש בח"מ שם ועוד יש נ"מ אי אמרינן דמצוה זו היא בקו"ע אם כן אם השבית חמץ בפסח ע"י שאכלו ל"ק המצוה כי הוי מהב"ע להסוברים מהב"ע מן התורה לא יצא ומובא בח"ז כ"פ אבל אי המצוה היא בשוא"ת אם כן אפילו אכלו מכל מקום אינו ברשותו וקיים המ"ע כיון דא"ל חמץ וגם אם המצוה בקו"ע לא יצא אלא אם כן קיים המצוה בזמנה חצות יום י"ד כמו מילה דהתורה קבעה לזמנה ביום השמיני וקודם לכן ל"ק המצוה ה"נ קודם חצות אם השבית ל"ק המצוה אבל אם המצוה בשוא"ת אם כן העיקר דלא יהי' לו חמץ וכשמגיע הזמן וא"ל חמץ קיים המ"ע ומדברי הרהמ"ח שכתב ביוצא לדרך מוטל עליו המצוה נראה דהיא בשוא"ת דבקו"ע אין מוטל עליו המצוה קודם ועיין ברא"ש שם וכ"נ ממ"ש הרהמ"ח דנשים חייבות במצוה זו והניחא אם היא בשוא"ת ובמ"ע דשוא"ת נשים חייבות אף בהזמן גמרא כמו יום טוב ועיין באחרונים ובתוס' קידושין בשם הר"י ירושלים אבל אם המצוה בקו"ע יש להסתפק אך האחרונים הסכימו דבכ"ע חייבים ועיין בשאג"א. גם נ"מ אם המצוה בשוא"ת א"צ כוונה לצאת כמ"ש במצוה א' אבל אם היא בקו"ע צריך כוונה לדעת הסוברים מצ"כ והנה מד' הר"מ שכתב מ"ע להשבית החמץ וכו' ואח"ז כתב ומה היא השבתה האמורה בתורה אין הכרע דהיא בקו"ע דכמו כן כ' בתחלת ה' שבת וכאן נמי הכוונה דיהי' מושבת אדרבא מדכתב דהמ"ע שישבית קודם זמן איסור אכילתו מבואר דהמצוה בשוא"ת דאי בקו"ע מנלי' דלמא המצוה רק בחצות זמן שקבעה התורה וכן מבואר בתוס' פסחים ד' ע"ב ד"ה מדאורייתא שכתבו איך נילף ביטול מתשביתו הא אמרינן לקמן אך חלק והוא בחצות ובחצות א"א לבטל דהוא לאח"ז איסורו ע"ש ואי המצוה בשוא"ת אם כן ל"ק כלל דהתורה אמרה דבחצות יהיה מושבת כבר כפירש"י לקמן בסוגיא ד"ה אך חלק אע"כ דס' התוס' דהעשה הוא בקו"ע אם כן קבעה התורה זמן למצוה ולא קודם כמו מילה ומהר"מ שכתב קודם זמן איסור אכילה וגם כתב דתשביתו היינו ביטול כשיטת רש"י וזה הוי קודם זמן איסורא אם כן מוכח דסובר דהמצוה היא בשוא"ת והעיקר היא דבזמן איסור יהי' החמץ מושבת מביתו אך לכאורה בגמ' שם ד' משמע דהמ"ע הוא בקו"ע דמקשינין דכ"ע אחר חצות מנלן אמר אביי תרי קראי כתיבי וכו' כתיב שבעת ימים וכתיב אך ביום הראשון תשביתו הא כיצד לרבות י"ד לביעור ופירש"י כיון דכתיב שבעת ימים היינו אפילו רגע תוך שבעה וכתיב אך וכו' הרי שהה בו ואם נאמר דהמ"ע הוא בשוא"ת אם כן ל"ק דהתורה כתבה לא ימצא היינו ל"ת וביום הא' תשביתו היינו העשה שיהי' מושבת ובאמת צריך להשבית קודם הלילה קצת כדי שיהא מושבת בלילה ושייך שפיר אך ביום הראשון וכו' כיון דמקיים לעשה עכצ"ל דסברת אביי דהיא בקו"ע ואם נאמר דראשון דהיינו יום טוב אסור להשבית קודם לכן דהוא גזירת הכתוב כמו סוכה ולולב דוקא יום הזה כן ה"נ צריכין להשבית דוקא ביום ראשון אם כן סותר להפסוק שבעת ימים וכו' ובאמת שהה קצת עכצ"ל הראשון היינו י"ד אך לפי' התוס' דדיוק' דאביי הוא מיתורא דקרא או מאך חלק ע"ש אם כן אין ראיה וגם לפרש"י אפשר נהי דאביי ס"ל כן מכל מקום כולהו תנאי ואמוראי דילפי ממק"א ולא ילפי מפשט' דקרא כאביי אפשר דפליגי על אביי בזה וסוברים דהעשה היא בשוא"ת ע"כ לא מוכח מידי כיון דמושבת קודם הלילה שפיר הוי עשה וכ"פ רש"י בדברי רבי יוסי לקמן א"א אלא ביום טוב ת"ל אך חלק ואי ביום טוב הא אתקש וכו' כתב רש"י ובלא אך חלק לא מוכח דהוא בעי"ט דאיכא למימר השבתה היא בה"ש בתחלת היום ובודאי כוונת רש"י לאו דוקא בה"ש דבה"ש הוי ספיקא דאורייתא וא"כ עובר על ב"י וא"כ היאך יוכל להשהות בה"ש אלא כוונתו דקודם התחלת יום ט"ו יהי' מושבת ותחלת ליל ט"ו כבר יהי' מושבת אם כן חזינן דבלא אך חלק ה"א דהעשה הוא ביום טוב בשוא"ת דהיינו שיהיה מושבת קודם אם כן עתה דילפי מאך חלק די"ד ג"כ אסור וחייב בעשה מכל מקום הוא שוא"ת דיהא מושבת מחצות וכן אפ"ל לכולהו תנאי ואמוראי שם אך לר"ע דיליף דהוא עי"ט דהבערה אב מלאכה וא"א ביום טוב ודאי סובר דהוא בקו"ע דבלאו הכי לא מוכח דאף דהוא ביום טוב מכל מקום יכול להשבית מעי"ט ע"י הבערה ובליל יום טוב הוא מושבת ובאמת בענין הילפותא אין הלכה כר"ע אפילו אם נאמר להלכה דאין ביעור חמץ אלא שרפה וכ"פ הרבה פוסקים מכל מקום ר"ע אינו סובר מתוך ביום טוב ובאמת קי"ל כב"ה דאמרינן מתוך ועיקר דילפינן דהיא מעי"ט ודאי הלכה כרבא דה' כוותי' לגבי אביי וגם הוא בתרא דהוא סובר דהילפותא הוא מן לא תשחט על חמץ וכ"כ הר"מ אם כן כיון דרבא סובר דלא ילפינן מקרא דאביי אפשר דהוא מטעם הנ"ל דהמ"ע הוא בשוא"ת ע"כ לא מוכח מלימוד דאביי לפי פירש"י אך לפי' התוס' י"ל דגם אביי סובר כן והלימוד אך חלק ע' בסוגיא והר"מ ג"כ מביא אוקמתא דרבא מלא תשחט וכו' וגם מתשביתו כפי' התוס' שם דגם לרבא צריך קרא דתשביתו ע"ש. העולה ממ"ש דכולהו תנאי ואמוראי יוכלו לסבור דהמ"ע הוא בשוא"ת וגם מהר"מ שכתב מ"ע להשבית קודם ז"א עכצ"ל דגם הר"ם ס"ל כן דעיקר המ"ע שיהי' מושבת מחצות ע"כ צריך להשביתו קודם חצות וכדי שלא יהי' חמץ אצלו חצות יום י"ד וזהו המ"ע דתשביתו וקיים בזה המ"ע אם כן גם ביום טוב אם יש לו חמץ בכ"ע שנתבער החמץ מכל מקום קיים מ"ע ואם חבירו חטף אצלו א"צ לשלם קנס כי מכל מקום מושבת הוא וגם אם אכלו ל"ה מהב"ע דעיקר מצוה בשוא"ת כמש"ל ולפמ"ש גם רש"י ס"ל כן דנפיק ביטול מתשביתו וק' קו' התוס' הא תשביתו הוא בחצות ואז א"י לבטל ועכצ"ל דרש"י סובר דעיקר העשה שיהיה מושבת ועומד אם כן הביטול הוא בזמן היתר והעשה הוא בשוא"ת אם כן כיון דחצות הוא מושבת קיים העשה ולפמ"ש לשיטות רש"י והר"מ והרהמ"ח אף אם אין לו חמץ מקיים העשה דאינה מוטלת אקרקפתא דגבר' ואפילו אם מבער מתחלת השנה או שאין לו חמץ כלל מקיים המצוה כמו שוי"ט דאם אינו עושה מלאכה מקיים עשה ולא תעשה ולשיטת התוס' ד' שהקשו הא ל"מ ביטול לאחז"א ולא תי' כמש"ל עכצ"ל דסברתם דמצוה זו אקרקפתא דגברא הוא כמו לולב וכדומה דצריך דוקא לקיים בזמן המיוחד והיינו חצות ע"כ לא נוכל ללמוד מתשביתו ביטול דאחז"א ל"מ לבטל ע"כ כתבו טעם אחר דלא יראה לך והיינו כשיטת הר"ן דאפילו ע"י ביטול גרוע נעשה הפקר וא"כ אין לו חמץ ואינו מוזהר בעשה וא"ע כלל והו"ל כמי שאין לו טלית בת ד' כנפות אינו מצווה על ציצית ולדבריהם על כל פנים מצוה על כל איש ישראל להותיר לו חמץ כדי לקיים מ"ע דתשביתו דאם אין לו נהי דא"ע מכל מקום אינו מקיים כמו מי שאינו לובש טלית בת ד' אבל מכל מקום מצוה עליו להדר אח"ז כדי לקיים מצות השי"ת בקו"ע וה"נ בחמץ ואין ענין זה תלוי בפלוגתא דר"י ורבנן לענין אב"ח אלא שרפה ל"מ לר"ת דר"י יליף מנותר וחכמים לא ילפי ועיקר פלוגתתן לאחז"א ודאי ניחא דר"י סובר מצות השבתה המוטל על האדם הוא בשרפה וחכ"א בכ"ד אלא אפילו לרש"י דס"ל דבזמן היתר ס"ל לר"י חמץ בשריפה ואח"ז דהיינו תחלת שבע מודה ר"י דהשבתתו בכ"ד מכל מקום ניחא דתשביתו באמת הפירוש שיהיה נשבת וא"כ בזמן איסור אם נשבת על כל פנים מקיים מ"ע דתשביתו דגם ביטול סגי לר"י ער"ן אך הוא סובר דמצוה בשרפה כמו כה"כ וערלה דג"כ אינו מצוה אקרקפתא לשרוף כה"כ שלו דבאמת אינו ברשותו ואינו שלו ורק חמץ עשאו הכתוב כאילו הוא שלו אבל לא שאר איסורי הנאה אך התורה גזרה דהדין כך הוא דאם א' רוצה לבער כה"כ ישרוף וחמץ אם ביטל א"ע כלל מכל מקום אם א' רוצה לבערו מן העולם ישרפנו אבל המצוה דתשביתו שיהא מושבת בי"ד וזה עיקר המצוה לרש"י והר"מ ואינו מוטל אקרקפתא דגברא ושרפה יליף מנותר אבל לא מתשביתו דלרש"י הוי תשביתו ביטול ולא שרפה ואף אם נאמר דגם שרפה בכלל מכל מקום ר"י סובר דדוקא בשרפה אלא באמת זה ענין אחר ויליף מנותר ולא מתשביתו ואין תלוי זב"ז ומכל מקום מדברי התוס' משמע דתשביתו היינו שרפה ונפיק מתשביתו אך לדבריהם בלאו הכי הוי מצוה בקו"ע אם כן המצוה שיהיה בשרפה. הכלל ממ"ש דבאמת התורה קבעה זמן להמצוה וכ"ה דהתורה קבעה זמן להמצוה צריכין דוקא לעשות המצוה לזמן שקבעה התורה ולפז"מ לא קיים המצוה אם כן דהתורה קבעה זמן להשבית חמץ חצות י"ד המצוה היא דוקא בשעה זו אך החילוק הוא לרש"י והר"מ המצוה הוא בשוא"ת אם כן בביער קודם מכל מקום מתחיל המצוה ברגע זו שקבעה התורה כי הוא מושבת מאז ולהתוס' לפ"מ שהוכחנו מדבריהם מדדחו שיטת רש"י דביטול נפיק מתשביתו הלא אחז"א א"י לבטל ע"כ סוברים דהמצוה היא בקו"ע וחל המצוה אקרקפתא דגברא בחצות וקודם לכן לא קיים המצוה כמו לולב וסוכה ודומיהם שקבעה התורה זמן להמצוה אך מכל מקום אם נשבת קודם נהי דל"ק המצוה אבל א"ע בעשה כי אין לו חמץ אך לא קיים מ"ע ולפי זה קשה לי להתוס' כיון דחל על אדם חיוב מצוה בחצות היום אם כן מצוה עליו שיהיה לו חמץ ויבערו בחצות כמו שהאדם מצווה לקנות טלית בת ד' אם כן היאך תיקנו חכמינו זכרונם לברכה לשרוף בתחלת שש והיאך יכולין לעקור מצות התורה מכל וכל משום סייג נהי דהוי סייג דטעי אינשי בין שש לשבע מכל מקום היאך יכולים לעקור אפילו בשוא"ת משום סייג מצוה דאוריית' מכל וכל וזה מבואר כ"פ באחרונים גבי שופר דאין יכולים לעקור מצות התורה שלא לתקוע ביום טוב משום שמא יתקן כ"ש ומובא בח"ז כ"פ וכאן עקרו לגמרי שכ"א יבער חמצו קודם חצות ואין עושים המצוה בשום פעם ודוחק לומר דפעמים מקיים המצוה בנתחמץ לו זה דוחק ואפ"ל דוקא מצוה המחוייבת אין חכמינו זכרונם לברכה יכולים לעקרו מכל וכל כגון שופר אבל דוגמא דציצית דאם אינו לובש טלית בת ד' כנפות אינו חייב כלל כה"ג אם היו מוצאין איזה סייג היו יכולים לתקן שלא ילבש אדם טלית בת ד' כנפות כי אין חכמינו זכרונם לברכה יכולים לעקור מכל וכל לעבור על עשה אבל שלא לקיים ולא לעבור אפשר יכולים לעקור משום סייג אם כן כאן עקרו משום סייג קיום המצוה אבל לא לעבור על המצוה ואפשר בכה"ג יכולין וצ"ע במקומות שעקרו חכמינו זכרונם לברכה שוב מצאתי סברא זו בשל"ה מצות לנכרי תשיך. ולפמש"ל דלרש"י מכל מקום עיקר המצוה דיהי' החמץ מושבת והתחלת המצוה בחצות בשוא"ת אפשר ליישב מה שתמהו על הר"מ חו"מ פ"א דקנה חמץ לוק' מפני שעשה מעשה הא בפסחים צ"ה נראה דב"י הוי ניתק לעשה וכ"כ תוס' פסחים כ"ט והיאך פ' הר"מ דלוקין ולפמ"ש ניחא דבאמת לאו הנל"ע דאין לוקין מבואר סוף חולין דזה הכלל כל לאו שיש בו קו"ע אין לוקין וכ"ה בכ"ד אם כן אפ"ל דוקא בל"ת דהעשה היא בקו"ע הוי ניתק לעשה כפירש"י דהתורה אמרה אם תעבור קיים העשה אבל עשה שהיא בשוא"ת ואינ' מוטל' אקרקפתא דגברא כלל כמו כאן איך שייך לומר בעמוד והשבת כיון דאינו מצוה כלל והמצוה תוכל להתקיים אפילו ממילא אם נאבד מעצמו או ע"י אחר ולא הוי קו"ע שהוא יתחייב בכך בכה"ג לא הוי נל"ע ולא הוי דומיא דנותר ד"מ דנותר הוא מצוה ובודאי דבנותר אם היה מעשה ואם נסבור דקיימו ול"ק ואם לא שרף בעצמו הנותר רק אחר שרפו ודאי לוקין כי הוא ל"ק העשה אך בשרפו בעצמו הוא קיים כי המצוה מוטל עליו אבל כאן דע"כ אין המצוה מוטל בקו"ע אם כן ל"ש נל"ע והוי כמו שעשה מלאכה ביום טוב דל"ש לומר דהלאו ניתק לעשה דשבתון ע"כ דחה הר"מ סוגיא זו דהוי לאו הנל"ע מחמת סוגיא דכאן דמוכח כ"פ דהוי שוא"ת והר"י בעל תוס' שהסכים לסוגיא הנ"ל אזיל לשיטתו דף ד' דהוא קו"ע אם כן שפיר הו"ל לאו הנל"ע כנלע"ד וא"ד לתמורה דנתקיים על כל פנים המעשה מגזירת הכתוב אבל כאן אין מצוה עליו כלל רק דמ"מ צריך לבערו שלא יעבור וגם אח"ז ממילא נתקיים המ"ע דהשבתה ל"ש נל"ע. ואטעים יותר מש"ל כל דבר דהתורה קבעה זמן ודאי העשה על הזמן וקודם לא קיים העשה ולרש"י גזרה התורה שיבטל ובאמת לא יוכל לקיים כי א"י לבטל אז ואם יבטל מקודם ל"ק מצות התורה כי הזמן דוקא אז בעת שקבעה תורה עכצ"ל דהעשה היא רק בשוא"ת וא"כ באמת מתחיל העשה בזמנה והוא יכול לעשות אימת שירצה אעפ"י שאינו מקיים כמבואר ברא"ש פ"ק דפסחים דקודם זמן אינו בכלל דתשביתו מכל מקום כשמגיע הזמן ממילא נתקיים ואז הוא מקיים בשוא"ת אבל להתוס' דביטול אינו בכלל אם כן יוכל לקיים העשה בקו"ע אם כן מן התורה נימא דהמ"ע היא בשוא"ת יותר מסתבר דהעשה היא כמו כל העשין שבתורה לולב וסוכה ודומיהם עיין היטב ותבין. ולשיטת התוס' כיון דהמצוה יוכל להתקיים בקו"ע אם כן אם אין לו חמץ ל"ק המצוה כלל כי לדבריהם אין המצוה כלל בשוא"ת רק דאם אין לו לא עבר על העשה אבל ל"ק כלל כמו מי שאין לו ד' כנפות שלא עבר ולא קיים. והנה מצוה זו אף דכתיב בפסוק ביום הראשון תשביתו ודרשו דהיינו מעיו"ט אם כן אפשר המ"ע דוקא בעיו"ט אבל בי"ט אינו מצוה כלל. אך הסכמת האחרונים ע' נוב"י ק' ות' דכל ז' ימים מוזהר על העשה וכ"ד התוס' דב"י נל"ע ועיין באחרונים. וחמץ של אחרים ושל גבוה כמו שאין עובר בב"י כן א"ע בעשה דתשביתו ובקע"א עוברים ושוה לב"י ע' שאג"א באריכות ועיין באחרונים מדיני ביטול. והנה לענין ב"י וב"י דעת הש"א דוקא על כזית עוברין ופחות משיעור אפילו איסור תורה אינו וכ"ד הרבה אחרונים והטעם דאינו חזי לאצטרופי בכא"פ והובא כ"פ בח"ז אם כן אינו מוזהר ג"כ על העשה פחות מהשיעור וליכא איסור תורה כלל מכל מקום נראה לפמ"ש להשיטות דהוא מ"ע אקרקפתא דגברא להשבית חמץ אם כן בפחות מכשיעור נהי דא"ע מכל מקום מצוה עליו להשבית אף פחות מכשיעור כמו כל מ"ע שהבאתי לעיל בשם אחרונים דפחות מכשיעור קצת מצוה איכא ע"ל אם כן ה"נ ועיין תוס' פסחים כ"ח דאף ר"ש דסובר דע"פ לפני זמנו אינו עובר בלא כלום מכל מקום מודה ר"ש דאסור באכילה מן התורה מחמת העשה דתשביתו ותשביתו משמע שלא כדרך אכילה וע"כ עובר בעשה זו בע"פ אף לר"ש וג"כ נ"מ לדידן לדעת הר"מ והרבה ראשונים דפוסקים כר"י דלפני זמנו עובר בלאו ולוקין אם כן לשיטתם עבר על הלאו ועל העשה דתשביתו ג"כ ונ"מ אם אכל חמץ שלא כד"א דאין לוקין בחמץ ואף איסור דאוריית' ליכא ככל האיסורים שבתורה והד' עתיקין ע' מקו"ח סי' תמ"ב דעתו גבי חמץ נהי דאין לוקין מכל מקום איסור תורה איכא מחמת העשה דתשביתו עפ"י ד' התוס' הנ"ל והעשה לא נכתב בלשון אכילה ואסור אף שלא כד"א ע"ש אם כן בע"פ ג"כ אם אכל חמץ אף שלא כד"א עבר על העשה ואסור מן התורה ופשוט:
ב[עריכה]
והביטול בפה וכו'. נראה מד' הרהמ"ח דבדיקה וביטול שניהם מן התורה ואין להאריך במה שהאריכו הראשונים והאחרונים:
ג[עריכה]
ונוהגת וכו'. דאעפ"י דהוי מעשהז"ג מכל מקום לכל הדברים שוה עשה דתשביתו ללאו דב"י וע' שאג"א האריך בזה אם נשים חייבות בעשה הנ"ל דהוי זמ"ג ומסיק דנוהג דילפינן שאור דהשבתה משאור דראי' וה"ר לזה וגם מדברי הרהמ"ח נ"כ וכן הסכימו האחרונים ולפמ"ש לעיל בשם התוספות דעל אכילת חמץ עובר בעשה דתשביתו מלבד הלאו וכן בפסח ואפילו שלא כדר"א ולפי זה אם אכל חמץ שאינו מוזהר על תשביתו כגון של גבוה [ושל אחרים לא משכחת לה עיין תוס' פסחים כ"ט ד"ה ובדין דבאכילה לא משכחת לה שיהא של אחרים דאפילו גזל מכל מקום חייב באחריות והוי שלו לענין ב"י ע"ש] ואכל שלכד"א א"ע לא על הלאו דחמץ ולא על העשה דאינו מוזהר על השבתה ועיין באחרונים פלפלו על הך דאין מביאין תודה בע"פ ונ"ל לדעת הפוסקים כר"ש דלפ"ז אינו עובר רק בעשה מכל מקום אסור באכילה מן התורה מחמת עשה דתשביתו אם כן לפמ"ש דהסכמת הרבה אחרונים דא"ע על ח"ש בב"י וגם בעשה דתשביתו ואפילו איסור תורה ליכא אם כן ח"ש מותר מן התורה לדעת הרמב"ן לאכול בע"פ ולכל הפוסקים כר"ש וגם אם היה חצי זית והקיאו וחזר ואכלו דחייב בכל איסור תורה דהנאת גרון איכא כמש"ל בחיבורינו מכל מקום כאן לא עבר דבשלמא בכל איסורין הוי בכלל אכילה כמו כזית אבל כאן א"מ על השבתה כלל בח"ש וצירוף לא שייך אפילו אם נזדמן לו ח"ז אחר לא בב"א ל"ש צירוף אם כן אין איסור כלל מן התורה בח"ש ואפילו הקיאו מותר לחזור ולאכלו ולא זו בלבד אלא בכל מקום אם נזדמן לו בזאח"ז אם כן מותר לאכלו כיון דלא מצטרף לענין השבתה ואיסור אכילה אינו אלא מצד השבתה אם כן כ"ה דא"מ על השבתה א"מ על אכילה אפילו באיסור כי אין איסור מן התורה כלל ח"ש לענין השבתה אם כן אפילו תוך כא"פ אינו מצטרף כנלע"ד ברור בעזה"י. והנה להפוסקים כר"ש אם כן בתערובות חמץ או נוקשה לשיטת רש"י דאלו עוברין היינו בב"י כיון דאתרבי לאכילה אתרבי נמי לב"י אם כן ודאי לענין תשביתו ג"כ אם כן בער"פ ג"כ אסור לאכול חמץ נוקשה או תערובות מחמת העשה כמו חמץ גמור אבל להסוברים כר"ת דרק לענין אכילה אתרבי אבל לענין ב"י לא ע' פ' אלו עוברין אם כן גם בעשה דתשביתו א"ע אפילו בפסח אם כן מותר לאכול בע"פ נוקשה ותערובות כי אין מוזהר עליהם בעשה ומותר לאכלם לשיטה זו ונראה דאף לשיטת הר"מ בלפני זמנו דפוסק כר"י וסובר ג"כ דתערובות חמץ עוברים בב"י ג"כ כיון דאתרבי לענין אכילה כשיטת רש"י עיין בה' חו"מ מכל מקום כ' הצל"ח פא"ע דדעת הר"מ דתערובות עובר בלאו דוקא בפסח אבל בע"פ א"ע דאפילו לר"י דוקא חמץ גמור דאיכ' תלתא קראי אבל תערובות דאתי' שם מריבוי אינו אלא בפסח וכ"מ בפסחים דף ב' תו' ד"ה אור לי"ד ע"ש מפורש אם כן בע"פ מותר לאכול ול"ש לומר נהי דא"ע בלאו דאכילה על כל פנים איכא מ"ע דתשביתו ז"א דבשלמא חמץ גמור דכתיב אך ביום הראשון שייך שפיר לומר דהוא בעשה אבל תערובות חמץ לאו בכלל חמץ כלל אך דהתורה ריבתה לאכילה וממילא לענין ב"י ג"כ לשיטת רש"י והר"מ אם כן כיון דהריבוי ל"ש בע"פ ל"ה דינו כחמץ כלל בע"פ וא"ע על עשה כלל וא"כ מותר באכילה אפילו להר"מ שפוסק כר"י מכל מקום בתערובות חמץ דא"ע מטעם אכילה א"ע ג"כ מטעם השבתה וליכא איסור מן התורה כנלע"ד. והנה כיון דנשים חייבות במצוה זו גם עבדים חייבים דעבדים ונשים שוים. אך באמת עבדים א"ע בעשה זו כי החמץ אינו שלו ומה שקנה עבד קנה רבו ואין קנין לעבד בלא רבו ועל חמץ של אחרים א"ע על העשה כמו ב"י וכמש"ל בשם האחרונים דהעשה שוה לכל הדינים לב"י וב"י אם כן להפוסקים כר"ש מותר העבד לאכול חמץ בע"פ דליכא גבי' עשה דהשבתה ול"ש גבי העבד קו' התוס' דהיאך משכחת באכילה של אחרים דאי ניתן לו במתנה או גזל מכל מקום [אינו] עובר דבאמת בעבד מה שאוכל אפילו בפה הוי הכל לרבו ואפילו ניתן לו במתנה הכל לרבו אם כן ל"ש העשה אצלו ומותר לאכול בע"פ להפוסקי' כר"ש ועיין יו"ד ה' עבדי' דאם נתן א' לעבד מתנה ע"מ שאין לרבו רשות בו לא מהני וע"ש בט"ז דאפילו אם נתן לו ע"מ וכו' מה שאתה נותן לפיך או מה שתרצה עשה דמהני גבי אשה מכל מקום בעבד לא מהני ע"ש אם כן ודאי לא משכחת העשה והלאו דב"י בעבדים ובש"ך שם הסכים להדרישה דמהני אם אומר לו מה שאתה נותן לפיך או מה שתרצה עשה וע' קצוה"ח סי' רמ"ט תמה על הט"ז דבהדיא מבואר בר"מ פ"ג מה' זכיה דגם גבי עבד מהני לשונות אלו כד' הדרישה והש"ך ע"ש מכל מקום י"ל דאם נתן לו ע"מ מה שאתה נותן לפיך אם כן כיון דאינו קונה אלא בעת שנותן בפיו אם כן לא נתחייב בהשבתה דלהשבית אינו שלו כלל דאז לא קנה קודם שנותן לתוך פיו אם כן מותר לאכול בע"פ להפוסקים כר"ש אף דבשעת אכילה הוי שלו מכל מקום ל"ש אצלו המ"ע דישבית דקודם אכילה אינו שלו כלל ע"ש ותבין. והנה גם לדידן לענין תשביתו וב"י העבד אינו מוזהר דאין לו אף אם אמר לו מה שאתה נותן לפיך מכל מקום אפשר דלא מיקרי שלו כיון דלא הקנה לו אלא לזה בלבד או שהקנה לו לדבר מיוחד אפשר דלא הוי לך וגם גבי אתרוג אפשר דלא מיקרי לכם בכה"ג וגם אפילו אם אמר מה שתרצה תעשה מכל מקום אפשר דל"ה לכם ודינים אלו דלכם יתבארו אי"ה בלאו דב"י ומשם תלמד לכאן ויבארו דינים אלו דעבד. וגם נ"מ דאשה דאין להבעל אלא קנין פירות אם הבעל עובר על העשה ועל לאו דב"י אם ק"פ מיקרי לך וגם אם קטן לשעה מיקרי שלו יבואר שם בעזרה"י בלאו הנ"ל. וח"ע וחב"ח אם הוא עבד של גדול למשנה אחרונה כל מעשה ידיו שלו עיין תוס' גיטין מ"ב ד"ה יום אם כן מה שיש לו הרי הוא שלו אך בח"ש וחב"ח דאין כופין או אפילו עבד של קטן דאין כופין מבואר שם דיום של רבו לרבו ויום של עצמו לעצמו אם כן אם חל י"ד ביום של רבו ונותן לו חמץ דשייך לרבו וא"כ אינו שלו וא"מ על תשביתו ומותר לאכול החמץ להפוסקי' כר"ש אף על פי דאמרינן שם בגיטין לענין איסור' לא אמרינן דאינו מתחלק לענין איסור מכל מקום היינו דוקא באיסור אבל באיסור התלוי בממון כי הך דהתורה אזהר על כל א' מישראל על שלו דוק' ועל של אחרים לא הוזהר אם כן כיון דהחמץ אינו שלו אינו מוזהר על העשה וממילא מותר לאכול. ואם יש לו חמץ מיום אתמול שהיה לעצמו עקצה"ח סי' רמ"ט פלפל בזה בח"ע וחב"ח אם ביום של רבו קנה רבו אפילו מה שהיה לו ביום של עצמו ומביא בשם הירושלמי דרבו זכה ובש"ס דילן נראה דלא זכה ואין כאן מקומו. על כל פנים תלוי בפלוגתא זו אם יש לו חלק מאתמול וק"ל. ולענין ב"י וב"י יתבאר אי"ה לקמן. וחרש שוטה וקטן פטורים ממצוה זו דלאו בני מצות נינהו בכל התורה ואם קטן מצא חמץ דמציאת חרש שוטה וקטן אינו שלו מן התורה כמבואר בש"ס וחו"מ אם כן להפוסקים כר"ש מותר להאכילו חמץ הזה אף דאסור להאכילו דבר איסור בידים מכל מקום אין כאן איסור ב"י דאין החמץ שלו ואפילו גדול בכה"ג אינו מוזהר ואף דמדרבנן הוי שלו אפשר אינו מוזהר אלא מדרבנן ואיסור דרבנן מותר להאכילו בידים אך אפ"ל כיון דעכ"פ ממונו הוא מדרבנן אם כן שוב עובר בעשה מן התורה דהוי ממון שלו וכבר האריכו בזה אי ע"י דרבנן נעשה ד"ת ורמזתי כ"פ בחיבור זה ובישע אלקים יבואר לקמן בלאו דב"י. [ושוטה] אין לו ממון אפילו בדעת אחרת מקנה ואף רבנן לא תיקנו זכיה לשוטה ע' בח"מ אם כן מותר להאכילו דאינו שלו אף דאסור להאכיל גם לשוטה איסור בידים כמש"ל מכל מקום כאן ל"ה איסור אך אם נפל לו בירושה הוי ממון שלו מן התורה או שכר פעולה ואין כאן מקומו. וטומטום ואנדרוגינוס פשיטא חייבים במצוה זו דגם הנשים חייבים. ואם יש לו חמץ האסור בהנאה בלא איסור חמץ כמו תבואה של כה"כ וא"כ י"ל דלא אוקמי' ברשותו אלא מחמת איסור חמץ אבל אם בלאו הכי אסור בהנאה לא אוקמי' התורה ברשותו כבר העירו בזה האחרונים ויבואר בלאו דב"י גם בלאו הכי י"ל כיון דלשרפה קאי כתותי מכתת שעוריה ואין כזית ואינו מוזהר על חמץ של כה"כ ועיין לקמן לאו דב"י ולענין אם אינו רוצה לקיים העשה כופין אותו עד שת"נ ככל העשין שבתורה דמ"ש והבאתי במצוה הקודמת. ולענין אם מחויב לפזר ממון לענין עשה מבואר בשו"ע דא"צ לפזר אלא חומש ממונו ונסתפקנו לעיל בלאו שאין בו מעשה מה דינו אך כאן קיימינן בעשה אם כן אם א"י לקיים העשה עד שיפזר ממונו ג"כ א"צ לפזר יותר מחומש ודוקא בי"ד דליכא לאו דב"י אם כן אינו אלא עשה לחודי' בשוא"ת הוי ככל עשה דא"צ לבזבז יותר מחומש כ"נ לכאור' בפשיטות אמנם צ"ע לס' הר"נ ביומא לענין חולה שיב"ס דמחללין שבת באיסור סקילה ולא יאכל נבלות אף דנבלה הוא רק לאו מכל מקום כיון דבכל פעם עובר והרבה איסורי לאוין חמור יותר מאיסור סקילה בפ"א ע"ש ובשו"ע או"ח שכ"ח אם כן אפ"ל דכל מ"ע כגון מצה ולולב ודומיהם א"ע אלא רגע א' בסוף היום שלא נטל לולב או לא אכל מצה אבל עשה כזו דעובר בכל רגע כ"ז שהחמץ ברשותו אם כן הרבה איסורי עשה כזה אפשר דחמור מלאו א' שיב"מ כמו דחמור הרבה לאוין מאיסור סקילה ואפשר דכ"ש הוא אם כן כיון דבלאו שיב"מ מבואר בשו"ע בפשיטות דצריך לבזבז כל ממונו אם כן כאן נמי ובפרט אם נאמר כצד הזה שמסופק הפמ"ג דאפשר אף לאו שאב"מ אף דעובר בשוא"ת מכל מקום צריך לבזבז כל ממונו דלאו חמור מעשה אם כן בודאי נראה דהרבה עשין בשוא"ת כמו כאן חמור מלאו א' שאב"מ אך דאפשר דחמור ג"כ מלאו שיב"מ כיון דאיכא הרבה איסורין בכל רגע ורגע עובר אם כן אפשר צריך לבזבז כל ממונו כמו לאו והוא הערה נכונה בעזר"ה וצ"ע וגם לענין תשובה דעל עשה תשובה מכפרת ואפשר דעשה כזו חמור מל"ת אם כן אין תשובה מכפרת אלא עם יוה"כ כדין ל"ת וצ"ע:
ד[עריכה]
ואם יש חמץ במשכנותיו עובר ג"כ על ל"ת שאור לא ימצא וכו' אבל אין לוקין על לאו זה וכו'. לכאורה למה הביא הרהמ"ח דבר זה כאן דאיירי בי"ד ובי"ד א"ע בב"י כנראה מדברי הר"מ ואפשר דעתו כדעת רש"י דמחצות י"ד עוברין בב"י ועיין בנו"ב מ"ק דעתו דגם הר"מ ס"ל כן דביאר לקמן בלאו דב"י ועיין לקמן פ' ראה בלאו דחמץ ער"פ מביא שם דחמץ אסור בע"פ אוקמתי' דאביי דכתיב אך ביום הראשון וכו' וכתיב שבעת ימים ובאמת הר"מ מביא כאן כרבא מלא תשחט ויבואר שם בארוכה: