מלחמות ה' על הרי"ף/ברכות/פרק ב
כתוב בספר המאור: רמי ליה רב מארי בריה דבת שמואל לרבא וכו'. ומסקנא: לא קשיא, הא בפרק ראשון הא בפרק שני. האי פירוקא דרב מארי הוא דפריק לה ולאו רבא קאמר ליה, ומפסוק ראשון ואילך – פועלים עוסקין במלאכתן וקורין אליבא דרבא. וההוא פירוקא דבמסכת יומא, אף על גב דאליבא דרב הוא דמפרקינן הכי, ורב לית ליה כוונה אלא בפסוק ראשון, אפילו הכי, לרווחא דמילתא הוא דמשני הכי.
אמר הכותב: אם כן, היכי נסיב לה קרא, "עליו הכתוב אומר: ולא אותי קראת יעקב", דמשמע משום דמשוי ליה עראי? לימא דמדאורייתא לא יצא, משום דכתיב "שמע"! ועוד, ההיא דאמר רב: לא ירמוז ולא יקרוץ, אי משום כוונה, כיוון דלא יהיב שיעורו בכמה, מאי קא משמע לן? מי איכא דלית ליה כוונה בקריאת שמע מיהת בפסוק ראשון? ומי לא הוה ליה לאשמועינן כוונה אחריתי, אלא רמיזה וקריצה? ואם תאמר: קא משמע לן שהמרמז והקורץ אינו מכוון, וכי לזו הוצרכנו? דבר ברור וידוע הוא אפילו לנכרי בשוק. ובגמרא נמי הקשו גבי עוסקין במלאכה, אלמא לא בעי כוונה, ולא הוצרכו להביא אותה מדרב. אלא ודאי אפילו היכא דלא בעי כוונה, אסור לרמוז ולקרוץ ולעסוק בדבר, משום שלא יהו מצוות עראי עליו, אלא שמפרשה ראשונה ואילך הקלו בה. ואפשר שהטעם כמו שאמרו בירושלמי: מה בין פרק ראשון, מה בין פרק השני? אמר רבי חנינא: כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. מעתה לא יקרא אלא אחד? אמר רב עולא: הראשון ליחיד, והשני לציבור; הראשון לתלמוד, והשני למעשה. או שמא מפני שאין חכמים מטריחין על האדם יותר מדאי, ולפיכך לא גזרו בפרק שני, שמידות חכמים בכל מקום כך היא.
וצורת השמועה שבמסכת יומא מוכחת, שכל עיקר לא הביאו שם אותה הברייתא במסכתא יומא במקום שאינו מקומה, אלא מפני שסמכו עניין לו, לומר שלכך אסרו לרמז, שלא יהו עליו מצוותיה של תורה כדברי עראי. תדע, דהא קתני "ודברת בם – ולא בתפילה", והא בקריאת שמע נמי מדריש ליה, דאי לדברי תורה בלחוד, אינו עניין למעט תפילה. וכך אמרו בירושלמי גבי שואל מפני הכבוד ומפני היראה: עד כדון באמצע פרשה, באמצע פסוק? רבי ירמיה מרמז. פירוש, מפני היראה והכבוד. רבי יונה משתעי. רב הונא בשם רב יוסף: "ודברת בם", מכאן שיש לך רשות לדבר בם. ומכאן אמרו: ולא בתפילה, כלומר, שאפילו מלך שואל בשלומו לא ישיבנו. ועוד, שכיוון שהדברים אמורים לדעת רבא דלית ליה כוונה אלא בפסוק ראשון, אלמלא טעמו של רבינו ז"ל לא היו מתרצינן "הא בפרק ראשון, הא בפרק שני" משום רווחא דמילתא, דהא לאו רווחא דמילתא היא אלא דוחק דמילתא היא, דמיבעי להו לאקשויי עלה: ומי אית ליה לרב כוונה בפרק ראשון? והא אמר רב יצחק בריה דרב שמואל בר מרתא משמיה דרב: אמר "שמע ישראל" ונאנס, יצא. והכי אורחא דתלמודא בכל כהאי גוונא. אלא שמע מינה אפילו לרב, בכל פרק ראשון אסור לרמוז ולקרוץ ולעסוק בדבר אחר בעולם. וזו היא דרך מחוורת באותה שמועה. אבל כאן בפועלים יש לו דעת נוטה שאין הפירוק הזה אלא לדעת הסובר: כל הפרשה כולה בכוונה; הא לדברי רבא, פסוק ראשון בטלין, מכאן ואילך עוסקין במלאכתן, שאין מטריחין על הפועלים אלא לצאת ידי חובה בלבד, ומכאן ואילך קרוב לאונס חשיב. ורבא דשתק ליה לרב מארי, משום דקביל פירוקא ואף על גב דלא קביל שיעוריה.
אלא כיוון שרבינו ז"ל השווה המידות, אנא בהדי תרגומא דסבי למה לי? גבי פועלים נמי לא אמרינן להו לשוויי נפשייהו "ולא אותי קראת יעקב", ורבא קבולי קביל לפירוקיה דרב מארי מיניה לגמרי. וכן בברכת המזון אין עוסקין במלאכתן ומברכין, שהרי אמרו כאן: מברכין לאחריה שתים, ואלמלא מפני ביטול מלאכה, ודאי שהיו מברכין ארבע כתיקונן. וכך אמרו בירושלמי, תני: לא יהא מרמז בעיניו וקורא. ותני כן: הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית, הרי אלו מברכין ברכה הראשונה, וכוללים של ירושלים בארץ וחותמין בארץ. ואם היו עושין עמו בסעודה, או שהיה בעל הבית אוכל עמהם, הרי אלו מברכין ארבע. אמר רבי מונא: זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה עד שעה שיברך, ולכן אמרינן יעשה מלאכה ויברך? הא למדנו שהמברך אסור לעשות מלאכה, וכן השומע מן המברך, שאלמלא כן היו מברכין ארבע, או היה בעל הבית מברך ופועלים עסוקין במלאכתן ושומעין. וכל זה כדי שיעשה המצוות עיקר ולא יעשה עראי, ומכאן אתה דן לקריאת שמע, כמו שמפורש בירושלמי; אלא שהקלו בפרשה שנייה, כגמרתינו. וכן פסק רבינו הגאון, וכן כתוב בסידור מר רב עמרם ריש מתיבתא.