מלבי"ם על שמות כו
(א) "ואת המשכן תעשה". התבאר אצלנו באילת השחר (כלל קי"ז) שבמקום שמקדים את השם אל הפעל יורה לפעמים על דבר שנעשה קודם לכן, כמו שפרש"י והאדם ידע קודם לכן, וכן פי' על וה' פקד את שרה, ועל ואל משה אמר, ויען שהקדים בצווי עשית הכלים קודם למשכן ובאמת נעשה המשכן קודם ואיך שנה בצלאל מצוויו של משה, רק שהוא אמר ואת המשכן תעשה, ולא אמר ועשית את המשכן, שזה מורה שיעשה המשכן קודם הכלים: מעשה חושב, ביומא (דף ע"ב) רוקם מעשה מחט לפיכך פרצוף אחד, חושב מעשה אורג לפיכך שני פרצופות, ובירושלמי (פ"ח דשקלים) מעשה רוקם פרצוף אחד מעשה חושב שתי פרצופות, ר' יהודה ור"נ חד אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חושב ארי מכאן וארי מכאן, וחרנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן מעשה חושב ארי מכאן ונשר מכאן (כן תיקן הגירסא במ"ל פ"ח מה' כה"מ הט"ו) והרמב"ם שם החזיק כדעה הראשונה, ורש"י בפירושו החזיק כדעה השניה, רק מ"ש רש"י ז"ל זה כאן ארי מצד זה ונשר מצד זה תמוה שנראה שבגמרא לא אמר רק במקום דלא כתיב ביה כרובים כמו במסך דפתח האהל ומסך שער החצר ובאפוד וחשן ובאבנט, אבל במקום דכתיב כרובים כמו פה ובפרוכת י"ל דוקא צורת כרובים, והמ"ל כתב שם שהרמב"ם לא הזכיר צורת כרובים משום דיריעות עזים אינו נוהג לדורות, ותמה למה לא הזכיר צורת כרובים בעשית הפרוכת (שם פ"ז הט"ז), ולדעתי גם הפרוכת לא נהג לדורות, כי בבית ראשון לא היה שם פרוכת רק כותל בנין, ואף למ"ש בהתו"ה (ויקרא סי' רכ"ב) שהיה פרוכת דלא כהכ"מ כמ"ש (פ"ד מה' בה"ב ה"ב), היה רק נגד הפתח ולא היה דוגמת פרוכת המשכן, ובבית שני היו שני פרוכות מפני ספקו של אמה טרקסין, והיו במקום בנין, ולא יכול לעשות כרובים שלא ידע איזהו הפרוכת העקרי:
(ב - ג) "ארך היריעה". הנה היו שם שלשה מכסאות, יריעות התחתונות הפרושות נקרא בשם משכן, כי תחתם היתה שכינת ה' בקדש, ויריעות עזים שעליהם נקראים בשם אהל של המשכן, ועורות תחשים ועורות אילים מאדמים שעליהם נקראים בשם מכסה של אהל, כמ"ש את המשכן את אהלו ואת מכסהו, וצוה שהמשכן יהיה מעשר יריעות, ארך כ"א מהן כ"ח אמה ורוחב ד' אמות, ועושה מהם שתי מחברות של חמש חמש, היינו שיתפרם בארכם זל"ז:
(ד - ה) וצוה לעשות בארך היריעות הקיצונות שבשתי המחברות אשר יהיו זו אצל זו יעשה בשפתם החיצונה בכל א' חמשים ללאות תכלת, וממה שדייק ואמר ועשית על שפת היריעה וכן תעשה בשפת, וכן דייק בעשיה לקמן (סי' ל"ו י"א), משמע שלולאות של צד האחד קבע על השפה מלמעלה לא על הקצה, ולולאות שבצד השני קבע בשפה היינו בצדי השפה, וזה מפני שהיה צריך שיתראו הקרסים מלמטה ככוכבים ברקיע כמ"ש בשבת (דף צ"ט) ואם היו הלולאות שבשני הצדדים על השפה מלמעלה לא היו הקרסים נראים למטה כי היריעה היתה מכסה אותם, ולכן היו בצד אחד בשפה לא על השפה, וכן דייק (בפסוק ה') חמשים וכו' תעשה ביריעה וחמשים בקצה היריעה, ביריעה היינו למעלה, ובקצה היריעה היינו מן הצד, וצוה שהלולאות שבאחד יהיו מכוונות ללולאות שבשנית, וכתב בחזקוני שעובי כל הלולאות בכללם היו שלש אמות וחצי ואויר שביניהם חצי אמה:
(ו) "ועשית". וצוה לעשות חמשים קרסי זהב שלכל אחד מהם שני רגלים כפופים, שאחד נתון בלול שבמחברת האחת והשני בלול שכנגדו במחברת השנית ובזה מתחברים שתי המחברות, וכשמחבר שני המחברות בקרסים ונעשה המשכן אחד, ארכן ארבעים ורחבן שמונה ועשרים אמה, והמשכן ארכו שלשים ורחבו עשר, נותן אורך היריעות לרחבו של משכן עשר אמות אמצעית לגג חלל רוחב המשכן ואמה מכאן ואמה מכאן לעובי ראשי הקרשים שעוביים אמה נשתיירו ט"ז אמה ח' לצפון וח' לדרום נמצאו שתי אמות התחתונות מגולות [כן פרש"י בשם ברייתא דמס' מדות (הנדפס בילקוט סוף פקודי) אבל בברייתא דמלאכת המשכן אמר שנשתיירו ט' אמות מכל צד לכסות את הקרשים וכ"ד הראב"ע והרשב"ם כמבואר מדבריהם אצל יריעות, וזה תלוי בפלוגתת ר"י ור"נ בשבת (דף צח), שברייתא דמ"ה סברי כר' יהודה שהקרשים כלים למעלה עד כאצבע, וברייתא דמדות סברי כר"נ שגם למעלה היו עביין אמה], ונותן רחבן של יריעות ארבעים אמה [כשהן מחוברות עשרים אמה לחוברת] שלשים מהם לגג חלל המשכן לארכו ואמה כנגד עובי הקרשים שבמערב ואמה לכסות עובי העמודים שבמזרח, נשארו ח' אמות התלוים על אחורי הקרשים שבמערב ושתי אמות התחתונות מגולות, זו מצאתי בברייתא דמס' מדות, אבל במסכת שבת אין היריעות מכסות את עמודי המזרח וט' אמות תלויות אחורי המשכן והכתוב בפ' זו מסייענו שכתוב ונתתה את הפרוכת תחת הקרסים, ואם כדברי ברייתא זו נמצאת פרוכת משוכה מן הקרסים ולמערב אמה עכ"ל רש"י ז"ל, וחובה עלינו ליישב ברייתא דמדות שסותרת למקרא מפורש, ונראה דברייתא זו ר' יוסי היא, ותחלה נבין פלוגתא דר"י ורבנן ביומא (ד' נ"א ע"ב) שחכמים ס"ל ששתי פרוכות היו מבדילות בין הקדש ובין קה"ק וביניהם אמה, ור' יוסי אומר לא היה שם אלא פרוכת אחת שנאמר והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קה"ק, ואמר בגמ' דרבנן אמרי לך הנ"מ במשכן אבל במקדש שני כיון דלא הואי אמה טרקסין ובמקדש ראשון הוא דהואי ואסתפקא להו לרבנן בקדושתי' אי כלפנים אי כלחוץ ועביד שתי פרוכות, והשתא צריך להבין מ"ט דר"י, ונראה דר"י לשטתי' שאמר בברייתא דמלאכת המשכן, המשכן ארכו שלשים ר' יוסי אומר ארכו שלשים ואחת אמה, וגם דברי ר"י אלה חידה סתומה, ובהכרח שסובר דאמה שבין עמודי המזרח היה קדוש בקדושת היכל, כי סובר שווי העמודים היו קבועים בצד מזרח העמודים והמסך היה תולה בצד מזרח העמודים, וע"כ ס"ל ג"כ לשטתי' שיריעות התחתונות כסו גם עמודי המזרח כיון שחלל זה נתקדש בקדושת המשכן, והשתא כיון דכתיב ונתת את הפרוכת תחת הקרסים, והקרסים היו לסוף כ' אמה שמתחילים מצד מזרח העמודים נשאר מן הפרוכת עד כותל מערב י"א אמה שאותם י"א אמה היו שייכים לקה"ק, ולפ"ז גם בעמודים שלפני קה"ק היה ג"כ הפרוכת תלוי בצד מזרח העמודים תחת הקרסים ומשם ואילך היה קה"ק שהוא אמה שתחת העמודים שהוא במקום אמה טרקסין שהיה במקדש ראשון וי' אמות מן העמודים ולפנים לכן ס"ל דבבית שני לא היה רק פרוכת אחת כמו במשכן שהיה רק פרוכת אחת כי אמה האחת שהיה אצל העמודים שייכה לפנים, אחר שהיה דוגמתו במשכן, ורבנן ס"ל דמסך המשכן היה תולה בעמודים מצד מערב והחלל שבין העמודים לא היה קדוש בקדושת המשכן ולא היה מכוסה מן היריעות וכמו שמבואר במס' שבת, ולא היה במשכן כדוגמת אמה טרקסין, וע"כ נסתפקו בקדושתי' אי כלפנים אי כלחוץ ועביד שתי פרוכות, ותראה שבברייתא דמדות (סי' תכ"ב) ר' יהודה אומר מלמטה עורות אילים מאדמים וכו', כיצד היתה מדתן (צפון ודרום ט"ס) [רחבן] עשר אמות, ארכו שלשים אמה, עשר על עשר שבמערב בית קה"ק וכו', פרוכת היתה בסוף י' אמות חולקת את הבית י' אמות לפנים ועשרים לחוץ וכו'. הרי שברייתא זו בעצמה סוברת שלא הי' קה"ק רק י' אמות, אך כל ברייתא זו מדברי ר' יהודה והוא לשטתו שחולק על ר' יוסי, וס"ל דפתחא בדרום קאי כי היו שם שתי פרוכות כמ"ש ביומא (דף נ"א ע"ב) ובכ"ז אחר דאנן קיי"ל כרבנן ששתי פרוכות היו, צדקו דברי רש"י שעובי העמודים לא היו מכוסות, וא"כ לשטת רש"י שסובר כר' נחמיה דעובי העמודים למעלה אמה, היו הקרשים מכוסות לאחורי המשכן ט' אמות, ולברייתא דמהמ"ש שסובר כר' יהודה דהקרשים כלים למעלה כאצבע, מבואר שם בסוף פ"ב שכסו באחורי המשכן כל העשר אמות:
(ז - יג) "ועשית יריעות עזים". יריעות מנוצה של עזים, והם קרוים אהל על יריעות התחתונות שקרוים משכן, והם עודפות על התחתונות, בין בארכם הם עשתי עשרה יריעות ובחבורם הם מ"ד אמה, בין ברחבם הם שלשים אמה, ומכסות מן הקרשים אמה יותר מן התחתונות, אמה דקרשים לר' נחמיה ואמה דאדנים לר' יהודה שעז"א (פי"ג) והאמה מזה וכו' יהיה סרוח על צדי המשכן, אמנם בארך המשכן אומר בברייתא דמלאכת המשכן רחבן של יריעות מ"ד אמה, צא מהם שלשים אמות לארכו של משכן ועשר אמות לאחורי המשכן הרי ארבעים, נשתיירה שם יריעה אחת שכופלה אל מול פני האהל, ר' יהודה אומר [ובמעשה חושב גרס ר' יוסי אומר] חציו היה כפול אל מול פני האהל וחציו היה סרוח אל אחורי המשכן שנאמר וסרח העודף וכו', ובברייתא דמס' מדות יריעות אחרות למעלה מהם מנוצה של עזים י"א יריעות שני סדרים סדר אחד של חמשה במערב ושל ששה במזרח אורך שני סדרים מ"ד אמות כנגד רחבן של יריעות (שלמטה ט"ס) ורחבן שלשים כנגד ארכו, שלמטה מחוברות בקרסי זהב ושל מעלה בקרסי נחשת, והיו נתונות כנגד שלישו של אהל שכנגדו הפרוכת פרוסה למטה, ר' יוסי אומר כנגד הקרשים היתה כפולה, נמצאו שם שתי אמות יתרות הן היו עודפות על היריעות של תכלת מן המזרח למערב שנאמר יהיה סרוח וכו'. וכשתדקדק ת"ק דמדות הוא עצמו ת"ק דברייתא דמלה"מ, וס"ל שהיריעה הנוספת נכפלה מול פני האהל במזרח, כמ"ש בברייתא דמלה"מ והגיע סוף עשרים שהוא מקום הקרסים אל מקום הפרוכת, ומ"ש והבאת את הפרוכת תחת הקרסים, כולל קרסי זהב וקרסי נחשת, ור' יוסי ס"ל שרק שתי אמות מן היריעה הששית נכפלה בצד הפתח לפני העמודים, כי לשטתי' עמודי החצר היו מכוסים גם מיריעות של מטה וכ"ש משל מעלה, ולדידיה מ"ש והבאת את הפרוכת תחת הקרסים הוא רק על קרסי זהב כי קרסי נחשת היו שתי אמות מן הפרוכת למערב, אולם יפלא לפ"ז מ"ש חצי היריעה העודפת תסרח על אחורי המשכן איך יפרש זה הת"ק שלא בדוחק שצ"ל שמפ' שמ"ש וסרח העודף אין ר"ל העודף על יריעות התחתונות רק העודף על הכסוי דלמעלה ביריעות האהל וה"ה ביריעות שלמטה שלא באר ג"כ ענינם, באר פה שיסרח על אחורי המשכן, ומ"ש חצי היריעה העודפת, כי יריעה השלישית מן החמש יריעות או אמור השמינית מן העשרה נשאר חציו, שלא היה מכסה את גג המשכן רק חציה, וחציה השני כסה אחורי המשכן:
(יד) "ועשית מכסה לאהל". לגג של יריעות עזים שקרוי אהל תעשה עוד מכסה, ובשבת (דף כ"ח) ר' יהודה אומר שני מכסאות היו ור' נחמיה אומר מכסה אחד היה, וכ"ה בברייתא דמלה"מ ודמדות [ורש"י גרס בהפך] דעת ר"י מוכרח מן הכלל שיסדתי באה"ש (כלל ר"ו) ששם הנסמך לסומכים רבים שבא כפול מורה שהם חלוקים, וכן ממ"ש מכסה ומכסה מבואר שהיו שני מכסאות, ור"נ דייק ממה שלא אמר ועשית לאהל מכסה עורות אילם, וכשאמר ועשית מכסה לאהל הוא מאמר כללי על שתי המכסאות, ומפ' עורות אילם ומכסה עורות תחשים, וכמו שמפ' בברייתא שהיו מטולאות, שבמקום שחסר העור השלם כמו אצל הצואר ובצדדים שאין שם שעור הרוחב הזה [כי מבואר במד' תנחומא שהיה מעור איל אחד גדול] וכסה החסר בעורות תחשים:
(טו) "ועשית את הקרשים למשכן". שעקר שם משכן על המכסאות כמ"ש בשבת (דף כ"ח) ובכ"ז הלא צריך קרשים שיפרוש המשכן עליהם לכן אמר הקרשים בה"א הידיעה כמ"ש הראב"ע, עצי שטים עומדים, שיהיה צד העץ של השורש למטה וצד ראש העץ למעלה כדרך גדילתן [ראב"ע]. וכן בת"י קיימין די כארח נציבהון, וכמ"ש ביומא שעומדים דרך גדילתן:
(טז) "עשר". מכאן שהיה המשכן "עשר" בגבהו ושלשים אמה בארכו ומקרשי המערב למדנו שהיה "עשר" ברחבו,
(יז) "שתי ידות לקרש האחד". ז"ל הברייתא דמלאכת המשכן (פ"א) היה עושה את האדנים חלולים, וחורץ את הקרש מלמטה רביע מכאן ורביע מכאן, והחריץ חציו באמצע, ועושה לו שתי יתדות כמין שני חווקין ומכניסן לתוך שתי אדנים, ופי' שחורץ רביע אמה מכאן ורביע אמה מכאן, [ונשאר מן הקרש אמה] והחריץ חציו [ר"ל של האמה הנשאר] באמצע, וא"כ חורץ באמצע חצי אמה, וכן פרש"י בשבת (דף צ"ח ע"ב) ושם מבואר שה"ה שחורץ בעובי הקרש מכל צד [מסתמא ג"כ רביע אמה], ולפ"ז כל יד מחזיק רביע אמה לרוחב הקרש וחצי אמה לעביו, וכל אדן חלול רביע אמה ומוקף רביע אמה סביב, ובזה מכוונים הידות להכנס בתוך חלל שני האדנים שנותן לכל קרש זו אצל זו, ובפרש"י שבכאן נלחצו המפ' הרמב"ן והרא"ם, ויש לכוונם בדוחק עם פירושו בשבת כמו שהוגה ברש"י שבחומש: משלבות אשה אל אחותה, פרש"י משולבות שמשופים ראשיהם בתוך חלל האדן כשליבה הנכנסת בנקבי עמודי הסולם, ואשה אל אחותה ר"ל מכוונות זו כנגד זו, וכן פי' הרד"ק במכלול שורש שלב, ובאמת מ"ש (מ"א) בין השלבים היינו קנים ארוגים זע"ז כמש"ש, ושליבות הסולם אינו מורה על השיפוי, וגם שהיה צ"ל איש אל אחיו ומוסב על הקרשים שיהיו מכוונים כמ"ש הרמב"ן, ועוד שזה ידענו ממ"ש ויהיו תואמים מלמטה כמ"ש רש"י שם, ובברייתא דמלה"מ (פ"א) ושני הסנין יוצאים מן הקרשים שנים לכל אחד ואחד שמשקיע את הזכר בתוך הנקבה שנאמר משולבות אשה אל אחותה דברי ר"נ שר"נ אומר אין ת"ל משולבות ומה ת"ל משולבות שעושה להם שלבים כסולם המצרי, ופי' הרמב"ן סנין כעין שעושים בארגזים לחבר הדפין זב"ז כמין יתדות של עץ, כמ"ש בפ"י דכלים עשאן בסנין, ובב"מ (דף קי"ז) קנים וסנין, ר"ל שיעשה שליבה יוצאה מן הקרשים כעין הוצין זכרים וכנגדו בקרש שבצידו שליבה אחרת נקובה ומכניס הזכר בתוך הנקבה וכן בקרש האחר שיהא בכל קרש שתי שליבות זו בזו, וכן בערוך (ערך סן) אומר כמין סינין היוצאים מן הקרשים שנים מכאן ושנים מכאן ומשליבין אותם בהם, ונראה שמפרש ששתי ידות נמשך לשתים, שתי ידות לקרש האחד, [ושתי ידות] משלבות אשה אל אחותה, ולפ"ז מ"ש אשה אל אחותה מוסב על הידות המשולבות, שידות הזכרים שבצדי הקרשים [שיהיו דומים כשליבות הסולם שמכניסין אותם בנקב הסולם] יכנסו בנקבי השליבה המנוקבת שכנגדו בכוון שהיא תחובה בעובי הקרש בפנים, ומבואר מדברי הרמב"ן והערוך שהיה בכל צד שתי שליבות כמ"ש שתי ידות משולבות ואצל כל יד היוצא בכל צד היה ג"כ סמוך שליבה נקובה תחוב בעובי הקרש בענין שיד שבצד זה יכנס בנקב שבצד זה שכנגדו ואצלו יכנס יד הזכר שבצד האחר [שהיו אצל השליבה המנוקבת] לנקב שבצד זה שאצל היד, וזה היה בשני מקומות בכל קרש, ומה שקבעו שם שליבה נקובה ולא עשו הנקב בהקרש עצמו, מפני שהיה מפרקו מן הנקב בכל פעם שנסעו ויתקלקל הנקב, לא כן אם קובע שליבה נקובה שיוכל לקבוע שליבה אחרת נקובה בכל עת שחנו, והנה ע"י השליבות נתחברו הקרשים קרש עם קרש, ומ"ש כן תעשה לכל קרשי המשכן, כי גם בקרשי המקצועות היו הידות האלה קבועות בצד אחד בעובי הקרש ובצד אחד ברחבו, וממ"ש לכל קרשי המשכן, י"ל שגם בקרשים שאצל העמודים היו ידות שבהם חבר הקרשים אל העמודים שאצלם:
(כג) "ושני קרשים תעשה למקצעות". אחד למקצוע צפונית מערבית ואחד למערבית דרומית ושני קרשים אלו לא נראה מהם בחלל המשכן רק חצי אמה מכ"א להשלים רחבו לעשר, ואמה מכ"א באה כנגד אמת עובי קרשי המשכן הצפון והדרום כדי שיהיה המקצוע שבחוץ שוה, רש"י:
(כד) "ויהיו תואמים מלמטה". שיהיו צדדי הידות חרוצים שוים זל"ז כמדת האדן כדי שלא יפרידו האדנים ביניהם וכמו שהתבאר בפסוק י"ז, ולשון תואמים נופל על שני ילדים בבטן אחת, וכן שני אדנים לקרש אחד יהיו תואמים ושוים במלאכתם, ויחדיו יהיו תמים על ראשו של קרש אל הטבעת האחת, כל קרש היה חרוץ למעלה ברחבו שני חריצין בשני צדיו כדי עובי טבעת ומכניסו בטבעת אחת נמצא מתאים לקרש שבצדו כן פרש"י, ובברייתא דמלה"מ היה חורץ את הקרש מלמעלה אצבע מכאן ואצבע מכאן ונותנו בתוך טבעת של זהב כדי שלא יהיו נפרדים זה מזה שנאמר ויחדיו יהיו תמים על ראשו שאין ת"ל אל הטבעת האחת ומת"ל אל הטבעת האחת מקום שנותנים את הבריח, ועפ"ז פי' הרמב"ן שמ"ש אל הטבעת האחת קאי על טבעות הבריחים שיזכר למטה שיגיע החריץ עד הטבעת הקבועה בקרש להכניס בו הבריח העליון, וזה כוונת הכתוב באמרו אל הטבעת האחת, ולא הזכיר במה יחברם אם בטבעות אם בחשוקים עכ"ד, והוא דוחק גדול, למה הזכיר עומק החריץ שלא זכר כן בשום מקום, ולא הזכיר במה יחברם, ועוד שמבואר בברייתא דמדות שטבעות של הבריח היו רחוקים משפת הקרש רביע אמה, וא"כ לא היה חורץ במקום הטבעת כי היה חורץ בקצה הקרש, ולדעתי ברייתא דמלה"מ מפרש כפשוטו, שמ"ש יהיו תמים אל הטבעת כוון אל הטבעת שמחבר שני הקרשים הסמוכים זל"ז, רק שק"ל למה אמר אל הטבעת האחת, דפשיטא שטבעת אחת חברה שני קרשים, ופי' שאם לא יאמר האחת רק אל הטבעת נטעה שר"ל הטבעת הידועה שהכניסו בה את הבריח העליון שהיו שתי טבעות בכל קרש ונטעה שהיו הטבעות האלה בשפת הקרש, ושמשו שני דברים להעביר בו את הבריח וגם לשומו בחריץ שחבר את שני הקרשים, לכן אמר אל הטבעת האחת להוציא טבעת הבריח שהיו שתי טבעות בכל קרש, כי טבעת זו שבא לחבר שני הקרשים היו רק אחת בקרש, באמת יש פלוגתא בזה, שבברייתא דמלה"מ משמע שטבעות הבריחים היה אחת בכל קרש באמצעו של קרש, וברייתא דמדות אומר שהיו ב' טבעות בכל קרש, וי"ל שברייתא דכאן אזלא למ"ד שהיו שתי טבעות בכל קרש ואתמעט טבעת הבריח ממ"ש האחת, ומזה מבואר שגם מה שחרץ את הקרשים לחברם היה במקום שנותן שם את הבריח למעלה, מדהוצרך ללמד שלא יחברם ע"י טבעת של הבריח מבואר שהיו באותו מקום ששם נותנים את הבריח, ושם היה בקרש שתי טבעות באותו גובה לצורך הבריח, ועשה עוד טבעת אחת שמכניסו בחריצים שחרץ בצדי הקרשים על כל עבים אצבע וחבר שני הקרשים וכפרש"י ז"ל. כן יהיה לשניהם. ר"ל שלכל שני קרשים שעומדים זה אצל זה היה צריך שיהיו תואמים מלמטה ולא יפריד האדן ביניהם, או שע"י שלא יהיה שווי בין האדנים יצא אחד לחוץ ואחד לפנים, ושיהיו תמים אל ראשו ע"י טבעת המחברם, וכן יהיה לשני המקצועות בין שיהיו תואמים למטה, בין שיתחברו קרש המקצוע אל קרש שאצלו ע"י טבעת שנותן בהצפוני בחריץ שבעביו ובהמערבי בחריץ שברחבו, והרמב"ן כתב שפשט הכתוב מדבר רק מקרשי המקצועות לבדם, וז"א שא"כ היל"ל כן יהיה לשני קרשי המקצועות, ולמה כפל לשניהם לשני קרשי, וע"כ שמוסב על כל הקרשים שהענין מדבר בכולם:
(כו - כח) "ועשית בריחם חמשה". פרש"י אלו חמשה שלשה הן אלא שהבריח העליון והתחתון עשוי משתי חתיכות זה מבריח עד חצי הכותל וזה מבריח עד חצי הכותל אבל האמצעי ארכו כנגד כל הכותל, ועז"א מבריח מן הקצה אל הקצה, וכ"ה בברייתא דמלה"מ ודמדות, ועוד היה הבדל ביניהם שהחיצונים היו להם טבעות ליכנס בתוכם והאמצעי נכנס בתוך הקרשים, וז"ש והבריח התיכון וכו' ר"ל שהיה משונה בשני דברים. א] שהיו בתוך הקרשים, ב] שמבריח מן הקצה אל הקצה, ולדעת הרשב"ם היו חמשה בריחים זה תחת זה מבריחים דרך טבעות מקצה לקצה, חוץ מהבריח התיכון, וצל"פ לדידיה שמ"ש והבריח התיכון פי' למה נקרא תיכון הלא גם בחמשה היה אחד תיכון, אמר שנקרא תיכון מפני שהיה תוך הקרשים, ומ"ש מבריח מן הקצה צ"ל כפי דברי חז"ל שהיה מבריח מכל השלשה צדדים בנס וכמ"ש גם בתרגום יונתן, ובכ"ז משמעות הלשון כדברי רש"י וחז"ל, וכ"ה בזהר בלק בריח התיכון מאינון חמשה הוי תרין מכאן ותרין מכאן וחד באמצעותא, שמ"ש תרין מכאן היינו שני חצאי בריחים, שהתורה קוראה אותם שני בריחים, ומברייתות הנ"ל מבואר שהיו שני הבריחים כ"א ט"ו אמות והבריח התיכון שלשים אמה ומשמע שלא עבר בצפון ובדרום את המקצועות, ובמד' שה"ש אמר שהבריח התיכון היה ל"ב אמה מבואר שס"ל שעבר גם את העמודים ואת קרשי המקצועות, וזה נראה יותר שעי"ז נתחברו כותל הצפוני והדרומי עם המערבי גם ע"י הבריחים, רק שיפלא איך עבר בריח הצפוני והדרומי את תוך הקרשים של המקצועות הלא פגע שם את בריח המערבי שהוא עבר בודאי את כל השמונה קרשים, אם לא שנאמר שמקום בריח התיכון של המערבי היה למעלה או למטה ממקום בריח התיכון של הצפוני והדרומי:
(כט) "ואת הקרשים". ר"ל שיהיו מצופים מכל צד ועז"א בברייתא דמלה"מ מקום עביין של קרשים מצופה, ר"ל אף דשם אינו נראה לחוץ, ואת טבעותיהם לפי ברייתא דמלה"מ היה טבעת לכל קרש באמצע הקרש למעלה וכן למטה שעברו בו הבריחים, ולברייתא דמדות היו שתי טבעות למעלה ושתים למטה נתונים לרחבו של קרש חצי חלק מכאן וחלק באמצע נמצא בין טבעת לטבעת מדה שוה, ר"ל חצי אמה בין טבעת לטבעת, וזה תליא במ"ש בפרשת אחרי (סי' כ"ג) ששם הרבים הבא על שני נושאים או שני נשואים יש פלוגתא דתנאי אם מפרשים אחד על כ"א או שנים על כ"א, ופה שאמר טבעותיהם בתים לבריחים, תלוי בפלוגתא זו אם שתי טבעות לכ"א או טבעת א', ועוד י"ל ששניהם ס"ל ששם הרבים הבא על שנים מפרשינן שנים לכ"א וכמ"ד ולבני אהרן תעשה כתנות שתי כתנות לכל אחד רק משום דבעשיה כתיב ואת טבעותם עשה זהב בלשון יחיד, ומר מדייק הכתוב בצוואה טבעותיהם שתי טבעות ומר מדייק הכתוב בעשיה טבעותם, וכבר בארתי בפסוק כ"ד שגם ברייתא דמלה"מ אזדא גם כמ"ד שתי טבעות לכ"א, ובברייתא דמ"ה ויצף את הבריחים זהב כיצד היה עושה מביא שתי שפיפיות של זהב ארכה של כל אחת אמה ומחצה ונתנה בחללו של קרש מקום שנותנים שם את הבריחים, וזה מיירי בבריח התיכון, וכן מבואר בברייתא דמדות (רמז תכ"ג), ושם (רמז ת"כ) שכן היה גם בשאר בריחים כמ"ש רש"י, ואמר בברייתא דמלה"מ בתים לבריחים מקום שהבריח נכנס, נראה שדקדקו ממה שלא אמר ואת הקרשים ואת הבריחים תצפה זהב, וע"כ פי' שלא צפה הבריחים עצמם רק ואת טבעותיהם תעשה זהב, וכן תעשה זהב בתים לבריחים, ר"ל סביב המקום שהבריחים נכנסים ועל ידי כן וצפית את הבריחים זהב כשתשימם בתוך בתיהם יהיו מצופים זהב:
(לא) "ועשית פרוכת". לשון מחיצה ובלשון חכמים פרגוד, ומ"ש מעשה חושב התבאר [למעלה כ"ו א'] ובילקוט פקודי (רמז תכ"ד) שהיה בו גם זהב והוא דעת ר' יוסי שס"ל שגם ביריעות היה חוט של זהב נוסף בהם:
(לב) "ונתתה אותה על ארבעה עמודי שטים". ממ"ש שיתן אותם על אדני כסף, וצורת האדן ידענו שהיה ארכו אמה ורחבו ג' רביע אמה, ידענו שכן היה ארך ורוחב העמוד כדי שיתלה הפרוכת עליו בשוה ויגיע עד לארץ, ומ"ש וויהם זהב הם אונקליות קבועים בעמודים, ואמר בברייתא דמלה"מ שעשו ארבעה חוברין בראש הפרוכת [פי' לולאות] שעל ידם תלו אותם בהווים, ומסתברא ששני עמודים עמדו אצל הקרשים בצפון ובדרום, ושנים האמצעים היו לא רחוקים מהם כדי שישאר באמצע מקום להכניס בו הארון ואת בדיו, ולר' יוסי שהבאתי למעלה [כו ה] נתלה הפרוכת בצד מזרח העמודים, ולרבנן נתלה בצד מערב העמודים:
(לג) "ונתתה את הפרכת תחת הקרסים". שהיה בסוף עשרים מן פתח המשכן, ופירש"י שנתן את הפרוכת ארכה [שהוא השתי] עשר אמות לרוחב המשכן ורחב [שהוא הערב] עשר אמות בגבהן של קרשים, וי"ל שכן היו הכרובים עשוים בארך הפרוכת. והבאת, הנה בעשיה אמר בפ' פקודי (סימן מ') ששם העדות בארון ונתן עליו את הכפורת ואח"כ הביא את הארון אל המשכן וישם את פרוכת המסך, מפני שכן אמר לו בצווי (שם ג') ושמת שם את ארון העדות וסכות על הארון את הפרוכת, ומשמע שיתן העדות והכפורת טרם יכניסנו, ולפ"ז צ"ל שמה שהקדים ונתת את הפרוכת בא להשלים מעשה הפרוכת וצרכו, ויפרש שמה שתתלה הפרוכת הוא לתכלית שתבדיל בין הקדש ובין קה"ק, ובמה יהיה שם קדש קדשים שזה יהיה ע"י שתתן שם את הכפורת ששם יועד לו לדבר עמו. לכן צריך פרוכת ופרגוד שיהיה מקום מיוחד לדברות:
(לה) "ושמת את השלחן". יצוה שני דברים: א) שיקדים שימת השלחן קודם לשימת המנורה וכמ"ש בפרשת פקודי בצוואה [פסוק ד'] ובעשיה [פסוק כ"ב כ"ד] שהקדים את השלחן אל המנורה, עוד צוה שהמנורה תהיה תימנה והשלחן על צלע צפון, כי צד צפון מתעורר תחלה כמ"ש (שה"ש ד') עורי צפון ובואי תימן, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, ולכן לא אמר בקיצור ושמת את השלחן וכו' על צלע צפון ואת המנורה וכו' על צלע תימנה, ואמרו ביומא (דף ל"ג ע"ב) שלחן בצפון משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה ומנורה בדרום משוך מן הכותל שתי אמות ומחצה, וכ"ה בברייתא דמדות ודמלאכת המשכן, ושם אמר שמן השלחן והמנורה לפרוכת היה חמש אמות, עוד אמר שמן המנורה לשלחן היה חמש אמות [ר"ל עם המנורה והשלחן]. ואמר ביומא שם מזבח ממוצע ועומד באמצע ומשוך כלפי חוץ קמעא, ובירושלמי [פ"ו דשקלים] מזבח הזהב היה נתון בתוך הבית וחולק את הבית מתוכה ולפנים משוך קמעא כלפי צפון, ומשמע שחולק על ש"ס שלנו בתרתי, שלהבבלי היה באמצע ההיכל ולהירושלמי היה משוך כלפי צפון, וכן לש"ס שלנו משוך קמעא ולהירושלמי נמשך שתי אמות וטפח, וי"ל דברייתא דירושלמי כר' יוסי ביומא (דף נ"א ע"ב) דפתחא בצפון קאי, וכיון שדייק בצווי מזבח הזהב ונתתה אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות, צריך שיהיה מכוון נגד הארון שעמד באמצע, וצריך שלא יפסוק דבר בינו לפרוכת לכן עמד בין שלחן למנורה, וכן צריך שיתקרב נגד הפתח, שזה נשמע מדיוק הכפל לפני הפרוכת וכו' לפני הכפורת וכו' לכן משך קמעא לצד צפון לקרבו נגד הפתח, וש"ס שלנו כרבנן ביומא שהיו שתי פרוכות אחת פרופה מן הצפון ואחת מן הדרום, ולא היה פתח מכוון, לכן אמר שעמד באמצע, אבל מ"ש בש"ס משוך קמעא הוא לאו דוקא, שכן בברייתא דמדות שמזבח הזהב היה נתון בסוף עשר אמות חולק את הבית עשר אמות למזרח ועשר למערב חמשה לצפון וחמשה לדרום, ופי' עשר למערב עם המזבח, וכן אמר שם דחמש אמות מן השלחן למזבח [פי' עם מדת השלחן והמזבח], וכן הוא בברייתא דמלה"מ, והוסיף שמן מזבח הזהב עד קרשים שבמזרח עשר אמות, ושהיה חולק את הבית לשני חלקים, לפ"ז היה רחוק מן השלחן שתי אמות וטפח, וכן בבית שלמה שהיה עשרה שלחנות ועמדו בשתי שורות מזרח ומערב רחוקים מן הפרוכת חמש אמות ושלחן של משה שתי אמות סך הכל י"ז אמות, וכשתוציא מדת המזבח ה' טפחים נשאר שתי אמות וטפח, וז"ש בברייתא דמלה"מ [פ"ד] כשם שהיו מונחים באהל מועד כך היו מונחים בבית עולמים:
(לו) "ועשית מסך". וילון כנגד הפתח, שפרוכת הוא פרגוד הניתן לפני חדרי מלך להבדיל בינו לבין העם ונופל על קה"ק ששם הכבוד, ומסך מלשון סכך נופל על כל וילון המכסה את הפתח, ומדת המסך כמדת הפרוכת עשר על עשר:
(לז) "ועשית למסך חמשה עמודי שטים". עובי כל עמוד אמה על אמה כמ"ש בילקוט (רמז תכ"ב) ושנים החיצונים היו עומדים במקצוע בשוה להקרשים, כמו שמבואר מדברי התוס' בזבחים (דף ס') שלא היו גפופים לפתח א"מ שהיה פרוץ במלואו, ומקום הווים תלוי בפלוגתת ר' יוסי ורבנן שהבאתי למעלה (פסוק ו') שלרבנן היו הווים בפנים לצד המערב והמסך היה מבפנים, ולר"י שסובר שארך המשכן ל"א אמה היו הווים קבועים מבחוץ והפרוכת תלוי בחוץ ואמה של עובי העמודים נחשב אל המשכן, ולמ"ד שהיו הווים בפנים, צ"ל שהווין של עמודי המקצוע היו קבועים בזוית העמוד הפונה לצד חלל שבין העמודים, כי בצד מערב היו דבוקים אל הקרשים וא"א לקבוע שם ווין, ובל"ז צ"ל שתלו המסך בזוית העמוד, אחר שלא היה רחבו רק עשר בצמצום, ואם היה רוחב החלל שבין עמוד לעמוד שוה היו רחוקים זה מזה אמה ושלש רבעים ולא היה אפשר להכניס לשם את הארון ובדיו, וכפ"ז נראה שלא היו שוים רק חלל אחד היה רחב יותר: