מלבי"ם על שמואל א ל

<< · מלבי"ם · על שמואל א · ל · >>

(א) השאלות (א) מדוע לא שרפו יתר המקומות רק את צקלג?: "אל נגב". כולל נגב הכרתי ונגד צקלג (כמ"ש בפסוק יד): "ויכו את צקלג". יען שדוד הכה בהם תמיד (כנ"ל כז) ולכן שרפוה, וההכאה היא על כבישת העיר והריסתה:

(ב) "וישבו וכו'". והיה בהשגחת ה' "שלא המיתו איש". וגוף הדבר היה בהשגחה שיהיה דוד מחוייב ללחום על הצלת נפשות ביתו ויפטר מלכת לעזור לישראל נגד הפלשתים:

(ה) השאלות (ה) מ"ש ושתי נשי דוד אין מקומו פה רק בפסוק ב':

"ושתי". אחר שספר שבכו תחלה, יספר איך דוד בבטחונו התעוררה בו רוח גבורה, ואומר הגם כי שתי נשיו נשבו, ויותר מזה כי:

(ו) השאלות (ו) מדוע רצו לסקלו, מה עשה? והלא הלך ע"פ פקודת אכיש והיה מוכרח: "ותצר לו מאד כי אמרו העם לסקלו". על שלא הניח קצת מהם לשמור העיר, בכ"ז התחזק בה' אשר משחו:

(ח) "ארדוף". ר"ל אני "ארדוף" בכל אופן ושאלתי הוא {צ|האשיגנו}}. והשיב "רדוף כי תשיג", ולא תהיה פעולה בטלה "וגם תציל", ואתה מחויב לרדוף:

(ט) השאלות (ט - י) מ"ש והנותרים עמדו, ויעמדו מאתים איש, הוא כפל מבואר. וגם הסדר משובש, וכן היה צ"ל ויבואו עד נחל הבשור ויעמדו מאתים וכו', וירדוף דוד וארבע מאות איש:

"והנותרים עמדו". מבואר (דה"א יב) כי באו אל צקלג עוד גבורים רבים מבנימין ומנשה אל דוד, בין בהיותו עצור מפני שאול (שם א), בין בבואו עם פלשתים על שאול למלחמה ולא עזרום (שם יט), בענין שהיו אנשיו אז יותר משש מאות שהיה אתו מכבר. ואלה עמדו בצקלג ולא יצאו לרדוף, כי לא שבו נשיהם ובניהם שלא היו שם, ועז"א "והנותרים" "עמדו", ר"ל היותר על שש מאות שנותרו ולא היו לבז מן הגדוד "עמדו" בצקלג:

(י) "וירדוף". אמנם מן נחל הבשור והלאה לא רדפו רק ארבע מאות, כי שם עמדו מאתים אשר פגרו ונלאו מרדוף עוד, ומ"ש "ויעמדו" היינו שלא שבו לביתם, רק עמדו שם בפקודת דוד לשמור הכלים שהונחו שם להקל הטורח:

(יא) "ויתנו" וכו' "וישקהו מים". ידוע שמי שאחזו בולמוס אין לתת לו מים הרבה בפעם אחת פן יצבה בטנו, רק וישקוהו מעט מעט כפי הרפואה:

(יב) "ויתנו לו פלח דבלה". כמ"ש (יומא פג א) מי שאחזו בולמוס מאכילים אותו מיני מתיקה עד שתשוב רוחו:

(יג) "למי". הם ב' שאלות, א] "למי" אתה שייך, ב] "אי מזה" מקום אתה. והשיב נגד שאלה ב' "מצרי אנכי", ונגד שאלה א', "עבד לאיש עמלקי". ואיני בורח, רק "ויעזבני אדוני". ולא שעזבני מפני איזה חטא, רק מפני "כי חליתי":

(טו) ""אם תמיתני"". יען לא ידע אם הם מבעלי ברית עמלק או מאויביהם. על צד הב' אמר ""אם תמיתני"", ועל צד הא' אמר "אם תסגירני ביד אדוני":

(טז) "והנם נטושים". ר"ל שלא עלה על לבם להשמר עוד, והיה לו ע"ז שני סימנים, א] "שהיו נטושים", לא כגדוד בעת שעדיין מורא האויב עליהם שעומדים ביחד ומעמידים שומרים סביב. ב] "שאוכלים וחוגגים", כגדוד ששב בטח מן המלחמה ואין פחד האויב עליו:

(יז) "ויכם". לא התחיל להכות בהם באותו יום (כי היו מתי מספר לנגד המון רב), רק המתין עד יום מחרת, וז"ש "למחרתם". והתחיל להכות בהם "בנשף", שהוא טרם האיר היום, ועי"ז החריד המחנה והיה יכול להכותם אח"כ "עד הערב". ועי"כ "לא נמלט מהם רק ארבע מאות", שנמלטו מפני שהיה להם שני מעלות, א] "נער", שהיו "נער"ים קלי המרוץ ורב כח. ב) "אשר רכבו על הגמלים", ועי"כ "וינוסו", אבל זקנים הרוכבים ונערים רגלים לא נמלטו:

(יח) "ויצל". ספר בכלל שהציל את הכל, ר"ל האנשים והטף, וביחוד "שתי נשי דוד הציל" הוא בעצמו בידיו, לכן כפל השם שנית "הציל דוד", ר"ל בעצמו, כי יתר העם הציל באמצעות אנשיו:

(יט) "ולא נעדר". א] הגופים, מן הקטן וכו', ב] הרכוש, ועז"א "ומ"שלל"". והנה בהרכוש היה שני מינים, א] מה שעדיין לא חלקוהו האויבים ביניהם איש לו, וזה נקרא "שלל", שהוא מה שנשאר במלחמה טרם יתחלק או יתבוזז מאנשי הצבא. ב] מה שבזזו האויבים איש לו, שעז"א "וכל אשר לקחו להם". כ"ז "השיב דוד":

(כ) השאלות (כ) מ"ש ויקח דוד וכו', נהגו לפני המקנה ההוא, אין לו הבנה. ולמי אמרו זה שלל דוד? ולאיזה צורך?:

"ויקח דוד". מספר שלא נהגו בו כמי שמציל את שלו מיד בוזז, שכל אחד לוקח בחזרה את שלו (כי באמת כבר היה אחר יאוש, והמציל מן הגייס במקום שלא היה אפשר להציל והיה יאוש בעלים הרי הוא שלו), ואחר שכולם התיאשו מקנינם היה זה אצלם כאילו שללו שלל שלא היה שלהם מעולם, שכל השלל מיוחס אל המלך, ולכן "לקח דוד את כל" "הצאן והבקר" (והיינו מה שמצאו אצלם משלל נגב הכרתי ויהודה, שזה שייך אל המלך), "נהגו" אותו "לפני המקנה ההוא", ר"ל לפני המקנה הנ"ל בכתוב הקודם שהשיבו מה שלקחו מצקלג (שע"ז ירמוז במלת ההוא). "ויאמרו" על כולם "זה שלל דוד", הודיעו כי התיאשו ממקנה קנינם וכבר יצא מרשותם, והוא עתה של דוד המציל, שיעשה בו כחפצו, וזה עשו לכבוד דוד שיחלק בין אנשי המלחמה כמלך המחלק שלל למחנהו:

(כא) "ויגש דוד את העם". ר"ל שנגש אליהם באהבה (ועז"א מלת את, שמורה שקרב אותם אליו דרך חבה), להראות כי אין בלבו עליהם על שלא הלכו עמו: "וישאל להם" "לשלום". יען נחלשו בדרך שאל על שלום גופם ובריאותם:

(כב) "ויען כל איש רע". אחרי ראו כי אין בדעתו להענישם, השיבו הלא מהראוי הוא כי "יען אשר לא הלכו עמי" נעניש אותם "ולא נתן להם" (לא לבד מן הבז הכללי) כי גם "מן השלל אשר הצלנו" שהוא שלל צקלג, הגם שהיה תחלה קנין כספם, לא ניתן להם ממנו "רק איש את אשתו ואת בניו" (שזה לא קנו השבאים שאין קנין לעכו"ם בישראל), אבל מן הרכוש לא ניתן להם מאומה, כי לעצמנו הצלנו כדין המציל מן הגייס (וקראם "איש רע ובליעל", שמצד שהעיזו לדבר נגד דוד, היה פורקי עול עשרה, ומצד שרעה עינים באחיהם היו רעים):

(כג) השאלות (כג) מ"ש את אשר נתן ה' לנו אינה טענה מספקת, כי הלא ישיבו ה' נתן לנו להולכי המלחמה לא לאלה שישבו על הכלים ולא הלכו: "ויאמר להם דוד לא תעשה כן אחי". השיב להם בחכמה וביושר ובענות צדק, אמר להם דעו כי מה שאמרתם היה נכון אם היה ההצלה בכח ידינו ואם ידינו עשו לנו את החיל, אבל "לא כן אחי", אנחנו לא עשינו מאומה, רק ה' הוא הלוחם והמנצח והמציל והנותן לנו. וזה משלשה צדדים, א] בהתחלה, "אשר נתן ה' לנו", כי הקנין ממנו נתן לנו. ב] באמצע, {צ|וישמור אתנו}}, בל יכלהו השולל. ג] בסוף, "ויתן את הגדוד הבא עלינו בידינו". ואחר שהכל נעשה ע"י ה' ואנחנו לא בחיל ולא בכח, כי אם בזכות וצדקה זכינו אל שלחם ה' בעדנו ויתן לנו את השלל, א"כ הסברה נותנת בהפך, כי אלה שישבו על הכלים ולא רדפו אחר האויב, מגודל בטחונם בישועת ה' שיציל את שלהם בלא שום רדיפה הלא זכותם גדול יותר מאלה שרדפו ולא בטחו באופן זה, ובודאי אחר שהיושבים על הכלים לא לבד שלא התיאשו כדבריכם כי בטחו בה', כי נהפוך הוא שבזכותם כי רב עשה ה' לנו כל זאת, א"כ:

(כד) השאלות (כד) מ"ש ומי ישמע הוא שפת יתר. מ"ש כחלק ההולך וכחלק היושב אינו כפי כללי הלשון, שיש להשוות הבלתי נודע אל הנודע, והיל"ל בהפך כחלק היושב וכו' וכחלק ההולך, שירצה שהיושב על הכלים יקח חלק כמו ההולך, ואיך אמר בהפך שההולך למלחמה יקח חלק כמו היושב על הכלים: "ומי ישמע לכם לדבר הזה". שהוא הפך האמת והפך הצדק, שהלא לפי דבריכם שמי שגרם הנצחון יקח את הכל, ראוי בהפך שהיושבים על הכלים יקחו את הכל כי הם בזכותם גרמו הנצחון, ובהפך אני מורה, "כי כחלק ההולך למלחמה וכחלק היושבים על הכלים", ר"ל שההולך למלחמה, הגם שכפי הסברה הם זכותם מעט, בכל זה יקחו חלק בשוה עם היושב על הכלים שזכותם רב מאד והם עקר הגורמים את הנצוח, עד שמה שתקחו אתם חלק שוה הוא הרבותא והחידוש:

(כה) השאלות (כה) משמע שחק זה לא היה בין העמים, וכן בין ישראל לא התפשט עד הנה, ומדוע קבע דוד החק הזה?: "ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחק ומשפט ישראל". ר"ל כי הנימוס שחוקקים בין העמים אשר אין לו טעם נקרא חק, והדבר שיש לו טעם שכלי נקרא משפט. והנה תקנה זאת שהיושב על הכלים יקח חלק בשוה עם ההולך למלחמה, הוא לפי שטחיותו חק לא משפט, אחר שהוא נעדר הטעם, אולם דוד שבאר טעמו של זה החוק, שיסודו בנוי על מה שמלחמת ישראל ונצחונם אינו ע"י כחם וגבורתם רק ע"י זכותם בהשגחת ה' הלוחם בעדם, עד שכפי זה אין הבדל בין הלוחם ובין היושב על הכלים ומתפלל, הוא שם זה "למשפט" ג"כ "בישראל", שאצל ישראל הוא משפט שכלי לא חק לבד. וחז"ל אמרו בב"ר (מג, ט) א"ר יודן והלאה אין כתיב כאן, אלא ומעלה, שלמד דבר זה מאברהם אבינו שנאמר (בראשית יד, כד) בלעדי רק אשר אכלו הנערים וכו'. ר"ל כי יש גדר בין "והלאה" ובין "ומעלה" הנאמר על הזמן, שכ"מ שאומר "ומעלה" חושב הזמן הקודם עם הזמן המתאחר בבחינת המספר, כמו ואם מבן חמש שנים ומעלה, ואם מבן ששים ומעלה (ויקרא כז, ז), שכל שנה שאחר ששים הוא למעלה במספר נגד המספר שקודם ששים, משא"כ כשאומר והלאה לא ידבר בבחינת צירוף המספר הקודם. וכפי זה לא היה ראוי שיאמר פה ומעלה רק והלאה, ובזה דרשו שהביט ג"כ בבחינת הזמן העבר שכבר היה חק זה לאברהם שהחליט כי חלק האנשים אשר הלכו אתו (שהוא ההולך למלחמה) וחלק ענר אשכל וממרא שהם ישבו על הכלים, הם יקחו חלקם בשוה. ובאר ג"כ הטעם הזה, במ"ש (בראשית יד, כב - כג) הרימותי ידי אל ה', ר"ל ידי הנוצחות הרימותי אל ה' כי הוא הלוחם והוא המנצח, ולכן אם מחוט ועד שרוך נעל וכו', כי שלך הוא ולא זכיתי בו בכח ידי. ומטעם זה יסד כי ענר אשכל וממרא יחלקו עם הנערים:

(כו) השאלות (כו) מדוע לא שלח מהשלל בשום פעם רק היום הזה?:

"וישלח מהשלל". אחר שבזזו בנגב יהודה ונגב כלב רצה להחזיר הגזלה, ואגב שלח ברכה לכל המקומות לזכרון הנס: