מלבי"ם על שמואל א יט

<< · מלבי"ם · על שמואל א · יט · >>

(א) "וידבר". אחר שרצה להרגו בשוגג בחניתו, וע"י חרב פלשתים, ולא עלתה בידו, רצה להרגו בדעת ע"י שלוחיו. אבל יונתן חפץ בדוד וגלה הדבר לדוד:

(ב) השאלות (ב) למה ישמר בבקר דוקא?:

"מבקש". תחבולות: "השמר נא בבקר". כי רצה להרגו בעודו על מטתו ואין כלי זיינו בידו, כמ"ש (פסוק יב): "בסתר". במקום סתר שלא יודע לאיש, וגם במקום ההוא "תחבא" בפני העוברים:

(ג) השאלות (ג) מ"ש אדבר בך סותר אל הכלל אשר בידינו שכל דבור שאחריו ב' הוא לרעה: "ואני אצא" וכו' "בשדה". כדי שאם תצטרך לברוח תברח תיכף: "ואני אדבר בך". (דע שכל דבור שבא אחריו קישור הב' מורה על שמדבר רע על חברו, כמו ותדבר מרים במשה (במדבר יב, א), כי דברנו בה' ובך (שם כא, ז). ובארנו זה היטב במק"א). ר"ל אני אדבר עליך רע ואראה אם יסכים אבי, ועי"ז יודע לי האמת אשר בלבבו, כמו שיתבאר:

(ד) "וידבר יהונתן בדוד". ר"ל שהתחיל הדבור בגנאי, למשל התחיל לאמר כי דוד הוא איש מפקיר את חייו ומחרף נפשו למות בחנם, שזה אין ראוי לאיש ישר, ודבר זה היה "טוב" "אל שאול אביו", ר"ל שהוטב בעיניו. ואחר שפתח בגנות סבב הדבר "ויאמר אליו" א"כ "אל יחטא המלך בעבדו בדוד", אחר שהוא איש מסכן נפשו בעבורך תמיד, הגם שזה דבר רע מצד עצמו למסור א"ע לסכנות והוא חטא נגד עצמו, עכ"פ לא חטא לך, ובהפך "מעשיו טוב לך מאד", כזאת וכזאת יעשה למסור נפשו כאחד המופקרים, וזה טוב לך ולא יגיע לך מזה נזק אך תועלת:

(ה) "וישם". הוסיף לאמר, גם במה ששם "נפשו בכפו ויך את הפלשתי", שזה צמח ג"כ ממה שהוא בלתי חש על חייו, ונמהר ללכת למקום סכנה, עכ"פ נצמח מזה תכלית טוב, א] לכלל ישראל, וז"ש "ויעש ה'" וכו' "לכל ישראל". ב] לך, "ראית ותשמח". הוסיף לאמר, וגם אם הוא בלתי נכון לפניך, בכ"ז "למה תחטא בדם נקי להמית" וכו' "חנם", אחר שאין לו משפט מות. לפ"ז מתוך גנותו בא ללמוד עליו זכות ולהסיר משטמה:

(ו - ז) "וישמע" וכו' "ויהי לפניו כאתמול שלשום". ולא היה במחשבתו להמיתו:

(ח) "ותוסף המלחמה". הנ"ל שנסבבה ע"י שכרת מאה ערלות פלשתים:

(ט) "ותהי" וכו'. ועי"כ התחדשה אצלו היראה שנית, הגם שנשבע בל ימיתהו: "והוא בביתו יושב". ר"ל שהיה עתה ב' הבדלים מן הפעם הראשון שרצה להכותו בחניתו (כנ"ל יח, י), א] ששם בא החנית לידו בעת שהיה דוד מנגן מכבר, כמ"ש שם ודוד מנגן וכו' והחנית ביד שאול, ודוד לא הרגיש בו, אבל עתה היה החנית תחלה בידו ואח"כ ודוד מנגן, והרגיש דוד להשמר מפניו. ב] ששם כתיב ויטל שאול את החנית ויאמר אכה בדוד ובקיר, שרצה להכותו בערמה ע"י שהטיל החנית הנה והנה שיראה כשוגג, u1488 אבל עתה:

(י) "ויבקש שאול להכות בחנית". במתכוין, "בדוד ובקיר". ודוד ראה "ויפטר מפניו", ר"ל שהלך לביתו: "ויך את החנית בקיר". תחת דוד (משא"כ בפעם הא' שנסב מפניו טרם הכה):

(יא) השאלות (יא) למה לא שלח להרגו תיכף? ולמה שלח אח"כ מלאכים לקחת את דוד ולא שהראשונים ימיתוהו בעצמם?:

"וישלח שאול מלאכים". עי"כ מצא עליו עלילה לדונו כדין מורד במלכות על שנפטר ממנו בלא רשותו, ולמען יהיה לו כסות עינים שהרג בדין שלח תחלה מלאכים לשמרו, והיה בזה תחבולה גדולה, שאם ימיתהו תיכף ע"י המלאכים יאמרו כי הרגו בלא דין ומשפט, ואם לא היה שולח לשמרו רק היה שולח להביאו בבקר, היו אומרים הלא לא ברח מפני המלך כי הלא ישב בביתו ולא נס בלילה. ולכן שלח לשמרו כל הלילה למען יאמר כי לכן לא ברח מביתו כי עכבוהו השומרים, וגם חשב אולי יעמוד נגד השומרים ויהיה דמו בראשו:

(יג) "ותקח מיכל". כדי שתאמר להמלאכים כי חולה הוא ויתעכב הדבר וימצא עת להתרחק:

(יד) "וישלח". כי פקודת הראשונים לא היתה רק לשמרו, וגם חשב אם ירצו לקחתו יעמוד נגדם ומצד זה יתחייב מיתה בדין:

(טו) "לראות את דוד". שאם אינו חולה הוא מורד במה שעשה עצמו חולה, ואם חולה הוא באמת יעליל עליו כי לכן לא ברח כי חליו עכבו, ובין כך וכך אמר "העלו אותו במטה אלי להמיתו":

(יז) "למה ככה". שאל אותה שתי שאלות, א] על ששלחה אותו בעד החלון, וע"ז תוכל להתנצל שברח מעצמו. ב] שאל "למה ככה" רמיתני בהתרפים, שעי"כ היה לו עת להתרחק, ומזה נודע כי "ותשלחי את איבי" בעד החלון, וע"י שרמיתיני בהתרפים "וימלט: ותאמר" וכו' "הוא אמר אלי". ר"ל אמרה שברח מעצמו, והוא צוה לה "שלחני למה אמיתך", ר"ל שתעשה התחבולה מהרמיה עם התרפים שעי"כ תשלחני בל ירדפו אחרי, ואם לא תעשה זאת "אמיתך" לעת מצוא, ויראתי מלשנות פקודתו:

(יח) השאלות (יח) למה אמר ג' פעמים שדוד נס וברח, פסוק י' וי"ב וי"ח?:

"ודוד ברח וימלט". ר"ל ע"י העכובים האלה נמלט לגמרי (בפ' י' אמר ודוד נס וימלט, ר"ל מבית שאול. ובפסוק י"ב וילך ויברח וימלט, ר"ל מיד השומרים. ופה אמר שנמלט לגמרי. ויש הבדל בין ניסה ובריחה, שהנס הוא אם רודפים אחריו, או שהסכנה קרובה, וזה היה בהיותו אצל שאול. ואח"כ לא היה הסכנה הגדולה כ"כ, כתב ויברח):

(כ) השאלות (כ) מדוע אמר עומד נצב, כפל?:

"וירא את להקת הנביאים". פי' קהלת הנביאים כולם (והם מן השרשים המתהפכים, כמו כבש כשב, שמלה שלמה. ויש הבדל בין להקת נביאים ובין חבל נביאים (למעלה י, ה), שחבל הוא קצת מן הקהלה וחלק מהם): "ושמואל עומד נצב עליהם". מבואר אצלי שיש הבדל בלשון בין עמידה ובין התיצבות, שעמידה הוא רק הפך הישיבה או השכיבה וההליכה, אבל ההתיצבות הוא העמידה שצריכה כח וחיזוק להיות נשאר על עמדו, כמו לפני גדול, לפני בעל ריבו, ובא גם כן על הממונה ומשגיח על דבר, כמו (רות ב, ה) לנערו הנצב על הקוצרים. והנה כל הנביאים בעת חול עליהם הנבואה נפלו על פניהם ואיבריהם מתמוטטים מרוב החרדה, לבד שמואל היה גדול במעלתו בשני ענינים, א] "עומד" על עמדו, לא נופל על פניו. ב] "נצב עליהם", ומשפיע עליהם שפע הנבואה, הוא היה המקור שממנו שאבו, הוא היה הנר שממנו הודלקו נפשותיהם באור האלהי הגדול. והשפע הגדולה הזאת שהיתה שלימה, בין מצד המשפיע, שהיה עומד כנ"ל. בין מצד המקבלים שהיה להקת הנביאים כולמו, שלפי רוב הקהל האלהיים התרבה הקדושה וההארה. בין מצד הקשר שבין המשפיע והמקבלים, שהיה "נצב עליהם", וממשיך מן המקור אל פלגיו. עי"כ הודלקו גם הניצוצות הטמונות בנפשות מלאכי שאול ויתנבאו גם המה (במדרגה קטנה, שזה גדר מתנבא בהתפעל כנ"ל סי' י"ח), ועי"כ לא פנו עוד אל אזהרת שאול לקחת את דוד:

(כב) השאלות (כב) למה הלך הרמתה u1493 וכבר ידע שהוא בניות? וכן מדוע שאל בבור הגדול? ולמה אמר על כן יאמרו הגם שאול בנביאים, ולמעלה (סי' י) אמר שאמרו זה מפני נבואתו הראשונה? ועוד הגם הלא מלאכי שאול נבאו עתה ומדוע לא התפלאו עליהם?:

"וילך גם הוא הרמתה". תחלה לא היה בדעתו ללכת לניות, כי חשב ששמואל ישוב בתוך כך הרמתה אל ביתו, וגם אין כבוד לפניו לבקש את דוד במקום הרואה, ורצה ללכת לרמה בחשבו שהנביא יבוא לקראתו. אולם כבואו עד בור הגדול שהיה באם הדרך בין רמה ובין ניות, חזר מדעתו, ושאל "איפה שמואל ודוד", אם ברמה או בניות:

(כג) "וילך שם". ר"ל שם גמר בדעתו שלא ללכת לרמה רק לניות: "ותהי עליו". ומאז שכיון דרכו אל מקום שמואל כבר חל עליו השפע מרחוק. ואמר הטעם, "גם הוא", ר"ל מצד שגם הוא מצד עצמו היה מוכן על השפע הזאת מכבר, שכבר התנבא פעם א', לכן נמשך אליו המעין מרחוק מה שלא היה זה אצל מלאכי שאול שלא התנבאו עד (בואו) [בואם] לפני שמואל:

(כד) "ויפשט". ועת בא לפני שמואל גבר עליו השפע מאד עד פשט בגדי מלכות, כי כשל כח הגוף משאתם עת לבשה נפשו מלכות אלהים: "ויתנבא גם הוא לפני שמואל". במעלה יותר ממה שהתנבא בדרך, וזאת שנית שנפל ערום על פניו כל היום והלילה כי לא סר הרוח ממנו, מה שלא היה כן למלאכיו שהתנבאו רק לפרקים כברק הנוצץ ומתכסה: "על כן יאמרו". ר"ל בזה התחזק שנית המשל שהושם בפי כולם על כל המתנבא בלא הכנה, לאמר עליו "הגם שאול בנביאים" (כנ"ל ס' י), כי הגם שגם מלאכי שאול נבאו, אחר שהיה זה רק שעה קטנה ורק לפני שמואל לא היה למשל, משא"כ שאול שנבא זמן ארוך יום ולילה וגם טרם הגיע אל הנביא, לכן רק הוא היה למשל לא זולתו: