מלבי"ם על שופטים יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על שופטים · יג · >>


<< · מלבי"ם על שופטים · יג · >>

פסוק ב

עקרה ולא ילדה:    כי יצוייר עקרה אשר כבר ילדה בטרם שנעשית עקרה גם יצוייר שלא ילדה מסבה אחרת, ולכן כפל דבריו.

פסוק ד

ועתה השמרי נא:    מדברים הגורמים היזק בטבע לאשה הרה, וחוץ מזה אל תשתי וכו' ומ"ש כל טמא פי' דברים האסורים לנזיר.

פסוק ה

כי הנך הרה:    דומה כאילו הנך הרה עתה עד שצריכה את להשמר תיכף.

וחז"ל (מד"ר נשא) אמרו שהיה שכבת זרע במעיה ברגע שדבר עמה המלאך קלטה, וזה שאמר תחלה והרית בעתיד ואח"כ אמר כי הנך הרה בזו הרגע ולכן אמר ויולדת בחולם, מורכב מן ההוה והעבר המהופך, שכבר הוכנה ללדת.

פסוק ו

איש האלהים בא אלי:    כי היתה מסופקת אם הוא איש או מלאך, רצה לומר מצד היותו מלובש בחומר הוא איש האלהים ומצד יראתו הוא כמלאך וזה שאמר כמראה מלאך כו' מצד שהוא נורא מאד.

ולא שאלתיהו אי מזה הוא כו':    כי היה המנהג לשאול על מקומו, והמשיב היה מגיד את שמו, כמו שאמר ויאמר לו מיכה מאין תבא ויאמר לוי אנכי.

פסוק ז

(ז-יג) למה לא ספרה שא"ל הנה את עקרה, וכן מ"ש מורה לא יעלה על ראשו, וכן מ"ש והוא יחל להושיע את ישראל, ולמה בא המלאך אל האשה ולא אל מנוח עצמו, ולמה בקש מנוח שיבא שנית ויורה משפט הנער הלא כבר הורהו משפטו והמלאך לא הוסיף דבר בפעם השני עמ"ש בפעם הראשון:

ויאמר לי הנך הרה:    ומ"ש לה "את עקרה" לא הגידה מפני השלום (ויקרא רבה צו פט). וכן לא ספרה מ"ש מורה לא יעלה על ראשו שזה נכלל במ"ש כי נזיר אלהים יהיה וכן לא אמרה מ"ש והוא יחל להושיע, כי אחר שהפלשתים משלו אז יראה פן יתודע הדבר ויהרגו את הנולד, והוסיפה עד יום מותו והמלאך לא אמר זה בפירוש כי ידע שלפני מותו יחלל נזירותו.

פסוק ח

ויורנו מה נעשה לנער היולד:    רצה לומר שהמלאך לא באר רק הנהגת האשה ולא למד אותם הנהגת הילד (בפרט שהיא לא ספרה לו מ"ש מורה לא יעלה על ראשו) ולכן בקש שיבא שנית להורות הנהגת הילד בפרט שהיא נזירות חדשה (כי נזירות שמשון משונה בדיניו שמטמא למתים והכביד שערו אינו מקיל בתער).

פסוק יב

עתה יבא דבריך מה יהיה משפט הנער:    רצה לומר בפעם הראשון הגדת משפט האשה והנהגתה: עתה תורנו, א) משפט הנער איך יתנהג, ב) ומעשהו שאחר שיעדת אותו טרם נולד בודאי יעשה גדולות הודיענו מעשהו וגבורותיו.

פסוק יג

מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר:    רצה לומר זה דבר שאין צריך להודיע לך מה משפט הנער, כי תשאל מאת יודעי דת ודין ויורוך הלכות נזירותו (ולכן אמרו מנוח עם הארץ היה) ולא באתי רק להזהיר את האשה שזה דבר חדש.

והטעם שלא בא המלאך אל מנוח פי' מהרי"א מפני שהיא היתה מוכנת יותר ממנו אל ראיית המלאך, ויש לומר מפני שנזירת שמשון אינו דבר הנידר ואינו בשאלה כי היה ע"י המלאך ואם היה ע"פ האב היה דבר הנידר כי האב מדיר את בנו בנזיר והיה דינו משונה.

פסוק טו

נעצרה נא אותך:    באשר לא ידע אם הוא נביא או מלאך, אמר אם נביא אתה נעצרה אותך לסעוד אצלנו. ואם מלאך אתה נעשה לפניך גדי עזים לקרבן:

פסוק טז

והשיב אם תעצרני לסעודה לא אוכל, ואם תעשה עולה לה' תעלנה כי זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. ובאר כי מנוח נסתפק ולא ידע בברור שהוא מלאך ה'. ולכן הסתפק בדבריו אם יעצרהו לסעודה או יקריב קרבן.

פסוק יז

ויאמר מנוח כו' מי שמך:    רצה לומר מנוח שחשב שהוא נביא אלהים, חשב שא"א שהנביא יטריח א"ע ללכת ולנבאות רק אם מקַווה שכר בצע כסף או מאכל, או שמקַווה כבוד שבבוא דבריו יחזיקו אותו לנביא, ואחר שרצה לזמנו לסעודה ולא רצה לאכול, חשב עדיין שעשה זה בעבור כבוד, וזה א"א אם לא יודיע שמו שאז כאשר תתקיים נבואתו יפרסמו שהוא הצופה והנביא, וזה שאמר: מי שמך כדי שבעת יבא דברך ותתקיים נבואתך וכבדנוך.

פסוק יח

ויאמר כו' למה זה תשאל לשמי:    אני איני מבקש כבוד ותפארת מן האדם, כי מלאך אני. וגם שמי פלאי לא ידעוהו שוכני חומר, וגם כיון כי שם המלאך הוא לפי שליחותו והוא נשלח ברגע זו לעשות פלאות, כמו שאמר: ומפליא לעשות, והיה עתה שמו פלאי.

וחז"ל ברבה נשא פירשו שהיה שמו פלאי ע"ש הנזירות דכתיב כי יפליא לנדור נדר.

פסוק יט

ויקח:    אז הקריב לה' כמו שאמר לה' תעלנה, וזה שאמר ויעל על הצור לה' ומפליא לעשות המלאך עשה פלאים שהוריד אש על המזבח והם ראו זאת בעיניהם.

פסוק כ

ויעל כו' בלהב המזבח:    וגם זה ראו בעיניהם, ומבואר כי ראיית המלאך בעת הסתלקותו הוא ענין יותר גדול ממה שיראו אותו בעודו מלובש בלבוש גשמי, כי בעת יפשט הלבוש אשר התגלם בו וישוב אל ענינו הרוחני א"א שיראהו עין בשר וכמו שאמר: אם תראה אותי לוקח מאתך יהי לך כן כי בעת לקיחתו מן הגשם לא יראהו אלישע אם לא בהיות פי שנים ברוחו, ועל זה אמר: מות נמות כי אלהים ראינו.

פסוק כא

ולא יסף עוד מלאך ה' להראה כו' אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא:    כי עד עתה היה עוד קצת ספק אצלו אולי הוא איש מופת מפליא לעשות והיה מקוה שירד על המזבח וישוב אליהם, אבל אחר שנעלם מעיניהם ידעו שהוא מלאך ושב אל מקומו.

פסוק כב

ויאמר כו' מות נמות:    כבר בארתי טעם יראתו זאת למעלה (ו' כב) אצל גדעון.

פסוק כג

ותאמר לו אשתו:    א"ל ג' טעמים: א) לו חפץ ה' להמיתנו לא לקח מידנו עולה ומנחה. שזה אות הרצון והאהבה לא אות הכעס והעונש. ב) ולא הראנו את כל אלה הנפלאות, הלמתים יעשה פלא, ג) וכעת לא השמיענו בשורה כזאת שבהכרח אחיה ואלד בן.

פסוק כה

לפעמו:    שחל עליו רוח גבורה כפעם בפעם, במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול, כי מצאנו צרעה ואשתאול בנחלת יהודה (יהושע טו לג) ובנחלת דן (שם יט מב) באר שזה היה בנחלת דן.