מלבי"ם על שופטים יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על שופטים · יא · >>


<< · מלבי"ם על שופטים · יא · >>

פסוק א

ויולד גלעד את יפתח:    רצה לומר בכ"ז ידעו הכל שגלעד ילדו כי יחדה אליו לפילגש.

פסוק ב

ותלד אשת גלעד:    שהיתה לו בחופה וקדושין.

ויאמרו לו לא תנחל:    והיה זה שלא כדין, א) כי בן פילגש יורש נחלה עם יתר הבנים, ב) מה שגרשו את יפתח מן העיר שזה חמס מבואר.

פסוק ג

ויברח:    וזה מורה שרצו להורגו עד שהוכרח לברוח, ושזקני העיר לא עשו משפט.

פסוק ד

ויהי מימים:    שהעשק הזה נמשך ימים רבים עד שלחמו בני עמון.

פסוק ה

ויהי כאשר נלחמו:    רצה לומר לא מצד היושר החזירו את יפתח, רק מצד שהוצרכו אליו.


פסוק ו

(ו-יא) בפסוק וא"ו אמרו לקצין ובפסוק חי"ת אמרו לראש? תחלה אמרו ונלחמה ואח"כ ונלחמתי? מה הטענה הלא אתם שנאתם אותי וכי בעבור זה לא יבקשו עזרתו אם יקוו ממנו תוחלת, ומה השיבו לכן עתה וכו' איך נמשך זה מהקודם? מ"ש אנכי אהיה לכם לראש מה חדש בזה הלא כבר התרצו לזה ומה השיבו כדברך כן נעשה והלא גם הם כן דברו אליו? עד עתה התנו שאם ילחם וינצח אז יהיה לראש, ואיך שמו אותו תיכף לראש טרם נצח וטרם לחם?:

לכה והייתה לנו לקצין:    יש הבדל בין ראש וקצין, הקצין הוא העומד בקצה המחנה מחמת חשיבותו ומעלתו בגבורה, או בעושר או בחכמה הגם שאינו ראש ומושל עליהם, כמו שמלה לכה קצין תהיה לנו, והנה הם לא דברו אתו תחלה על שכרו אחרי המלחמה, רק על עתה, אמרו שיהיה הוא בקציהם מצד חשיבותו כי הוא גבור מכולם, ולכן אמרו ונלחמה בבני עמון בלשון רבים. כי הקצין אינו הראש שתתיחס המעשה אליו לבדו כי במלחמה כולם שוים עמו, רק הוא עומד בקציהם.

פסוק ז

ויאמר יפתח:    השיב להם איך תאמרו שאני אהיה לקצין מפני חשיבותי, כאילו לא קראתם אותי מפני הצורך רק מפני החשיבות ומפני אהבתכם אותי, הלא אתם שנאתם אותי, וגם ותגרשוני מבית אבי כי הייתי שפל ונבזה אצלכם, זאת שנית שאם הייתם באים אלי בעת שלוה הייתי מוחל על העבר, אבל אתם באתם אלי עתה רק כאשר צר לכם, באופן שלא הניעכם הנה החרטה על העבר, ולא אהבה וחשיבות, רק ההכרח, ולמה אלך לעזר אתכם חנם בלא בצע, כאילו ברית אהבה בינינו מה שאינו כן.

פסוק ח

ויאמרו כו' לכן עתה שבנו אליך:    רצה לומר אמת כדברך כי מקדם שנאנו אותך והרעונו לך, אבל לכן עתה שבנו אליך באופן שלא תלך בעבור אהבה ובעבורנו רק תקח משכורתך, שע"י שוהלכת עמנו ונלחמת כי אתה תהיה הלוחם והנצחון יקרא על שמך ומזה יחויב שאחר שתנצח והיית לנו לראש כדין המנצח במלחמה והמציל את העם שאף אם הוא מפחותי העם יושם לראש ומושל.

פסוק ט

ויאמר יפתח:    השיב להם, הנה בזה עדן לא הראיתם לי אות אהבה וסימן חרטה על העבר ויתראה כאילו אני הולך עם אויבי לעזור להם בעד משכורת, כי מה שהבטחתם שאחר המלחמה והנצחון תשימוני לראש, זה דבר שאינו תלוי בהסכמתכם שזה יהיה ממילא, שאם משיבים אתם אותי וכו' ונתן ה' אותם לפני אנכי אהיה לכם לראש מעצמי על כרחכם, כדין הנוצח. ומה תבטיחו לי אתם?

וכוונתו מבוארת שהיה חפץ שישימו אותו לראש תיכף, עד שתיכף בלכתו לא ילך כקצין רק כראש, וכמו שאמר אל מלך בני עמון מה לי ולך כי באת אלי להלחם בארצי שזה אמר מצד שהיה כבר המושל ואדוני הארץ.

פסוק י

ויאמרו וכו' כדברך כן נעשה:    רצה לומר שישימוהו לראש תיכף בבואו לגלעד.

פסוק יא

וזה שאמר וילך וכו' וישימו כו' עליהם לראש ולקצין:    שבחרוהו תכף לראש, וגם לקצין מפני מעלתו, וידבר יפתח את כל דבריו לפני ה' כו', התנה עמהם משפטי הראשית עד כמה תגיע ממשלתו, כמו שדבר שמואל להם את משפטי המלוכה עת המליך את שאול.

פסוק יב

מה לי ולך:    כי מלחמה שתתהוה בין שני מלכים (אם תהיה כפי נמוסי המלכים לא בדרך עשק) יש לה בהכרח איזה עילה, כמו מריבה או טענה וכדומה, ולרוב יוכלו להתפשר ביניהם בטוב טרם נשקה המלחמה, ושאל שיודיעהו סבת המלחמה, ומה רוצה ממנו.

פסוק יג

ויאמר מלך בני עמון כו' כי לקח ישראל את ארצי כו':    הודיע לו שיש לו טענה על הארץ שהיתה למואב בימי קדם טרם שכבשה סיחון ורוצה שישובו הערים אל בעליהם הראשונים (וכפי הנראה היה מלך בני עמון מושל אז גם על ארץ מואב) וטען בעד מואב שלקחו ארצו וגם שמה שלקחו מסיחון היה גם מבני עמו. כמו שאמר (יהושע יב) סיחון וכו' מערוער וכו' גבול בני עמון ושם (יג כה) ויהי להם הגבול יעזר וכו' וחצי ארץ בני עמון:

פסוק טו-יח

כה אמר יפתח:    טען ארבעה טענות:

  • א) שישראל לא לקח מארץ מואב ובני עמון מאומה (כי הוא אין לו טענה רק אם היו לוקחים מידו בלי אמצעי (ונהפוך הוא שעת שלחו מלאכים אל מלך מואב ואל מלך אדום ולא אבו לעזבם לעבור גבולם (הגם שהיה בזה עילה למלחמה) הסבו את ארצם ולא באו בגבול מואב כי ארנון היה גבול מואב בימים ההם:

פסוק יט-כב

  • (טענה ב) הארצות שהזכיר כבשו מסיחון שהיו אז תחת ממשלתו, וגם זה לא היה שלא כדין עד שיוכל לטעון עליהם, כי בעת שלח מלאכים גם על סיחון, החל סיחון לתגר בם מלחמה, ולא הספיק לו מה שלא הניחם לעבור בארצו, רק ולא האמין סיחון את ישראל עבר בגבלו, רצה לומר שלא הניחם אף ללכת בגבול ארצו ולסבבה כמו שסבבו ארץ אדום ומואב כי לא האמין להם, ולכן אסף את עמו וילחם בם, באופן שהוא התחיל במלחמה וה' נתנו ביד ישראל ולקחו את ארצו שהיא ארץ האמורי, לא ארץ מואב כי הארצות האלה היו אז לאמורי.

פסוק כג-כד

  • (טענה ג) ועתה ה' אלהי ישראל הוריש וכו', רצה לומר הלא מלחמת ישראל בעת ההיא היה ענין אלהי וכל העמים ידעו זאת כי ה' הורישם ואם ה' שכל הארץ שלו הוריש את האמורי איך אתה תירשנו?!

הלא את אשר יורישך כמוש וכו':    ומה לך לדבר שהוא מפלאי אלהים והשגחתו.

פסוק כה-כו

  • (טענה ד) ועתה הטוב טוב אתה וכו':    הלא בלק היה מלך בעת ההיא והחריש וכן אחריו היו מלכים רבים וכבר עברו שלוש מאות שנה וישראל יושבים ומחזיקים בארץ ואתם החרשתם וזו חזקה גדולה ויש עמה טענה, וכן מהרי"א דרך דרך זה בכתובים האלה.

פסוק כז

ואנכי לא חטאתי לך:    רצה לומר אחר שאין לך טענה על הארץ לא יצויר סבה למלחמה רק אם א' חטא נגד חברו בכבודו וכדומה וזה לא היה כי לא חטאתי, וא"כ אתה עשה אתי רעה להלחם בי הוא דבר רע נגד חוקי המלכים ונמוסי המדינות, ואם אין בינינו מוכיח ישפט ה' השופט וכו':

פסוק כט

ויעבר את הגלעד:    כבר אמר שמלך בני עמון חנה בגלעד, וכפ"ז הי' מחכמת יפתח שעבר בגלעד מן הצד דרך מצפה גלעד אל ארץ בני עמון, שבעוד שמלך בני עמון עם מחנהו עמדו בגלעד היה נקל לכבוש מדינת בני עמון ולהכות מכה גדולה בערי בני עמון ועי"כ נכנעו כי הוצרכו לשוב להגן על עריהם.

פסוק לא

והיה לה':    פי' או שיהיה לה' אם הוא בלתי ראוי לקרבן, או אם הוא ראוי לקרבן והעליתוהו עולה, רד"ק:

פסוק לד

ורק היא יחידה:    ויען כי יקרא יחיד גם אם יש לומר בנים אחרים שאינם חשובים אצלו כ"כ כמו בני פילגשים כמו שאמר ביצחק את בנך את יחידך הגם שהיה לו ישמעאל, לכן אמר רק היא יחידה, ומפרש אין לו ממנו, רצה לומר לא נולד מיפתח בן או בת:

פסוק לה

(לה-מ) למה לא הלך להתיר לו את נדרו, והלא יש לומר פתח וחרטה? וכי נשתכח מאתם דין התרת נדרים? ובשגם כפי הדין אינו נדר כלל שהאדם אינו ראוי לעולה:

אהה בתי:    נראה פי' שרצה להתחרט ולשאול על הנדר כיון שיש לו פתח חרטה וזה שאמר: אהה בתי וכי הכרע הכרעתיני או את היית בעוכרי ואיך אעשה לך הדבר הזה ואנכי פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב אתמהה? הלא הנדרים לה' נתרים בפתח וחרטה ואינם דומים כדברים שמבטיחים לבני אדם שמוכרחים לקיים הבטחתם, כי הנודר לה' יש לו התרה.

פסוק לו

ותאמר אליו:    השיבה לו שאין דבר זה דומה לשאר נדרים שע"י חרטה דמעיקרא החכם עוקר הנדר מעיקרו אבל אתה אין לך חרטה דמעיקרא רק חרטה דהשתא, אחרי אשר עשה לך ה' נקמות מאויבך שע"י הנדר נצחת את אויביך וא"א שיהיה לך חרטה על גוף הנדר מעיקרא. וזה גרם טעות ליפתח שלא הלך אצל החכמים לשאול על נדרו כי באמת היא טענת הבל שגם חרטה דהשתא מועיל לעקור על כל פנים את הנדר מכאן ולהבא.

פסוק לז

ואבכה על בתולי:    שהתיחדה ופרשה א"ע בל תנשא לאיש רק תעבד את ה' וזה שאמר...

פסוק לט

ויעש לה את נדרו כו' והיא לא ידעה איש:    בזה עשה לה נדרה במה שלא ידעה איש ונשארה צרורה עגונה עד מותה, והיה זה מצוה לפי דעתו. ודעת חז"ל שהעלה עולה ממש.

פסוק מ

לתנות בארבעה ימים:    הלכו לדבר ולספר אתה ואח"כ שבה אל התבודדותה, ולחז"ל לתנות לקונן קינות על מיתתה.