מלבי"ם על שופטים ג

פסוק א

ואלה הגוים: עתה חושב בפרטות הגוים שהניח ה' לנסות את ישראל אשר לא ידעו מלחמות כנען ולא ראו אותם בעיניהם.

פסוק ב

רק: רצה לומר ותכלית הנסיון היה שני ענינים: א) רק למען ידעו הדורות הבאים אשר הם יהיו מוכרחים ללמוד מלחמה ותכסיסי קרב, אשר הדורות אשר היו לפנים לא ידעו מזה, כי הכנענים גורשו מפניהם ע"י ה' בנס, ובזה יכירו כח הנס ומה שגרמו במעשיהם אשר לא טובים, כמו שאמר אלהים באזנינו שמענו וכו' פועל פעלת בימיהם וכו', כי לא בחרבם ירשו ארץ וכו', ומלת רק רצה לומר על תכלית זה הניחם. ולכן הניח.

פסוק ג

חמשת סרני פלשתים וכו': שמהם כבשו בני יהודה עזה ועקרון ואשקלון אחר מות יהושע ומהם שלא כבשו והיו צריכים ללחום עמהם.

פסוק ד

ויהיו: והתכלית השני היה לנסות בם את ישראל לדעת הישמעו את מצות ה' לבל יתחתנו עמהם, ובל יעבדו את אלהיהם.

פסוק ה

ובני ישראל: לא עמדו בשני הנסיונות האלה, עם הא' שילמדו מלחמה לא לחמו עמהם רק ישבו בקרבם וכרתו עמהם ברית, ועם הב' בל יתחתנו.

פסוק ו

ויקחו את בנותיהם וכו' וגם עבדו את אלהיהם: (ודברי קרובים בזה לדברי מהרי"א בכל המאמר):

פסוק ז

ויעשו: הנה עד הנה הציע הקדמה כוללת לכל ספורי הספר מה שנעשה מן אחרי מות יהושע עד כל ימי השופטים, ועתה שב לספר הפרטים, ענין כל שופט ושופט והנעשה בימיו, יאמר כי בני ישראל החלו לעשות הרע בעיני ה', עד ששכחוהו ועד שעבדו את הבעלים. ועי"כ...

פסוק ח

ויחר אף ה' כו' וימכרם ביד כושן: (כמו שאמר למעלה ב' מן פסוק יא עד טז). ואח"כ...

פסוק ט

ויזעקו כו' ויקם ה' מושיע: כמו שאמר שם מן פסוק יז והלאה.

פסוק י-יא

ותהי עליו רוח ה': א) רוח משפט וגבורה לשפוט את ישראל ולהשיבם אל דרכי ה', ב) וע"י ששבו אל משפטי ה' אמת יצא למלחמה וה' עזרו, ולא לבד עתה, רק ותעז ידו בהחלט. עד -

ששקטה הארץ ארבעים שנה וזה במדרגה שאמר למעלה (ב' יח) והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט. וימת וכו'.

פסוק יב

ויוסיפו לעשות הרע: וכמש"ש והיה במות השופט ישובו והשחיתו, ויחזק ה' את עגלון כו' על כי עשו את הרע רצה לומר שעגלון היה חלוש מצד עצמו, ובדרך הטבע היו הם מתגברים עליו רק ע"י שעשו הרע חזקו ה' עד שנצח אותם ע"י השגחת ה', וכמו שאמר שם טו בכל אשר יצאו יד ה' היתה בם לרעה. וגם ע"י שעשו הרע נתחזק כי בזה הסית את שכניהם להתעולל בם, באמרו אלהים עזבם ולא יצא עוד בצבאותם כי מרו בו. ושעל ידי זה...

פסוק יג-יד

ויאסוף אליו את בני עמון וכו': ותחלה הכה אותם במלחמה, ואח"כ לקח מאתם עיר התמרים, שיריחו היה אסור לבנותה ובנו עיר אצלה ולא רצו לקראה בשם יריחו שזה גם כן אסור וקראוהו בשם עיר התמרים ע"ש התמרים שגדלו בה, וחיאל בית האלי נענש על שבנה את יריחו במקומה הראשון וקראה בשם יריחו.

ואח"כ ויעבדו והיו לו למס.

פסוק טו

ויזעקו וכו' ויקם להם מושיע: כמו שאמר בהקדמה (למעלה ב' יז) והנה עתניאל שפטם גם בעניני הדת לכן כתוב ומושיע לב"י ויושיעם, ואהוד רק הצילם מצר לכן כתוב להם מושיע, כי לא צלחה עליו רוח ה' כעל עתניאל רק ע"י שהיה אטר יד וכו' רצה לומר: א) ע"י שהיה אטר היה יכול להסתיר החרב בצד ימין ולא הרגישו בו כי אין דרך לאחוז החרב בצד ימין, ב) מצד ששלחו בידו מנחה מצא מקום לבא אל המלך, ומפרש ע"י שהיה אטר.

פסוק טז

עשה לו חרב משני פיות שתדקור היטב וגמד ארכה בל תתראה.

ויחגר כו' על ירך ימינו: כי שמש בשמאלו, וע"י ששלחו בידו מנחה.

פסוק יז

ויקרב וכו': ומ"ש ועגלון איש בריא הוא הוצעה לפסוק כב, (שהיה איש שמן, כמו עשרה בקר בריאים):

פסוק יח

וישלח: הלך ללוותם, ועשה זה, א) בל יהיו גם הם בסכנה, ב) בל ירגישו בו אחר שהלך וחזר כאילו שכח דבר.

פסוק יט

ויצאו: עגלון היה בפרוזדור, ומשם יצאו האנשים, ויען שאין דרך שיתקרב איש אל המלך נכנס עגלון להחדר הפנימי, וזה שאמר –

פסוק כ-כא

והוא ישב וכו' לבדו: רצה לומר מובדל בפני עצמו, ואהוד בא והתקרב אליו ואמר: דבר אלהים לי אליך ויקם, ובעודו טרוד בקימה וישלח אהוד וכו'.

פסוק כב

כי לא שלף בל יטנפו בגדיו: ויצא הפרשדונה וע"י הסרחון טעו עבדיו שמסיך את רגליו,

(ויש מפרשים: הפרשדונה - שיצא למקום שעומדים הפרשים. אבל ממ"ש ויצא אהוד המסדרונה מבואר שויצא הראשונה אינו על אהוד וכן ת"י, והמלה מורכבת פרש שדונה.

פסוק כג

ונעל דלתות החדר הפנימי וע"י שלא היה איש בחיצון, חשבו שהמלך נעל הדלת (ופירוש ונעל במנעול, והמסדרונה - היינו אכסדרה שלפני הבית):

פסוק כד

ועבדיו באו אל הפרוזדור: אך מסיך כמו מסך בציר"י, סוכך רגליו.

וכן הוא במשנה: כל המסיך רגליו טעון טבילה.

פסוק כה

ויחילו עד בוש: יש הבדל בין מתמהמה, בושש, אחר, התמהמה הוא הפך החש, שהוא בלתי ממהר וזריז רק מתעכב, והבושש הוא אם מתעכב יותר מן הראוי, והמאחר הוא המאחר זמן קבוע ובוש מנחי העי"ן משתתף עם בושש מן הכפולים, והנה תחלה המתינו עד התמהמהם, כי חשבו שמסיך את רגליו ודרך להתמהמה ולהתעכב, אבל אח"כ שהחלו עד בושש יותר משיעור הראוי ואז פתחו במפתח. אבל...

פסוק כו

ואהוד נמלט כבר עד התמהמהם: שהוא שיעור שיתמהמהו כשיעור הראוי ולא חשב שיתבוששו יותר משיעור הראוי, ומהר להימלט בעוד שיתמהמהו כשיעור הראוי.

פסוק כח

ולא נתנו איש לעבר: שמואב היה ביריחו עיר התמרים בעבר הירדן מזה.

פסוק ל

ותכנע מואב ביום ההוא: לא היתה התשועה כל ימיו רק ביום ההוא לבד (כמו שאמר דבורה בשירתה בימי שמגר חדלו ארחות) רק היה תשועה מועטת שלא יהיו עוד עבדים.

פסוק לא

ואחריו היה שמגר כו' ויושע גם הוא: וכ"ז תשועה מועטת, באופן שבעת ההיא היה כצד הראשון שאמר בהקדמת הספר (ב' יז) וגם אל שופטיהם לא שמעו שלכן לא כתיב בו וישפוט את ישראל (כנ"ל טו).