מלבי"ם על עמוס א א
<< | מלבי"ם על עמוס • פרק א' • פסוק א' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
דִּבְרֵ֣י עָמ֔וֹס אֲשֶׁר־הָיָ֥ה בַנֹּקְדִ֖ים מִתְּק֑וֹעַ אֲשֶׁר֩ חָזָ֨ה עַל־יִשְׂרָאֵ֜ל בִּימֵ֣י ׀ עֻזִּיָּ֣ה מֶלֶךְ־יְהוּדָ֗ה וּבִימֵ֞י יָרׇבְעָ֤ם בֶּן־יוֹאָשׁ֙ מֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֔ל שְׁנָתַ֖יִם לִפְנֵ֥י הָרָֽעַשׁ׃
"דברי עמוס אשר היה בנוקדים", הרי"א השיג בכאן על המורה (פל"ב ח"ב) שהניח יסוד מוסד שא"א שתחול הנבואה רק על האדם המוכן אליה, אם בהכנה טבעיית כפי מזג גופו ומוחו וכח דמיונו, ואם בלימוד החכמות וטוב המדות, ואמר מהרי"א שדעת זה בנוי על דברי הפילוסוף שהנבואה היא דבר טבעיי מגעת לאדם כשאר הצורות הטבעיות שלא יחולו בנושאיהם כי אם אחרי ההכנות הראויות אליהם, ואין זה דעת תורתנו כי אין הנבואה דבר טבעיי ואין ההכנה צריכה אליה, כי הנבואה דבר נסיי בהכרח, כי כל כח משיג יש לו יחוס שמור ומוגבל עם הדבר המושג אליו, ונפש האדם אין לה יחוס ולא ערך על הסידור האלהי שתקבלהו בדרך טבעיי אם לא בדרך נס, וא"כ ההכנות הטבעיות מהמזג וכן לימוד החכמות אינם תנאי אל הנבואה, והלא עמוס עם היותו בנוקדי הצאן (כי בעל הצאן נקרא נוקד) והיה בנוקדים, ר"ל משרת אצל הנוקדים ולא למד חכמה ולא היה לו כבוד ועושר ומכ"מ התנבא. ולדעתי יש בזה הבדל בין הנביא המנבא לצורך עצמו ושלימותו ובין הנביא שהוא שליח לצורך הכלל, כי שינבא ה' את האדם הבלתי מוכן אל הנבואה הוא כבריאת יש מאין, וזאת לא יעשה ה' רק לצורך גדול, כי כל הנסים שעשה ה' היו בריאת יש מיש ע"י המרת הצורות כמו שבארתי במק"א, ולכן לא יבחר ה' להשפיע רוח נבואה על איש רק בהיותו מזומן לה שאז יוסיף ברכתו בההכנה הנמצאת בו ביתר שאת ויתר עז להשלימו, כמ"ש אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, אבל בעת שיצטרך ה' לשלוח נביא אל הדור ולא ימצא איש המוכן לזה בטבעו מלידה ומבטן ומהריון וע"י הכנתו, יבחר את אשר יקרב אליו מצד צדקתו ויגדל הנס, ומזה המין היה נבואת עמוס שלא נבא לצורך עצמו רק לצורך הכלל, שהגם שכבר נבאו עוד שלשה נביאים באותו פרק, רצה ה' ששני נביאים ינבאו ביחוד לעשרת השבטים והם הושע ועמוס ושנים ינבאו ליהודה והם מיכה וישעיה, ורצה ששני אלה יהיו מעשרת השבטים הושע היה משבט ראובן ועמוס היה מתקוע שהוא בחלק אשר ולא מצא אז מוכן ממנו בערך יתר העם, ואחר שהוצרך לשלחו בשליחות כולל הוסיף ברכה ושפע קדש על ההכנה המעטה שמצא בו וישפוך את רוחו עליו. ומה שטען הרי"א על שלא תמצא הנבואה באו"ה ולא בישראל אחר החורבן, הגם שא"א שלא ימצא איש מוכן לזה. אינו טענה, שממה שכתב הרמב"ם שא"א שינבא רק המוכן לנבואה, לא נוכל להוליד שכל המוכן לנבואה מוכרח שינבא, כי גם חלות הנבואה על המוכן תלוי ברצון אלהי, כי גם המוכן לנבואה אינו מוכן לזה כדברים המחוייבים בטבע, כי גם נבואת המוכן הוא נס ופלא, רק שאינו נס גדול כ"כ כנבואת הבלתי מוכן, כמו שהנס שישלח ה' ברכה בזרע הארץ לעשות בשנה אחת תבואה לשלש השנים אינו נס גדול כ"כ כנס אלישע שמעט השמן שבאסוך ימלא כל הכלים. והנה מ"ש אשר חזה על ישראל הקשה מהרי"א והלא נבא גם על יהודה ועל כמה אומות? ולמה זכר מן הרעש? ולמה התחיל הנבואה ויאמר ה' מציון ישאג ואח"כ אמר כה אמר ה' ואין זה מסגנון המליצה?. ולדעתי מ"ש ויאמר ה' מציון ישאג, נמשך לתוארי עמוס. שר"ל הוא עמוס אשר חזה על ישראל ויאמר כי ה' מציון ישאג. כי באשר עמוס לא היה מוכן לנבואה ולא היה מוחזק בעיני העם לנביא אם מצד עצמו אשר היה בנוקדים רועה צאן ובולס שקמים, ואם מצד מקומו בהיותו מתקוע ששם לא היו בני הנביאים ולא נביא שיסמוך אותו ויעיד עליו שהוא נביא אמת בכ"ז נתחזק לנביא אמת ע"י שנבא שנתים לפני הרעש ויאמר בנבואתו שה' מציון ישאג. שהוא על הרעש שיהיה מציון, וכן נבא אז על עצירת גשמים שיהיה בעת ההיא, כמ"ש ואבלו נאות הרועים, וזה נבא שנתים לפני הרעש, ונבואתו באה ונהיתה שתי שנים אחר שנתנבא, עי"כ ידעו כל ישראל כי נאמן הוא לנביא לה', (ומ"ש שנבא בימי ירבעם בן יואש בארתי בתחלת הושע, ששנתים לפני הרעש היה עוזיה נכנע תחת מלכי ישראל ונקרא המלכות ע"ש מלכות ישראל ולכן הזכיר את ירבעם עיי"ש):
ביאור המילות
"בנוקדים". מגדל הצאן נקרא נוקד. וכן ומישע מלך מואב היה נוקד, ע"ש שהצאן עשוים נקודים וברודים, או שנוקדים אותם לסימן בל יתחלפו:
מלבי"ם על עמוס · א א · >>
דף זה הוסב אוטומטית מטקסט מוקלד. יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.