התורה והמצוה ויקרא א ב (המשך)

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת ויקרא | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן יט[עריכה]

ויקרא א ב:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ג:

[א] "תקריבו"-- מלמד שהוא באה נדבת שנים.

והלא דין הוא! עולת העוף באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה;  מה עולת העוף באה נדבת שנים, אף עולת בהמה -- באה נדבת שנים.
[ב] או נלך לדרך זה:   מנחה באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה;  מה מנחה שהיא באה בנדר ונדבה אינה באה נדבת שנים, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה -- לא תבא נדבת שנים!
[ג] נראה למי דומה:   דנין דבר שכולו עולה לאשים מדבר שכולו עולה לאשים, ואל תוכיח מנחה שאין כולה לאשים!  או כלך לדרך זה:  דנים דבר שהוא באה חובת ציבור מדבר שהוא באה חובת ציבור, ואל תוכיח עולת העוף שאינה באה חובת ציבור!

ת"ל "תקריבו"-- מלמד שהיא באה בנדר ונדבה נדבת שנים.


פירוש המלבי"ם:
תקריבו: הכתוב פתח בלשון יחיד נסתר-- "אדם כי יקריב", וסיים בנוכח לרבים. וזה מסגולת הלשון במקום שידבר על הכללות על ידי שם "איש" כמו "ויחלמו חלום שניהם איש חלומו" (בראשית מ), "ויורידו איש אמתחתו" (שם מד), "ויפתחו איש אמתחתו" (שם), "כי מכרו מצרים איש שדהו" (שם מז), "לקטו ממנו איש לפי אכלו" (שמות טז), "איש לאשר באהלו תקחו" (שם) -- שהשם הנסמך אל שם "איש" בא ביחיד והפעל עצמו יבא בלשון רבים.

וחז"ל שדרשו ממלת "תקריבו" שבאה בשותפות לא הוציאו זאת מזרות הלשון, רק מצד אחר, כי המה ראו וישכילו שלא ידבר הכתוב בדרך זה רק במקום שיפול הדבר על הרבים בכלל ועל כל אחד בפני עצמו. למשל: "שימו איש חרבו על יריכו והרגו איש את אחיו" -- היה הציוי לכולם בכלל שישימו ושיהרגו, ולכל אחד בפני עצמו שיקח חרבו ביחוד ויהרג את אחיו. וכן "ושבתם איש לירושתו", דבר אל הכלל בבחינת השיבה שהיא משותפת לכולם וכל פרט בפני עצמו בבחינת שישוב לירושתו.

אבל במקום שלא יתחבר דיבור הכלל והפרט יחד אז ידבר:

  • או בלשון רבים לבד כשהציוי כללית ככל הציווים שנאמרו בלשון רבים: "ועשו להם ציצית", "ויעשו את הפסח" וכדומה
  • או ידבר בלשון יחיד אם הציווי היא פרטית-- "איש איש כי תשטה אשתו", "איש כי יפליא לנדור נדר", "ואם גאל יגאל איש ממעשרו", "איש לפי פקודיו יותן נחלתו", ודומיהם.

וכן הכללות שבא עם מלת "איש" במשפט-שולל בא תמיד בלשון יחיד: "איש ממנו את קברו לא יכלה ממך", "איש אל יותר ממנו עד בקר" -- כי בשלילה ידבר, שאף איש אחד לא יעשה כן.

ולכן במקומות שהורכבו מרבים ויחיד למדו שהדיבור מוסב אל הכלל ואל הפרט.

  • ואמר במדרש (הנדפס בסוף ס' משפטי שבועות לרה"ג) הובא ברש"י בראשית (מט כח) "איש אשר כברכתו ברך אותו" היה לו לומר? מה תלמוד לומר "ברך אותם"? לפי שנתן ליהודה גבורת אריה ולבנימין חטיפתו של זאב וכולי יכול לא כללן כולם בכל הברכות? תלמוד לומר "ברך אותם".   מבואר שבמה שכתב "אשר כברכתו" יכוין על ברכה מיוחדת לכל אחד ובמה שכתב "ברך אותם" כיון על שכלל כולם בכלל.
  • וכן בפסיקתא (פ' ז') "ויברך אותם"-- א"ר אלעזר עשה אותם יונקים זה מזה.
  • ובזה תראה מה שדרש בספרא שמיני (פ"א משנה לב) ואחרי (פרשה א משנה א) "ויקחו נדב ואביהו איש מחתתו"-- שלא נטלו עצה זה מזה, וכן דרש במד וישלח (פ' ?) על "ויקחו שמעון ולוי איש חרבו" -- וזה דריש משם היחיד: "מחתתו", "חרבו" -- שהיה כל אחד מיוחד במעשהו.
  • וכן אמר בשבת (דף צו:) "איש איש ממלאכתו אשר המה עושים"--ממלאכתו הוא עושה ואינו עושה ממלאכת חבירו.  ובפסחים (דף צא) יליף מ"איש לפי אכלו" דשוחטים את הפסח על היחיד -- שכל זה נשמע משם היחיד "מלאכתו" "אכלו".
  • ולעומת זה אומר ברבה (שלח פי"ז) "ותחגרו איש את כלי מלחמתו"-- נעשיתם כולכם אחת, שזה דרש מן הפעל שבא בלשון רבים שמורה על ההשתתפות בכוונת המעשה.
  • ובב"ר (פ' צב') "ויעמוס איש על חמורו"-- חד מנהון הוה נסיב טעונא בחדא ידיה ויהיב ליה על חמריה, ר"ל מדלא כתיב "ויעמסו" כמו שתמיד בא הפעל בלשון רבים, מבואר שלא עזרו זה לזה בהעמסה.

[ ואל תשיב הא כתיב (יהושע ד, ה) " והרימו לכם איש אבן אחת על שכמו" ואמרו בסוטה (דף לג) ובירושלמי (שם) ובמדרש במדבר רבה (פ' טז') שלא עזרו זה לזה -- דשם היו כולם משתתפים בציווי ועל כן בא הפעל בלשון רבים, ואי אפשר לכתוב לשון יחיד, ובא הרבים על השתתפות הציווי ושם היחיד "על שכמו", שכל אחד ירים בפני עצמו, והבן. ]

  • וכן דייקו חז"ל בכ"מ כמ"ש ביומא (דף נח) הניח מזרק בתוך מזרק וקבל את הדם. מהו דרך שרות בכך וכולי ת"ש דתנא דבי ר' ישמעאל "את כל כלי השרת אשר ישרתו בם בקדש" -- שני כלים ושירות אחת.   ר"ל שאם היה כתוב "ישרתו בו" היה מורה בכל אחד בפני עצמו, לא כן בשכתוב "בם" מורה שיכול לשרת בהם כאחת.

וכן גם פה שבא הכללות בלשון יחיד ורבים כאחד, מבואר שגם היחיד גם השותפים יכולים להביא עולה.  

[ ובספרא לקמן (פרק ח משנה ב) ובמנחות (דף קד) רבי אומר הרי הוא אומר "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה"-- כל הקדשים באים בשותפות, לא סלק הכתוב אלא מנחה.   ומבואר כי רבי סבירא ליה כר' יוסי הגלילי במנחות (דף עג) ובספרא (אמור פרשה ז משנה ב) שיליף מזה לכל הקרבנות. ולכן אמר לא סלק הכתוב אלא מנחה. ולימוד זה בנוי גם כן על יסוד הזה; אחר שאמר "איש איש מבית ישראל אשר יקריב..אשר יקריבו", בא לשון יחיד ולשון רבים ביחד כמו פה. ]

ודרושי הספרא הם כרבי עקיבא (שם) שאומר שם אין לי אלא עולה, לכן צריך פסוקים ודרושים על עולה ועולת העוף ומנחה שבאים בשותפות.

וחוץ מזה בארתי באילת השחר (פרק ב) שחז"ל דייקו תמיד כל מקום שכתוב לשון רבים הוא נוהג ברבים, בין בשמות בין בפעלים, עיי"ש.

ומה שאמר והלא דין הוא... רוצה לומר שמדרך המדות אי אפשר ללמוד שיבואו נדבת שנים כי מצד אחד דומה לעולת העוף ששניהם כליל לאשים והיא באה נדבת שנים, ומצד אחר דומה למנחה שבאים חובת ציבור והיא אינה באה נדבת שנים. ואחר שאין ללמדו מן הדין אם לא יכתב "תקריבו" נסמך על פשט הכתוב שבא בלשון יחיד. וכן בעולת העוף צריך ריבוי לשותפים (פרק ח משנה א) משום דנאמר בלשון יחיד. ובמנחה, הגם דנאמר בלשון יחיד, צריך מיעוט -- "קרבנו" למעט שותפים (פרק ג משנה ג) -- ביאר שם משום דיש מה הצד לרבות שותפים אף דכתיב בלשון יחיד, לכן צריך מיעוט פרטי.

סימן כ[עריכה]

ויקרא א ב:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת ויקרא נדבה פרק ג:

[ד] "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.

הלא דין הוא! מנחה באה בנדר ונדבה, ועולת בהמה באה בנדר ונדבה;  מה מנחה שהיא באה בנדר ונדבה אינה באה נדבת ציבור, אף עולת בהמה שהיא באה בנדר ונדבה -- לא תבא נדבת ציבור.
[ה] לא! אם אמרת במנחה -- שאינה באה נדבת שנים; תאמר בעולת בהמה שהוא באה נדבת שנים?!
עולת העוף תוכיח! שהיא באה נדבת שנים ואינה באה נדבת ציבור.
[ו] לא! אם אמרת בעולת העוף -- שאינה באה חובת ציבור; תאמר בעולת בהמה שהיא באה חובת ציבור?!
שלמים יוכיחו! שהן באים חובת ציבור ואינם באים נדבת ציבור; [ז] אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהיא באה חובת ציבור, לא תבא נדבת ציבור...

תלמוד לומר "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.


[ח] דין אחר:  ומה אם היחיד --שאינו מביא עולת חובה בכל יום-- מביא עולת בהמה נדבה, ציבור --שמביא עולת חובה בכל יום-- אינו דין שיביא עולת בהמה נדבה?!

לא! אם אמרת ביחיד -- שהוא מביא מנחה נדבה; תאמר בציבור שאינו מביא מנחה נדבה!
שותפין יוכיחו! שאין מביאין מנחה נדבה ומביאין עולת בהמה נדבה!
[ט] מה לשותפין שהן מביאין עולת בהמה נדבה -- שכן מביאין עולת העוף נדבה; תאמר שיביא הציבור עולת בהמה נדבה שכן אינו מביא עולת העוף נדבה!
מה לציבור שאינו מביא עולת העוף נדבה -- שכן אינו מביאהּ חובה! תאמר שלא יביא הציבור עולת בהמה נדבה שכן הוא מביאהּ חובה! והואיל והוא מביאה חובה, יביאנה נדבה!
[י] מנחה תוכיח! שהציבור מביאה חובה ואינו מביאה נדבה, אף אתה אל תתמה על עולת בהמה שאף על פי שהציבור מביאה חובה, לא יביאנה נדבה...

תלמוד לומר "קרבנכם"-- מלמד שהיא באה נדבת ציבור.


[יא] דבר אחר: "קרבנכם"-- ממקום שהיחיד מביא, משם הציבור מביאין.


פירוש המלבי"ם:
את קרבנכם: כבר בארתי (למעלה סימן יג) באורך שבכל מקום שבא שם הפעל נוסף על הפעל בא לדרוש. ובארנו שם דרכי חז"ל בזה בפרטיהם. וכן דרשו פה; ששם הפעל "את קרבנכם" מרבה נדבת ציבור.

ועוד בארנו (לקמן סימן ל) שמחוקי הלשון שלא להכפיל את השם שכבר נזכר במאמר, רק יבא תחתיו הכינוי. ובכל מקום שכפל את השם יש בו דרוש. ואחד מדרכי דרושיו שהשם השני הבא שנית אינו שם הראשון כמו שדריש (צו פרשה א מ"ו טז) "ואש המזבח תוקד בו" על מזבח הפנימי, דהוה ליה לומר "ואשו", בכינוי, ולכן פירשו שכיון על מזבח אחר.

וכן גם פה. הגם שתאמר שהיה צריך לכתוב שם הפעל, בכל זאת, אחר שכבר כתבו בתחלה "כי יקריב קרבן" היה די לרמזו בכינוי-- "תקריבוהו". ולכן פירשוהו שכיון על קרבן אחר; שתחלה דבר מנדבת היחיד ופה דבר מנדבת הציבור שעל זה אומר "קרבנכם", רוצה לומר קרבן הכלל. והוא עולת קיץ המזבח הבא מן המותרות לדעת רש"י, או עולה שהתנדבו רוב ציבור לדעת רמב"ן בפירושו.

והנה בכתוב זה יש חיוב ושלילה; כי במה שכתב "מן הבקר ומן הצאן תקריבו" הוא משפט מחייב -- שיוכל להקריב אם ירצה. ובמה שר"ל רק מן הבקר והצאן תקריבו, לא חיה [כמו שאמרו בספרא פרשה ב משנה ו) ] (כנ"ל סימן טז) הוא שלילה.  וידוע בהגיון כי מאמרים כאלה יחלקו לשני משפטים. וכן אמר בספרא: דבר אחר: ממקום שהיחיד מביא משם הציבור מביאין  רוצה לומר וכן במשפט השולל שנמצא פה שרק בקר וצאן יביא לעולה ולא חיה ומינים זולתם -- הוא נוהג גם בציבור שלא יביאו רק ממין שהיחיד מביא.

ומה שאמרו והלא דין הוא!... באר שבזולת הריבוי הייתי דן מן הסברה שלא תביא נדבת ציבור כי יתר קרבנות נדבה --שהם עולת העוף ומנחה ומשלים-- אין באים נדבת ציבור. והגם שהייתי יכול לדחות שאינו דומה למנחה שאינה באה אף נדבת שנים, ולא לעולת העוף שאינה באה חובת ציבור, עדיין הוא דומה לשלמים מכל צד ונלמדה משלמים. לכן צריך הריבוי.

עוד אומר (במשנה ח) שיש דין אחר ללמוד-- שיביאו הציבור עולת בהמה נדבה; דהא אתרבי בעולה יותר מהיחיד, שצריכים להביא עולת חובה בכל יום (ר"ל עולת התמיד). ומשיב דהא אתמעטו בנדבה מהיחיד שאין הציבור מביאים מנחה נדבה. ומשיב שמזה אין ראיה שהלא גם השותפים אין מביאים מנחת נדבה ובכל זה מביאים עולת בהמה נדבה. ומשיב (במשנה ט) דשותפים שאני דעדיף כוחם בנדבה לגבי עולת העוף אבל הציבור גרוע כחם שאין מביאים עולת העוף. ומשיב שי"ל מה שאין מביאים עולת העוף נדבה הוא מפני שאין מביאים אותה חובה, אבל עולת בהמה --שהציבור מביאין חובה-- יביאו גם נדבה. ומשיב שיש לומר מנחה תוכיח-- שמזה נראה שאף שמביאין חובה, אין הכרח שיביאו נדבה ולכן צריך קרא.