התורה והמצוה ויקרא כד י-יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן רלה[עריכה]

ויקרא כד י-יא:
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי. וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יד:

[א] "ויצא בן אשה ישראלית"-- מנין יצא? מבית דינו של משה. שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן, אמרו לו "מה טיבך ליטע בתוך מחנה דן?" אמר להן "מבנות דן אני!". אמרו לו הכתוב אומר (במדבר ב, ב) "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל". נכנס לבית דינו של משה ויצא מחויב ועמד וגדף.

"והוא בן איש מצרי"-- אף על פי שלא היו ממזרים באותו שעה הוא היה כממזר.

"בתוך בני ישראל"-- מלמד שנתגייר.

"וינצו במחנה"-- על עסקי מחנה.

"בן הישראלית ואיש הישראלי"-- זה שכנגדו.

[ב] "ויקב בן האשה הישראלית את השם"-- זה שם המפורש ששמע בסיני.


ויצא בן אשה ישראלית: פירש הר' אברהם בן עזרא שיצא מאהלו אל תוך העם, וכן כתב הרמב"ן. ויש לפרש ששיעור הכתוב ויצא בתוך בני ישראל כמו "ויצא בתוך העיר". אבל עם הדיוק, לשון זה לא בא רק על היוצא ומתהלך מאיש לאיש וממקום למקום. וגם למה יאמר דברי מותר?  ועל כן פירשו חז"ל שיצא מבית דינו של משה וזאת היתה סיבת הקללה, כי בהכרח האריך הכתוב בלשונו למען נדע הסבה למה עשה כן, וספר שהסבה היתה מפני שיצא מבית דין חייב. וענין ביאתו לבית דין היה מה שנצו במחנה וסבת הריב היה "במחנה"-- עסקי מחנה, ומה שהוא "בן הישראלית" וכמו שיתבאר.

והנה על מה שכתב מלמד שנתגייר הא קמ"ל דגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד כמוה. וחכמי צרפת אמרו שקודם מתן תורה היה משפטם לילך אחר הזכר וכאשר נולד זה לא מלו אותו כי היה מצרי בדינו אבל כשגדל נתגייר לדעתו ונימול. והרמב"ם השיב עליהם שמעת שבא אברהם אבינו ע"ה בברית יצאו ישראל מכלל בני נח, וכמו שאמרו בעשו -- ודלמא ישראל מומר שאני. ומה שכתב שנתגייר הוא שנכנס לברית מילה וטבילה והרצאת דמים בשעת מתן תורה ככל ישראל.

אמנם בספר פרשת דרכים דרוש א' וב' האריך לבאר שדבר זה עומד בספק אם יצאו קודם מתן תורה מכלל בני נח, ושגם ישראל עצמם היו מסופקים בזה כל הזמן ההוא והיה ביניהם דעות חלוקות, כי עמרם נשא דודתו מן האב שאסור לישראל ומותר לבן נח כמ"ש בסנהדרין (דף נט), ומשה הרג את המצרי מצד שעכו"ם המכה לישראל חייב מיתה כמ"ש ר"ח (שם דף נח) וזה כדין ישראל. וכן מה שאמרו אמול ואצא, סכנה הוא לולד היא מדין ישראל דכתיב בהו "וחי בהם" ולא שימות בהם כמ"ש הרא"ם (פ' שמות), עיי"ש באורך.

והנה מ"ש אף על פי שלא היו ממזרים באותו שעה הוא היה כממזר ביניהם נראה פירושו כי סתמא דספרא ר' יהודה לשיטתו דסבירא ליה עכו"ם שבא על בת ישראל הולד ממזר כמ"ש התוס' (ביבמות דף טו: ד"ה כה, ודף טז: ד"ה אמוראי) ואם היה דינם קודם מתן תורה כישראל היה ממזר גמור, רק הם נסתפקו בזה שמא דינם כבני נח. וז"ש אף על פי שלא היו ממזרים באותו שעה רוצה לומר בעת שבא המצרי עליה, בכל זאת היה כממזר מצד הספק. והנה אם היה דינם כישראל, הגם שהוא ממזר לדעת ר' יהודה, בכל זאת דינו כישראל ולא היה צריך להתגייר כי הולד כמוה, ואם היה דינם כבני נח הולד הולך אחר הזכר והיה מצרי כאביו והיה צריך להתגייר. והנה הוא רצה ליטע אהלו בתוך מחנה דן כי חשב שהוא ישראל גמור דהולד כמוה. והם דחו אותו מצד שהוא מצרי כאביו [כי באמת מ"ש איש על דגלו באותות" הפסוק הזה לא נאמר אז כמו שנבאר לקמן (סימן רלז) רק עיקר הדחיה היה שאזלינן בתר האב] ולכן נכנס לבית דין של משה דוקא כי חשב שמשה ידון אותו זכאי אחר שהרג את המצרי מפני שחשב שיש לו דין ישראל קודם מתן תורה, ובכל זאת יצא חייב כי הגם שמשה עשה כן אז, אומר במדרש שנמלך במלאכים ושראה מה שעשה בבית שבא על אשתו, ולא שהחליט כן, דהא עמרם אביו נהג בהפך. וז"ש "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי": טענתו היה שהוא בן אשה ישראלית שהולד כמוה, אבל יצא "והוא בן איש מצרי"-- שיצא חייב, שדינו לילך אחר אביו כי בבני נח הולכים אחר הזכר. ולכן "בתוך בני ישראל"-- מלמד שנתגייר אחר שיצא מבית דין ונגזר עליו שהוא מצרי הוכרח להתגייר ונכנס על ידי גרות בתוך בני ישראל. ועתה מבאר מה היה הענין שעל ידי כן נכנס לבית דין, אמר "וינצו במחנה", על עסקי מחנה, ושהריב היה שהוא טוען שהוא "בן הישראלית", ודינו כישראלי, וזה שכנגדו קרא את עצמו "איש הישראלי" כאומר --אבל אתה מצרי!-- וזה היה הסבה שנקב את השם.

ויש לפרש שעל ידי כך חרה לו, על שנהרג אביו המצרי על ידי שם המפורש שזה צודק אם היה דינם כישראל ועכו"ם שהכה לישראל חייב מיתה, לא לפי שגמרו הדין שהיה להם אז דין בני נח.

ומ"ש זה שם המפורש ששמע בסיני לפי מה שיתבאר (בסימן רלז) שהיה בפרק אחד עם המקושש, היה זה קודם מעמד הר סיני וצריך לומר ש"שמעו בסיני" רצונו לומר השם הנודע לישראל בסיני.

ויש לפרש גם כן שמ"ש מלמד שנתגייר היינו שנתגייר אחר שגדף, ובזה רצו לישב מה שלא ידע משה אם חייב מיתה, שבאמת ידע הדין, רק כיון שנתגייר אחר כך נפטר ממיתה כמ"ש בסנהדרין (דף ?) בן נח שברך את השם ואחר כך נתגייר-- פטור, אשתני מיתתו אשתני דינו. רק זה נכון אם תחלה היה לו דין בן נח אבל כיון שמשה נסתפק בזה ולא נתגייר רק מספק, נסתפק אם חייב מיתה או נפטר על ידי שנתגייר.

סימן רלו[עריכה]

ויקרא כד יא:
וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יד:

"ויקלל"-- אינו אומר "ויברך" כענין שנאמר (מלכים א כא, יג) "ברך נבות אלקים ומלך" אלא "ויקלל"-- מלמד שאין הורגים בכינוי.

[ג] אמר ר' יהושע בן קרחה, בכל יום דנים את העדים בכינוי -- "יכה יוסי את יוסי". נגמר הדין, לא היו הורגים בכינוי, אלא מוציאין את כל אדם לחוץ ושואלים את הגדול שבהם ואומרים לו "אמור מה ששמעת בפירוש!". והוא אומר. והדיינים עומדים על רגליהם וקורעים, ולא מאחים. והשני אומר "אף אני כמוהו". והשלישי אומר "אף אני כמוהו". ואין העדים צריכים לקרוע (ס"א ליקרע) שכבר קרעו משעה ששמעו.


ויקב...ויקלל:   "ויקב" פירש הראב"ע בפירוש אחד ויפרש. והנה הכתוב מסתפק תמיד בלשון א' -- "ונוקב שם אלקים" "לא תקלל". ופה כפל הלשון להודיע הגדת העדים בבית דין של משה שהיו צריכים לאמר שפי' השם ושקלל כי היה צריך לברך שם בשם. וגם דרך הכתובים להשתמש בלשון "ברכה" -- "ברך נבות", רק פה באר שהעדים לא יכלו לדבר ברמז רק לפרש בלשון שברך וכמו שמפרש במשנה ג' שכולו מועתק ממשנה דסנהדרין (דף נה:) ושם מתחיל המגדף אינו חייב עד שיפרש השם. והיה נכון לתקן גם בספרא מלמד שאינם הורגים עד שיפרש.

ובאמת בירושלמי הקשו איך אומרים לעד קלל. וביאר שהעד הזכיר השם ואמר השם שבו קלל ולא אמרו העדים הגידוף בפירוש, וכן נראה דעת הרמב"ן בספר תורת האדם. וכמ"ש הב"ח יורה דעה (סימן ש"מ) והש"ך (ס' קנפ). ודעת הרמב"ם אינו כן ועיין תוס' סנהדרין (דף ס ד"ה המלך) ומועד קטן (דף כו ד"ה ואחד שומע), ואכמ"ל.

סימן רלז[עריכה]

ויקרא כד יא-יב:
וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרשה יד:

[ד] "ויביאו אותו אל משה"-- ולא הביאו המקושש עמו.

"ושם אמו שלומית בת דברי למטה דן"-- גנאי הוא לו וגנאי לאמו וגנאי למשפחתו וגנאי לשבטו שיצא ממנו.  וכנגדו אתה אומר (שמות לח, כג) "ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן חרש וחושב"-- שבח הוא לו ושבח לאביו ושבח למשפחתו ושבח לשבטו שיצא ממנו.

[ה] "וינחהו במשמר"-- ולא הניחו המקושש עמו. ושניהם היו בפרק אחד.   ויודעים היו במקושש שהוא חייב מיתה שנאמר "מחלליה מות יומת" אבל לא היו יודעין באיזה מיתה יומת שנאמר (במדבר טו, לד) "כי לא פורש מה יעשה לו". וכאן הוא אומר "לפרוש להם על פי ה' "-- מלמד שלא היו יודעים אם חייב מיתה אם לאו.


ויביאו אותו אל משה: מבואר בכל הספר שכל מקום דכתיב מלת "אותו" בא למעט זולתו, שהיה לו לומר "ויביאוהו" בכינוי. וקבלו שהמגדף והמקושש היו בפרק אחד כמ"ש במשנה ה' ומיעט שהביאו אותו בפני עצמו. ונראה הטעם משום דאין דנים שנים ביום אחד כמ"ש בסנהדרין (דף לה ודף מו).

ומ"ש במשנה ה' וינחהו ולא הניחו המקושש עמו נראה שזה למד ממ"ש גבי מקושש (במדבר טו, לד) "ויניחו אותו במשמר" ונדרש "אותו" לבדו. ונראה הטעם מפני דחבישה דמקושש היה מן הדין וחבישה דמגדף היה הוראת שעה שכיון שלא ידעו אם חייב מיתה לא היה להם לחובשו מספק וכמ"ש בסנהדרין (דף עח:) לרבנן. לכן לא חבשוהו עם המקושש שהיה חייב מיתה בודאי.

ובספרי שלח (פסקא קיג) אמר על "ויהיו ישראל במדבר" בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא שמרו אלא שבת ראשונה ושבת שניה חללו ואם כן היה בשנה ראשונה בראש חדש אייר כי במרה ניתן להם השבת. וכן מביא בילקוט בשם ספרי זוטא שמעשה דמקושש היה בא' לחדש אייר (שהיה בשבת כמ"ש במכלתא בשלח) ואם כן גם מעשה דמגדף היה קודם מתן תורה. וצריך לומר דסבירא ליה כמאן דאמר שבמרה נצטוו על הדינים וכמ"ש בסנהדרין (דף נו:) אר"נ וכולי לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה ואם כן ידעו דיני התראה, דאי לאו כן מאי פליגי בסנהדרין (דף פ) אם מקושש הוראת שעה היה משום דלא התרו בו באיזה מיתה, וע"כ שנהג דין התראה.

והנה יקשה לר' נחמיה דיליף חבישה ממגדף וסבירא ליה דלא היה הוראת שעה והא לא אתרי ביה דהא לא ידעו כלל אם חייב מיתה והא צריך שיתיר עצמו למיתה. ומזה ראיה לדעת הרמב"ם דמגדף אינו צריך התראה. אבל לדעת הראב"ד שנראה דעתו (פרק כ מהלכות עדות הלכה ב) דסבירא ליה דצריך התראה [וכן נראה מדברי רש"י בחומש על פסוק "ונשא חטאו"] צריך לומר כמ"ש למעלה שהספק היה משום שנתגייר כנ"ל. ואם כן בעת שחטא היה חייב מיתה ממה נפשך, אם כבן נח, אם כישראל, דר' יהודה סתמא דספרא סבירא ליה בסנהדרין דאדם הראשון הוזהר על ברכת השם, ואף שבן נח אינו צריך התראה, כיון שנסתפקו אם דינו כבן נח או כישראל התרו בו ממה נפשך. [רק מה שלר"י צריך להתרות באיזה מיתה ומצד זה היה הוראת שעה כמ"ש בסנהדרין דף עח].

אולם מלשון הספרא שכתב השם במפורש ששמע בסיני וכן ממה שאמר שאמרו לו "איש על דגלו באותות", וכן הוא גם בתרגום יונתן בן עוזיאל מוקשה. וצריך לומר דהספרא יסבר שמעשה דמקושש היה אחר כך וכן כתבו התוס' בבבא בתרא (דף קיט: ד"ה אפילו קטנה) שמעשה דמקושש היה אחר מעשה מרגלים ויתר דברי הספרא מובנים ואין להאריך יותר.