התורה והמצוה ויקרא כג מ

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אמור | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן קצג[עריכה]

ויקרא כג מ:
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק טז:

[א] "ולקחתם לכם"-- ר' יהודה אומר נאמר כאן 'לקיחה' ונאמר להלן (שמות יב, כא) 'לקיחה'. מה 'לקיחה' האמורה להלן אגודה, אף כאן-- אגודה.  וחכמים אומרים אף על פי שאינו אגוד-- כשר.


ולקחתם לכם: כבר בארנו (תזריע סימן ו) שיש הבדל בין העתיד הגמור ובין העבר-המהופך-לעתיד על ידי הוי"ו. שהעבר-המהופך-לעתיד מציין השלמת הפעולה בפעם א', והעתיד הגמור יבא גם על פעולה נמשכת כמו שאמרו שדרש על "ויתן לך האלקים" ויתן ויחזור ויתן כמו שהבאנו שמה. ומזה הוציא ר' יהודה הגזירה שוה לקיחה לקיחה מאגודת אזוב, ששם אמר "משכו וקחו לכם צאן ושחטו הפסח ולקחתם אגודת אזוב". פתח בעתיד הגמור ובציווי --"משכו" "וקחו" "ושחטו"-- וחזר לדבר בעבר המהופך "ולקחתם", ולא "וקחו" מפני שהאיזוב צריך להלקח באגודה בפעם אחד, לא כל בד בד. וזה מציין בעבר-המהופך-לעתיד שמורה פעולה נגמרת בלקיחה אחת. וכן פה אמר "תחגו...ולקחתם" ולא אמר "תחוגו..וקחו" שבזה היה מציין קיחה נמשכת -- אחד אחד, אבל "ולקחתם" שהיא העבר-המהופך-לעתיד מציין לקיחה בפעם אחד כי צריכים אגודה.   וחכמים אומרים שזה רק לכתחלה משום "זה אלי ואנוהו", לא דיעבד.

וברייתא זו מובא בסוכה (דף יא ודף לג) ומנחות (דף כז).

סימן קצד[עריכה]

ויקרא כג מ:
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק טז:

[ב] "ולקחתם לכם"-- כל אחד ואחד.

"לכם"-- משלכם, ולא את הגזול.  מכאן אמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, אלא אם כן רצה נותנו מתנה לחבירו וחבירו לחבירו -- אפילו הן מאה. מעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו באים בספינה ולא נמצא לולב כי אם ביד רבן גמליאל בלבד. ונתנו רבן גמליאל מתנה לר' יהושע, ור' יהושע לר' אלעזר בן עזריה, ור' אלעזר בן עזריה לר' עקיבא. וכולם יצאו ידי חובתם.


ולקחתם לכם: כבר התבאר שמצוות שיאמרו אל הכלל בלשון יחיד נאמרו לבית דין ומצוות שנאמרו בלשון רבים נאמרו לכל אחד, כמו שאמרו "תספר לך"-- בבית דין, "וספרת לך שבע שבתות שנים"-- בבית דין, "וספרתם לכם"-- כל אחד בפני עצמו. והוא הדין "ולקחתם" -- כל אחד בפני עצמו.

וידוע שמלת "לך" הבא עם פעל "קיחה" מורה לרוב שיהיה שלו ולצרכו, ואף למאן דאמר ביומא (דף ג) ד"קח לך" ו"עשה לך" משל ציבור סבירא ליה שמשה עמד במקום הציבור. אולם במה שכתוב "ולקחתם לכם" היינו שיהיה משלכם ולא השאול והגזול. וזה רק ביום טוב ראשון.

ודברי הברייתא דפה מובא בתוספתא דסוכה (פרק ב) ובגמ' (דף מא) ושם גריס שקנאו רבן גמליאל באלף זוז ושלבסוף החזירו לרבן גמליאל, ועיי"ש.

סימן קצה[עריכה]

ויקרא כג מ:
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק טז:

[ג] "ביום"-- ולא בלילה.

"ביום הראשון"-- ואפילו בשבת.   "ביום הראשון"-- אין דוחה את השבת אלא יום הראשון בלבד. (ס"א אלא על יום טוב הראשון בלבד)


ביום הראשון: כבר התבאר (פר' צו סימן מ) שכל מקום שאמר מלת "ביום" (שהיה די לומר "בראשון") בא, או להוציא הלילה, או לדייק שיהיה דוקא באותו יום, לא ביום שלאחריו. ודרשה ראשונה דורש "ביום" ולא בלילה ודרשה שניה אתיא כר' אליעזר דסבירא ליה דמכשירי לולב דוחין את השבת והוא סבירא ליה דלילות ממועטים מן "שבעת ימים" ואייתר לדידיה "ביום" שיהיה באותו יום ולא ידחה, אף שהוא שבת. וכיון שאמר זה רק על ביום הראשון, לא ידענו שידחה שבת רק יום הראשון לבד. כן פירשוהו בגמ' סוכה (דף מד) ואין צורך למ"ש התוס' שם דמן ה"א דרש.

סימן קצו[עריכה]

ויקרא כג מ:
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק טז:

[ד] "פרי עץ"-- את שטעם עצו דומה לפריו, זה אתרוג. בן עזאי אומר "הדר"-- הדר באילנות משנה לחברתה.


פרי עץ הדר: אין ספק שבלשון הקדש נקרא עץ האתרוג בשם "הדר" כמו שנקרא עץ זית "גפן" וכדומה. וכן נשאר הקבלה מדור דור ש"הדר" היינו אתרוג. אבל אחרי שהכחישו הקראים יסודי הקבלה ולא נמצא לשם "הדר" ריע בתנ"ך על האתרוג, רק הנמצא ממנו הוא על ההידור והנָאֶה כמו "הדר זקנים הדרת מלך", יצאו חז"ל לבאר ולסמוך את קבלתם. כי אם אמר "פרי עץ" סתם, זה אי אפשר, שזה סוג כולל כל פרי עץ, ואיזה יקח?! ועל כרחך שבא הלשון במובן המדויק -- פרי הנובב מן העץ עצמו, כי כל עץ נושא פרי, היא רק הצנור אל לשד האדמה המתבשלת דרך קנוקנות העץ ומזה יתהוה הפרי, לא כן בעץ האתרוג שטעם העץ כטעם הפרי -- הפרי נעשה מן העץ עצמו, ממבחר חלבו ולחותיו, לא מן הארץ באמצעות העץ. ולפי זה מה שכתוב "הדר" מוסב על הפרי, שיקח ההדר והנאה שבמינו, וכמ"ש בגמ' הדר בעינן וליכא.

ובן עזאי דורש זה מלשון "הדר" כפי פשוטו שהוא שם העץ או העץ והפרי (כמו "תאנה" "רמון" שנקראו בשם העץ והפרי). וידוע שהשמות המשותפים דומים בצד מה כמ"ש הראב"ע שנקרא "פרד" בעבור הפרדו, שלא יוליד. ושם "ערב" מצד עירוב הצורות. וכן נקרא העץ בשם "הדר" על הדרו ויפיו, אבל מה היא הדר העץ? וכבר כתבנו בפר' קדושים (סימן לח) ש"הדר" בא על צורתו החיצונה, וכל דבר מהודר במה שהיא יופי למינו. והדר העץ היא פירותיו כמו שכתוב "כבוד הלבנון ניתן לה הדר הכרמל והשרון". וכל עץ משולל ההדר, כי אם יתבשלו פירותיו יבצרו ויאורו וילקטו פירותיו ויקחו הדרו ממנו, לבד עץ האתרוג, כליל היא בהדרו, כי פירותיו עומדים בו כל השנה. וז"ש הדר באילנות משנה לחברתה, שאין צורך לדחוק שהחליף לשון הדר בלשון דר, רק ר"ל שמצד זה נקרא "עץ הדר". ובסוכה (דף לה) עוד טעמים ורמזים וכולם שבים אל מה שכתבנו.

סימן קצז[עריכה]

ויקרא כג מ:
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק טז:

[ה] "כפות תמרים"-- ר' טרפון אומר כָּפוּת. ואם פרוד-- יכפתנו.


וכפת תמרים: הלולב נקרא "כַפּוֹת" בלשון רבים כי נקרא על שם העלים שלו ונקראים "כפות" על שהם כפופים למעלה זו לפנים מזו, אחת מונחת בחברתה. וזה בעודו רך, שאחר כך יתפרדו עליו אל הצדדין כמ"ש בגמ' (דף לב) אימא חרותא? בעינן כפות וליכא, עיי"ש. וזה שכתוב (איוב טו) "וכפתו לא רעננה" שגם העלים הלחים באִבָּם, שהם כפופים זה על זה, אינם רעננים. ולשון "כפות" על הכפיפה יפול גם על ההכרחיית-- "כפף נפשי". ולזה סבירא להו שאם היה פרוד יכפתינו, שגם זה נקרא "כפות". ו[על] זה בא שם "כף" על דבר הנכפף, שיש לו בית קיבול כמו "כפות זהב" "כף היד". ועלי הלולב העליונים כפולים לשנים וזה נקרא בתלמוד בשם "תיומת" מלשון תאומים, ונחלקו בו המפרשים, ואכמ"ל.

סימן קצח[עריכה]

ויקרא כג מ:
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק טז:

[ו] "וענף עץ עבות"-- את שענף עציו דומה לקליעה, זה הדס.


וענף עץ עבות: "עבות" הוא מענין קליעה כמו "שרשרות גבלות מעשה עבות", "וכעבות העגלה חטאה". וכן (יחזקאל ו, יג) "כל אָלה עבותה". ובסוכה (דף לב) היכי דמי עבות? אר"י והיא דקיימי תלתא תלתא טרפי בקינא (כי אין עבות פחות משלשה). ומצאנו (נחמיה ח, טו) "עלי הדס...ועלי עץ עבות" כי "הדס" כולל גם הדס שוטה ו"עץ עבות" דוקא הנעשה כקליעה. [ועיין בסוכה (דף לז) מ"ש לר"י עלי הדס לסכך צריך עיון לפי זה. ובהגהות מביא שמחק גירסא זו, עיי"ש]. וכן אם היה אומר שם "הדס" היינו פוסלים הדס מצראה שיש לו שם לווי, מה שאין כן כשאמר "עץ עבות", כמ"ש בגמ' (דף ?).

סימן קצט[עריכה]

ויקרא כג מ:
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק טז:

"וערבי נחל"-- אין לי אלא של נחל. של בעל ושל הרים מנין? תלמוד לומר "וערבי נחל".  אבא שאול אומר "ערבי נחל"-- שתים, ערבה ללולב וערבה למקדש.

[ז] ר' ישמעאל אומר "פרי עץ הדר"-- אחד. "כפת תמרים"-- אחד. "וענף עץ עבות"-- שלשה. "וערבי נחל"-- שתים. ואפילו שתי דליות ואחד שאין קטום.  ר' טרפון אומר אפילו שלשתן קטומים.

ר' עקיבא אומר "פרי עץ הדר"-- אחד. "כפת תמרים"-- אחד. "וענף עץ עבות"-- אחד. "וערבי נחל"-- אחד. הא כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת.


וערבי נחל: לדעת חז"ל המין נקרא כך מפני שדרכו לגדל בנחל. ומינים הגדלים בנחל ניכרים מן הגדלים בהרים שהם מיני ערבה הנקראים "צפצפה", שעלים שלהם משוך והצפצפה עליו עגולים. ולכן אמר "ערבי נחל" על המינים כמו חלפא גילא כמ"ש בסוכה (דף לד). והוא הדין אם גדלה בהרים וביבשה ועליו משוכים נקראת בשם "ערבי נחל" כמ"ש (איוב מ, כב) "יסכוהו ערבי נחל" ושם מדבר ביבשה.

ולדעת התנא קמא לא נמצא שם "ערבה" בלשון יחיד, ולדעת אבא שאול נוכל להוציא שם היחיד (כמו שנמצא שם "ערבה" בלשון המשנה) והכתוב תפס לשון רבים לרמוז גם לערבה שבמקדש. ודעת ר' ישמעאל שבא שם הרבים על שצריך שתי ערבות. וכן דעתו ד"ענף עץ עבות" שלשה, נראה שלדעתו תואר "עבות" המוסב על העץ הוא על שענפיו קלועים ואין קליעה פחות משלשה ופירושו מעץ עבות יקח ענפיו ואם כן יקח לא פחות מג' ענפים שאם אין בו ג' ענפים אינו "עץ עבות".

וכל פסקא זו מובא במשנה סוכה (דף לד:) ובגמ' מפרש שבמה שאמר ר"י אפילו שנים קטומים חזר בו, וסבירא ליה דדי בענף אחד ולכן לא הקפיד רק שאחד יהיה בלתי קטום. ור' טרפון סבירא ליה דבעי שלשה רק סבירא ליה דכולהו כשרי בקטומים דסבירא ליה דהדס אינו צריך הדר. ור' עקיבא סבירא ליה דדי באחד אחד.

סימן ר[עריכה]

ויקרא כג מ:
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק טז:

ר' אליעזר אומר יכול אף האתרוג יהיה עמהם בכלל אגודה?   וכי נאמר "פרי עץ הדר וכפות תמרים"?! הא כיצד? אתרוג לעצמו, הללו אגודה לעצמם.

[ח] ומנין שמעכבים זה את זה? שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל"-- שתהא לקיחה תמה, מלמד שהם מעכבים זה את זה.


ולקחתם..פרי עץ הדר כפות תמרים: ממה שכתוב "כפת תמרים" בלא וי"ו החיבור ואינך כולהו בוי"ו מבואר שהאתרוג לעצמו והשלשה מינים לעצמם נאגדים ביחד.

וכבר הזכרנו שר' יהודה למד ממה שכתוב "ולקחתם" דצריך אגודה וחכמים חולקים על זה ומכל מקום מודים דצריך שיטלם כאחד שאי לאו כן היה לו לומר "ויקחו" או "וקחו", בעתיד פשוט, לא בוי"ו המהפך העבר לעתיד, שזה מורה על פעולה תמה ונשלמה כמו שכתבנו (בסימן קצג). וזה שאמר "ולקחתם"--לקיחה תמה. ומובא בסוכה (דף לד). וכן מה שאמרו "וכתבתם"-- כתיבה תמה, "ועבדתם"-- עבודה תמה (יומא כד), וכדומה נלמד ממש שבא העבר-המהופך-לעתיד, שמורה על פעולה נשלמה כמו שבארנו בתזריע (סימן ו). ואמרו בדרך הצחות כתיבה תמה, קשירה תמה, וכיוצא.

סימן רא[עריכה]

ויקרא כג מ:
וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אמור פרק טז:

[ט] "ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים"-- ולא בגבולים כל שבעה. ומשחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש. ושיהא יום הנף כולו אסור.


ושמחתם לפני ה'...שבעת ימים: והלא אמר "ולקחתם..ביום הראשון" ואיך סיים בשבעה ימים? פירשוהו חז"ל שמה שכתב "ביום הראשון" היינו במדינה כמו שכתוב "ולקחתם לכם". וכבר התבאר בפ' צו (סימן כו) דכל מקום שאמר "לפני ה' " היינו במקום קדוש, כל אחד לפי ענינו, עיי"ש. ור' יוחנן בן זכאי התקין זכר למקדש. ומובא בראש השנה (דף ל) ובסוכה (דף מא).