התורה והמצוה ויקרא טז ה-ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם


סימן טז[עריכה]

ויקרא טז ה:
וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ב:

[א] "ומאת עדת בני ישראל"-- שיהיו משל ציבור.


ומאת עדת בני ישראל יקח:    כבר בארנו (ויקרא סימן רמא)‏[1] כי שם "עדת בני ישראל" יאמר על כללם כשהסנהדרין בראשם או על הסנהדרין לבד. ותרומת הקדשים הוא על פי הסנהדרין ולב בית דין מתנה עליהם כמ"ש בזבחים (דף ז), על כן אמר "מאת עדת בני ישראל" שיהיו משל ציבור, וכמ"ש ביומא (דף סב), שבועות (דף יד).

סימן יז[עריכה]

ויקרא טז ה:
וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ב:

"יקח...שעירי"-- מיעוט שעירים שנים. אם כן למה נאמר "שני"? שיהיו שווים. ומנין שאף על פי שאינם שוים, כשרים? תלמוד לומר שעיר שעיר ריבה.


יקח שני שעירי עזים: כבר התבאר (ויקרא סי' שכח) ששם שבא בלשון רבים אין צורך להוסיף בו מספר "שנים" כי מן הסתם נדע שאין לשון רבים פחות משנים (אם לא במקום שיש לטעות עיי"ש). ולכן בכל מקום שבא מספר "שני" בשם הרבים יש בו דרוש תמיד והראו איזה מקום טעות שהיינו טועים שיהיה יותר משתים, עיי"ש באורך.

אמנם פה פירשו שלכן אמר מספר "שני" שבא להורות שיהיו שוים, והוא מיוסד על כלל שהיה לחז"ל להבדיל במספר "שני" ו"שנים", בין כשבא בצורת הסמיכות-- "שְנֵי" "שְתֵי", ובין כשבא בצורת הנפרד-- "שנים" "שתים". שכשאומר "שני"/"שתי" מקפיד על שיווי הנמנים והדמותם זה לזה ולא כן כשאמר "שנים"/"שתים", לא יקפיד על השיווי. ועל זה אמרו פה שני שעירי עזים שיהיו שוים. ובספרא מצורע (פרשה א משנה יא) ולקח שתי צפרים מיעוט צפרים שתים מה ת"ל שתי? שיהיו שוות, וכן שם (פרשה ב משנה ב) על "שני כבשים", ובסדר אמור (פרשה יג משנה יח) על שני עשרונים שגבי לחם הפנים דריש מן מלת "שני" שיהיו שוות.

וכן בספרי בהעלותך (פסקא עב) עשה לך שתי חצוצרות כסף מיעוט חצוצרות שתים או אם רצה להוסיף מוסיף?... ת"ל "שתי חצוצרות"-- שלא להוסיף ושלא לגרוע. שתי חצוצרות-- שיהיו שוים במראה ובקומה ובנוי. הרי באר תחלה צורך מלת המספר שבא להוציא מטעות שיוכל לעשות יותר משתים ואחר כך באר מה שבא בצורת הסמיכות "שתי" שבא להורות על השיווי.

ומה שכתוב בספרא (אמור פרק יג משנה ב) "לחם תנופה שתים"-- שיהיו שוות, "שני עשרונים"-- שיהיו שוות, הגם שמ"ש "שני עשרונים" שיהיו שוות הוציא מצורת המספר "שני" בסמיכות, מכל מקום מה שלמד שלחמי תנופה יהיו שוות הוציא מן המתאור עצמו שבא בלשון יחיד-- "תנופה", לא "תנופות", שהגם ש"לחם" לא יתרבה-- "ונתנו לך שתי לחם" (שמואל א י ד), "ולקחת בידך עשרה לחם" (מ"א יד ג), מכל מקום תואריו באו בלשון רבים-- "לחם העצבים" (תהלות קכז), "לחם כזבים" (משלי כג), "לחם עצלות" (שם לא), "לחם סתרים" (שם ט), "לחם מצות" (שמות כט), וכן היה לו לומר "לחם תנופות", לכן הוכיח שיהיו שוות עד שיהיה דומה כלחם אחד בצורתו. (ועיין מה שכתבנו שם בפר' צו סימן ??). ועל פי החוק הזה תמצא ידך להבין כמה שינוים במקרא:

"ועשית שנים כרובים זהב" (שמות כה) "ויעש שני כרובים זהב" (שם לז), כי הכרובים בעשייתם היו דומים ככל הזוגות שבמעשה המשכן שהיו דומים ונכתב בכולם מלת "שני/שתי", בסמיכות-- "שני אדנים", "שתי ידות", "שתי טבעות", "שתי עבותות", "שני לוחות". אבל בסודם והוראתם היו מעורים כדמות זכר ונקבה משפיע ומקבל והיו מובדלים זה מזה לפי סודם שעל זה העיד השם שיהיו "שנים כרובים" ר"ל מחולקים בטעמם וצורתם הרוחניות. ובדברי הימים ב (ג י) "ויעש כרובים שנים" ובמלכים (א וכג) "ויעש שני כרובים", וזה מובן על פי מ"ש בבבא בתרא (דף צח) כתיב "ופניהם איש אל אחיו" וכתוב "ופניהם אל הבית" לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין עושין רצונו של מקום ואם כן, במלכים מדבר בזמן שעושין רצונו של מקום [שמטעם זה אמר במלכים "ולא יוסיפו בני עולה לענותו", ובדברי הימים אמר "לכלותו" מפני שבד"ה מדבר אחר שחטאו כמ"ש רבא בברכות (דף ז)], והיה פניהם איש אל אחיו, כתיב "שני כרובים"-- שהיו שוים לטובה. אבל בד"ה שמדבר בזמן שאין עושין רצונו של מקום שלכן כתיב "ופניהם אל הבית", הם "שנים כרובים"-- מובדלים ומחולקים בענינם.

אצל החדשים אמר תמיד מספר "שנים" בנפרד כי החדשים אינם דומים, אחד מלא, ואחד חסר.

וכן רוב הזוגות שראו הנביאים במראה בא המספר בצורת הנפרד "שנים/שתים"-- "שנים שולחנות", "שתים אמות" (יחזקאל מ), "שתים דלתות" "שנים פנים לכרוב" (שם מא), "שנים זיתים" (זכריה ד), "שתים נשים יוצאות" (שם ה) כי המחזה הנביאיית לא השקיפה על הכמות הגשמי והשיווי במציאות רק על הנמשל והמכוין שעל פי כוב היה לכל אחד מהזוג הוראה מובדלת.

ובקידושין (דף סח) אם אחת מצרית ואחת עברית, שתי נשים מעם אחד בעינן! רצונו לומר כיון דכיתיב "כי תהיינה לאיש שתי נשים" מורה על השיווי.

ובזה יתבאר לך דברי הגמ' יומא (דף סב:) ששם הביא הברייתות שדרש גבי מצורע וגבי שעירי יום הכפורים שיהיו שניהם שוים ומקשה אם כן גבי תמידין נמי לימא "כבשים" מיעוט כבשים שנים, מה ת"ל "שנים" שיהיו שוים, ומשני התם מבעיה ליה "שנים ליום"-- כנגד היום, כיצד? תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית וכולי. מוספים של שבת ודאי צריכי שיהיו שניהם שוים. והתוס' שם הקשו על פרש"י שפירש שמה שמקשה אי הכי גבי תמידין נמי שהקושיא הוא מפני שלא מצאו כן בברייתא ואם כן איך אומר דמוספים של שבת צריך שיהיו שוים הלא גם שם לא נמצא זאת בברייתא, ותירוצם דחוק. אך באמת אחר שכלל בספרא דכל מקום שנאמר "שני" צריך שיהיו שווים ממילא הוא כלל כולל כל מקום אף במקום שלא זכרו זאת בספרא במקומו כמו ביולדת ובמצורע וכן השני כבשים דמוספים ושני עשרונים שנזכרו בכמה מקומות בתורה. רק קושיית הגמ' אם כן גבי תמידין נמי הוא משום דבתמיד הא כתיב "שנים" בצורת הנפרד ור"ל אחר שהוכחת מיעוט כבשים שנים ומה תלמוד לומר "שני", הלא הוכחה זאת שייכת גם בתמיד, תשאל גם כן-- מיעוט כבשים שנים ומה ת"ל שנים, ותרצה להשיב שיהיו שוים ושם אי אפשר לומר כן דהא שם כתיב "שנית" שמורה שהם בלתי שוים. ומשיב דגבי תמיד צריך "שנים" לדרשא אחריתי "שנים ליום כנגד היום" ועל זה אמר מוספים של שבת ודאי צריכי שיהיו שוים כי שם כתיב "שני כבשים" בצורת הסמיכות. (ובשאלתות דרב אחאי פר' מצורע הביא הא דשתי צפרים שיהיו שוים ומקשה והא מבעיא ליה "שתים"-- ולא ארבע?, עיי"ש. ובאמת בספרי גבי חצוצרות דריש שני הדרשות והוא כמו שבארנו שאחד מן המספר ודרוש השני מצורת המספר שבא בסמיכות) (ועי' בירושלמי פרק ו דיומא הלכה א, ופרק ג דסנהדרין הלכה ח, וריש פרק ד דשבועות ובבבלי שבועות דף ל, ובארתי במקום אחר) ועי' מ"ש למעלה סימן א' ובפ' אמור סימן ?? [אולי צ"ל אמור סימן קע - דניאל המעתיק].

ובמדרש בראשית רבה (פרשה ע) "וללבן שתי בנות"-- כשתי קורות מפולשות מסוף העולם ועד סופו, זו העמידה אלופים וזו העמידה אלופים, זו העמידה מלכים וזו העמידה מלכים וכולי קשה לו איך אמר "שתי בנות" שמורה על השיווי בעוד שאמר "שם הגדולה לאה ושם הקטנה רחל ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תואר". לכן אמר שהשיווי הוא מצד העתיד שמצד זה דומים כשתי קורות שוות על ידי שמפולשות מסוף העולם ועד סופו, וקורות בניהם ישוו יחדיו.

ובכל זאת גם היסוד אשר יסדתי בפר' תזריע (סימן יד) שהמספר הנודע על ידי אחד מדרכי ההודעה יבא לרוב בצורת הסמיכות הוא נשמר גם במספר "שְנַים"-- "קח לך אלים שנים" (שמות כט א) "ואת שני האלים" (שם ג), "שים לך שנים דרכים" (יחזקאל כא) "בראש שני הדרכים" (שם כו), "ושנים זיתים עליה" (זכריה ד ג) "מה הם שני הזיתים האלה" (שם יב), "ויעש לפני הבית עמודים שנים" (דה"ב ג טו) "ויצר את שני העמודים" (מ"א ז טו), "על פי שנים עדים יקום דבר" (דברים יז ו) "על פי שני עדים יקום דבר" (שם יט טו) וכדומה רבים.

ופירשו ביומא (שם) שפה כתוב ג' פעמים "שני שעירים" ללמד שישוו בג' דברים במראה בקומה ובדמים.

סימן יח[עריכה]

ויקרא טז ה:
וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ב:

[ב] "ואיל אחד לעולה"-- רבי אומר, "איל אחד" הוא האמור כאן והוא האמור בחומש הפקודים. ר' אלעזר ברבי שמעון אומר, שני אילים הם, אחד אמור כאן ואחד אמור בחומש הפקודים.


ואיל אחד: כבר בארנו בסדר מצורע (סימן יז) שכל מקום שבא שם היחיד אין צריך לבא עמו מספר "אחד" כי שם יחיד הוא "אחד" וכל מקום שכתוב "פר אחד" "איל אחד" "כבש אחד" וכדומה יש בו דרשא, וכמו שכתבנו שם בתורה אור באורך.

ומ"ש כאן "איל אחד" סבירא ליה לרבי שבא ללמד שזה האיל האמור כאן הוא עצמו איל המוספים דכיתיב בפר' פנחס, ולא היו שני אלים. ור' אלעזר ברבי שמעון סבירא ליה שהיו שני אלים ולדידיה מ"ש "אחד" הוא ללמד שיהיה מיוחד בעדרו, ומובא ביומא (דף ג ודף ע).

סימן יט[עריכה]

ויקרא טז ו:
וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ב:

"והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו"-- שלא יביא משל ציבור. יכול לא יביא משל ציבור-- שאין ציבור מתכפרים בו, אבל יביא משל אחיו הכהנים שהרי אחיו הכהנים מתכפרים בו? תלמוד לומר "אשר לו".   יכול לא יביא ואם הביא כשר? תלמוד לומר שוב-- "אשר לו".


והקריב את פר החטאת אשר לו: מ"ש "אשר לו" מיותר דהא לא היה כאן אלא פר אחד (ואינו דומה למ"ש (בפר' שמיני) "את עגל החטאת אשר לו" דשם היה עוד עגל של ציבור) וזה נכפל בפסוק יא ומשולש שם במ"ש "ושחט את פר החטאת אשר לו".

ודרשה בספרא (מובא ביומא דף נא, שבועות דף יד) ( א ) מורה שלא יביא משל צבור וכן תרגם יונתן דהוא מן ממוניה ( ב ) שלא יביא משל הכהנים ( ג ) שמעכב גם בדיעבד, ועל זה אמר "ושחט את אשר לו" שגם אחר ההבאה בעת השחיטה מעכב.

סימן כ[עריכה]

ויקרא טז ו:
וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ב:

"וכפר בעדו ובעד ביתו"-- זה וידוי דברים. יכול כפרה בדמים? הריני דן: נאמר כפרה בפר ונאמר כפרה בשעיר. מה כפרה האמור בשעיר וידוי דברים חוץ מדמים, אף כפרה האמור בפר וידוי דברים חוץ מדמים.  [ג] אם נפשך לומר "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו וכפר בעדו ובעד ביתו", ועדיין לא נשחט הפר.


וכפר בעדו ובעד ביתו: פירשו חז"ל שהוא כפרת דברים מ"י הוידוי (כמ"ש בסדר ויקרא בפסוק לכפר עליו באורך) וכמו מ"ש בשעיר "לכפר עליו" שפירשה ר' שמעון (לקמן פרק ב משנה ב) שהוא כפרת דברים.

ומ"ש ואם נפשך לומר פירשוה בגמ' יומא (דף לו:) שרצונו לומר וכי תימא ניליף משעיר הנעשה בפנים שכפרתו בדמים. ויש להוסיף שהקושיא היא הלא י"ל כר' יהודה לקמן (שם) שפירוש "לכפר עליו" עד עת כפרת דמים של הפנימי, ועל כן אמר שממקומו הוא מוכרע דהא עדיין לא נשחט ואי אפשר שיהיה רק כפרת דברים שמ"ש הראב"ע והרשב"ם שפירוש "וכפר" שאחר השחיטה יכפר הנה לא נמצא דוגמתו, שתמיד יזכיר תחלה שחיטה והעשיה ואחר כך יאמר "וכפר", וכן תרגם יונתן "ויכפר באשתעות מיליא עלוי, ובספר יראים (מצוה שסג) הביא גם כן ברייתא זו ופיר' ונאמר להלן כפרה "אולי אכפרה בעד חאטתכם" ולפי זה היה גורס "ונאמר להלן כפרה". ובזה יהיה סתמא דספרא כר' יהודה. וכתב שם שהכפרות הלמדות זו מזו אינם גזירה שוה רק מה מצינו, ובזה מיושב קושיית הקרבן אהרן למה לי גזירה שוה.

סימן כא[עריכה]

ויקרא טז ו:
וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרשה ב:

[ד] כיצד היה מתודה? אנא השם, עויתי פשעתי חטאתי לפניך, אני וביתי. אנא השם, כפר נא לעונות ולפשעים ולחטאים שעויתי ושפשעתי ושחטאתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה עבדך "כי ביום הזה יכפר עליהם לטהר אתכם מכל חטאתכם לפני ה' תטהרו". ואומר "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם", דברי ר' מאיר.

וחכמים אומרים "עונות"-- אלו הזדונות. "פשעיהם"-- אלו המרדים. "חטאתם"-- אלו השגגות. מאחר שהוא מתודה על הזדונות ועל המרדים חוזר ומתודה על השגגות?! אלא כך היה מתודה: אנא השם, חטאתי עויתי, פשעתי לפניך אני וביתי. אנא השם, כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך אני וביתי ככתוב בתורת משה "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם".  [ה] וכן מצינו דרך כל המתודים מתודים. דוד אמר "חטאנו עם אבותינו, העוינו הרשענו" (תהלים קו). שלמה בנו אמר "חטאנו והעוינו רשענו" (מ"א ח). דניאל אמר "חטאנו ועוינו והרשענו ומרדנו" (דניאל ט). אף הוא כך היה מתודה-- חטאתי עויתי ופשעתי לפניך.  [ו] מהו שמשה אמר "נושא עון ופשע וחטאה ונקה" ואומר "והתודה עליו את כל עונות בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם"? אלא כיון שהיה מתודה על הזדונות ועל המרדים, כאילו הם שגגות לפניו.


בסדר הוידוי נחלקו ר' מאיר וחכמים בספרא (ומובא ביומא דף לו ובירושלמי שם פרק ג הלכה ז). ר' מאיר סבירא ליה שיתודה "עויתי פשעתי חטאתי" וכסדר שנמצא בי"ג מדות-- "נושא עון ופשע וחטאה" וכסדר שהזכיר בוידוי עצמה, וחכמים סבירא להו שיסדר "עויתי פשעתי חטאתי" כמ"ש דוד ושלמה ודניאל.

ומבואר אצלינו תמיד כי גדר העון הוא המעוה בעצת שכלו ועל ידי מחשבת מינות וכפירה לכפור במִצְוה או במְצַוה עליה. וגדר הפשע הוא המורד באדוניו, יודע רבונו ופורק עולו בזדון. וגדר החטא הוא כי תאות לבו תאלצהו עד שיהיה קרוב לאונס מתוך דוחק יצר הלב והתאוה שיהיה שוגג גמור, וחוטא כזה מלא חרטה בסור בולמוס היצר ממנו.

ולפי זה ראוי לסדר "חטאתי עויתי פשעתי" מן הקל אל החמור כי הראשון אנוס מן היצר או מצד השגגה והשני אנוס קצת מצד עוות שכלו שהוליכו תועה ונבוך אבל המורד, פורק עול בזדון-- וזה דעת חכמים. וסבירא להו שמ"ש "נושא עון ופשע וחטאה" היינו שאחר נשיאת העון והפשע נשאר החטאה, שבתשובה מיראה זדונות נעשות כשגגות כמ"ש ביומא (פרק בתרא), ואחר כך מעביר גם החטאה כמ"ש "לכן בזאת יכופר עון יעקב וזה כל פרי הסר חטאתו" (ישעיהו כז), וכמו שבארנו בפירושינו. ועל זה אמר "וסלחת לעונינו ולחטאתינו" שכן סדר הסליחה, לא סדר הוידוי. ומ"ש "והתודה עליו וכולי" פירושו שעל ידי הוידוי נתהוה מן העון והפשע חטאת שוגג. וז"ש (במשנה ו) כיון שהיה מתודה וכולי.

ור' מאיר סבירא ליה דסדר הוידוי חטא בסוף שהגם שהוא קל באיכות הוא חמור בכמות כי רוב העבירות הם בסבת היצר או השגגה והם חמורים מצד ריבוים והתמדתם.


  1. ^ חסר אות הסימן בדפוס המקורי והשלמתי לפי מ"ש אילת השחר כלל רסז -- ויקיעורך