התורה והמצוה ויקרא טז טז-יט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספרא | מלבי"ם על פרשת אחרי מות | מחבר:מלבי"ם
משנה תורה לרמב"ם | תלמוד בבלי
מפרשים על הספרא:   קרבן אהרן | הראב"ד | הר"ש | רבינו הלל | חפץ חיים | עשירית האיפה | מלבי"ם | עזרת כהנים | דרך הקודש

סימן מב[עריכה]

ויקרא טז טז:
וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ד:

[א] "וכפר על הקדש מטומאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאוהל מועד"-- יש לי בענין הזה להביא שלשה טומאות:

  • טומאת עבודת אלילים כמו שנאמר "למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי"
  • טומאת גילוי עריות שנאמר "לבלתי עשות מחוקות התועבות אשר נעשו לפניכם ולא תטמאו בהם".
  • טומאת שפיכות דמים שנאמר "ולא תטמא את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה".

יכול על כל הטומאות הללו יהיה שעיר זה מכפר? תלמוד לומר "מטומאתם"-- ולא כל טומאתם. מה מצינו שחלק הכתוב מכלל כל הטומאות? טומאת מקדש וקדשיו, אף כאן לא נחלוק אלא טומאת מקדש וקדשיו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע שנאמר "וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל"-- מטומאות שבקדש.

[ג] יכול על כל הטומאות של קדש יהא שעיר זה מכפר? ת"ל "פשעיהם"-- אלו המרדים וכן הוא אומר "מלך מואב פשע בי" וכן הוא אומר "אז תפשע לבנה בעת ההוא", "חטאתם"-- אלו השגגות. חטאים דומיא דפשעים, דלאו בני קרבן.

[ד] ומנין לשיש בה ידיעה בתחלה ואין בו ידיעה בסוף שתולה לו עד שיתודע לו ויביא עולה ויורד? ת"ל "לכל חטאתם"-- במחויבי חטאת.


וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל: כבר בארנו (סדר ויקרא סימן ש"ו וסדר שמיני סימן קי) שיש שני מיני טומאות-- טומאת הגְוִיה שהוא הפך הטהרה, וטומאת המעשים שהוא הפך הקדושה. וכאשר נבקר בכל המקרא לא נמצא שייחס אל כלל הכנסייה טומאה ממין הראשון, רק טומאה שהוא הפך הקדושה, שהוא שיתטמאו על ידי מעשים מגועלים או טומאת הקדש עצמו ר"ל שיטמאו את המשכן והמקדש. וכשנדקדק הענינים שבעבורם ייחס טומאה אל כלל הכנסייה הם רק עכו"ם וגילוי עריות ושפיכות דמים כמ"ש בסוף אחרי "אל תטמאו בכל אלה... בטמאכם אותה..ולא תטמאו בהם וכולי" שמוסב על גילוי עריות. ובפר' קדושים "מזרעו נתן למולך למען טמא את מקדשי", ועל שפיכות דמים אמר (במדבר לה) "ולא תטמא את הארץ". ויותר מזה בנביאים וכתובים-- "בגלוליך אשר עשית טמאת" (יחזקאל כב), "ויטמאו אותם בתזנותם ותטמא בם" (שם לו). וכן נמצא על טומאת הקדש-- "בטמאם את משכני אשר בתוכם" (ויקרא טו), "את מקדשי טמאת" (יחזקאל ה) אבל על שאר עבירות לא נמצא שידבר לשון טומאה על כלל הכנסייה. כי מ"ש בסוף שמיני "אל תשקצו את נפשותיכם וכולי ולא תטמאו בהם" הוא ציווי ליחידים (ומיושב מה שהקשו התוס' שבועות (דף ז: ד"ה י"ל), כי טמא שאכל תרומה וששמש במקדש היא טומאה פרטיית של יחידים, לא של הכלל)

ואחר שאמר "מטומאות בני ישראל" הרי דבר על הכנסייה בכללה, אי אפשר לפרש רק-- או על טומאת עכו"ם וג"ע ושפיכות דמים, או על טומאת המקדש. ואם היה כתוב "וכפר על הקדש את טומאות בני ישראל" הייתי מרבה כל טומאות המתיחסות אל הכלל והייתי מרבה גם עכו"ם וג"ע וש"ד וז"ש יש לי בענין הזה להביא ג' טומאות ר"ל שחוץ מטומאת המקדש הייתי מרבה גם ג' טומאות הללו [ובזה מיושב קושיית התוס' מנחות (דף צב ד"ה וכפר) ושבועות (דף יג:) שהקשו דאף לר"י הוא מוכרע, וז"א דפי' לר"י שירבה גם ג' טומאות וכל שכן טומאת הקדש דמן התורה נוציא טומאת הקדש]

והנה ר' יהודה סבירא ליה שמ"ש "וכפר על הקדש" אין פירושו שיכפר על ענינים נוגעים אל הקדש דהיינו על טומאת מקדש, רק סבירא ליה שפירושו שיכפר על ההיכל, היינו שיזה הדמים האלה גם בהיכל ומלת "על" מורה המקום כמו "וכפר על המזבח" שפירושו שעליו יעשה הכפרה (והגם שזה נשמע ממ"ש "וכן יעשה לאהל מועד", פירשו בגמ' שסבירא ליה שמזה נוכל לטעות שיביא עוד פר ושעיר אחרים לעשות בדמם כפרת אהל מועד, לכן אמר שיכפר כפרה זו בפר ושעיר שכפר ממנו לפני ולפנים). ואם כן לא נתבאר מאיזה טומאות יכפר. ויכול שיכפר על כולם. ת"ל מטומאתם-- ולא כל טומאתם ר"ל כי פעל "כפר" נקשר לרוב עם מלת "על", ובמקום שבא אחריו מ"ם מורה שיכפר על מקצת הדבר וכמו שאמרנו "וכפר לפני ה' מזובו"-- מקצת זבים מביאים קרבן וכדומה, ואם כן הסברה נותנת שהמקצת הזה הוא טומאת הקדש הקל בכל הטומאות שהוא בעולה ויורד.

[ובגמ' שבועות (דף ז) הקשו על שיטת ר' יהודה ואימא זו יולדת, ואימא מצורע, ואימא נזיר טמא רצונם לומר שאחר שלר' יהודה אין הפירוש שיכפר על הקדש עצמו רק שיכפר על הטומאות על ידי זריקת דם בקדש, הנה כפרה זו תצויר בשני דרכים-- ( א ) על העבר שהוא כפרה שבא אחריו סליחה ( ב ) על העתיד לסלק הטומאה שנזכר תמיד "וכפר עליה הכהן וטהרה" שהוא הטהרה לכנס למקדש ולאכול קדש כמו שהוא ביולדת ומצורע ונזיר טמא ונאמר שיכפר שלא יצטרכו קרבן. והשיב אמר קרא מטומאתם ומפשעיהם מבואר שהוא כפרה על חטא]

ר' שמעון אומר ממקומו הוא מוכרע שנאמר "וכפר על הקדש"-- מטומאות שבקדש. ר' שמעון מפרש שמ"ש "וכפר על הקדש" שהקדש הוא המתכפר היינו שיכפרו מה שחטאו בענין הקדש ופירוש "מטומאות בני ישראל"-- שטמאו את הקדש. ואם כן מבואר במקומו שבא לכפר על טומאת מקדש וקדשיו   (ר' שמעון סובר שאי אפשר לפרש כר' יהודה שמ"ש "על הקדש" היינו ששם יעשה הכפרה דהא ידעינן זה מן "וכן יעשה באהל מועד" ולא סבירא ליה הטעות שנטעה שנביא עוד פר ושעיר שאין לטעות בזה)

וכבר בארתי (סדר ויקרא סימן שכה) שבעל הלשון יזכיר לפעמים את הנושא שבסבתו באה הכפרה במלת "על"-- "וכפר עליו הכהן על שגגתו", ולפעמים במ"ם השימוש-- "לכפר על בני ישראל מכל חטאתם". ובארתי שם שהכפרה שאחריו "על" יכפר החטא עצמו ומסלק אותו והכפרה שאחריו מ"ם יכויו שמסלק היחוס שבין החטא והחוטא. ולכן בדבר שלא שייך בו חטא ידבר בשימוש המ"ם, ואמר "וכפר על הקדש מטומאת" שמסלק היחוס שבין הטומאה והקדש, כי הקדש עצמו לא חטא שיאמר שיכפר "על" טומאתו.

(ביאור משנה ג) והנה השעיר הפנימי אינו מכפר על טומאת הקדש רק-- או על המזיד (כמ"ש "ומפשעיהם" שהפשע הוא המרד), או על החטאת שהוא השוגג, אבל צריך שיהיה השוגג בלתי בל קרבן, לאפוקי בשיש בה ידיעה בתחלה וידיעה בסוף והעלם בינתים שחייב עליו קרבן. וכך צריך לומר בספרא: פשעים אלו המרדים...חטאתם אלו השגגות. חטאים דומיא דפשעים דלאו בני קרבן, וכן הוא בגמ'.

(ביאור משנה ד) ומ"ש ומנין שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף ששעיר זה תולה פירשו בגמ' (דף ח:) שקשיא ליה דלמא אינו מכפר רק על חטא שלא היה לו ידיעה בתחילה שלא יבא לעולם לידי קרבן, דומיא דפשעים שלא יצויר בו קרבן לעולם. ומשיב ת"ל "לכל חטאתם" שמלת "כל" מרבה כל מיני חטאת, גם מה שהיה לו ידיעה בתחלה. ובגמ' מקשה ונכפר כפרה גמורה. אי כתיב "מחטאתם" כדקא אמרת. השתא דכתיב "לכל חטאתם" הנך דאתי לכלל חטאת ר"ל דהא לא מצאנו כפרה שאחריו שימוש הלמ"ד, והלמ"ד מורה הגבול שאליו. ומשמע שמכפר לגבול של החטאת, לא הסרת החטאת עצמו כשיתודע לו רק שתולה להגן מן היסורים.

סימן מג[עריכה]

ויקרא טז טז:
וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ד:

[ה] "וכן יעשה לאהל מועד"-- כשם שהוא עושה לפני ולפנים כך הוא עושה בהיכל. מה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר, אף בהיכל אחת למעלה ושבע למטה מדם הפר. ומה לפני ולפנים אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר, אף בהיכל אחת למעלה ושבע למטה מדם השעיר.

"השוכן אתם בתוך טומאתם"-- אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם.


וכן יעשה לאהל מועד: כמו שעשה בקדשי הקדשים שהזה מדם הפר והשעיר, אחד למעלה ושבע למטה, כן יזה על הפרוכת בחוץ משניהם, אחד למעלה ושבע למטה. ולא הוצרך להזכיר באיזה מקום יזה שכבר נמצא כמוהו בפר כהן משיח ובפר העלם דבר שמביא מדמו אל ההיכל ומזה "את פני פרוכת הקדש". (ואין לטעות ש"כן יעשה" להקטיר קטורת, דהא אמר "לאהל מועד" מורה עשיות שעושה אל האהל מועד עצמו שמזה עליו מן הדמים)

וביומא (דף נז) פלפלו בזה מענין דבר הלמד בהיקש איך חוזר ומלמד בהיקש, עיי"ש.

ומ"ש השוכן אתם שב אל האהל מועד שהוא יעידת השכינה שם והוא מתמיד גם בתוך טומאתם ולכן צריך הזייה וכפרה על טומאת הקדש.

סימן מד[עריכה]

ויקרא טז יז:
וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ד:

[ו] "וכל אדם לא יהיה"-- יכול בעזרות? תלמוד לומר "באהל מועד".   אין לי אלא באהל מועד. מנין לרבות שילה ובית עולמים? תלמוד לומר "לכפר בקדש".   אין לי אלא בשעה שנכנס לכפר בקטורת. מנין כשנכנס לכפר בדמים? תלמוד לומר "בבואו לכפר".   אין לי אלא בביאה. מנין אף ביציאה? ת"ל בצאתו "עד צאתו".

"וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל"-- כפרתו קודמת לכפרת ביתו וכפרת ביתו קודמת לכל ישראל.


וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש עד צאתו: דייק לאמר באהל מועד אבל בעזרה מותר להיות ושם עמד הכהן הממרס את הדם כמ"ש ביומא (דף מג:).

וכבר בארתי בסדר צו (סימן עד) שבכל מקום שהזכיר שם "אוהל מועד" בענין שתלוי בקדושת המקום צריך ריבוי לרבות גם בית עולמים שקדושתו משונה משל אהל מועד, ולכן הוסיף "לכפר בקדש" ש"קדש" כולל משכן ומקדש.

ואם היה אומר "בבואו עד צאתו" הייתי טועה לאמר רק בביאה ראשונה שנכנס להקטיר קטורת. (וביומא (דף מד) ששם מובא ברייתא זאת, פירשו מקום הטעות ממ"ש "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" והייתי מפרש בבואו וכפר היינו בביאת הקטורת שאז מכפר כפרה אחת בעד כולם, לאפוקי בואו עם הדמים שהפר מכפר בעדו ובעד ביתו והשעיר מכפר בעד ישראל ואינו כפרה אחת) לכן אמר "בבואו לכפר" שכולל גם כפרת דמים.

ואם היה אומר "בבואו" לבד לא הייתי אוסר רק בביאה, לכן הוסיף "צאתו". ולא אמר "בצאתו" שהיה משמע תחלת היציאה רק "עד צאתו" דהיינו עד שיוצא לגמרי.

וכבר בארנו למעלה (סימן יא) שכל מקום שהפעולים חלוקים זה מזה יכפול אות או מלת היחוס עם כל אחד ופה-- "בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל" שכפרתו קודמת לכפרת ביתו וכפרת ביתו לכלל ישראל, יבא זכאי ויכפר על החייב.

סימן מה[עריכה]

ויקרא טז יח:
וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ד:

[ז] "ויצא אל המזבח אשר לפני ה' " מה תלמוד לומר? אמר ר' נחמיה, לפי שמצינו בפרו הבא על כל המצות שהוא עומד חוץ למזבח ומזה על הפרוכת בשעה שהוא מזה, יכול אף זה כן? תלמוד לומר "ויצא אל המזבח". והיכן היה? לפנים מן המזבח.  [ח] או אינו מדבר אלא במזבח החיצון?... ת"ל "אשר לפני ה' "-- הא אינו מדבר אלא במזבח הפנימי.


ויצא אל המזבח אשר לפני ה':    היציאה הוא תמיד חוץ למחיצה.

  • אם מחיצה ממש כמו "ויצא העם ולקטו" ובמכילתא (בשלח) שיהיו יוצאים למדבריות ומלקטין, ובמכילתא (שם ס') "צא הלחם בעמלק"-- צא מתחת הענן, ובשמות רבה (פרשה כו) אין אומרים צא אלא למי שהוא בפנים, ובספרא אמור (פכ"ד) "ויצא בן אשה ישראלית" מהיכן יצא? מבית דין של משה.
  • אם מחיצה הגיונית כמ"ש מהו צא, צא ממחיצתי, ובבראשית רבה (פרשה כב) "ויצא קין מלפני ה' " מהיכן יצא? הפשיל דברים לאחוריו כגונב דעת עליונה.

ופה שעומד בהיכל משמע לכאורה שיוצא אל העזרה אל מזבח החיצון, וכן פירש הראב"ע. אבל הלא אמר "אל המזבח אשר לפני ה' " שהוא מזבח הפנימי (וזה כוונת משנה ח), ואם כן מה זה שנאמר "ויצא אל המזבח"?

פירש ר' נחמיה (ומובא ביומא דף נח:) שרצונו לומר שעד עתה בעת הזיית הדם על הפרוכת עמד לפנים מן המזבח והצריכו הכתוב שיצא חוץ למזבח כולו ולא יתחיל ההזאות במערב המזבח ששם פוגע תחלה רק יצא עד קרן מזרחית צפונית ושם יתחיל ההזיות. וז"ש בגמ' "ויצא אל המזבח" עד דנפיק מכולה מזבח [ומצאנו לשון "יציאה" כשעובר איזה דבר שידמהו בעל הלשון כמחיצה כמו "והוא יצא ותפול" (שמואל ב כ) שפירושו יצא מן האבן הגדולה שנזכר שם]. ובאר ר' נחמיה שאם היה אומר "וכפר על המזבח" הייתי אומר שגם עד עתה עמד בעת הזאות הפרוכת במזרח המזבח ומשם הזה כמו שהוא בהזיות פר כהן משוח ופר העלם דבר, וכמו שלמד ר' נחמיה עצמו בספרא ויקרא (סימן רכו), לכן אמר "ויצא"-- מבואר שהיה עד עתה לפנים מן המזבח.

סימן מו[עריכה]

ויקרא טז יח:
וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ד:

[ט] "וכפר עליו"-- כפרה שהוא בגופו.

"ולקח מדם הפר ומדם השעיר"-- בזמן שהן מעורבים. יכול מִזה בפני עצמו ומִזה בפני עצמו? תלמוד לומר (שמות ל, י) "מדם חטאת הכפורים אחת"-- הא מה אני מקיים "מדם הפר ומדם השעיר"? בזמן שהן מעורבים.


וכפר עליו: ומפרש במה יכפר עליו-- "ולקח מדם הפר ומדם השעיר וז"ש בספרא כפרה שהוא בגופו דהיינו כפרת דם. ופירשו שעליו יעשה הכפרה ובא להוציא מדעת יונתן בן עוזיאל שתרגם ויכפר עליו באשתעות מיליא. וכן כתב על "וכפר על הקדש" ואין כן ההלכה שלא היה מתודה רק הוידוים האמורים למעלה.

ומ"ש "ולקח מדם הפר ומדם השעיר" פירושו שיערבם ויזה מדם שניהם כאחד ואין הפירוש מכל אחד בפני עצמו דהא כתיב "וכפר על קרנותיו אחת בשנה" ולא שתים. ואמר ביומא (דף נח) שזה דעת ר' יאשיה. ור' יונתן חולק וכמו שיבואר פלוגתתן באורך בפר' קדושים (סימן קא).

וסתמא דספרא ר' יהודה שסבירא ליה במנחות (דף כב:) דמערבים לקרנות ולמד מזה דמין במינו לא בטל.

סימן מז[עריכה]

ויקרא טז יח:
וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ד:

[י] "ונתן על קרנות המזבח"-- מתחיל מקרן מזרחית צפונית, צפונית מערבית, מערבית דרומית, דרומית מזרחית. מקום שהוא מתחיל בחטאת על מזבח החיצון, שם הוא גומר על מזבח הפנימי.   ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר, במקומו הוא עומד ומחטא. ועל כולם הוא נותן מלמטה למעלה חוץ מזו שהיתה לפניו שהוא נותן מלמעלה למטה.

[יא] "סביב"-- ר' ישעמאל אומר נאמר כאן "סביב" ונאמר להלן (ויקרא א, ה) "סביב". מה "סביב" האמור כאן-- הפסק ארבע מתנות, אף "סביב" האמור להלן-- הפסק ארבע מתנות.


ונתן על קרנות המזבח: האי תנא (שהוא ר' יוסי הגלילי דכוותיה סתם במשנה יומא נח:) סובר שבית שני לא היה לו רק פרוכת אחת פרופה מן הצפון ומשם יוצא. לא יכול להזות בקרן מערבית צפונית דביה פגע ברישא משם דכתיב "ויצא אל המזבח" (כנ"ל סימן מה) והולך אל קרן מזרחית צפונית ושם מתחיל וחוזר אל קרן צפונית מערבית שכבר פגע בו (והתחייב ליתן עליו משום אין מעבירין על המצות וגם שמקיף דרך ימין) ומסיים בקרן דרומית מזרחית ששם מתחיל בחטאת על מזבח החצון כמ"ש בפ' איזהו מקומן (דף נג).

ור' יהודה אמר משום ר"א שאינו מקיף ברגל רק ביד ולכן בכולם יכול ליתן מלמטה למעלה כיון שרחוק ממנו חוץ מזו שאצלו שיזוב הדם אל בית יד שלו צריך ליתן מלמעלה למטה ועי' ביומא שם באורך.

ומ"ש במשנה יא בשם ר' ישמעאל כבר התבאר בסדר ויקרא (סימן מ).

סימן מח[עריכה]

ויקרא טז יט:
וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.


ספרא (מלבי"ם) פרשת אחרי מות פרק ד:

[יב] "והזה עליו"-- על טהרו של מזבח.

"מן הדם"-- שבענין.

"שבע פעמים"-- לא שבע טיפין.

"שבע"-- שיהיה מונה שבע פעמים, לא אחת ושבע.

[יג] "וטהרו וקדשו מטומאות בני ישראל"-- טהרו לשעבר וקדשו לעתיד לבא.


והזה עליו מן הדם: התבאר אצלינו (באילת השחר פכ"ב) כי בעל הלשון יקדים תמיד את המלה העיקרית ואחר שלרוב יקדים השם שבו יעשה איזה דבר אל מלת "עליו" והיה ראוי לומר "והזה מן הדם עליו". בהכרח רצה לדייק מלת "עליו" שיהיה עליו ממש על טהרו, לא מקום הגחלים והאפר.

ומ"ש מן הדם שבענין ר"ל מדם הפר והשעיר וגם רומז שיטבול אצבעו בכל פעם כמ"ש בסדר ויקרא (סימן ריז).

ומ"ש שבע פעמים ולא שבע טיפין התבאר בסדר ויקרא (סימן רכא).

ומ"ש שלא ימנה אחת ושבע זה מבואר דלא באר זה פה.

ומ"ש וטהרו וקדשו פי' שיטהר מטומאות העוברים ובזה יוקדש להבא שכל העולה עליו יהיה לרצון.