מלבי"ם על מלכים א כב

<< · מלבי"ם · על מלכים א · כב

(א) "וישבו שלש שנים". התבאר בסימן הקודם:

(ג) "כי לנו". וכבר הבטיחו (כ, ל) להשיב הערים, רק שהוא א"ל ואני בברית אשלחך, ולא בקשם אז, וספר איך עתה נתקיים מ"ש הנביא (שם, מב) והיה נפשך תחת נפשו, והיה לו זה למוקש:

(ד) "כמוני". ר"ל אם מצדי אני "כמוך", כי מחותנים אנחנו. אם מצד העם "עמי כעמך", בני ישראל. אם מצד המלחמה "סוסי" "כסוסיך", כי כשתנצח תעזור גם אותי לעת הצורך. ובד"ה (ב' יח, ג) אמר ועמך למלחמה:

(ה) "כיום". שאני פה:

(ו) השאלות (ו - יב) למה בתחלה לא נבאו בכה אמר ה' עד אח"כ? ולמה חזרו אח"כ את נבואתם שנית? ולמה תלה אמרו ויתן אדני (בשם אדני) ואח"כ אמרו ויתן הוי"ה?:

"כארבע מאות איש". נביאי האשרה היו (יח, יט) שלא נהרגו ע"י אליהו (שם, מ): "ויתן אדני". כ"מ שמזכיר בספר זה דבר ה', מזכיר שם הוי"ה, וכל שמות זולתו היו מכוונים בהם אז לכחות אחרים, וכן בד"ה כתוב (שם, ה) ויתן אלהים ביד המלך שכוונו על אלהים וכחות אחרים, ולכן לא אמרו עתה עלה רמות גלעד כי הנבואה הבאה ע"י הקסם לא תראה הכל בביאור, ולא ראו לאיזה מקום ילך:

(ז) "האין פה נביא לה' עוד". ר"ל אחר שכל אלה אינם נביאי ה', וכי לא נשאר "עוד" נביא אחד לה'. וכבר אמרו חז"ל (סנהדרין פט א) שהרגיש בם שהם נביאי שקר מפני שכולם התנבאו בסגנון אחד:

(ח) "עוד יש נביא אחד לה', רק שנאתיו כי לא יתנבא". וזה ידע כי נבואותיו עד עתה היה רע עליו, ולכן בד"ה (שם, ז) אמר כי איננו מתנבא עלי לטובה כי כל ימיו לרעה הוא, ומזה ידע שגם עתה לא יתנבא טוב: "אל יאמר כן". כי הנביא לה', רק אשר ישים אלהים בפיו אותו ידבר:

(י) "ומלך". הנה עד עתה היתה הנבואה לא בשם ה', רק בעת שהלך המלאך לקרא למיכיהו, אז נפל הרוח על הנביאים במעמד שני המלכים שישבו על כסאם (הגם שלא היו מוכנים להנבואה, לא מצד המקום שהיו "בגורן ופתח שער העיר" מקום קיבוץ עם, והנבואה צריכה התבודדות, ולא מצד חברתם שהיו במעמד המלכים בעת "שישבו בבגדי מלכות ועל כסא מלכות", שיראת המלך תמנעהו מהתבודד עם רוחו, ובכ"ז חל עליהם הרוח (שהוא הרוח שקר שיצא מלפני ה' שיתבאר אחר כך): "וכל הנביאים מתנבאים לפניהם". במעמד המלכים:

(יא) "ויעש". הראשון שחל עליו הרוח היה צדקיהו, עד שעשה לו קרני ברזל כאילו בו נפתח הצנור והמקור לכולם, ואחריו:

(יב) "כל הנביאים נבאים כן". ופרטו דבריהם עתה במ"ש "עלה רמות גלעד", שתחלה אמרו עלה סתם. ב] תחלה אמרו ויתן בלשון עתיד, ופה אמרו "ונתן", שיבואר גם בעבר כי כבר נתנו ה' בידו, כי גזרתו הוא המעשה. ג] שאמרו "ונתן" ה', שהיתה הנבואה בשם הוי"ה:

(טז) השאלות (טו) למה השביעו, והוא נבא כיתר הנביאים?:

"עד כמה פעמים". כי הרגיש שהיה לו לאמר כה אמר ה', וראה כי מדחהו לבד, והשביעהו, א] "שלא ידבר רק אמת", ב] רק "בשם ה'", לא דברי עצמו, כי מ"ש עלה והצלח נוכל לאמר שא"ל דרך ברכה שמברכו שיצליח ושיתן ה' בידו:

(יז) השאלות (יז) אם היה למיכיהו נבואה מאת ה' איך רצה להעלימה ונביא הכובש נבואתו חייב מיתה? ולמה היה ענין המראה הזה, והעצה שיעץ ה' מי יפתה את אחאב? ומה היה ענין הרוח שנעשה רוח שקר? וכלל הענין חדה סתומה:

"ראיתי". ר"ל לא הגיעני דבור מאת ה', שא"כ לא היה רשאי להעלים נבואתו, רק צופה הייתי ו"ראיתי" מראה שמתוכה יובן שהמלך ימות והעם ינצלו:

(יט) "לכן". באור מראה זו ע"פ פשוטה, שספר במשל כי בצאת הגזרה העליונה מאת ה' שיפול אחאב ברמות גלעד, וצבא השמים שלוחי ההשגחה המוכנים למלאות גזרת ה' עמדו סביב ה' למלאת גזרתו, וע"י הרוח ר"ל רצון של אחאב ורוחו לצאת למלחמה נבאו נביאי השקר כרצונו כי יעלה ויצלח וזה היה סבת מפלתו. וע"פ הצורה, הנה העון הוא עצמו היורד ומסטין והוא המעניש את החוטא ביד חטאו, ואחאב שעשה תועבות גדולות ראה הנביא כי "ה' יושב על כסא" דין לשפטו, "וכל צבא השמים עומדים עליו", כי יש צבא העומדים "לימינו" שהם מלאכי ההנהגה הנסיית המיוחסת לימין, וצבא אשר "לשמאלו" הם צבא ההנהגה הטבעיית המיוחסת אל השמאל:

(כ) "וה' אמר מי יפתה את אחאב". ר"ל אחר שחטאיו רבים, איזה חטא יהיה מלאך העונש להפילו, באופן שסבת מפלתו יהיה החטא ההוא. ויען שהחוטא הורס הנהגת ה' שהם צבאו, שאל מי מצבאיו ידיחנו, וכ"א "אמר זה בכה וזה בכה", כי בחטאיו נגע אל "צבא קדש" ואל כל סדרי ההנהגה עד שכולם מוכנים עליו ליום רעה:

(כא) "ויצא". אולם אחר שדמי נבות אשר שפך ע"י עדות שקר הוא העון היותר מוכן להשחיתו, ולכן "יצא הרוח" של נבות "ויעמד לפני ה'" לתבוע משפטו: "ויאמר אני אפתנו". ועל ידי יענש. וה' שאל "במה", ר"ל כי צריך שיהיה העונש מדה כנגד מדה:

(כב) "ויאמר". השיב כמו שיצא רוחי ונהרגתי ע"י עדות שקר שהזמין אחאב, השקר הזה ישפך על נביאיו עד שגם הם יגידו לו שקרים ובזה יפול, מדה כנגד מדה כמו שנפלתי אנכי, וה' הסכים אל העונש הזה כי היה כמדתו: "ויאמר תפתה וגם תוכל". כי העונש הזה מוכן אליו ביד פשעו: "צא ועשה כן". ר"ל שבאשר ה' חותמו אמת לא תוכל להיות רוח שקר עד שתצא ממחיצתי, כמ"ש חז"ל (סנהדרין קב ב):

(כג) "ועתה". אין סתירה בין נבואתי לנבואת נביאיך, כי מ"ש שראו שתצלח, הוא סבת עונך שעי"כ "הושם רוח שקר בפי נביאיך", וזה בא מצד "שה' דבר עליך רעה" להענישך על שהרגת את נבות ע"י עדות שקר:

(כד) "ויגש". כי צדקיהו היה הראש שבהם (כנ"ל יא) והוא פתח הצינור לכולם, ואיך ידע את אשר לא נדע:

(כה) "הנך רואה". השיב לו דרך מליצה, אתה שואל אחר שצפית ברוח כמוני, מדוע לא ראית המראה אשר ראיתי. ואשיב לך אני הבטתי מה שנעשה במרום עתה, וראיתי המראה ה' יושב על כסאו וכו', ואתה לא שמת לב על ההוה רק על העתיד על יום שיהיה מלך ישראל ברמות בלעד, על היום אשר ביום ההוא תחבא בחדרים, על היום ההוא ראית: "והנך רואה" (במראה נבואתך) "ביום ההוא". העתיד, "אשר אז תבוא חדר בחדר", ובצפיה זו הטעה אותך הרוח שקר לראות אותו יום נצחון, ועל זה שנעשה בשמים עתה לא שמת לבך לראות:

(כו) "והשיבהו". כי כבר כלאו פעם אחד מיד שר העיר:

(ל) "התחפש". א] בל יכירוהו וילחמו עליו, כי חשש שהיה להם מרגלים ושמעו דבר הנבואה, כמו שהיה באמת. ב] שחשש לדברי הנביא. וא"ת הלא א"כ מה יועיל מה שמתחפש? כי בזה תתקיים הוראת הנבואה במקצת אחר שבא בגדר הדיוט ולבושי הדיוט ואינו מלך בזו הרגע ולא אדונים לאלה, כי חשב שכמו שהוראת השמיימית אם יתקיימו במקצת יתבטל יתר הוראתם, כמו שהביט פרעה כי רעה נגד פניכם ונתבטל בדם מילה, ומצרים ראו שמושיען של ישראל נלקה במים ונתבטל ע"י שהושלך ליאור וכדומה, חשב שכן יהיה בדברי ה':

(לא) "את מלך ישראל". כי היה לו מרגלים ושמעו דבר הנביא:

(לב - לג) "ויזעק". ובד"ה "ויזעק" יהושפט וה' עזרו ויסיתם אלהים ממנו, ר"ל שזעק בתפלה וה' עזרו שלא המיתוהו תיכף בסובם עליו, ובתוך כך הכירוהו, ואלהים הסיתם ממנו בל יהרגוהו, כי נתן בלבם שיהיה להם תועלת בשלא יהרגו את מלך יהודה שהיה בבריתם עד עתה, הגם שעתה נלחם בם (שזה גדר הסתה בכ"מ שהוא להראות תועלת), ולכן בראות שרי הרכב כי יהושפט הוא וישובו מאחריו:

(לה) "ותעלה". שעורו, "ותעלה" המלחמה ביום ההוא נכח ארם (שעלתה המלחמה ביניהם) והמלך היה מעמד במרכבה. ורי"א פי' שהמלחמה עלתה עד למעלה כי היה יד ישראל תקיפה ועולה במלחמה ולא ידעו מהכאת אחאב עד שמת ואז ויעבור הרינה:

(לו) "ויעבר". ר"ל אחאב במותו העביר קול רינה במחנה שרננו לאמר איש אל עירו, כי כולם שמחו על מפלתו, ואמרו (סנהדרין לט ב) מ"ד (משלי יא, י) באבוד רשעים רינה זה אחאב בן עמרי: "איש אל עירו". בני ישראל: "ואיש אל ארצו". בני יהודה. ומזה נתקיים מ"ש לא אדונים לאלה ישובו איש לביתו בשלום, כי לא נפלו חללים מב"י אז, ולכן היה בידם ללכת לביתם ולא רדפם האויב:

(לח) "וישטוף". אחר שספר איך נתקיימה נבואת מיכיה שאחאב ימות והעם ישובו בשלום, ספר איך נתקיימה נבואת אליהו שילוקו הכלבים את דמו, כי הרכב הלך לשטף את הרכב על ברכת שומרון, ואז הזונות ר"ל נשים זונות רחצו בהברכה ולא יכול לשטף את הרכב, ובעת ההיא שהזונות רחצו בהברכה לקקו הכלבים את הדם שעל הרכב, ונתקיים דבר ה':

(מד - מה) "ואך". ר"ל יהושפט עשה הישר, אך בשני דברים לא עשה הישר, א] הבמות לא סרו, ב] מה שהשלים עם מלך ישראל שהיה רשע, כמ"ש בדה"ב (יט, ב) הלרשע לעזר ולשונאי ה' תאהב ובזאת עליך קצף מלפני ה':

(מח - מט) "ומלך אין באדום". זה היה אחר שנפלו אדום ומואב ועמון לפני יהושפט (דה"ב כ) ועי"כ עשה יהושפט אניות בעציון גבר אשר את אילות על שפת ים סוף בארץ אדום (למעלה ט, כו) כי אדום היה כפוף תחתיו: "ולא הלך". לא התחיל ללכת, כי תיכף נשברו בהחוף בעציון גבר ששם נעשו, ומבואר (בד"ה ב' כ, לו) שאניות אלה היו בשותפות עם אחזיה, והנביא נתנבא (שם, לז) כי בהתחברו לרשע יפרץ אלהים מעשיו ונשברו אניות:

(נ) "אז אמר". ר"ל אחר שראה שע"י שהיה לו שותפות באניות עצמם נשברו כדבר הנביא, בקש שעכ"פ ילכו עבדיו עם עבדיך (באניות) של יהושפט שלא יהיה לאחזיה בגוף האניות רק עבדיו ילכו: "ולא אבה". כי ירא פן יזיק גם זאת