מלבי"ם על מלכים א א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על מלכים א · א · >>

(א) השאלות (א - ב) למה התחיל הספר הזה מעניני דוד בזקנותו וצואתו אל שלמה לפני מותו, שספורים האלה היה ראוי שיבואו בספר שמואל אשר יוחד לעניני דוד ולהשלים שם ספוריו עד יום מותו וספר זה יתחיל מעניני שלמה וספוריו? ולמה נכתב ענין אבישג השונמית ושהיה דוד זקן ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו, מה תועלת יש בספורים אלה? מה ראה אדוניה לעשות הדבר הזה בחיי אביו, וכי לא ידע כי יחר אף דוד עליו ולא יפיק התכלית הנרצה? ובשגם שלא נמשכו אחריו כל ישראל כמו עם אבשלום רק יואב ואביתר לבדו, וטוב הי"ל להמתין עד מות אביו ואז יעשה מה שלבו חפץ:

"והמלך דוד". כבר כתב מהרי"א שמה שלא נכתבו דברים האלה בספר שמואל, שהוא מיוחד אל ספורי קורות דוד, הוא כי רצה לכתוב בספר הזה דברים הכוללים כל עניני שלמה והמשחתו, כי המשחת שלמה ומחלוקת אדוניהו עליו וכל הנמשך יתיחס אל ספורי שלמה. אמנם למה ספר ענין אבישג השונמית, נתן בזה טעמים בלתי עצמיים כפי דעתי, ואנכי אחשוב כי באשר הסבה שהניעה את לב דוד להמליך את שלמה באותו היום שהמליכו בחייו היה מחלוקת אדוניה אשר רצה להחזיק מלכות בלא דעת אביו, ומטעם זה משחו את שלמה הגם שמלך בן מלך א"צ משיחה (כמ"ש בספרא מכלתא דמלואים, ובגמ' דכריתות ה א, והוריות יא ב), מ"מ משחו את שלמה מפני מחלקותו של אדוניה, ולכן הוכרח הכותב להקדים ענין אדוניהו. ואולם באשר גם זה היה לו סבה בהכרח, כי מה ראה אדוניה לעשות האולת הזאת, למלוך בחיי אביו בלא דעתו, ולא ידע כי יתודע הדבר לאביו ומלבד שלא ישיג התכלית עוד ישנאהו על כי חשב למרוד בו, ויקדים להמליך את שלמה כאשר היה כן באמת, ואם אבשלום מרד על פני אביו קשר קשר ויט כל ישראל אחריו, לא כן אדוניה שלא היו דבריו רק עם יואב ואביתר, וטוב היה לו להמתין עד ימות אביו, שאז יעשה מה שלבו חפץ, לכן הקדים הסבות שהניעו את הדבר הזה, הנה לא ירא שיהיה כמורד במלכות אביו כמו אבשלום, כי אבשלום עשה זה בעוד מלך דוד ועשה חיל, וזהו און ומרד להעביר את אביו בעוד כחו חזק להנהיג ולמשול, לא כן עתה המלך היה "זקן וגם בא בימים", רצה לומר זקן באפיסת כחותיו וגם היה בן שבעים, וכבר הפסיק מלהנהיג ולמלוך כי שכב על ערש "מכוסה בבגדים: ולא יחם לו". פי' המפ' שלא היה מחמם א"ע (ושרשו יחם והיו"ד אית"ן מהקל) כי אפס חומו הטבעי, ולכן לא הועילו הבגדים שהם אין מחממים בעצם רק שומרים האויר המקיף שלא יקררהו, ובזה לא היה מקוה עוד להתחזק ולמלוך כי אפסו כחותיו, ונדמה בענין המלוכה כאילו אינו בעולם והגיע העת שבניו ינהיגו את המלכות תחתיו:

(ב) "ויאמרו". זאת שנית שעבדיו הרופאים אמרו לו "שיבקשו לו נערה בתולה", כי באשר ראו אפיסת כחותיו, וראו ג"כ שלא יתחמם רק מן האדם, שיחם אותו בחום הטבעי אשר בו, לא פקדו שישכבו נשיו או פלגשיו אצלו לחממו, כי פן יתעורר אל המשגל ויחלישהו, לכן יעצו לבקש לו נערה בתולה שלא תהיה לו לפלגש רק "לעמוד לפניו" לשרתהו: "ולהיות לו סוכנת". ממונה על אוצרותיו, בענין שלא תבא עוד אחת מנשיו אצלו כי יופרש מהם (ואמרו "ועמדה לפני המלך", בלשון נסתר, וסיימו "ושכבה בחיקך", בנכח, ר"ל שיפרסמו כי מבקשים נערה בתולה לעמוד לשרת את המלך, כי אין מן המוסר לומר שתשכב בחיקו, ובאמת תשכב בחיקו ותחמם לו). ובזה הודיע מה שעלה על לב אדוניהו למלוך בירושלים בלא דעת אביו, ואיך יצוייר זה הלא תיכף יודע מעשהו למלך ע"י עבדיו וע"י נשיו, בפרט בת שבע תגיד זאת, רק אחר שנשיו כולם לא באו לפניו, וגם משרתיו נכלאו ממנו שאין מן הצניעות לשכב עם נערה בפני שום אדם, רק אבישג לבדה שרתהו ואצרה אוצרותיו והיתה עמו, חשב כי יעלם הדבר מן המלך באשר אין בא בחדרו, ולולא נתן הנביא ששלח את בת שבע לא היה דוד יודע מאומה כי היה מופרש מן העם ומבני ביתו:

(ג - ד) "ויבקשו". ועתה יגיד הסבה העצמיית אשר נחפז אל הדבר שלא בעתו, כי סוף מעשהו מה שבא אדוניה אל אם שלמה לבקש שתנתן לו אבישג לאשה, היא תגלה לנו כי חשק בה מאד עד שמסר את נפשו בעבורה לבקשה מאת שלמה שלא נעלם זאת מאתו כי בנפשו הוא, רק רוב חשקו אליה הניע אותו לזה, וזאת לעד כי כבר חשק בה מכבר בעת ראה אותה בבית אביו ומאז נתן דעתו עליה, וזאת בערה בלבו כרשף אש למלוך תיכף ולקחתה לו לאשה, כי לא ימנענה אביו ממנו אחר שלא ידעה והיתה רק לשרתו לבד וימצא נערות יפות זולתה לשרתהו. וזה שהקדים שהיתה יחידה ביופי, אם מצד הבקשה "שבקשו" "נערה יפה בכל גבול ישראל", ורק אותה מצאו מכל הבתולות, ואם מצד עצמה שהיתה "יפה עד מאד", יופי מופלגת. ולא היתה מניעה מצד אביו, "כי המלך לא ידעה". והגם שהכתוב לא באר זה בפי' שחשק בה אז, ושלכן החיש מעשהו, והסתיר ברמז מפני הכבוד, הן רמז כ"ז אם בהמשך הסיפור שהקדים הסבה אל המסובב, אם באחרית דבר שמסר נפשו ע"ז, ושבעבור כן נהרג, כי גם שלמה בחכמתו הבין זה שלא ישקוט אם ימנענה מאתו, ובאופן זה נדמה במעשיו לאבשלום, זה מלך בחיי אביו וזה רוצה למלוך בחיי אביו, זה בא על פלגשיו וזה רוצה לקחת שוכבת חיקו, רק אבשלום מרד בזדון ובא על פלגשי אביו להראות כי נבאש באביו, ובזה היה בהפך, רצה באבישג מפני תאוותו, ורצה למלוך באופן שלא ירע בעיני אביו:

(ה) "ואדניה בן חגית מתנשא לאמר אני אמלך". ע"י הסבות הנ"ל התחיל לאמר כי הוא ימלוך: "ויעש לו רכב" וכו'. כמו שעשה אבשלום, להראות תכסיסי מלוכה:

(ו) "ולא עצבו". עתה יספר מה שיפלא, א] איך לא התיירא מאביו, ב] איך לא התיירא שלא יסכימו ישראל במלכותו, עז"א מאביו לא התיירא "כי לא עצבו מימיו", וחשב שגם עתה יחריש אחר שיראה שהחזיק במלכות. ולא התיירא שלא יסכימו ישראל, שבזה הי"ל ג' טעמים שיסכימו עליו, א] "כי גם הוא טוב תאר מאד", שזה דבר הנושא חן בעיני העם לענין המלכות, כמו שאבשלום מצא חן מטעם זה, ועז"א וגם הוא. ב] שהיתה המלוכה מגיע לו ממנהגי המלכות, "כי אותו ילדה" חגית "אמו אחרי" שנולד "אבשלום" למעכה, כי היה אמנון הבכור ואחריו דניאל ואחריו "אבשלום" ואחריו אדוניה, ואחר שג' הראשונים מתו הוא הבכור המולך תחת אביו:

(ז) ג] "ויהיו דבריו עם יואב צרויה ועם אביתר הכהן". שאחרי שיואב היה שר הצבא, וכל בני החיל יטו אחריו, ואביתר היה הכהן הגדול ויטה אחריו ההמון, חשב כי שני אלה יטו את כל ישראל אחריו. והטעם שעזרו יואב ואביתר אחרי אדוניה, באר מהרי"א כי יואב ידע שבלב דוד עליו מפני שהרג את אבשלום וחשב שיצוה לשלמה עליו להרגו, וכן אביתר ראה שדוד חולק יתרון כבוד לצדוק וכמ"ש חז"ל, וחשבו להנצל בעתיד ע"י שיחזיקו ידי אדוניה:

(ח) "וצדוק הכהן" וכו' "לא היו עם אדוניה". כי ידעו שדעת דוד להמליך את שלמה, והיה זה אצלם מרד למרות רצון דוד מלכם:

(ט) "ויזבח אדוניהו". ומטעם זה בעצמו שראה שיש מתנגדים לו ומחזיקים ידי שלמה, רצה לקשר את אוהביו במסורת הברית ע"י משתה ששם במשתה היין ימליכוהו, טרם יתיעצו אוהבי שלמה, באופן שימלוך פתאום, ולכן לא קרא אל מתנגדיו לבל יתעורר שם ריב ומדנים. ומ"ש "ויקרא את כל אחיו בני המלך ולכל אנשי יהודה", מבואר אצלי שיש הבדל בין קרא שאחריו את ובין קרא שאחריו למ"ד, שקריאה עם את מורה שמזמינו לדבר גדול, ובבני המלך שהיה מתיעץ עמהם תחלה אם יסכימו, אומר "קרא את", ר"ל ששאל עצתם תחלה, לא כן אנשי יהודה קרא סתם שיבואו כי יסכימו אחר זה במשתה, ולכן אמר אח"כ "ואת נתן" וכו' "לא קרא", ר"ל כי לא שאל עצתם בזה (ואבן הזוחלת י"מ שהמים זוחלים שם והוא עין רוגל):

(יא) "הלא שמעת". בא לעוררה מג' צדדים, א] בל תאמר כי עוד יש שהות, עז"א "כי מלך אדוניהו", כבר מלך והדבר נחוץ. ב] בל תאמר כי א"כ כבר נעשה מעשה ואין להשיב, עז"א "ואדנינו דוד לא ידע", וכשידע ימליך את שלמה:

(יב) ג] בל תאמר כי אין בזה רק רדיפת הכבוד והשררה ואין זה כדאי אצלה להשתדל ע"ז, לכן אמר "ומלטי את נפשך ואת נפש בנך שלמה", ר"ל כי במלוך אדוניה יהרוג אתכם אחר שיודע שהיה דעת דוד להמליך את שלמה:

(טו) השאלות (טו - כח) למה מספר פה שנית שאבישג משרת את המלך? מדוע נתחלף תרעומת נתן שהיה על שדוד עשה זה בלא דעתו וכמחזיק שנעשה זה בידיעת דוד, מתרעומת בת שבע שהחליטה שנעשה שלא בידיעת דוד? ומה התרעם נתן על שדוד לא הודיע לו הדבר, וכי כל דברי מלכות יוכרח להודיע לנתן? ומה נתרעמו על שלא קרא לנתן ושלמה אל המשתה, וכי זה היה החטא של אדוניה והלא חטאו היה מה שרצה למלוך בלא דעת אביו, לא על מה שלא קראם אל המשתה?: "והמלך זקן מאד". הקדים להציע למה שיאמר שדוד נבהל על ביאתה ואמר מה לך, שזה היה מג' טעמים, א] שלא היו נשיו רגילות לבא לפניו אז לתשמיש, כי היה זקן מאד. ב] שלא באו לשרתו, כי "אבישג השונמית משרת את המלך". (ובפרט למ"ש למעלה שזה היה כדי שלא יבואו נשיו לחדרו):

(טז) ג] "ותקד ותשתחו". שזה היה מורה שבאה לבקש דבר, כי נשי המלך בבואן לחדרו כדרך נשים לא תשתחוינה, ולכן "ויאמר המלך מה לך", כי הבין שיש לה דבר גדול נחוץ:

(יז) "ותאמר לו". היא ספרה הדבר באופן שאינה מתרעמת על המלך כי לבה בטוח שלא מאתו יצא הדבר, אחר שנשבע לה, רק מגדלת פשע אדוניהו וחטאתו שהוא בן סורר ומורה על פני אביו, וז"ש, א] "אתה נשבעת". ב] שהיתה השבועה "בה' אלהיך", שהיא שבועה חמורה בשם, ובפרט למ"ש דהנשבע באלהי ישראל אין מתירין לו. ג] "לאמתך", והנשבע לחברו אין מתירין לו אלא בפניו. ד] שאמרת "כי שלמה בנך ימלך אחרי", שימלוך מצד שהוא בני, מאהבתך אותי וכי אני הראויה לזה מצד שיצא ממעי שבט מושלים, בפרט למ"ש חז"ל שלא רצתה להנשא לו רק על תנאי זה, וא"כ התקשר לה על הדבר הזה. ה] "והוא ישב על כסאי", כי הוא ג"כ ראוי לזה מצד עצמו, כי ידמה כסאו לכסאך, בענין שלא תופחת מעלת כסאך בישיבתו עליו:

(יח) "ועתה הנה אדוניהו מלך". ר"ל והלא גם אם היה מולך אחרי מותך היה זה מרד, אחר שהבטחת את המלכות לשלמה, כ"ש "עתה" בחייך. זאת שנית ו"עתה" אדני המלך לא ידעת, שאין לו אמתלא שלא ידע משבועתך, ושחשב שתסכים לזה אחר שהוא הבכור ולו המלוכה, שא"כ מדוע העלים הדבר מאתך, שגם אם תגיע לו המלכות בירושה, אין מגעת לו בעודך חי, וא"כ "עתה", ר"ל בחייך איך אדוני המלך לא ידעת:

(יט) "ויזבח". הוסיפה להגדיל פשעו במה שה"כי"ן זבח רב והקדיש קרואיו בחיי אביו בהיותו שוכב על ערש דוי. זאת שנית "כי לשלמה עבדך לא קרא", שזה מעיד שיודע כי הבטחת המלכות לשלמה, ולכן לא קראו, שאם היה זה בתומו, לא היה שלמה בן המלך גרוע משר הצבא:

(כ) "ואתה". והנה לא ספרה לו שקרא לכל עבדי המלך בל יירא דוד שהעם אתו בקושרים, אמרה בהפך "שעיני כל ישראל" מצפים "עליו", ורק מי שיבחר הוא זה ימלוך עליהם:

(כא) "והיה". אמנם אם יחריש יחשבו ישראל שזה נעשה בידיעתו, כי מי יאמין שדבר גדול כזה נכחד מן המלך, ובזה לא לבד שאחרי שכב המלך ימלוך אדוניהו באין מוחה, אחר שידמו כולם שהומלך בידיעתך, כי גם "אהיה אני ובני שלמה חטאים", כי אחר שהוא יודע ששלמה היה מוכן למלוכה, יאמרו ששוב נדחה ע"י חטאי וחטאו, וגם יזכירו חטא של אוריה באופן שישימוהו כבן זנונים, ואותי כמנאפת תחת אישה וידונו אותנו למיתה כחטאים, ויהיה די בזיון וקצף גם אל כבודך, משא"כ אם ימלוך שלמה יהיה גלוי לכל כי ראויה היתה בת שבע לדוד, ושסבב ה' שיצא הכל בהיתר כפי שפירשנו בספר שמואל ב' (סי' יא):

(כד) "ויאמר נתן אדוני המלך אתה אמרת אדניהו ימלך אחרי". הנה נתן תפס הספור באופן מתנגד אל דברי בת שבע, הוא עשה א"ע כאילו יחשב שהיה זה בפקודת המלך, ובלתי מתרעם על אדוניהו רק על מה שהעלים המלך הדבר מאתו, כי הוא עשה א"ע כלא ידע משבועת המלך לבת שבע, וז"ש אתה אמרת אדוניהו ימלוך אחרי, ר"ל כן נראה הדבר:

(כה) "כי ירד היום". וא"א שיעשה זה היום בעוד המלך חי בלא ידיעתו, וגם "שקרא לכל בני המלך ולשרי הצבא ולאביתר הכהן", שא"א שאלה כולם יעשו זה בלא דעת המלך, והלא "הנם אכלים ושותים לפניו ויאמרו יחי המלך אדוניהו":

(כו) "ולי". וא"כ אתרעם "למה לא קרא לי", באשר גם "אני עבדך", וכן "לצדוק ולבניהו", כאילו מכחידים פקודת המלך מפנינו, וכי אנו לא נהיה נכונים לעשות פקודת המלך הזאת, וכן למה "לשלמה עבדך לא קרא", אחר שנעשה הדבר בפקודתך בודאי גם שלמה יכנע תחתיו כי הוא עבדך ולא ימרה את רצונך, ולמה חושדים אותנו שנסרב להמליך את מי שיבחר המלך למלוך תחתיו:

(כז) "אם מאת אדני". עוד הזכיר תרעומת אחרת נוגעת אליו לבד, באשר הוא נבא לדוד כי שלמה ימלוך אחריו, אם יצוייר שדוד ימליך זולתו, בהכרח בא אליו נבואה אחרת להמליך את אדוניהו (שזה יצוייר אם גרם איזה חטא בינתים לשלמה שלא ימלוך), ואז היה דוד מחוייב להודיע זאת לנתן, בל יגרום לו ספק בנבואתו, או חשד על דוד שעבר על דברי נביא, וז"ש "אם מאת אדוני נהיה הדבר איך לא הודעת את עבדך מי ישב" וכו'. וכבר אמרו החכמים כי להוציא איזה התפעלות צריך לעורר הדברים מכל צדדיו, כי לפעמים יתפעל האדם מהקנאה והחמה, וזאת פעלה בת שבע בהגדילה חטא אדוניה, ולפעמים יתפעל מצד החשד והבושה וזאת פעל נתן במה שהניח שדוד עשה זאת, ויתעורר מפני שראה שחושדים אותו שעבר על דברי נביא ועל שבועת אלהים:

(כח) "קראו לי". כי בעת שבא נתן הנביא יצאה בלא מענה, והודיע לה עתה כי ימלא שבועתו ביום הזה:

(לא) "יחי אדוני המלך דוד לעולם". מלבד כוונה הפשוטה שיאריך ימים, כוונה שמלכות בנו תהיה כאילו הוא חי ומולך, כי המלכות מתיחסת אליו שהוא לה לראש פנה, והכסא כסא דוד, וגם מצד הסוד דוד חי וקיים:

(לב) "קראו לי" וכו'. אחר שראה מחלוקת רצה לחזק מלכותו ע"י כ"ג ונביא ובניהו שהיה ראש הסנהדרין, שע"י תעשה המשיחה כהלכה:

(לג) "על הפרדה אשר לי". לפי שאין הדיוט משתמש בשרביטו של מלך, ואין ראוי שישתמש כל בע"ח בדבר מלכות, היה רוכב על הפרדה שלא היתה מקבלת זכר, כמ"ש חז"ל, ומיוחדת למלך לבד, ובזה הראה כי הוא המולך תחתיו. וצוה "להורידו אל גיחון", שהוא מי השלוח ההולכים לאט, לרמז על המשכת מלכותו בהשקט, וכמ"ש חז"ל אין מושחין מלכים אלא ע"ג מעין:

(לה) "והוא ימלך תחתי". ר"ל לא אחרי מותי רק בחיי ימלוך תחתי ובמקומי תיכף: "ואותו צויתי". בענין שאינו כמולך בחיי אביו, כיון שאני צויתי אותו ומקיים ציוויי בזה. ולא שיחולק המלכות לשנים בענין שגם אדוניה יהיה לו שבט אחד, רק "על ישראל ועל יהודה":

(לו) "כן יאמר ה'". שיסכימו ע"ז בשמים:

(לז) "ויגדל את כסאו". שאחר שה' יהיה עם שלמה כמו עמך ממילא יגדל את כסאו אחר שהוא מלך בן מלך, וז"ש "מכסא אדני המלך", מסבת שכסאו בא מכסא דוד אביו, ויש לו זכות אבות ומלכות בירושה מה שלא היה לך:

(מא) השאלות (מא) למה כפל וישמע, וישמע? ומדוע רק יואב שאל לא אדוניה?

"וישמע יואב". הם לא שמו על לבם רק המיית העיר, אבל יואב שהיה שר הצבא שמע והבין "את קול השופר", שהיה בו סימנים מיוחדים, והבין כי קול כזה לא ישמיעו רק לענין גדול, ולכן אמר "מדוע קול הקריה הומה", בודאי נעשה איזה דבר רשום (ומלת הומה מוסב על הקריה. מה היא הקול שהקריה הומה):

(מב) "בא כי איש חיל אתה". יונתן לא היה מן הקרואים כי נשאר בעיר לרגל מה יעשה שם בעת ההיא שנקבצו חוץ לעיר להמליך את אדוניהו, וזאת הבינו כי המית הקריה יש לה איזה יחוס אל הענין שהם עוסקים בו, או לעזרתם או כנגדם, כי בלי ספק יתעורר רעש בעיר כשיודע כי ממליכים מלך בעין רוגל, וחשב שיונתן בהיותו איש חיל, קבץ גבורי המלך והריעו בקול בעיר שמחים על מלכות אדוניהו, ובזה "טוב יבשר":

(מג) השאלות (מג - מח) למה האריך יונתן כ"כ בכפל דברים?:

"ויען יונתן, אבל". לא כדברך, כי "אדונינו המלך דוד המליך את שלמה," זה אמר דרך כלל, עתה פרט פרטי הדברים:

(מד - מה) "וישלח אתו המלך" וכו' "וימשחו" וכו'. באופן שהיה זה ע"פ כ"ג ונביא וסנהדרין. ואל תחשוב שהעם לא יסכימו לזה, עז"א "ויעלו משם שמחים ותהום הקריה הוא הקול":

(מו) ולא תאמר שנמשח למלוך אחרי מות דוד, "כי ישב על כסא המלוכה":

(מז) ולא תאמר שגם הם עשו זאת מעצמם, כמו שיואב ואביתר רצו להמליך את אדוניהו מעצמם, עז"א "וגם באו עבדי" "המלך לברך "את" אדונינו והמלך השתחוה על המשכב", הרי מדעתו נעשה כ"ז. ונוסח הברכה היה "שיגדל ה' את שלמה", בשם טוב מצד מעשיו הטובים וחכמתו: "ויגדיל כסאו". מצד המלוכה למרבה המשרה, ושניהם יגדלו "מדוד", מצד שהוא יורש עצר ובן מלך כנ"ל:

(מח) ולא תאמר שדוד יחלק המלכות לשנים ויתן גם לך שכם אחד, "כי ככה אמר המלך ברוך ה'" וכו' {צ|אשר נתן היום}} "יושב על כסאי", זה מורה שתפס מלכות כללי על כסא דוד ועל ממלכתו, וגם שהחזיק המלכות "מהיום", בענין שהוא המולך עתה תחת דוד, וכל החולק עליו מורד במלכות וחייב מיתה:

(נא) "לאמר ישבע לי כיום". ר"ל כי מנהג המלכים לעבור על פשע ביום מלכותם, כי הוא יום חסד, לכן אמר לו "כיום". בפרט כי היום הומלך והוא נכנע תיכף, כמ"ש "אם ימית את עבדו בחרב", אחר שהוא עבדו אם ימיתהו בסייף, שהמלך אין לו רשות להרוג כי אם בסייף, פי' שלא ימיתהו על מרידתו:

(נב) "ויאמר שלמה". לא נשבע כי אמר שבל"ז על העבר אינו חייב מיתה, רק "אם רעה תמצא בו", בזה יתחייב למפרע "ומת":

(נג) "ויאמר" כו' "לך לביתך". פי' מהרי"א שבמ"ש אם יהיה לבן חשב אדוניה שר"ל שיעבוד עבודתו, והוא א"ל שילך לביתו, ואינו צריך אל עבודתו ומשאו: