מלבי"ם על יהושע כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על יהושע · כד

(ב) השאלות (ב - ד) מה רצה בפתיחה הזאת, ובמה שתרח היה אבי נחור, ובמה שהרבה את זרעו של אברהם שהוא שהוליד את ישמעאל אין זה מעלה, וכן לא במה שיצחק הוליד את עשו?:

"כה אמר ה'". מאדם עד אברהם היה הסגולה והענין האלקי רק ביחידים והיו הם כלב ופרי ויתר בני אדם כקליפות, ומעת זרח שמש צדקו של אברהם רצה ה' שיחול הענין האלקי על רבים, שהם השבטים ואחריהם שבעים נפש ואחריהם אומה שלמה אשר פנים בפנים דבר ה' עמהם, ועי"כ הוצרכו האבות ובניהם לכמה צרופים ונסיונות שיזדככו השמרים ויסירו הקליפות ויהיה הכל לב ופרי ושמן מובחר, וכמו שכתב הכוזרי באורך. וזה מבאר פה, אמר להם, הנה אבותיכם לא היו ראוים אל הענין האלקי, לא מצד מקומם, כי "בעבר" "הנהר ישבו אבותיכם", והמקום המוצלח אל שיעשו ענבים ופרי קדש הלולים הוא רק הארץ הקדושה. לא מצד יחוסם ומחצבם, כי "תרח היה אבי אברהם ואבי נחור", והיה אברהם מוקף בחוחים בין מצדו מנחור ובין מראשו מתרח. ולא מצד הכנתם, כי "עבדו אלהים אחרים":

(ג) "ואקח". מבאר ראשונה ההשתדלות שעשה להכינם אל הענין האלקי מצד מקומם (נגד מ"ש בעבר הנהר ישבו), שכמו שבעל הגן כאשר יראה נטע נעמן נטוע במקום רזה ובית אבנים יחזה, אז יקחהו ממקומו וישתלהו בקרן בן שמן, כן לקחתי "את אברהם מעבר הנהר ואולך אותו בכל ארץ כנען", מקום הראוי להשגחה ונבואה, וגם בהליכתו בכל הארץ נתנסה ונצרף בכור הנסיונות ונבחן. ועל הענין השני שהוא שיזדכך מצד שרשו ויחוסו (נגד מ"ש תרח אבי אברהם), זאת עשיתי "וארבה את זרעו", שעי"כ נזדקקו השמרים והפסולת בישמעאל ויצא יצחק זהב נקי. וז"ש "ואתן לו את יצחק", שיצחק היה מיוחד לו פרי קדש הלולים. והנה גם ביצחק היו קצת סיגים ונזדקקו ע"י עשו, וז"ש:

(ד) "ואתן ליצחק את יעקב ואת עשו". ובזה שאב עשו כל הזוהמא. ולכן "ואתן לעשו את הר שעיר", המיוחס לחלקו: "ויעקב ובניו". שהם היו מוכנים מעתה אל הענין הגדול, רק שהיה צריך צירוף בענין השלישי הנ"ל והוא שיהיו ראוים לזה ע"י הכנתם (נגד מ"ש ויעבדו אלהים אחרים), הם "ירדו מצרים", שהיא היתה כור הברזל לזכך חומרם ע"י קושי השעבוד, ובזה הוכנו שיהיו עם ה' שמעתה לא תשרה השכינה על יחידים רק על המונים רבים, ולא לפרקים רק בתמידות:

(ה) "ואשלח". עתה ספר ענין היציאה בהגיע תור אלקי אל שיחול הענין הנורא הזה, בחר, א] בשלוחים הראוים שיעשה הענין הגדול הזה, ע"י שהם "משה ואהרן". ב] באמצעיים מתיחסים אל התכלית הזה, שהוא "ואגף את מצרים" בנפלאות ואותות ומופתים, שעז"א "כאשר עשיתי בקרבו: ואחר". ר"ל אחר כל הנפלאות שע"י הכירו כח ה' ועזוזו, "הוצאתי אתכם":

(ו) "ואוציא". ורציתי להוסיף עוד נסים עד שלא תסתפקו ביכלתי והשגחתי כלל, ולכן "גם אחר שהוצאתי את אבותיכם ממצרים ותבואו הימה כדי שירדפו מצרים", כ"ז היה סבה מאתי כדי שתאמינו בי, כמ"ש (שמות יד, לא) וירא ישראל וכו' ויאמינו בה':

(ז) "וישם מאפל". עד שירדו אל הים, ובזה היו שני הפכים, א] אתם נצלתם והם נטבעו. ב] הם כסה אותם מאפל ואתם "ותראינה עיניכם" (ושם מאפל נבדל משם אופל, שבא על דבר המאפיל ומכסה את האור, שהוא הענן והחשך שהיה מאפיל בפני המצרים ויאר את הלילה לישראל). אמנם הגם כי "ותראינה עיניכם את אשר עשיתי במצרים", בכל זאת עדן לא האמנתם בי אמונה שלמה, ועי"כ "ותשבו במדבר ימים רבים", והוצרכתי להניעכם ארבעים שנה במדבר כדי לנקותכם מטומאת מצרים, כמ"ש (דברים כט, ג - ד) ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה וכו' ולא נתן ה' לכם לב לדעת וכו' עד היום הזה:

(ח) "ואביא אתכם אל ארץ האמורי". ואז התעוררו עליכם שני מיני מלחמות, א] מלחמה בכח אנושי שהוא "וילחמו אתכם ואתן אותם בידכם". ב] מלחמה בדברים שהם למעלה מן הטבע, וז"ש:

(ט) "ויקם בלק, וילחם בישראל". ומפרש שמלחמתו לא היה בחרב וחנית, רק במה "ששלח ויקרא לבלעם לקלל אתכם":

(י) "ולא אביתי לשמוע לבלעם". ובזה "ואצל אתכם" גם ממלחמה הזאת:

(יא) השאלות (יא) הלא אנשי יריחו לא נלחמו כלל כמבואר בכתוב?:

"ותעברו". בנס: "ותבואו". בנס: "וילחמו". ואח"כ לחמו "בעלי יריחו", כן קורא המלכים שנתאספו אח"כ לנקום נקמת יריחו כנזכר (למעלה ט). והנה שם לא חשיב גרגשי ופה חשיב גרגשי, כי גרגשי נתאסף תחלה ואח"כ התירא ופנה והלך לו לאפריקי וכמו שיבאר: "ואתן". ר"ל מקצתם נתתי בידכם שהם כל אלה שחשב חוץ מגרגשי, ומקצתם שהוא גרגשי:

(יב) השאלות (יב) פסוק זה בא שלא כסדר והלא עתה מדבר מכניסתן לארץ, ומן מלחמת סיחון כבר דבר בפסוק ח'?:

"ואשלח את הצרעה ותגרש אותם מפניכם". הוא מה שפנה לאפריקא. ומפרש מה הוא הצרעה הזאת, "שני מלכי האמורי לא בחרבך" כו', ר"ל השמועה ששמע שכבשת שני מלכי האמורי לא בחרבך ולא בקשתך רק ע"י ישועת ה' זאת היה כצרעה, שהתיראו מפני השמועה הזאת וברחו מארצם לאפריקא:

(יד) השאלות (יד) מדוע אמר ועבדו את ה' שתי פעמים?:

"ועתה יראו את ה'". אחר כל החסדים האלה יראו את ה' וכו'. והנה בא לצוות להם שייראו את ה' יראת הרוממות, לא יראת עונש, "ושיעבדו אותו באמת ובתמים", לא עבודה מזויפת שזה הפך האמת, ולא עבודה בעבור תקות גמול, כענין אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס (אבות פ"א מ"ג), שזה הפך התמימות. והתנה עמם "והסירו את אלהים", כי א"א לעבוד את ה' בשיתוף, רק אותו לבדו, ועז"א "ועבדו את ה'", ר"ל אותו לבד מבלי שיתוף, כי המשתף עמו זולתו אינו עובד את ה':

(טו) "ואם רע בעיניכם לעבד את ה'". כי לבכם פורה ראש ולענה שיש דברים מתנהגים כפי הטבע והמערכה ותרצו להשתדל בעבודות אחרות יעזרו לכם כפי דעתכם אל הצלחה הטבעיית או המערכיית: "בחרו לכם היום". ר"ל א"כ צריכים אתם לעזוב את ה' מכל וכל, כי א"א שתעבדוהו עם זולתו, ואז או שתחשבו שהמערכה תתנהג עמכם כפי מחצב תולדתכם שהוא מעבר הנהר, וא"כ עבדו את "אלהים" מצד "אשר עבדו אבותיכם אשר בעבר הנהר", או תחשבו שתתנהג המערכה עמכם כפי שפעה בארץ שאתם יושבים בה, וא"כ "עבדו את אלהי האמורי" מצד "אשר אתם יושבים בארצם: ואנכי וביתי נעבוד את ה'". כי מאמינים אנחנו כי אין אנו מושפעים משום שר מזל כוכב וטבע, רק מה' לבדו:

(טז - יז) "ויען העם". ענו לאמר כי לא יעזבו את ה', ונתנו ע"ז ארבעה טעמים. א] מצד החיוב המוטל עליהם, "כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו" כו', ובזה קנה אותנו קנין הגוף להיות לו לעבדים, כי עבדים היינו במצרים והפודה עבד מבית רבו קנה אותו לעצמו (וזה טעם שנז' בטעמי רוב המצות, יציאת מצרים, כי עי"כ נשתעבדו אל האדון אשר הוציאם מבית עבדים). ב] מצד יראת הרוממות, "ואשר עשה לעינינו את האותות הגדולות האלה", שבזה הכרנו יכלתו וכחו לשדד המערכות. ג] מצד התועלת ועז"א "וישמרנו מכל הדרך אשר הלכנו בה", ששמר אותנו בין בספוק צרכנו במדבר, בין במלחמת העמים כאשר ישמור איש את בנו, ולמה נעזוב מקור מים חיים. ד] מצד יראת הנזק, ועז"א:

(יח) "ויגרש ה' את כל העמים" וכו' "יושבי הארץ מפנינו". ובזה אם נעשה כמעשה העמים האלה תקיא הארץ גם אותנו, כמ"ש (ויקרא יח, כח) ולא תקיא הארץ בטמאכם אותה כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם (גם כוונו תשובתם נגד מ"ש שיעבדו אלהים אשר בעבר הנהר ובמצרים, הלא הוציאנו ממצרים ואלהיהם לא הושיעה למו, ונגד מ"ש שיעבדו את אלהי האמורי הלא גרש גם עם אמורי):

(יט) השאלות (יט) מה היה כוונת יהושע שאמר להם שלא יוכלו לעבוד את ה' ומה היה הויכוח ביניהם שכפי חיצוניות אינו בו טעם ודעת? ומה הוסיפו בפעם השני על הראשון שאז קבל דבריהם ואמר עדים אתם בכם כי בחרתם את ה' והלא זאת בחרו בפעם הראשון?:

(יט) "ויאמר יהושע". ראה שתכלית מה שבוחרים בעבודת ה' הוא מצד הטוב והתועלת שהשיגו מאתו ומיראת הנזק בעזבם אותו, ועבודה כזאת לא תתקיים בכל הבחינות, כי אחר שאינו עובד את ה' רק א"ע להשיג תועלת או להסיר נזק, אם יחשוב כי ימצא תועלת זולת עבודתו יעזבהו, כמ"ש (איוב א, ט) החנם ירא איוב אלהים וכמ"ש בפי' שם, וז"ש "לא תוכלו לעבד את ה'", ר"ל עם המטרה שאליה תכוונו בעבודתכם, מתקות גמול ויראת העונש לא תוכלו לעבדו עבודה קיימת, כי עבודתו קשה משני צדדים, א] מצד המעשה אשר יעשון "כי אלהים קדשים הוא", וע"ז באו כל המ"ע להתקדש בקדושתו (ש)[כ]מ"ש (ויקרא יא, מד) והייתם קדושים כי קדוש אני. וגדר הקדושה הוא שיתנשא על כל עניני החומר והבשר אל ענינים אלקיים רוחנים וזה נמנע עם כוונתכם אל הגמול שהוא טובת עצמכם. ב] מצד הל"ת הנה "אל קנוא הוא" לעובר עליהם, "ולא ישא לפשעכם" בעברכם על מצותו, עד שתחת תקותכם להשיג גמול ישיגכם עונש, וז"ש:

(כ) "כי תעזבו" וכו' "ושב והרע לכם וכלה אתכם אחרי אשר הטיב לכם". ובקל יצמח מן הטוב אשר אליו יחלתם בעבודתכם, חלי ומכה. וגם אמר כי אחרי אשר הטיב לכם בהשגחתו הדבקה עמכם זה עצמו יחייב כי ישוב והרע לכם ע"י השגחתו בעזבכם אותו, מה שלא היה כן אם לא היה מטיב לכם והייתם תחת הטבע, וכמ"ש (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה ע"כ אפקד עליכם את כל עונותיכם, כי ידיעתו והשגחתו הפרטיית הדבקה בעם ה' יחייב ג"כ העונש ההשגחיי:

(כא) "ויאמר, לא". ר"ל אין כוונתנו לעבוד את ה' בעבור שכר ועונש, רק "כי את ה' נעבד" מצד עצמו, וע"ז לא אמרו עתה את ה' אלהינו נעבוד כמ"ש תחלה, כי שם אלהינו הבא בכינוי מורה על הקשר שיש לו עם בריותיו להטיב או להרע להם לפי מעשיהם, כמ"ש בכ"מ, ועתה בארו שיעבדוהו מצד עצמו שלא ע"מ לקבל פרס:

(כב) "ויאמר יהושע עדים אתם בכם כי אתם בחרתם לכם את ה'". ר"ל שבחרתם אותו מצד הבחירה השכליית לא מצד החפץ המשולח (כי העובד בעבור שכר ועונש אינו בגדר הבחירה השכליית, כמבואר אצלי בכ"מ). והבחירה היה "את ה' לעבד אותו", לא לעבוד את עצמכם, ר"ל כי העובד בעבור שכר ועונש לא את ה' הוא עובד רק א"ע, ואתם עקר בחירתכם לעבוד אותו לא בעבור תועלת עצמכם:

(כג) "ועתה". אחר שקבלתם לעבדו מצד רוממותו: "הסירו את "אלהי" הנכר אשר בקרבכם". ר"ל כל מחשבת ע"ז אשר בלבכם: "והטו את לבבכם אל ה'". מצד שהוא "אלהי" "ישראל", ר"ל מצד שהוא משגיח ב"ישראל", שלכן הם חבל נחלתו ואין נתונים תחת שום שר וכוכב (שזה כלל אצלנו שבכ"מ שבא שם אלקים בכינוי אל "ישראל" מורה על הקשר והדיבוק שיש לו עם ישראל להשגיח עליהם השגחה פרטית), ומטעם זה אסור להם לעבוד בשיתוף (הגם שלבני נח לא הזהיר ע"ז) כי הם מיוחדים לחלקו, ור"ל שהגם שא"ל תחלה שלא יעבדו על התכלית מצד שהוא אלהי ישראל ר"ל גומל ומעניש, בכ"ז הם צריכים לעבדו עבודה מסבת הצד הזה, ר"ל שמצד שהוא משגיח עליהם אין להם לשתף עמו עבודת זולתו:

(כד) "ויאמרו העם". ועז"א "את ה' אלהינו נעבד". בלא שיתוף: "ובקולו נשמע". בלא תקות שכר ועונש, רק לשמוע כל אשר יצוה מצד שהוא מצות האל: (כה) "ויכרות". כרת ברית מצד שקבלו ע"ע ברצון לעבוד עבודה שלימה בלי פניה: "וישם לו חק ומשפט". סדר להם תקנות וחקים לפי צורך הארץ כמ"ש חז"ל (ברכות מח:; עירובין יז א) תקנות שתקן יהושע:

(כו) "ויכתב". כתב דברים האלה עם כלל ספרו (כמ"ש (ב"ב יד ב) יהושע כתב ספרו) וחברו עם ספר תורת אלהים להיות מכלל כתבי הקדש: "ויקח אבן גדולה". יען שהס"ת היה מונח בארון (מבפנים או מבחוץ לר"מ כדאית ליה ולר"י כדאית ליה כמ"ש בב"ב יד ב) רצה ליחד מקום במקדש אל ספרו, והקים אבן גדולה חלולה שתהיה ארגז וארון לספרו, "ויקימה תחת האלה אשר במקדש" בשילה:

(כז) השאלות (כז) מדוע הזמין את האבן לעדה?:

"ויאמר יהושע" כו' "הנה האבן הזאת". ר"ל עם הספר אשר בתוכו: "תהיה בנו לעדה". כמ"ש מרע"ה (דברים לא, כו) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' והיה בך לעד, וכן הזמין ספרו המונח באבן לעד על שני דברים, א] "בנו", כולל גם עצמו עמהם: "כי היא שמעה את כל אמרי ה'". ר"ל ששם נמצא כל אשר דבר ה' עמנו, הם דברי ה' הנמצאים בכל הספר הזה, וכן מה שא"ל יהושע עתה, שמתחיל כה אמר ה'. ב] "והיתה בכם לעדה פן תכחשון", כמי שמזמין עד בל יוכל לכחש בפניו, והגם שהיו אז בשכם, שם עשה את האבן החלול והניח שם ספרו, ומשם הובילהו אל המקדש בשילה והקים אותו. והנה האלה היה בודאי חוץ למקדש, כי אסור ליטע כל עץ במקדש, והראה שמדרגת ספרו אינו כספר התורה לכל דבר, או שהאלון הזה נעשה מאבן בצורת אלון כמו אליו שבס' יחזקאל והיה במקדש ממש, ולכן נשתנה משקל השם מציר"י לפת"ח, כמו כי תהיו כאלה (ישעיה א, ל):

(לב - לג) "ואת עצמות יוסף" וכו' "ויהיו לבני יוסף לנחלה". בני יוסף החזיקו בעצמות הצדיק, והיו אצלם לנחלה, חשוב בעיניהם כנחלה יקרה שזכו שיקבר הצדיק בחלקם, וכן השתדלו שגם אלעזר יקבר בחלקם, וכשמת אלעזר החרימו את גבעת פנחס לשדה החרם שדינו ששייך לכהן שבאותו משמר ונפל בחלק פנחס כדי שיקבור שם את אלעזר, והיה קבר יוסף וקבר אלעזר בחלק בני יוסף בהר אפרים: