מלבי"ם על יהושע כב
(ב) "אתם שמרתם". ר"ל כי התנאי שהתנה משה עם בני ראובן ובני גד לא היה רק שילכו חלוצים עד אחר הכיבוש, רק משה ע"ה הוסיף וצוה אותם שיעמדו שמה גם עד אחר חלוק (כמ"ש למעלה א, יג). וז"ש "אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה", (ב) "ותשמעו בקולי". ומפרש מ"ש "אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה", הוא כי:
(ג) "לא עזבתם את אחיכם זה ימים רבים". ר"ל עד שבע שכבשו ושבע שחלקו. ומ"ש ותשמעו בקולי הוא "ושמרתם את משמרת מצות ה'", כי יהושע לא היה בכחו לצוות להם מצות חדשות נוספות על תורת משה, רק לצוות צוויים שיהיו משמרת אל מצות התורה, ר"ל גדרים וסיגים, וז"ש ושמרתם את משמרת מצות ה': (ד) "ועתה הניח". כמ"ש (דברים ג, כ) עד אשר יניח ה' לאחיכם ככם: (ה) "רק". אחר שהיא מובדלת מא"י צריך שם שמירה יתירה:
(ז) השאלות (ז - ט) למה כפל וישלחם יהושע ויברכם וגם כי שלחם ויברכם? ומה שייך פה מה שלחצי המנשה נתן בבשן וכו' שכבר ידענו זה? למה אמר ששבו משילה וכו' זה היל"ל תחלה שיהושע קראם לשילה?:
"וגם כי שלחם". ר"ל אחר שמנשה נחלק שבטו לשנים לכן הוצרכו ברכה יתירה בפ"ע: (ח) "בנכסים רבים". כי מקנה רב היה לבני ראובן וגד ולא לחצי מנשה: "חלקו". פי' עם אחיהם שנשארו לשמור את עריהם, כי רק ארבעים אלף מהם עברו את הירדן (למעלה סי' ד), שהם פחות משליש ממספרם (בפרשה) [בפרשת] פנחס. והרי"א פי' שר"ל שהשלל ששללו ב"י בודאי נתחלק לשבטים, ולכן בני ראובן ובני גד יכלו לשאת עמהם את השלל אשר קנו, אבל חצי המנשה שבא חלקו מעורב בחלק חצי השבט האחר, הוצרך לאמר להם שיחלקו השלל עם אחיהם. וז"ש ע"י כי לחצי שבט המנשה נתן משה בבשן וכו', ולכן הגם כי שלחם יהושע וכו' בכ"ז הוכרח לאמר אליהם בנכסים רבים וכו' חלקו שלל אויביכם עם אחיכם, ר"ל עם החצי האחר מאותו שבט, עכ"ד. ובזה יל"פ שעז"א וישובו וילכו, ר"ל ע"י שהוצרך חצי השבט להתעכב על חילוק השלל בשילה המתינו גם בני ראובן ובני גד עליהם ומשם שבו:
(ט) "וישובו". יהושע קראם אל עירו תמנת סרח אשר בהר אפרים ומשם שלחם, והם לא הלכו משם למזרח לעבור את הירדן רק הלכו לשילה שהיה בקצה צפונית לנחלת יוסף להתפלל במקדש ה' שמה ולקחת רשות מישראל שנאספו שמה, וזה היה אות כי לא נסוג אחור לבם מקדושת משכן ה' ומאחדות אבן ישראל (הפך מה שחשדו אותם אח"כ על אודות המזבח), וזה שדייק "מאת ב"י משלה":
(י) השאלות (י - יב) למה כפל גלילות הירדן אשר בארץ כנען? וכן מ"ש מול ארץ כנען גלילות הירדן אל עבר בני ישראל? ואמר ב"פ וישמעו בני ישראל?: "אשר בארץ כנען". ספר כי בנו את המזבח בצד של כנען שהיא בצד הירדן המערבי, וזה מעיד עליהם שלא היה דעתם להפרד מישראל שא"כ היו בונים בצד המזרחי, זאת שנית שתבניתו היה מעיד עליו שנבנה רק "למראה" לא לעולה וזבח, כי היה גבוה מאד בלא מעלות עד שנראה שלא היה רצון הבונים להקריב עליו רק לעשות אות וזכר וציון:
(יא) "וישמעו". ובני ישראל שמעו ודנו שבנו את המזבח הידוע בשילה, ר"ל שבנו כתבניתו ושבנו אותו אל מול ארץ כנען להטות גם לב ב"י מעבר מזה אל המזבח הלז:
(יב) "וישמעו". ר"ל ומצד זה לא דנו אותם לזכות רק שמעו לקול הדן לכף חובה. "ויקהלו לצבא". ר"ל להקהיל צבא אם יצטרך ללחום, לכן לא אמר בב':
(יג - יד) "וישלחו". להזהירם תחלה אולי ישובו. "את פינחס". יען היה בזה, א] מעילה נגד ה', ב] בגידה נגד ישראל, שלחו את פנחס להוכיחם על דבר ה': "ועשרה נשאים". להתוכח עמם במה שנוגע לישראל:
(טז) השאלות (טז - כ) מה היה החטא במזבח הלז שהתעוררו ללחום עמהם? הכתובים כפולים ותחלה הביאו ראיה מעון פעור ואח"כ מעכן, ומה רצו באריכות לשון שהרבו בזה דברים אין קץ?:
"מה המעל". יען לא ידעו אם בנו המזבח לע"ז או אם בנוהו להקריב עליו קרבנות לה', טענו על שני הצדדים. א] על הצד האחד שהיה לע"ז, "מה המעל" הזה, הלא הוא מעל גדול "לשוב היום מאחרי ה'", ר"ל היום בעוד נגד עיניכם כל האותות והנפלאות שעשה לכם, ולא לבד שתשובו מאחריו בשב ואל תעשה, עוד עשיתם מעשה בפועל "בבנותכם לכם" "מזבח" לע"ז, שזה בא "למרדכם היום בה'", מרידה גלויה פשוע וכחש בה':
(יז) "המעט". אמרו וא"ת מה לכם תריבו ריב ה', דעו כי מזה ימשך נזק אל הגוי כולו, כמו שהיה בעון פעור שהיה בו שני נזקים, א] לדורות, "אשר לא הטהרנו ממנו עד היום" "הזה". ב] בשעת מעשה, שהיה "הנגף בעדת ה'", שנלקו הבלתי חוטאים בעון החוטאים:
(יח) "ואתם". וא"כ אם אתם "תשובו היום מאחרי ה'", ותשנו באולת, ימשכו ג"כ שני הנזקים האלה, א] "והיה אתם תמרדו היום בה'", שזה דבר רע מאד תיכף. ב] "ומחר" "אל כל עדת ישראל יקצוף", שלא עליכם לבד יקצוף רק על כל עדת ישראל, ולא היום לבד יקצוף רק גם מחר שהוא לאחר זמן שימשך הקצף ימים רבים:
(יט) "ואך". ב] עתה טענו על הצד הב' אם יאמרו שעשו המזבח לה', אך אם תאמרו כי טמאה ארץ אחוזתכם ואינה ראויה להקריב שם קרבנות ולכן בניתם המזבח מעבר הלז כדי להקריב עליו לה', הנה גם בצד הזה הוא מרד, בין נגד ה' שצוה שלא להקריב בבמה רק במשכן ה', בין נגד ישראל שזה מפריד בין הקיבוץ והאחדות אשר ביניהם, שמצדו ראוי שיעבדו כולם שכם אחד לאל אחד בבית אחד, ולא יחצו לשני כתות בשני מזבחות. וז"ש "עברו לכם אל ארץ אחזת ה' אשר שכן שם משכן ה'", באופן שתתאחדו עמנו בין באחוזת הארץ הקדושה בין בעבודת ה' במשכנו וביתו: "ובה' אל תמרדו ואותנו אל תמרדו". כי זה מרד נגד ה' ונגד ישראל. וכדברים האלה פי' הרי"א. ולא נמצא בשום מקום פעל מרד נקשר עם מלת את רק פה, כי המורד הוא רק עבד באדוניו, לא חצי העם בחציו השני. שמרידה זאת היא רק שיעשה פירוד משני הצדדים עד שגם אנחנו נמרוד באחדות ישראל, שיתחלק, ואתם תגרמו הפירוד והמרד גם מצדנו, וע"ז בא מלת אותנו:
(כ) "הלוא". וא"ת ולמה תריבו אתם ריב ה', הנה גם בזה ימשך נזק כולל אל כלל האומה, כמו שהורה הנסיון "בעכן, שמעל בחרם" נגד קדשי מקדש, כי הכסף והזהב שגנב היו קדשי מקדש, וזה כדוגמת שחטאתם אתם שהוא ג"כ נגד המקדש, וראו מה היה לנו "שעל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו", שזה היה מצד שחטא איש אחד מכלל העם ממשיך קצף והסתרת פנים אל הגוי כולו וסרה מהם השגחת ה', ולכן הוא לא גוע כי לא היה עונש בפועל שאז לא יענש רק החוטא לבד, כי היה רק הסתרת פנים מן הכלל, כמ"ש (למעלה ז, יב - יג). ועתה אם הוא "איש אחד" פעל הסתרת פנים מכלל הקיבוץ כ"ש עתה שהחוטאים שני שבטים ומחצה, שיסיר ה' השגחתו מהעדה כולה:
(כא) השאלות (כא) מדוע לא ענו אל פנחס?:
"וידברו את ראשי" כו'. אל פנחס שבא להוכיחם על הצד שמעלו נגד ה' לא השיבו דבר, כי אם ינקו א"ע מדבר הבגידה הקטנה נגד ישראל יוסר השמצה הראשונה ממילא:
(כב) השאלות (כב - כט) איך יועיל לפי דעתם המזבח הזה לבל יאמרו מחר לבניהם אין לכם חלק בה' והלא בהפך המזבח הזה כמו שהביא אותם לידי חשד עתה כן יביא אותם לידי חשד בדורות הבאים ויביאו ראיה מן המזבח הזה שאין להם חלק במזבח שבשילה? למה כפלו אל אלהים ה' אל אלהים ה'? וכפל אם במרד ואם במעל, וכל ארך הלשון שחזרו את הענין כמה פעמים צריך ביאור:
"אל". נגד מה שחשדום שהיה המזבח לע"ז אמרו "אל" "אל"הים ה', ואין אחר זולתו. ונגד הצד שחשדום שהיה להקריב עליו קרבנות לה', אמרו "אל" "אל"הים ה' הוא יודע האמת מכבר, "וישראל הוא ידע" האמת בעת שיראו כי לא נקריב עליו. ועתה קיימו דבריהם בשבועה ואלה: "אם במרד". ר"ל נגד אחדות ישראל כפי צד הב': "ואם במעל בה'". כפי הצד הא': "אל תושיענו" כו'. ישליך אותנו מעל פניו:
(כג) "לבנות". מפרש נגד מ"ש "אם במעל בה'", היינו שהיה "לבנות" לנו מזבח לשוב מאחרי ה', שהוא לעבוד ע"ז. ונגד "אם במרד" מפרש "אם להעלות עליו עולה" "ומנחה" כו', להפרד ממשכן שילה, על שני הצדדים האלה "ה' הוא יבקש" להעניש העושה זאת:
(כד - כה) "ואם לא". כי עקר הבנין היה "מדאגה מדבר", מפני שהיינו דואגים מדבר שיוכל למצוא אותנו בעתיד, וגם ר"ל שהיינו דואגים מדבר הזה עצמו שאתם חושדים אותנו עתה שאנו רוצים להבדל מעדת ישראל וממשכן ה', ותהי להפך, שעשינו זאת מפני דאגה שיבא דבר זה עצמו בעתיד ע"י שמחר יאמרו וכו', ר"ל אחר שהירדן מפסיק בינינו, ושם חו"ל, והרבה מצות שאין נוהגות שם, "יאמרו בניכם לבנינו" כו' "אין לכם חלק בה'", ודברים כאלה יפעלו בלב בנינו לבל ייראו את ה':
(כו) "ונאמר". לתקן זאת: "נעשה נא לנו". רושם ואות נאמן כי כמונו כמוכם בני אל חי, במה שנבנה "את המזבח לא לעולה ולא לזבח", ר"ל מזבח שתבניתו עשוי רק למראה ולא לעולה וזבח כמ"ש (פסוק י) מזבח גדול למראה: "כי עד הוא". וזה יהיה עד "בינינו וביניכם" לדור ודור: "לעבד את עבודת ה' לפניו בעולותינו" וכו'. שזה יעיד שהמזבח העומד חוץ למשכן ה' הוא פסול מלהקריב עליו כי לא יאות לעבוד את עבודת ה' רק לפניו במשכנו, וממילא "לא יאמרו בניכם מחר לבנינו אין לכם חלק בה'" כמו שיבאר:
(כח) "ונאמר". ר"ל ותיכף אמרנו בעת הבנין: "והיה כי יאמרו" וכו' "ואמרנו ראו את תבנית מזבח ה' אשר עשו אבותינו". ר"ל מתבניתו שעשוי באופן שהוא רק למראה לא להקריב עליו, וזאת הלא "עשו אבותינו", פי' כל ישראל, כי אחר שלא מיחו בדבר, הנה הסכימו על עשייתו, שיהיה לעד בינינו וביניכם:
(כט) "חלילה". אחרי שבארו כוונתם בעשיית המזבח שהוא למען יהיה לעד בדורות הבאים, אמרו עתה כ"ש שאין לחשוד אותנו בזה כי "חלילה" לנו ממנו, ר"ל ממנו בעצמו שהוא מן תבנית המזבח שנעשה למראה לא לזבח, ממנו בעצמו "חלילה לנו למרוד בה'", כי הוא יוכיח על פנינו שאין להקריב בשום מקום מלבד מזבח ה' אלהינו אשר לפני משכנו:
(לא) השאלות (לא) התכת הכתוב קשה מאד, והלא תחלה טרם שעשו המזבח לא הסתפקו שה' בקרבם?:
"היום ידענו". פנחס התחיל לפייסם ואמר כי הוא לא נסתפק בזה כלל, כי אחר שראו שה' שוכן בתוך ישראל ולא הסתיר פניו מהם ידעו שלא מעלו שבטיהם בו מעל. ושיעור הכתוב, היום (כי בתוכנו ה') ידענו כי לא מעלתם בה' המעל הזה. (מלות "כי בתוכנו ה'" הוא מאמר מוסגר, מבאר יען שבתוכנו ה' מזה ידענו כי לא מעלתם): "אז הצלתם". ר"ל כי אם הייתם מועלים במעל גדול כזה, הלא "אז הצלתם" והפרשתם (מלשון (בראשית לא, ט) ויצל אלהים את מקנה אביכם) "את ב"י מיד ה'" והשגחתו, וא"כ ממה שיד ה' בתוכנו עושה פלא ידענו היום כי לא מעלתם. וכוונת דבריו שעד היום לא נסתפק כלל, ומה שבאו אליהם היה לדעת טעמם וכדי להסיר מכשול מדורות הבאים:
(לג) השאלות (לג) מה רבותא שלא אמרו לעלות עליהם לצבא, אחר שהתנצלו ויצא כאור משפטם?:
"וייטב הדבר" וכו'. הכתוב מודיע כי סבת התעוררם לצאת עליהם לצבא לא היה מפני איזה איבה קנאה ומשטמה שהיה בלב שבטי יה איש על אחיו, רק מפני רוב אהבתם אליהם שרצו להשיבם מעון, ולכן שמחו על הדבר ויברכו אלהים, מה שלא היה כן אם היה בואם עליהם מפני משטמה לא היו שמחים בשלא מצאו עתה סיבה להלחם עמהם. ובאר "ולא" "אמרו" כו' "לשחת" וכו', כי גם בתחלת יציאתם לא "אמרו" וחשבו "לשחת" הארץ, רק להשיבם מעון, ולכן שמחו וברכו על כי יצא כנוגה צדקתם:
(לד) "ויקראו". ובני ראובן וגד קראו למזבח בשם המורה על התכלית שבעבורו נבנה, והוא שיהיה לעד "כי ה'" הוא "האלהים" אל אחד ולא זולתו, ולא יחלפו עבודת מזבחו במקום אחר ובאל אחר: