מלבי"ם על יהושע ד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מלבי"ם · על יהושע · ד · >>

(ב) השאלות (א - ב) כבר בארתי שפשטות המאמר ויאמר ה' משמע שעתה א"ל, ויקשה איך לקח יהושע תחלה י"ב אנשים מדעת עצמו? - תחלה (ג, יב) אמר לשבט בלמ"ד, ופה אמר משבט במ"ם?:

"קחו לכם". מלבד הי"ב אנשים שלקח יהושע (למעלה ב, יב) להיות עדים על הנס, צוה לו ה' לקח י"ב אנשים. והנה יהושע לקח איש אחד לשבט, ששימוש הלמ"ד מורה שכ"א יהיה במקום שבטו והיה מוכרח לבחור נשיא השבט כנ"ל, וה' אמר "קחו לכם מן העם", שא"צ שיהיו נשיאים כי צריך "איש אחד משבט", שימוש המ"ם יורה שכ"א יהיה משבט מיוחד, ולא שיהיה כמורשה במקום שבטו בכלל (ולכן למעלה אמר איש ופה אמר אנשים, כי שם היחיד מורה על השתוותם בנשיאות וגדולה, כמ"ש בפי' התורה בכ"מ):

(ג) "וצוו אותם לאמר שאו לכם מזה". ר"ל שיראום באצבע המקום שמשם יקחום שיהיו בו ב' תנאים, א] "מתוך הירדן", לא מן הצד שאצל השפה. ב] "ממצב רגלי" "הכהנים", ר"ל מתחת רגליהם, וצוה שיעבירום עמהם את הירדן ושיניחו אותם במלון:

(ד) "ויקרא". ואחר שכבר הכין יהושע י"ב אנשים מדעת עצמו, קרא אליהם שיעסקו גם במצוה זאת, אחר שהיה כ"א משבט, ר"ל משבט מיוחד כדבר ה':

(ה) "עברו". כי עמדו בשפת הירדן א"ל שי"עברו" אל צד הארון השני אל תוך הירדן (ובודאי הראה להם שיקחו מתחת מצב הכהנים): "והרימו לכם". בדברי ה' שאמר שאו לכם שתים עשרה אבנים נוכל לפרש שיקחו כולם את הי"ב אבנים ביחד וישאום במוטות, שבזה יוכלו לשאת אבנים כבדות יותר (כמ"ש בסוטה (לד א) גמירי כל טונא דמדלי איניש על כתפוי וכו'). ויהושע באר הדברים שכ"א ירים אבן מיוחד וישאהו על כתפו (עי' באורי על תו"כ בפסוק (ויקרא א, ב) תקריבו את קרבנכם). ובאר הטעם, שיהיו י"ב במספר השבטים, שכל שבט הוא ענין בפ"ע:

(ו) השאלות (ו - ז) מדוע כפל למען תהיה זאת אות בקרבכם, והיו האבנים האלה לזכרון לב"י עד עולם? גם משמע שהאות יהיה בקרבכם והיינו בדור הזה, והזכרון יהיה עד עולם? ולמה כפל יהושע את הדברים האלה שנית (פסוק כא - כג)? פה אמר כי ישאלון בניכם מחר, משמע שישאלו אתכם בדור הזה, וכן אמר מה האבנים האלה לכם, ובפסוק כ"א אשר ישאלון את אבותם, משמע לדורות הבאים ולא אמר מלת לכם - פה אמר ואמרתם להם ובפסוק כ"ב והודעתם? פה אמר אשר נכרתו המים מפני ארון ה' ושם אמר אשר הוביש וכו' מפניכם, ולא אמר שהיה מפני הארון. - שם ספר המעשה באורך ביבשה עבר ישראל וכו' ופה קצר בדבריו?:

"למען". גם הוסיף לבאר תכלית לקיחת האבנים כדי שיהיו לאות. והנה מאמר זה כפול (בפסוק כא - כב), ושם אמר "אשר ישאלון בניכם מחר את אבותם לאמר מה" "האבנים האלה והודעתם את בניכם לאמר ביבשה עבר ישראל את הירדן הזה", והם שני מאמרים מפורדים, כי פה אמר "אשר ישאלון בניכם מחר", משמע שבני הדור הזה ישאלו אתכם, וכמ"ש "מה האבנים האלה לכם", מבואר שפה מדבר על שאלת הדור הזה. ולקמן מדבר על שאלת הדורות הבאים, ע"כ לא אמר מלת לכם. והוא, כי האבנים האלה היו מורים אות וזכרון, "האות" הוא שיהיה לסימן אל דור הזה, "והזכרון" הוא שיזכרוהו לדור אחרון, כי בדור הזה שראו הנס בעיניהם לא היו צריכים זכרון רק אות, ר"ל בל יחשבו שהיה קריעת הירדן בכחם ובזכותם, באו האבנים שלוקחו מתחת מצב רגלי הכהנים נושאי הארון, לאות שנקרע הירדן בכח הארון וקדושת לוחות הברית אשר בו. וז"ש "אשר ישאלו בניכם מחר לאמר מה האבנים האלה לכם", כי אתכם ישאלו למה לכם זכרון הלא ראיתם זאת בעיניכם:

(ז) "ואמרתם להם". (פה לא אמר והודעתם (כמ"ש לקמן כב) כי הם והבנים ידעו הענין, רק) תאמרו להם שצריכים לאות שנדע כי "אשר נכרתו מי הירדן", לא היה מפנינו, רק "מפני ארון ברית ה'" ובכחו. והראיה, כי "בעברו בירדן נכרתו מי הירדן", וזה אות כי מפניו היה זה. וחוץ ממה שיהיה בדור הזה לאות "והיו האבנים לזכרון לבני" "ישראל עד עולם", חוץ מזה יהיה עד עולם, ר"ל בדורות הבאים שלא ראו הנס יהיה לזכר אל הנס עצמו (ודבר זה השני שהוא שיהיה לזכרון בדורות האחרונים באר יהושע (לקמן כא, עד סוף הסימן) כמו שית' שמה):

(ח) השאלות (ח) מדוע כפל כאשר צוה יהושע, כאשר דבר ה' אל יהושע?:

"ויעשו כן". יען היה שינוי בין הלשון שצוה ה' אל יהושע ובין מה שצוה יהושע אל העם, כי בדברי ה' לא נזכר בבירור שישא כל איש אבן אחת ביחוד, ובדברי יהושע לא נזכר שיעבירום עמם אל המלון, לכן אמר "שעשו "כאשר" צוה יהושע וישאו שתי עשרה אבנים", ר"ל שנשאום באופן שצוה יהושע איש אבן אחת על שכמו, וכן עשו "כאשר" "דבר ה' אל יהושע" וכו' "ויעבירום עמם אל המלון":

(ט) "ושתים עשרה אבנים". אחר ששמטו האבנים מתחת רגלי הכהנים הקים אחרים תחתם וגם הם נשארו לזכרון במקום שהיה בו הנס:

(י) "והכהנים עומדים". ר"ל שנשארו עומדים בשפת הירדן המזרחי עד תום כל הדבר, נראה שהוא מה שנ' (דברים לא, יד ולהלן) קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד וכו' ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך, וכל הפרשה, וצוה ה' אל יהושע לדבר זאת אל העם:

(יא) השאלות (יא - יח) - אחר שאמר ויעבור ארון ה' והכהנים וגמר הענין איך שב שנית ואמר צוה את הכהנים ויעלו מן הירדן והלא כבר עברוהו? ועוד אחר שמשמעות הכתובים שהכהנים עמדו בשפת הירדן המזרחי כמ"ש כבואכם עד קצה הירדן בירדן תעמודו, וכן אמר (ג, טו) בפירוש, א"כ היל"ל ויעברו את הירדן, שגדר העליה אם עולה מן המקום ששם עומד אל השפה שאצלו, וגדר ההעברה שעובר מקצה לקצה [ומפני זה אמרו חז"ל (סוטה לה א) שבאמת צוה להם לעלות לשפת המזרח, ומ"ש תחלה ויעבר ארון ה', זה היה אח"כ בנס שפרחו באויר, ולפ"ז יש בזה מוקדם ומאוחר, ואנחנו רצוננו לשום העקוב למישור ע"פ הפשט]. אחר שהזכיר שעברו כל העם עם הארון איך שב לספר שעברו בני ראובן ובני גד שהלכו לפני העם? - כפי הלשון מורה שמ"ש (פי"ח) נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה הוא נשוא המאמר, ר"ל שאז נתקו (שאל"כ היל"ל ויהי בעלות וכו' וינתקו וכו' שבו מי הירדן) ואיך יתפרש הכתוב?:

"ויעבר ארון ה'". אז עבר הארון מצד השפה המזרחית שעמד שם עד הנה אל השפה המערבית (כי לשון העברה יפול על העובר מקצה לקצה, הגם שלא יצאו משם עד אח"כ כמ"ש בפסוק ט"ז ויעלו מן הירדן, שזה היה אח"כ שעלו מן השפה המערבית). ומ"ש לפני העם, פי' לעיני העם:

(יב) "ויעברו". עד עתה היו בני ראובן ובני גד נוסעים כסדר הדגלים, ומעתה התחילו לעבור לפני העם בראשם, כמו שאמר חלוצים תעברו לפני אחיכם (דברים ג, יח). ושם חמושים, מצד שהיה דרכם להתחלק לגדודים של חמשים חמשים איש ושר חמשים בראשם, ושם חלוצים על שנחלצו מן יתר אחיהם ללכת למלחמה, כי לא הלכו כולם, שבני ראובן וגד לבדם היו מספרם יותר מן פ"ג אלף:

(יג) "לפני ה' למלחמה". כי גם זה היה מן התנאי (שהתנה בפ' מטות) שיעברו לפני ה', ר"ל לשמו, ולא כבוטחים על גבורתם, כמ"ש בפי':

(יד) "גדל ה'". כי ראו שעקר הנס היה בשביל יהושע (כנ"ל ג, ז):

(טז) "ויעלו". ר"ל שעלו מן שפת הירדן המערבי אל היבשה, לכן אמר "ויעלו" לא ויעברו. והטעם, כי אחר שא"ל בירדן תעמדו לא היה להם רשות לצאת מעצמם בלא רשות:

(יח) "ויהי כעלות". ספר ג' נסים שנעשו בזה, א] כי יש הבדל בין חרבה ובין יבשה, שחרבה יאמר או בבחינת שהיו שם מים תחלה הגם שעתה נתיבשו לגמרי, כי מ"ש וכל ישראל עוברים בחרבה (הגם שהירדן נתיבש לגמרי, וכמ"ש (פכ"ב) ביבשה עבר ישראל את הירדן) הוא בבחינת חורב המים שהיו בו תחלה. או גם מקום שלא היה בו מים נקרא חרבה, אם אינו יבש לגמרי רק לח ומרופש. והנה הירדן שבו נעשה הנס נתיבש בהחלט, אבל שפת הירדן שהוא ג"כ לח תמיד ובו לא נעשה נס היה שם חרבה, ר"ל מקום לח, וז"ש "ויהי" "כעלות הכהנים וכו' נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה", ר"ל בעלותם נתקו מן היבשה שהוא אמצע הירדן שהיה יבשה, אל שפתו שהיתה חרבה ולחה קצת. ב] שתיכף בעלותם שבו מי הירדן למקומם. ג] "וילכו כתמול שלשום". ר"ל כי אחר שנערמו המים כפין על כפין יחויב שבעת פסק הנס ישטופו בפעם אחד ויתפשטו גם ברוחב חוץ מגדותיו, והיה נס שירדו בהדרגה עד שהלכו כתמול שלשום:

(יט) "והעם". ספר ג"כ כי נס זה היה ביו"ד ניסן. והנה הכתובים האריכו לשון בבאור מקום וזמן הנס וכל פרטיו, להוציא מלב המכחישים אשר יאמרו שהיה עת חורב המים, או שידע יהושע לכוין עת עליית המים ונפילתן, הנקרא (עבבע אונד פלוהט), לכן מודיע הזמן שהיה הנס בעשרה בחדש שאז דרך הירדן להיות מלא, והמקום הניכר עוד היום ע"י האבנים, ששם לא יוחרבו המים לעולם ולא יעלו ולא יפלו עם עליית וירידת הירח. גם הוכיח זאת מצד המשך הנס שהיה ברגע מצומצם כנוח כפות רגלי הכהנים, ונפסק ברגע זה ממש, ולא נוכל לאמר שכיון עת ששהו הכהנים בירדן דהא אמר וימהרו העם ויעבורו, הרי הקדימו העם לעבור ובכ"ז נתכוין הכל ברגע מצומצם, מזה ידעו כי יד ה' עשתה זאת: "ויחנו" "בגלגל". לדעת חז"ל (סוטה לו א) הלכו בו ביום מהלך ששים מיל:

(כ) השאלות (כ - כד) מ"ש הקים יהושע בגלגל בלתי מובן, שכבר אמר (פסוק ח) ויניחום שם? ויתר השנוים בין פה ובין מ"ש יהושע למעלה (פסוק ה - ז) הזכרנו למעלה שם: "הקים יהושע בגלגל". בפסוק ח' ספר כי נושאי האבנים הניחו אותם במלון הנחה בלי סדר, ופה ספר כי יהושע הקים אותם זע"ז בגובה וירם אותם מצבה. וכבר בארנו כי היה באבנים האלה אות וזכרון, אות לדור זה שידעו הנס, וזכרון לדורות הבאים שיזכרו הנס, כמ"ש (פסוק ו - ז), והנושאים הניחום לצורך האות, ויהושע הקים אותם לזכרון לדורות

(כא) "ויאמר". ר"ל מלבד שיהיה לאות בדור הזה, הוא לזכרון "אם ישאלון בניכם מחר", לדורות הבאים:

(כב) "והודעתם". ע"י הזכרון תודיעום כי עבר ישראל את הירדן (ופה לא בא לדקדק על סבת המופת (כמו בפסוק ו - ז) רק לזכר הנס בעצמו, שהגם שהיה בזכות הארון בכ"ז היה בעבור ישראל):

(כג) "אשר הוביש". שכמו שהוביש מי ים סוף מפנינו (ור"ל מפני יהושע שהיה מיציאת מצרים), כן הוביש מי הירדן מפניכם אתם באי הארץ, ששניהם היו בדרך פלא ושניהם היו לבעבור שני תכליות. א]:

(כד) "למען דעת". שיכירו העמים יד ה' וייראו מפניו יראת העונש. ב] שיכירו ישראל נפלאותיו וייראו יראת הרוממות. וגם ר"ל לכן הוכפל הנס בירדן, הנס שכבר היה בים, א] שגם גויי הארץ הזאת שלא ראו קריעת ים סוף ידעו יד ה'. ב] למען יראתם כל הימים, ולכן יוסף ידו ועזוזו בכל דור ודור. ומלת יראתם בקמץ הרי"ש שלא כמנהג. ולהרד"ק במכלול בא לגזרת פעל והוא עבר במקום עתיד: