מלבי"ם על הש"ס/ברכות

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

פרק א[עריכה]

דף ב[עריכה]

תנא היכא קאי דקתני מאימתי, ותו מאי שנא דתני דערבית ברישא, ליתני דשחרית ברישא?

הקושיא דפה תמיה דלפי המשמעות של מאימתי לא שייך לשאול תנא היכא קאי, יותר יש לשאול דהלא הבבות אחריה הם משעה ועד שעה, היה לו על כל פנים לומר אימתי שיהיה מוסב על שניהם? ועל כרחך דמלת מאי-מתי משמעו תאומים ור"ל דשואל מאיזו מקום מקורו של קריאת שמע שחרית וערבית, ומתי הזמן חיובו? ומתרץ תנא אקרא קאי דכתיב בשכבך ובקומך וממילא מתורץ גם קושיא השניה מה שמקדים ערבית ברישא, ואי בעית אימא יליף מברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דיותר סברה לצרף זה הפסוק אל הלימוד זה, דמשם ידוע מלכות שמים לבורא עולם בורא הזמן ומקום והאורה וגם ידוע התחלות ממנו, ובכן הלך התנא אל מקום קבלת עול מלכות שמים שהיא פרשת שמע ועליהם קאי ואומר מאימתי קורין את שמע בערבין וממילא סרה גם הקושיא שניה.

והא קא משמע לן דכפרה לא מעכבא כדתניא ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה. וממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש והאי וטהר טהר יומא דילמא ביאת אורו הוא, ומאי וטהר טהר גברא? אמר רבה בר רב שילא אם כן לימא קרא ויטהר, מאי וטהר? טהר יומא וכו'

הנה בכתוב חושב כמה מיני טומאות -- "איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב וכו' והנוגע בכל טמא נפש או איש אשר תצא ממנו שכבת זרע, או איש אשר יגע בכל שרץ וכו'". צרוע או זב יש להם גם קרבנות להקריב ביום השמיני, וטומאת מת טמא שבעת ימים, והשאר הם רק טומאת ערב כמו טבול יום, ועל כולם מסיים ובא השמש וטהר והחליט התנא דכפרה ליום השמיני לא מעכבא מלאכול בתרומה דתיכף בהערב שמש ליום השביעי עם צאת הכוכבים מותר לאכול בתרומה כמו כל טבול יום, ואין צריך להמתין עד אחר הבאת קרבנותיו למחרתו, מזה משמע דסילוק היום מטהרתו ממילא, על זה מקשה ממאי דהאי ובא השמש ביאת השמש, והאי וטהר טהר יומא עם סילוקו גם אצל צרוע וזב ואף על גב דעוד מחוסרי כפרה הם. דילמא ביאת אורו הוא בתור גבול זמן של סוף שבעה ימים, ומאי וטהרו טהר גברא בהבאת כפרתו למחרתו? על זה מתרץ אם כן, אם אצל הצרוע והזב היה הדין להמתין עד מחד עד אחר הבאת קרבנותיו ואין סילוק היום מטהרו. לימא קרא ויטהר בעתיד הגמור, מאי וטהרו טהר יומא את האדם ממילא עם סילוקו. דוטהר הוא עבר המהופך לעתיד על ידי וא"ו בראשו, ומורה על עבר נשלם בזמן העתיד (בלע"ז ער זאל זיין געווארען ריין) שמשמעו ממילא על ידי סילוק היום, לא על ידי הבאת כפרתו. וראייה לזה דבברכות שברך יצחק אבינו את יעקב שהוא רבד [צ"ל דבר?]שמוכרחים לה תדיר, השתמש בלשון העתיד הגמור ויתן לך האלקים מטל השמים וכו' ואמרו חז"ל ויתן ויחזור ויתן, ועל רחמים משמים מאיזה צרה שצורכו רק לפי שעה, השתמש הכתוב בעבר המהופך ונתן לך רחמים ורחמך. וכן דרשו ריש בבא מציעא בשם רבינאי על ומצאתה דאתי לידיה משמע (און דו וועסט איר האבין געפונען) שמשמעו שהמציאה כבר בידו בעבר נשלם, וכן כתובות דף מ"ב ע"א אמר רבא הא מילתא קשאי בה רבה ור' יוסף עשרין ותרתין שנין עד דהוה יתיב רב יוסף ברישא ופירק לה, יתן לחוד ונתן לחוד, ד'ונתן לאבי הנערה מורה על עבר נשלם בזמן העתיד (ער זאל האבען געגעבען). ולכן דוקא אם כבר נתן לאביה שקיים הפסוק כדכתיב, אבל אם מת אביה קודם נתינה, אינו נותן ליורשיו עיין שם. וכן ולקחתם לקיחה תמה ועבדתם עבודה תמה שהוא לקיחה תמה ונשלמה, מטעם עבר הנהפך לעתיד, ואמר כך לקיחה תמה בדרך הצחות כדי לציין הדרשה דתודת הפה לא ניתנה לכתוב ועשו כך ציונים לתורה. וכן דרשו מלות אלו בפרשיות של קריאת שמע ישראל, למען תבין היטב אפרש את הפרשיות בכללו, אחר שאמר שתכלית עשיית המצוות הוא יראת השם כמו שאמר אשר צוה ה' ללמד אתכם לעשות למען תירא את ה' אלקיך, בא משה רבינו להעלותם למדרגה יותר גדולה שהיא אהבת השם כמ"ש ואהבת את ה' אלקיך, שאהבה מדריגה גדולה יותר מן היראה, ובכל זאת הם תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין ומגו דחילו נפיק רחימו, אבל זה לא יצוייר רק אחר האמנת היחוד, רצוני שכל האומות הקודמים שהיו מאמינים בריבוי אלהות השוו בזה בדמיונם שיש אלהים פועל טוב, ויש אלהים פועל רע, כי לא יכלו לצייר שהטוב והרע הנמצא בעולם יצאו משורש אחד, ועל כן היו מתייראים מפועל הרע ואוהבים את הפועל הטוב, וכאשר בא משה בתורת אמת ללמדם שיתאחרו היראה והאהבה לאלקי אמת הוצרך להקדים להם אמונת הייחוד שאלקי עולם הוא אחד ואין זולתו והוא שורש לכל הנמצא והמתהוה בכל העולמות הן דברים אשר לפי השגתם נקראים בשם טוב, והן דברים אשר נקראים בשם רע. והוא בשנאמין כי אין רע במציאות כלל, שמהאל הטוב האחד האמיתי לא יצא רק טוב, ואשר ידמה לנו שהוא רע, הוא באמת אך טוב וחסד שכל הרעות הבאות בעולם הם לתכלית טוב ועל ידי כן יצוייר היראה והאהבה לאל אחד, ועל זה אמר שמע (אתה) ישראל ה' אלקינו ה' אחד שה' מורה מדת הרחמים הפועל טוב, ואלקים מורה מדת הדין הפועל דין ועונש הוא אחד כולו טוב ופועל אך טוב וחסד שעל זה אמר שנית ה' הוייה והכל מתאחד ביחוד שלם ולכן ואהבת את ה' אלקיך.

והיחוד הזה, כולל ג' עניינים: א) היותו יתב' אחד בעצמו והוא שלילת הגשמיות וההרכבה ורבוי על ידי התארים וכדומה. ב) שלילת השניות שהוא אחד ואין אלקים זולתו. והיחוד הג' הוא יחוד אור הא"ס בשמותיו שהוא במדותיו שבם הוא מנהיג את העולמות. וביחוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה שהוא כבוד מלכותו והתפשטות אלקות בעולמו. אולם יחוד זה עדיין לא שלם, כי הוא רק באמונה לבד שאין רע במציאות, אבל האפיקורסים לא מודים בזה, ולכן תמצא נגוד ועכוב למלכותה מצד הגוף וטבעיו ותכונותיו שבהם יצר הרע שהוא זקן וכסיל העומד נגד האמונה מצד היצר הטוב והנשמה, כדי למרוד במלכותה, כן טבע העולם הגדול וכוחות הטומאה המתפשטות בעולם שורש של יצר הרע מתנגדים אל מלכות שמים ודומים כעבדים הרוכבים על סוסים לתפוס ממשלה בפני עצמו ומוצאים מענה בזד הפינה מצד הרעות שנמצא בעולם ושואגים ככרוכיא מדוע צדיק ורע לו רשע וטוב לו ן ולכן תקנו לומר פה ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהוא יחוד האמתי שיהי' עת התגלות האלקות, שכבר יצוייר אור האלקות המאיר בעולמות להנהיגם ולהניעם ולהחיותם בנפש המתפשטת בגויה ותתן לו אור וחיים כמ"ש ואתה מחיה את כולם, והאדם ביחוד זה יחוד קודשא ב"ה ושכינתיה שהוא כבוד מלכותו והתפשטות אלקותו בעולמו, שזה כל פרי העבודה והתפילה ליחד את השם בשמותיו ולתקן עולם במלכות שדי וזה יעשה על ידי מסירת נפש על יחודו. ובזה מעודר [צ"ל מעורר?] למעלה בעולם הגדול שיתבטל הגוף הכולל והטבע ושרי מעלה אל תחת מלכות שמים שינהיג הכל למעלה מן הטבע כפי רצון הצדיקים, אבל בני העלייה והמה מועטים ובכן יחוד זה לא יוגמר עד לעתיד לבוא דכתיב והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, ותקנו לאמרו בחשאי להראות שתקונים האלה, הם עדיין בסוד ובלחש ולהעוסקים ביחוד זה, ולהקטנים מהם הוא בלחש האמונה ולא בידיעה ברורה, אבל אז עין בעין יראו, שהכל היה לטובה, ולכן ואהבת את ה' אלקיך כי ראוי שתאהב אותו אפילו הוא נוטל את נפשך ואת ממונך ותבטל את ידיעתך מפני ידיעתו. מן והיו שהוא בעבר נשלם בזמן העתיד (זיי זאלען האבען געווען) לומד שאם קרא למפרע לא יצא דצריך לקרות המלות בזה אחר זה, דטרם שקרית מילה שניה צריך להיות כבר נקראת מלה ראשונה וכל־שכן האותיות, ומן מלת ושננתם דורש רב ספרא בקידושין דף ל' עיין שם, ומפני שלא נכתב ושניתם רק ושננתם לומד שם דרוש אחר, ומן חד וקשרתם ממעט בספרי דברים שרק שתי .הפרשיות הללו הם בקשירה של תפילין ולא פרשיות ציצית ועשרת הדברות דיש להם מעלות דהוה אמינא שיהיו בתפילין, ומן וקשרתם שני תקח למטה במאמר הזה וכן וכתבתם ולמדתם תראה למטה במימרא זו. וכן לקמן דף ט"ו ע"ב תני רב עובדיה קמיה דרבא ולמדתם שיהא למודך תם שיתן ריוח בין הדבקים עני רבא בתריה כגון על לבבך על לבבכם רצונו לומר שסובלת המלה עבר ועתיד ביחד (בלע"ז איר זאלט האבען געלערנט) שיהיה עבר נשלם בזמן העתיד. ואם מחבר הדבקים על לבבך הלא תחסד מלה אחת משתי המלות מטעם למי"ד הנבלעת, ולא יעזור אם יאמר המלה אחר כך שלא יהיה כסדרן וצריך לחזור ולקרות, ומטעם זה עצמו דריש לקמן דף י"ג ע"א ת"ר ק"ש ככתבה דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון ולפי שטתם מיבעי ליה והיו שלא יקרא למפרע (והיו זיי זאלען האבען געווען) וזה מוכיח שיהיה כסדרן, דבשאומר מלה שניה צריך להיות כבר נשלמה ונאמרה מלה ראשונה ושפיר כולל מלת והיו לבחינת עבר ועתיד, ובזה מובן מה שלפי הקבלה פרשיות התפילין ומזוזות צריכות להיות כתובות כסדרן. לא כן ספר התורה משום דכתיב כתבו לכם את השידה הזאת אבל אצל תפילין ומזוזות כתיב וכתבתם תחת ותכתבם, ומשמעות זה ממעט נמי שלא יכתוב המזוזה על הסיפא עצמו, אלא על הספר ואחר כך לקבוע על הסיפא ואז הוא נכתב בעבר נשלם, וכן יהיה הקשר של תפילין נשלם כבר ואחר כך מהדקו על זרועו משום דלא כתיב ותקשרם בעתיד הגמור

מנחות דף לו ע"א[עריכה]

תנא כשהוא מניח מניח של יד ואח"כ מניח של ראש. וכשהוא חולץ, חולץ של ראש ואח"כ חולץ של יד. בשלמא כשהוא מניח מניח של יד ואח"כ של ראש דכתיב וקשרתם והדר והיו לטטפות, אלא כשהוא חולץ חולץ של ראש ואח"כ של יד מנלן? אמר רבה, רב הונא אסברא לי אמר קרא והיו לטוטפות בין עיניך כל זמן שבין עיניו יהו שתים

ופירש רש"י ז"ל והיו משמע שתים, ופלא הלא לטוטפות הוא לשון רבים על ד' פרשיות ומלת והיו מוסב על לטוטפות. אולם בלאו זה קשה על פסוק זה מפלוגתת ר' יאשי' ור' יונתן במקלל אביו ואמו אם שניהם כאחד אם אחד, אחד בפני עצמו.

דהנה פלוגתת ד' יאשי' ור' יונתן תשתרע על כלל הלשון. ואם נחזיק הרבדים [הדברים?] כפשוטן שר' יאשיה יסבור בכ"מ שה"ו" בא לחבר, הוא דבר שאין לו שחר, שבכל מאמר ומאמר נמצא "ווי"ם הבאים לחלק, כנודע, וכן שיסבור ר' יונתן שלא נמצא "ו" החבור הוא דבר בלחי אפשרי, לכן צריך לשים גדר לפלוגתא זאת, ואחרי העיון הנה בציוי פשוטה גם ר' יונתן מודה שה"ו" בא תמיד לחבר כמו, והקרב והכרעים ירחץ, על מצות ומרורים יאכלוהו, ולקחתם לכם ביום הראשון וכו' כפות תמרים וערבי נחל ודומיהם. באזהרה פשוטה גם ר' יאשיה מודה שה"ו" בא תמיד לחלק, כמו לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב, לא יחבול רחים ורכב, אלמנה וגרושה וחללה לא יקח, וכדומה, והטעם מבואר, כי אחר שנמצא בלשון מלת או המורה החלוק, וגם "ו" המורה החילוק לפעמים, בהכרח יש איזה הבדל ביניהם והוא כי ה"ו" מורה החילוק וגם החיבור, למשל, אלמנה וגרושה וחללה לא יקח, הוא "ו" החילוק שלא יקח אלמנה או גרושה או חללה, והוא גם כן "ו" החיבור שמוזהר גם על אלמנה גם על גרושה. וזה המבדיל בינו ובין מלת או, למשל, אם יאמר לא יחבול רחים או רכב נטעה שרחים ורכב ביחד מותר לחבול, ולכן אמר ב"ו" שמוזהר גם על זה וגם על זה וגם על שניהם יחדיו. וכמו שדייק ר יונתן בלשונו משמע שניהם כאחד ומשמע כל אחד בפני עצמו ר"ל שזה הגדר בין "ו" החילוק ובין מלת או, וע"כ באזהרה פשוטה מוכרח לדבר ב"ו" המחלקת. אבל בציוי פשוטה מבואר שהוא "ו" החיבור שאם יהי' "ו" החילוק לא ימצא בו חיבור כלל, למשל, אם נאמר שולקחתם פרי עץ הדר וכפות תמרים היינו או זה או זה, היה צריך לומר מלת או, כיון שהוא חילוק החלטי, והשתא אין מציאות לפלוגתת ר' יאשי' ור' יונתן רק במאמר תנאי כמו מכה אביו ואמו מות יומת, שדעת ר' יאשי' שעיקר הוא התנאי ולשון מכה אביו ואמו דומה כמו ותפשו בו אביו ואמו, כי בא בצורת ציווי פשוטה ופירוש שניהם יחדיו, ור' יונתן סבירא ליה שעיקר היא התולדה מות יומת שהיא האזהרה ובזה דינו כאזהרה פשוטה, כי פירושו בין מכה אביו בין מכה אמו שוים בזה שחייב מיתה וצודק "ו" החילוק לא מלת או. וכשתעיין תראה רוב המקומות שהובא פלוגתא זו הם במאמרים תנאים, כאן הוא מאמר תנאי כי תשבע לבטא בשפתים וכו' והביא את אשמו, וכן בבבא מציעא (דף צ"ד) ונשבר או מת או לרבות שבויה וכו' הניחה לר' יונתן וכו' שם ג"כ מאמר תנאי וכי ישאל איש וכו' והחולדה בעליו אין עמו שלם ישלם (מנחות צ"א) הניחה לר' יאשי' שם ג"כ מאמר תנאי, כי תבואו ועשיתם אשת. וטעמו של ר' יאשיה משום שמצא שברוב מאמרים תנאים בא מלת או וע"כ שכ"ם שבא •ו* הוא לחיבור, ור' יונתן לא פנה אל זה כי כפי כללי ההגיון תולדות המאמר היא העקר במאמרים תנאים, ולפיהם משפט הלשון שיבא "ו" המחלקת ובכ"מ שבא מלת או במאמר תנאי סבירא ליה שבא לדרשה. ואם כן בנידן דידן דודאי הוא ציווי פשוטה דכתיב וקשרתם לאות על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך ובין לר' יאשי' וביו לר' יונתן הוא "ו" החיבור ור"ל מצוה אחת וזה נגד ההלכה, אמנם גבי תפילין דארבעה קראי כתיבי, בשנים כתיב והיה לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, והיה לאות על ידך ולטוטפות בין עיניך ב־"ו" החיבור לבד. ובשנים של שמע והיה אם שמוע מחבר במלה שלמה וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות ביו עיניך והם יתורים, דהיה די לכתוב וקשרתם לאות על ידיך ולטוטפות בין עיניך ובלתי ספק דחד והיו בא לחלק, ועל כל פנים לא יכריח בו חיבור כלל, דנחשב כשני מאמרים שיקשור על היד וגם מצוה שיהיו לטוטפות בין העינים. ומלת והיו שניה באה לדרשת רב הונא דהי' די ב־"ו" החבור לבד ומוסב גם י ל היד וטעם הדרוש כנ"ל שעבר נהפך לעתיד ע"י "ו" מורה על עבר נשלם בזמן העתיד ומורה העבר שכן זמן שבין עיניך יהיו שתים ר"ל יהיה כבר תפילה של יד על ידו, ושפיר אהני גם לשון עבר הנמצא בה וכן בריש ב"מ ומצאתה עד דאתי לידיה משמע, דהוה אמינא היה דבראיה בעלמא קני ואין הפרש בין לשון בני אדם ובין לשון הכתוב, והקשה הלא ומצאתה עד דאתו לידיה משמע, ע"ז מחלק בין לשון הכתוב ולשון בני אדם, דלשון הכתוב תמיד בדיוק, ואהני לשון עבר לציין דכבר המציאה בידו חה [וזה?] שמקשה שם לקמן דף כ"ז ע"א ואידך למאן דמוקי ומצאתה למעט פחות משוה פרוטה ואשר תאבד פרט לאבידה ששטפה נהר, הא דרבנאי מנא ליה? ומתרץ נפקא ליה מומצאתה ויתורא ד־"ו" ר"ל דהיה לו לכתוב עתיד גמור. לכל אבידה אשר תאבד ממנו ותמצאנה או אפילו גם בלא כינוי, ותמצא. והבן.

והנה בכלל זה ב"ו" המהפך חז"ל לא תמיד משתמשים בו, אלא היכא דאיכא למידרש ידרשוהו, ר"ל היכא דאיכא מקום לטעות אם יכתב בעתיד הגמור, אזי אמרינן דבכיון מהפכו להשמיע זאת, דהתורה לא חתמה דבריה ואזנים לה להודיע על ידם דיני התורה, ואי הוה איפכא הדין, היה כותבו בעתיד הגמור אף שהוא נגד מנהג הלשון כדי לסלק הספק והטעות, וזה ברור, לא כן במקומות שאין יפול בהם טעות ולא חששה התורה לדבר ב"ו' המהפך אף שאין משמיע בזה כלום. ותשקיף בזה על הלשון, שכן בתחילת הפסוק מתחיל תמיד ב־"ו" המהפך, אף שאינו מכוין לכלל זה, ולרוב ישמש ה"ו" לשתים לחבר המאמר ולהפוך הפעל, כמו וקם העם הזה וזנה וכדומה רבים ישתרע בתנ"ך וכל זה להידור הלשון. אם אך לא ישנה בזה הבנת העניו ותורת ה' תמימה מאירת עינים.

דף ג ע"א[עריכה]

(הוספה על מאמר ר"א) דף ג' ע"א.

מקשה על ר' אליעזר מאי כחשיב, אי תחלת משמרות קא חשיב תחלת משמרה ראשונה סימנא למה לי, אורתא היא

ר"ל מה מדרג' יש בזה לקר באשמה" ראשונ' ולעסוק אז בתורה הלא עדיין אורתא הוא ולא שכב עוד, ואי סוף משמרות קא חשיב סוף משמרה אחרונה למה לי סימנא, יממא הוא, וכל בני אדם נעורים אז? ומתרץ אלא חשיב סוף משמרה ראשונה ותחילת משמרה אחרונה ואמצעית דאמצעותא- ויש שפיר בזה מדרגות, דבמשמרה הראשונה בסופה יש מדרגה לקום בשעה רביעית, ובמשמודה האחרונה בתחילתה יש מדרגה לקום בשמונה שעות, ובמשמודה אמצעית יש מדרגה לקום בשש שעות שהוא חצות לילה או בחמש שעות של לילה, ואי בעית אימא כולהו סוף משמרות קא חשיב. וכי תימא אחרונה לא צריך? יש לומר דנפקא מינה למיקרי קריאת שמע למאן דגני בבית איפל ולא ידע זמן קריאת שמע אימת וכו'.

תניא אמר ר' יוסי, פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה וכו'

לכאורה קשה וכי ר' יוסי לא ידע דאין ליכנס בחורבה מפני הסכנה אף להתפלל ? אולם מתבאר היטב לפי מה שכתב הרמב"ן ז"ל שכל מעשה שבאה עם הנבואה באה לחזק את הדבר בל ישתנה, וכן התפילות טוב שתלווה אל המעשה דומה לעניינה בל תשוב ריקם ולכן נכנס לחורבה מחורבות ירושלים להתפלל על בנינה, ותפילה זו הצדיק מסתכן עליה כנודע, ואמר לו אליהו הנביא ז"ל אי משום הא, היה לך להתפלל בדרך רצונו לומר דבדרך גם כן מורה על ענין זה שעם ישראל בגולה בדרך ושפיר התפילה ביחס אל הפעולה בעת ההיא, ואמר לו ר' יוסי מתירא הייתי שמא יפסיקו לי עוברי דרכים, על זה ענה לו היה לך להתפלל תפילה קצרה, ומסיים ואמר לי בני מה קול שמעת בחורבה זו וכו' בת קול שמנהמת כיונה, דידוע שמלכות דאצילות הוא שורש נשמת כלל ישראל יחד ונקראת כנסת ישראל, נמלצת כיונה כמבואר בשיר השירים והוא גלות השכינה, מה שאמר ועונין יהא שמיה הגדול מבורך שהוא תשוקה להגאולה שלימה שמתברך שמו בכל העולם עד שעין בעין יראו התגלותו יתברך:

ועל האורים והתומים פירש רש"י ז"ל כתב שם המפורש שהיה נותן בתוך כפלי החושן שעל ידם מאיר דבריו ומתמם דבריו, הזכירם בה' הידיעה שהיו נודעים למשה על פי הדיבור, ולא הזכיר שיעשו אורים ותומים, כי לא היה מעשה אימון רק סוד מסור למשה מפי הגבורה והוא כתבן בקדושה והיה מעשה שמים, ופירש הדמב"ן ז"ל שבשמות האורים כוון הכהן שיאירו האותיות בהחושן אל עיני הכהן, ועדייו לא ידע צרופן וכוון בשמות החומים שיבא בלבו ברוח הקודש אופן צרופן, וזה תלוי גם כן בלב הכהן ומחשבתו לכוין ברוח הקודש, ועל זה אמר ונשא על לבו- ועיין בת' יב"ע עוד דברים בגו:

דף ד ע"ב[עריכה]

אמר ר' אלעזר בן אבינא מה שנאמר במיכאל יותר ממה שנאמר בגבריאל דאילו במיכאל כתיב ויעף אלי אחד מן השרפים, ואילו גבי גבריאל כתיב והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחילה מועף ביעף וכר, מאי משמע דהאי אחד מיכאל הואי אמר ר' יוחנן אחד אחד וכו'

דיל אילו היה כתיב ויעף אלי אחד השרפים בב' פתחי"ן תחת מלת אחד, לא היה צריך לגזירה שוה שהוא מיכאל שר ישראל- דאחד השרפים בפתחי"ן משמעו על שר וראש, אבל לא היה יכול לכתוב שם כך דמיהו אפשר בין השרפים לא היה לשר ומוכרח לגזירה שוה ללמוד מפסוק והנה מיכאל אחד השרים ששם כתוב בשתי פתחי"ן תחת אחד. תנא מיכאל באחת גבריאל בשתים וכו' דמיכאל שהוא מלאך החסד יעוף עפיפה אחת להשפיע הנבואה אל הנביא ולא ישוב כי החסד ישאר לעולם. אבל גבריאל שהוא מלאך הדין יעוף בשתי עפיפות, שתחילה עף למעלה לקבל השפע מאשר עליו שהוא מיכאל, ואחר כך עף למטה להשפיע הנבואה למטה. ובעולם העשיה ששולט החיים והמות' החיים בא מאליהו בגימטריא ב"ן ששם בן שולט בעולם העשיר, גימטריא כלב שהוא כלב דקדושח והכלבים אומרים בשירתם בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו כי הם מעולם העשיר,, ונכרת עם אליהו בדית החיים והשלום, וכשהוא בא לעיר כלבים שוחקים. והמות בא מצד הרע שגובר בזה העולם שאז תסתלק הקדושה וכלבים בוכים כי אז שולטים כלבים רעים עזי נפש לא ידעו שבעה מצד הסטרא אחרא, אליהו יעיף בארבע כי הוא פועל החיים מה' בעצמו באצילות קדשו ויעיף משם לבריאה ומבריאה ליצירה ובדרך השני — נסיעות הלא עלה, הרי ארבע- ומלאך המות יעיף לעשיר, כדי להפסיק חיותו של אדם — שמונה עפיפות עד שישיג הרשות, ובשעת מגפה באחת דדינא שולט אז בעלמא.

דף ה ע"א[עריכה]

אמר ר' לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנאמר וכו' אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו' ואם לאו יזכיר לו יום המיתה.

ר"ל כי הכין הקב"ה לפני האדם הדרך שישוב אל חגן עדן אחר המות אם ימות מות ישרים וזה בשני פנים: א) נמה שהשגיח על האדם לתת לו תורה ומצוות שידע הדרו איך יעזוב את עץ הדעת טוב ורע והבלי העולם וישוב לאכול מעץ החיים וזה מרמז בכרובים שהשפעת הנבואה על בני האדם ללמדם תורת ה' ומצוותיו יהיה באמצעות הכרובים שהם המלאכים פורשי כנפיים שנראים אל הנביאים בצורת כרובים כמ"ש ביחזקאל ואדע כי כרובים המה, וכן התורה ששם ה' על ידי משה נתנה בא"מ מבין כנפי הכרובים, וכן ע"י שכינת ה' למעלה בין כנפי הכרובים הם יכינו בני אדם אל דרו [דרך?] עץ החיים, וזאת שנית ישוב אל הגן עדן על ידי להט החרב המתהפכת הוא חרב מלאך המות שעל ידו מפריד בין הנפש ובין הגויה, והנפש תצא ממאסרה ותתפשט מן הגויה ותשוב אל גן עדנה, וכבר בארו האלקיים כי הנשמה העליונה תשוב אל צרור החיים, והרוח ההיולאני ישאר חי בגן עדן והוא האחות הקטנה ושדיים אין לה שזכר שלמה ע"ה בשיר האלף שקראה היושבת בגנים. וקראה חרב המתהפכת שיש בה שני הפכים, שהיא נותנת מות אל הגויה וחיים אל הנשמה כי ע"י הפרוד הזה תחל הנשמה לחיות חיי הנשמה החיים השכליים והנצחיים אשר נעדרו ממנה כל ימי שכינתה בגויה, וגם שני אלה שהם הכרובים ולהט החרב יעזרו לה להשיג שלימתה ולנצח את הנחש והיצה"ר גם בעודו בחיים וזה שאמר לעולם ירגיז אדם יצר טוב אל יצה"ר וכו' יעסוק בתורה שנתנה בין שני הכרובים. לא נצחו, יזכיר לו יום המיתה שהוא להט תרב המתהפכת ובזה ישכון מקדם לג"ע ויכין את עצמו אליו ובזה ישמור את דרך עץ החיים ויכין לו הדרך להגיע אליו אחרי תפרד נפשו מגופו ותשוב אל בית אביה כנעוריה;

דף ה' ע"א

ואמר ר' לוי בר חמא אמר ר' שמעון בן לקיש מאי דכתיב ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם וכו'

הנה פסוק זה באריכות ובודאי דכולל יותר מעשרת הדברות לוחות כמשמעו והתורה כמשמעו והמצוה זו משנה שהכניסו התנאים את המצות בה, אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים שגם הם בכתב, להורותם זו גמרא שהוציאו מן המשנה כדי להורות להלכה בטעמים ובסברות, ומלמד שכולם ניתנו למשה מסיני, והמחלוקות נתהוו מפני שנשתכחו כמה וכמה הלכות בין הזמנים, עד שכל אחד פירש הכתוב מקורו לפי קבלתו מרבותיו וכל מי שהיה סברתו נראה יותר בעיני חכמים נפסק להלכה כמותו, דיחשב הוא כאילו כיוון יותר לאמיתו של תורה, אולם לפי דעת המימרא אלו ואלו דברי אלקים חיים, צריך לפרש דדיעה זאת אף על פי שלא נשארה בהלכה ממש, נשארה היא אצל ההלכה בתור מפלפל דדילמא הסברה כתנא שחולק עליו, ובכן הוא חלק לעזור אל ההלכה ושפיר קרינן ביה אלו ואלו דברי אלקים חיים. ועוד יש לתת רעיון בזה דבני האלקיים אלה פי שנים היה ברוחם, דבעת עסקם בהלכה לבשו דבריהם הזהב במשכיות כסף, ובכן דבריהם קדושים בכל אופן, ואלו ואלו דברי אלקים תיים, וכן השיב המלבי"ם בפירוש לשואלים אותו בענין זה, רכל תנא או אמורא לבשו דבריהם בעוד עניינים רוחניים ואם אין לו מקום להלכה בפשטות, יש לו מקום ברוחניות.


דף ה' ע"א

ואמר ר' יצחק כל הקורא קריאת־שמע על מיטתו, מזיקין בדילין ממנו. שנאמר ובני רשף יגביהו עוף, ואין עוף אלא תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו ואין רשף אלא מזיקין שנאמר ולחומי רשף וקטב מרירי.

שם רשף הוא אש או אשיות הנראין ומסתלקין כהרף עין, ומשתמשין בהם במליצה לפעמים על המלאכים ולפעמים על המזיקין והכוונה אז על הבאציליען, והמזיק המתלבש בהם, ויש מהן מינים רבים, מהם מינים טובים, ומהם מינים רעים ששרשם בכל המחלאות ולכל מין מהם יש ממונה מיוחד, ומלת עוף במלופי"ם משם עפעף לפעמים, והוא הרף עין, וממליץ בזה גם על התורה והמדריגות שבאדם שצריך שלא להעלים עיינין רגע מפנה [מפניה?] כי הוא דומה כעוף כנף אשר ביד האדם, שברגע יפנה ממנו יעוף למעלה, כן השכלת האדם בתורה והתבונה אם יתעלם ממנו רגע יעוף ממנו, כי אינו מתעורר מעצמו רק ברוב שקידה והשתדלות ובכן התעיף עיניך בו שרק תתן העפעף על העין אז בינתך בתורה ובמדריגות איננו, וזה שאמר אין עוף אלא תורה, והנה המזיקין שולטין יותר בלילה, ומה יעשה להישמר מהן בעת השינה? על זה אמר ר' יצחק הקורא קריאת שמע על מטתו מזיקין בדיליו ממנו, וכן נכפל מאמר זה מריש לקיש על הימוריו ומחלאות שיכולין לבא גם ביום ובדילין ממנו על ידי עסק התורה והיינו חך כדפירשתי למעלה ויהיה פירוש ובני רשף יגביהו עוף ויסתלקו מכח התורה שנשמר אצלו בעת השינה גם כן על ידי קריאת שמע, והתורה הלא מגינה ומצלת, והרשף שהם מזיקין למד מן ולחומי רשף וקטב מרירי, שבני רשף הללו המזיקין את האדם על ידי איזה חולאת מביאין חום באדם, והוא כלוחמים עמו על חייו.


תניא ר' שמעון בן יוחאי אומר ג' מתנות (טובות) נתן הקב"ה לישראל, וכולם לא נתנן אלא ע"י יסורין, ואלו הן תורה, ארץ ישראל, ועולם הבא, תורה מנין? דכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וכו'

כי התורה הוא הספר ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ותיכף בעת נתנה לישראל היה ביסורין, כי בעת קבלת התורה כיפה הקב"ה עליהם הר כגיגית, אם תקבלו מוטב וכו' וגם מאיים עליהם בקולות וברקים עד שקדמו נעשה ונשמע. כי לפי פשוטו היה ראוי לומר נשמע ונעשה, אולם על ידי פחד ואימה ענו נעשה וסיימו ונשמע אף שיש סודות בזה. ובעבור זמנים כאשר התרשלו מעסק התורה באו יסורין על ביטול תורה כי התורה הוא הקשר של אהבה בין הקב"ה לישראל, ואם אין עוסקין בה הלא תתרשל אהבה. על כן בא הכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו כדי לחדש את האהבה, ארץ ישראל מנין? דכתיב וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלקיך מיסרך, וכתיב בתריה כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה, הנה אומות העולם ברוב רשעתם ומטעם שנאת הדת, בראותם ארץ טובה לישראל, תמיד בוער בקרבם השנאה קנאה לכבוש את ארצם ולהכניעם, אולם כל זמן שקולו של יעקב נשמע בבית המדרש, איו הידים ידי עשו שולטות. ומוכרחים ישראל אל ההשגחה תמידית מן השמים, וזה שאמר להם וידעת עם לבבך את החוב אשר עליך וכנגדו תזכור את הסכנה. ואיך אני משגיח עליכם להעמיד את הזכות אצלכם, כי כאשר ייסר איש את בנו, ה' אלקיך מייסרך, כי הסכנה מצד האומות עומדת הכן בעינים רמות על ארץ טובה שלך. עולם הבא מנין ? דכתיב כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר, המצוה שהיא פרטית נמשלה לנר פרטי. והתורה שהיא כללית נמשלה לאור שהוא כללי, הנר אינו בוער רק בעוד שיש שם שמן ופתילה. וכן המצוה היא רק בעודו כלוא בגויה, והאור מאיר מצד עצמו. כן אור התורה דבוק בנפש מצד שהיא נשמה אלקית, וגם אחרי הפרידה אור אלקים מאיר על ראשם ועטרותיהם בראשיהם, וזה לעולם הבא וכמו שעל ידי האור תאיר הנר, כן על ידי עסק התורה ישמור מצוה, ולא עם הארץ חסיד, האור בא מלמעלה והנר בא מלמטה, כן אור התורה מלמעלה ונר המצוה מלמטה בענייני הגויה וקשורה עם הנפש שדומה כשמן ופתילה שיתלהב בו האור ותאיר, ודרך חיים תוכחות מוסר, שהגם שיש לו אור ונר צריך ללכת בדרך חיים, שאם אינו הולך בדרך חיים, לא יועילו האור והנר, ומי המוליך אותו בדרך החיים? תוכחות מוסר, שעל ידי שיקבל תוכחת השכל מן המוסר ויראת השם, על ידי כן ילך בדרך חיים, ואז יועילו לו נר מצוה ואור תורה לשמרו מן הפחתים ומן הקוצים ומן הברקנים כמ"ש יראת ה' ראשית דעת, וכן מרמז עולם הבא על הגאולה כללית והתגלות אלקות בעולם, ועוד הלאה בעת שיהיה כולה רוחניות עד עין לא ראתה אלקים זולתיך, וזה שנאמר למעלה ועטרותיהם בראשם.

דף ה ע"ב[עריכה]

ר' אלעזר חלש עאל לגביה ר' יוחנן חזא דהוה קא גני בבית אפל, גלייה לדרעיה ונפל נהורא חזייה דהוה קא בכי ר' אלעזר. אמר ליה אמאי קא בכית? אי משום תורה דלא אפשת, שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים? ואי משום מזוני, לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות? אם משום בני, דין גרמא דעשיראה ביר ? אמר ליה, להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא, אמר ליה על דא ודאי קא בכית, ובכו תרוייהו אדר,כי והכי וכו'

המאמר זה תמוה במה שגלייא ר' יוחנן זרוע ידו להביא נהורא. ובמה שחשב ר' יוחנן על ר' אלעזר התנא האלקי בן גילו, שהוא בוכה על עשרות, ובכן המאמר זה אומר דורשני. ר' אלעזר חלש עאל לגביה ר' יוחנן והא דהוה קא שכב בבית אפל, והביו ר' יוחנן ממנה בכוונה עשה זאת, דמשום כבודו דד' יוחנן היה לו להאיר את הבית, והבין שהוא מחזיק עצמו ללא תקוה, ובאמת עשה זאת כדי שלא יראה אותו בוכה ויהיה לו צער מזה. וגלייה ר' יוחנן לדרעיה ונפל נהורא והראה לו בזה כי יש תקוה, וחזייה דקא בכי ר' אלעזר, אמר ליה אמאי קא בכית? אי משום תורה דלא הרבת, דר' אלעזר היה עוקר הרים ומחמת חריפותו ועמקותו לא למד הרבה ואמר לו ר' יוחנן הלא שנינו אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים ? ואם משום מזוני, ר"ל דכמו שצריך מזון לגוף כן צריך מזון לנפש, ולא הרבת מזון זה די סיפוק הנפש, הלא לא כל אדם זוכה לשתי שולחנות, שיהיו לו שתי מעלות הללו סיני ועוקר הרים ? ואי משום בני אתה בוכה, הלא אני גרוע ממך דדין גרמא דעשיראה ביר? אמר ליה להאי שופרא דבלי בעפרא קא בכינא, אמר ליה על דא ודאי קא בכית שפיר, ובכו תדוייהו, אדהכי והכי שאל אותו חביבין עליך יסורין? אמר ליה לא הן ולא שכרן דעדיין אין אני שלם בתורתי, ואמר ליה הב לי ידך, יהב ליה ידיה ואוקמיה.

דף ה' ע"ב

תניא אבא בנימין ,אומר שנים שנכנסו להתפלל

וקדם אחד מהם להתפלל ויצא ולא המתין לחבירו טורפין לו תפילתו בפניו שנאמר טורף נפשו באפו. הלמענך תעזב ארץ, ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר ויעתק צור ממקומו ואין צור אלא הקב"ה וכו',

הכוונה באה כי חז"ל אמרו שוהין שעה אחת קודם התפילה, והטעם בא שהאדם צריך שידע שהוא אינו גוף יחידי. רק יש לו נשמה באפו שהוא חלק אלקי ממעל וצריך לה שעה אחת קודם התפילה לעיון תפילה וכוונתיה. ומי שאינו מאמין בהשארת הנפש אף אחר מות הגוף, רק טורף ומשליך אותה ממחשבתו מלהאמין בה, ואינו ממתין לה מטעם הנחה זו. אזי עונשו מידה כנגד מידה שטורפין לו תפילתו בפניו. והנה משל ומליצה זו נאמרה בספר איוב דאיוב כפר בהשארת הנפש וענה לו בלדד השחי איך אתה טורף נפשו באפו ותכחיש בהשארת הנפש אחר המות, שאם כן האדם נחשב כבהמה. ומה שברא אותו בצורה אנושיית יודע ומשכיל, לפי זר, [זה?] לבטלה? והוא זה באדם אך לרעתו למען יבין כי אחריתו עדי אובד? ולקח מליצתו לענין זה מהארץ, שהיא יש לה יסוד צור חזק ודבר מצוק הנתון באמצעותה אשר ימשוך הכל אליה, וגם אם תחרב הארץ בכללה, ישאר צור הארץ ויסודה תלוי על בלימה וממקומו לא ימוש, על פי זה יצייר שהאדם גם כן יש לו צור חזק שהוא לו ליסוד שהוא נשמתו האלקית. שגם בעת שתעזב הארץ ר"ל שימות הגוף הארצי. בכל זאת הצור והיסוד לא ימות דהיינו שהנשמה האלקית תשאר בחיים ותחיה לנצח. ואם כן וכי למענך בעבור שאתה רוצה להתלונן על מעשי השם, נאמר שבעת תעזב הארץ וימות הגוף והארציות, גם הצור יעתק ממקומו דהיינו שאז תמות גם הנפש עם הגוף? לומר כזאת היא היפוך השכל והתורה. לפי רעיון זה אמר התנא האלקי אבא בנימין לדוגמא שאם שנים נכנסו להתפלל, ואין בבית הכנסת כי אם הם, והנה טבע בקולות הזמר או בתפילה שנשפעים ומשפיעים זה מזה וזה על זה, דאף במלאכים נאמר וקרא זה אל זה, ותרגומו ומקבלין דין מן דין, ומסכים לדעות המחקרים והמקובלים שהמלאכים ג"כ כל אחד נשפע מחבירו וכאילו השיג כי הזמינו זה את זה להשכיל גדולת יוצרם וקדושתו המשולש, קדוש בשמים שנבדל מן הצורה, קדוש בארץ שנבדל מן החומר, קדוש לעולם עולמים שנעלה מן ההעדר דהוא היה הוה ויהיה, ואם אחד מהשנים הנכנסין חטף התפילה לעצמו ולא המתין לחבירו ויצא, הרי זה מחלל את התפילה ועונשו מידה כנגד מידה שטורפין תפילתו בפניו. ולא עוד אלא שגורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר ויעתק צור ממקומו דנוכל לפרש דאין צור בפסוק זה אלא הקב"ה שנאמר צור ילדך תשי, ואם המתין מה שכרו? אמר ר' יוסי בר' חנינא זוכה לברכות הללו שנאמר לוא הקשבת למצותי ויהיה כנהר שלומך וגר ויהי כחול זרעך, ואם תעיין שם תראה שגם שם אמר אף ידי יסדה ארץ, שהארץ עם היסוד שלה שהוא המשל על האדם עם נפשו, ומסיים ברכות אלה:

דף ה' ע"א

אמר רבא אמר רב סחורה אמר רב הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין שנאמר וה' חפץ וכו', יכול אפילו לא קבלן מאהבה תלמוד לומר אם תשים אשם נפשו, מה אשם לדעת אף יסורין, ואם קבלם (עליו מאהבה) מה שכרו ? יראה זרע יאריך ימים, ולא עוד אלא שתלמודו מתקיים בידו שנאמר וחפץ ה' בידו יצלח.

הנה הקפיטעל בישעיה נ"ג מדבר שם מהדורות שרבים מישראל נהרגו בין העכו"ם על קדושת השם על ידי יסורים רעים תחת אשר לא רצו לעבוד עבודה זרה שלהם. וקברו אותם קבורת חמור בחרפה ובזיון כדי להבזות את אמונת ישראל, ואמר על זה רב הונא כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין ר"ל ממיתו ביסורין כמו תשב אנוש עד דכה, כדי לכפר על הדור וזרע קודש ישראל, על דרך יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, זה שיקר בעיני השם ראוי במיתתו לכפר על שארית ישראל, לכן החלי ר"ל תחת שנהרגו על קדושת שמו, רצה השם וחפץ לחלות (מלשון ויחל) ולפייס את הדכאים של הדור ההוא, שיטיב בעבור זה לבניהם של ישראל בדור האחרון בעת הגאולה אמתית, יכול אפילו לא קבלן המומת מאהבה ? תלמוד לומר אם תשים אשם נפשו, כי אמרה הנבואה אל העכו"ם אתה האויב גם אם תשים אשם נפשו, ר"ל גם אם תשים את נפשו כנפש אשמה וחייבת מיתה ותהרוג אותו, מכל מקום ה' חפץ לחלות ולפייסו, על ידי שיראה בעולם העליון שזרע ישראל יאריך ימים, וחפץ ה' שהוא תורה בידו יצלח, ומקיש בגמרא מה אשם שאשמו העכו"ם את המומתין ישראל היה לדעת, כי הם ידעו את הרעה מה שהם עצמם עושים, אף יסורין של ישראל צריכין להיות לדעת מה דעביד רחמנא לטב עביד, ואם קבלם באהבה מה שכרו? יראה זרע יאריך ימים כדפרשתי למעלה וגם תלמודו מתקיים בידו.

דף ה' עמוד א':

תני תנא קמיה דר' יוחנן כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים וקובר את בניו מוחלין לו על כל עונותיו אמר ליה ר' יוחנן בשלמא תורה וגמילות חסדים דכתיב בחסד ואמת יכופר עון, חסד זו גמילות חסדים שנאמר רודף צדקה וחסד, אמת זו תורה שנאמר אמת קנה ואל תמכור, אלא קובר את בניו מנלן ? תנא ליה ההוא סבא משום ר' שמעון בן יוחאי אתיא עון עון וכו' וכתיב התם ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם.

פה מיירי התנא מן צדיק הדור אמיתי הנושא וסובל עון של כל הדור בעת גזירות קשות שצריכה זכותו להציל את שארית הפליטה אזי קובר גם את בניו רחמנא ליצלן וזכותו עומדת לעד בלי שום פנית עצמו בתפילתו על הכלל, כי גם אז צריך שיהיה המכפר טהור מכל וכל ואמר ליה ר יוחנן, קובר את בניו מנלן? תנא ליה ההוא סבא משום ר שמעון בן יוחאי מן הפסוק בירמיהו ל"ב ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם, אם תעיין בקפיטעל זה שם תראה שהכוונה הוא על ירמיה הנביא עצמו כי היתה נבואה זאת בעת החורבן בית ראשון על ירי נבוכרנצר ומתחיל בנבואתו זאת הדבר אשר היה אל ירמיה (בעצמו) מאת ה' וכו' ואז חיל מלך בבל צרים על ירושלים וירמיה הנביא היה כלוא בחצר המטרה אשר בית מלך יהודה אשר כלאו צדקיהו מלד יהודה לאמר מדוע אתה נבא לאמר כה אמר השם הנני נותן את העיר הזאת ביד מלך בבל ולכדה וכו' ויספר המעשה של חנמאל בן דודו. שהיתה הנבואה לקנות את השרה, כי עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת ר"ל נחמה על שתהיה הגאולה בקרוב, ואיך הוא התפלל אהה השם אלהים וכו' הנה העיר ניתנה ביר הכשרים הנלחמים עליה מפני החרב והרעב והדבר וכו' ואתה אמרת אלי קנה לך השדה וכוי והעיר ניתנה ביר הכשרים? והקפיטעל ל"ג ויהי דבר ה' אל ירמיה שנית והוא עורנו עצור בחצר המטרה וכו' ובתפילתו זאת אמר ומשלם עון אבות אל חיק בניהם אחריהם.

דף? ע"א[עריכה]

תניא אבא בנימיו אומר אלמלא ניתנה רשות לעין לראות איו כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין אמר אביי אינהו נפישי מינן וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא וכו'

כל מקום שדברו חכמים מן המזיקין כוונתם על הבאציליען ועל שרשו המתלבש בהן וכל האויר מלא מהן ואלמלי ניתנה רשות לעין לראותו אין כל בריח יכולה לעמוד מפניהן, מהן מינים רבים שטובים הם ומוכרחים הם בטבע, ומהן גם מינים רעים אוחזים מחלאות והם סכנה למאוד להבריות בעולם, וגם יש מד,ז שנתקלקלו ונעשו לסכנה מאשפתות וצואות, דבזמניהם שלא היו צינורות תחת הקרקע למשוך לצואות מביו הבתים שבעיר אל הנהרות, ונשארו כך צבורים צבורים לרוב מתחת כל עיר ויישוב ער שנעשו מקומות אלו מוכנים עבור מזיקין ומסתכנין לבריות בלי דעת ועצה נגדם.

אמר ר' אבין בר רב ארא אמר ר' יוחנן מניו שהקב"ה מניח תפילין שנאמר וכו'

להבין מעט מזעיר מתענין, דהנה כתיב מבשרי אחזה אלקי, כי כבר אמרו חדל גדול כוחו של נביאים שמדמין רמות גבורה של מעלה לצורת אדם, ובבר"ר שמדמין צורה ליוצרה, רצו בזה כי אנחנו לא נוכל להשיג את ח' מצד עצמותו רק מצר הנהגתו את העולמות, והמציאות בכלל מסודר ונערך כתבנית קומת אדם כי האדם הוא עולם קטן וכולל בתוכו כל הכוחות הנמצאים בכל העולמות (כמ"ש בזוהר בכ"מ ועיין בע"ח שער עיגולים ויושר שער הצלם פ"א וכן במורה ח"א פע"ב) וכמו שהציבו הנביאים עניינים אלו, גם אחותה תודה שבעל־פד. חכמינו הנאמנים דרשו בעניינים אלו, דהנה אנו מניחין תפילין על היד כהה שהיא נגר הלב משכן הטבע, לשעבר בזה תאוות ומחשבות לבנו לעבדתו וכו' רהיד שמאל נמלץ על הטבע וכורכין וא"ו כריתות נגד מדות חג"ת נה"י שהיה בהם שבירה וצריכים שמירה ובבחינת אהבה מוריו הכריכות קשר של אהבה בין השי"ת לעמו, ובהשקפה אל היצר הוא קשר של ברית שלא יעמוד שום כח מכהות החומר לעכב עליו שום מצוה, ושיגבר אור הנפש על חשכת החומר, ובעבורה זאת יעוררו למעלה במרה זו שהקב"ה מניח תפילין לשח־ העולמות יצירה עשיה בעבורנו וידבר עמים תחתינו, וזה שדרש ר"א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך זה תפילה שבראש, ובבחינת אהבה חילים יגבר להריק שפע ותוספת ברכה ער בלי ח, ובבחינה זו אמר הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? שהוא ידידות בינו לבין עמו (עיין חולין רף ס"ו) ובענין קשר של תפילין עיין פ' כי תישא בפסוק וראית את אחורי, ר"ל תשיג כל המציאות וכל העולמות שנוצרו ממני, אבל פני ועצמותי ואיך היה קודם הבריאה לא יראו, כי זה נמנע ההשגה, זאת מציין בקשר של תפילין, ר"ל זה סתום ומקושר כנ"ל והר' בתים רומזים לאבי"ע, והויות לצדדיו של טטפות שתי שתי פרשיות לרש"י ז"ל היא בחינת הקב"ה מסבב כל עלמין והויות בהד' הרד' לר' תם ז"ל היא בחינת הקב"ה ממלא כל עלמין:

דף? ע"ב[עריכה]

אמר ר' יהושע בן לוי, לעולם ירוץ אדם לדבר הלכה ואפילו בשבת שנאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג וגו'

ר"ל שכשיר,יו ישראל חוץ לעיר דהיינו בגולה, שם ימצאו את ה' המוכן ללכת אל הגולה בראשם והם ילכו אחריו, והוא ישאר קרוש בקרבם להשגיח עליהם בגולה שלא ישמידם מלך אשור, אמנם הירוע להם כי בלכתו לפניהם אל הגולה לא ישאג בקולו קול שדי רק ישאג בקול אריה. והמליצה בזה כי מלכות אשור וכן מלכות בבל שתפסה מלכות אחריו היתה נמשלת בצורת אריה כמו שראה דניאל קדמיתא כאריה שהוא מלכות בבל, יאמר ה' כי יתלבש בגלות בשר האומה שהגלה את בניו שם, ובזה יתלבש בצורת אריה וכאריה ישאג. ר"ל שלא ישאג בקולו קול עוז לעשות נסים גלויים, רק יטה לב מלך ושרים עליהם לטובה וישגיח עליהם בהשגחה נסתרת ער שידמה שהאריה שואג, והשגחת ה' תהיה לפי שאגת האריה שהוא שפע השר והנהגת המלך ושריו, בקול זה ישאג להושיעם דבגלות אינם ראויים לנסים גלויים, תה אם גם הם ירוצו לדבר הלכה כאריה, אזי מושכים הם את ההשגחה מלמעלה עליהם כאריה. בזכות זה עוד יבא עת שהוא ישאג בקולו קול אלקים היינו שינוסס עמהם נפלאותיו כימי קדם.

דף? ע"א[עריכה]

תניא אמר ר' ישמעאל בן אלישע, פעם אחת נכנסתי להקטיר קטורת לפני ולפנים וראיתי אכתריאל יה ה' צבאות שהוא יושב על כסא רם ונשא ואמר לי וכו'

מאמר זה נתפרש על פי הגמ' חגיגה דף י"ג ע"יב וארא החיות והנא אופן אחד בארץ אר"א מלאך אחד שהוא עומד בארץ וראשו מגיע אצל החיות ופרשוהו במתניתא כי סנדלפין שמו והלא יש לו מעלה על שאר העליונים הבלתי מתחברים עם החומר שהוא גבוה מהם מהלך ת"ק שנה שלדעת חז"ל העולם החומרי מתפשט מהלך ת"ק שנה כמ"ש מן הארץ עד לרקיע מהלו ת"ק שנה. והשכלים כולם אינם משיגים במרחק הזה מאומה כי אין יודעים דבר מעולם החומרים, והמלאך הזה משיג גם בעולם המוחש, שנית שעומד אחורי המרכבה, הוא השגת אחוריים וראית את אחורי שמשיג את ה' ע"י המסובבים מאתו בקשר הסבות המסובבים איו ה' רוכב ומנהיג ומשגיח בעולם, ועל פי השגה זו קושר כתרים לקונו, והוא ע"פ שבארנו כי כל השמות לפי מה שהוא עצמו, באופן שהכתרים האלה אינם נמצאים בעצמותו רק נקבלים ע"י המלאך הזה המשגיח בעולם החומרים ובהנהגה הנמצאת שמה, ועל זה שואל שם והא כתיב ברוך ה' ממקומו מכלל דמקומו ליכא דידע ליה, ר"ל איו אפשר לתת תארים לה' ואין יודעים מהותו מה, ומשיב שהשמות האלה אינם לפי מהותו הנעלם, רק לפי הפעולות המוחשות המושגות, הגם שאינם לפי עצמותו והם דק תארי היחוס שאנחנו משיגים, ומסכימים לתת לו השמות האלה, ובכל זה השי"ת יקבלם ומתעטר בהם, ועל זה המליצו דאמר שם אתגא, האדם מסכים לתת לו שם על כתדו ר"ל על הנהגתו לפי מה שמשיג מכתר המלך ועניינו. (לא מהמלך עצמו שלא יושג) והתגא אזיל ויתיב ברישא מעצמו. ונבוא אל הביאור וראיתי אכתריאל (איך אומר השם אתגא) יה ה' צבאות והוא אזיל ויתיב ברישא שהוא יושב על כסא רם ונשא ר"ל שראיתי המלאך שעומד אחורי המרכבה וקושר כתרים לקונו יה ה' צבאות ואומר יושב על כסא רם ונשא, לקבל הכתרים, והאלי"ף של אכתריאל נוספת כנודע, וזה שקראוהו במתניתא סנדלפון בבחינת סנדל לעמוד בעולם העשיר, וכאן בבחינת הכתרים שקושר לקונו, ואמר לי ישמעאל בני ברכני ר"ל הלא נכנסת להקטיר קטורת שהוא לשכך כעס וחימה כמבואר בפרשת קורח ויאמר משה אל אהרן וכו' ושים קטורת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם וכו' וצריך אתה לומד התפילה קצרה השייך לעבודה זו, והוא התגא והכתר להשי"ת וזה שענה אמרתי לו יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך וכר, (מה שאמר ברכני בלשץ נוכח כי השם שמעלה את התגא, או המלאך הממונה מדבר במקום הקב"ה כמ"ש בעקדה ויקרא מלאך ה, מן השמים וכו' כי עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני) ומסיים ונענע לי בראשו כעונה אמן וקמ"ל שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך, עיין חגיגה דף י"ג בילקוט שלמה.

דף ז' ע"א

ומי איכא ריתחא קמיה קדב"ה איו דתניא ואל זועם בכל יום וכו'.

שמעתי משם הצדיק מטשאדיטקיב זי"ע בזה העניו בפסוק ועתה הנני הולך לעמי לכה איעצך, והעצה התגלה במ"ש הן הנה היו בדבר בלעם שיעץ להם להפקיר את בנות מואב, ויפלא מדוע המתין הרשע בעצה זאת אחר שלא יכול לקללם. מה ששואל ומי איכא ריתחא וכו' הדיוק הוא הלא מאתו לא תצא הרעה, ומתרץ אין דתניא וכו' וצריך להבין העניו מה שאל זועם בכל יום דוראי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והוא דהנה המרות אשר ה' מלך גאות לבש בהם, הם זה לעומת זה למשל חסד וכנגדו גבורה, ובאשר דכח המשגל ואהבה יצאו משורש החסר שאין לו סוף, וכדי שלא יצא ביד חזקה ובארם שורף ברא ה' גם מדת הפחד לנגדו שממנה יצא הזעם שעליו נאמד ואל זועם בכל יום, כדי לאחוז הפלס והמאזנים שיכול האדם להטות לימין, שכן אמרו חז"ל לולא הקב"ה בעוזרו לא יכול לו, ואמר בגמרא דבלעם היה ידע לכוין השעה שהקב"ה כועס, למען דעת צדקות ה' שלא כעס בימי בלעם הדשע והיינו דקאמר מה אקוב לא קבה אל וכו', וכאשר ראה זאת בלעם הרשע שאין הקב"ה זועם נתודע בדעתו שלא יוכלו ישראל לעמוד נגד היצה"ד ולכן נתן להם עצה זאת. והבן כי הדברים עתיקים.

דף ז' ע"א

ואמר ר' יוחנן משום ר' יוסי שלשה דברים בקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו, בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר הלא בלכתך עמנו, בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו, שנאמר ונפלינו אני ועמך, בקש להודיעו דרכיו של הקב"ה ונתן לו שנאמר הודיעני נא את דרכיך, אמר לפניו רבש"ע מפני מה יש צדיק וטוב לו, צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, רשע ורע לו, אמר לו, משה
צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק. צדיק ורע לו, צדיק בן רשע, רשע וטוב לו רשע בן צדיק, רשע ורע לו, רשע בן רשע,

ומשום סתירות בין הכתובים דוחה הגמרא סברה זו של דרך ה' במשפט, ואוקמיה על סברה בין צדיק גמור ואינו גמור בין רשע גמור ואיבו גמור, ור"ל דסברה זו זו בדרך ה' במשפט אמר לו הקב"ה למשה: ופליגא דר' מאיר דאמר שתים נתנו לו, ואחת לא נתנו לו, השתים שנתנו לו היו שתשרה שכינה על ישראל ושלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים, והאחת להודיעו דרך ה' במשפט והשגתו בכבודו לא נתנו לו. וחילוק סברתם הלא היא בהפסוק וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, דר' מאיד סבר וחנותי אף על פי שאינו הגון ורחמתי אף על פי שאינו הגון, וסברתו בזה דהלא יש שתי הנהגות. הנהגה בדרך הטבע שאינה לפי המשפט והנהגה למעלה מן הטבע שהיא לפי המשפט, ואם מקרה קדה שלפי הטבע יש רשע וטוב לו, לא ישנה ה' בדרך נס את הטבע כדי להביא הרע לרשע, כי לא יגורך דע, דלא יעשה נסים עביר הרע, ובכן לא יצויר לידע בזה ביו רשע וטוב לו ורשע ורע לו. וכן יכול להיות כך בצדיק ורע לו שהטבע הולך לו לרע וצריך הוא תדיר לנסים, ועבור נס הלא מנכין לו מזכיותיו ובכן גם בזה נסתרו דרכי ה' ואיו כה באדם לעמוד על זה, ודעת ר' יוחנן בשם ר' יוסי אחרת היא דהוא מפרש וחנותי את אשר אחון, את אשר צריך לחון לפי המשפט וכן ורחמתי את אשר צריך לרחם לפי משפט ההשגחה בדרך ה' וסברתו בזה דנסים נסתרים יעשה ויעשה ה' במשפט דעבור נסים מלובשים בטבע אין מנכין מזכיותיו דזה מעשה בהשגחה תדיר בכל עת ועת דאלמלא השגחה זו אין כל בריר, יכילה לעמוד בזה העולם, דאין להטבע שכל לעצמה לחלק בין הדברים רק מוכרחים אנו אל ההשגחה, היוצא מזה דאמר ה' למשה דרך המשפט הראשיי, אבל השינויים שיש בזה בהשגחה לאין מספר, לא נאמר כאן, ונשאר זה בסוד, ומה שביקש משה רבינו ע"ה דברים אלה נתהוה אחר מעשה העגל דראה בזה את ישראל בסכנה גדולה לכל הימים דמה יעשו הם בעתיד בעת שלא יהיה להם כמשה לעמוד בפרץ לבטל הגזירה ן ונפל בדאגה גדולה מה ואיך להבטיח את ישראל עם השם על כל הימים דאף לא היו ראויים לאותו חטא, ואף לא עלה במחשבתם זאת מעולם, כי נעשה העגל נגד רצונם, דכאשר בושש משה לבא, וניתן רשות לבעל דבר לנסות אותם והראה להם ארונו של משה איך הוא מת ולא יבא בחזרה ואתם הלא צריכים מנהיג שיראוהו, וכבד ידעו ממשה שיביא להם צורה מן המרכבה שעליו ישכון כבוד ה', כך היה עתיד להביא צורת הכרובים ורצו מאהרן שיעשה להם הכרובים, וכאשר ידע אהרן כי משה ישוב אליהם בגוף ונפש ורצה שימשך הדבר עד שבתוך כך יבא משה אמר אליהם שלעשות כרובים צריך דוקא זהב, ותיכף התפרקו את נזמי הזהב אשר באזניהם ויביאו אל אהרן, ואהרן רצה לצייר צורת כרובים שעתידים להיות במשכן, ונסה לצייר אות וסימן שהיה בידו בעת המחזה על ידי חרט, אבל והחרט שהם חרטומי מצרים עשו אותו עגל מסכה על ידי כישוף שלהם ויאמרו אלה אלהיך ישראל, אם כן כל החטא נעשה על ידי הערב רב שיצא ממצרים ובתוכם היו החרטומי מצרים שידעו איך לעשות זאת, אולם הכעס היה על כל העם כי היה להם להוכיח ולמסור נפשם על זה, ומשה כאשר ראה זאת איך מסתייע מלתא להבעל דבר בנסיון זה להביא אותם אל חטא עבודה זרה ממש, עשה בעבורם מה שעשה והתפלל בעדם, והמתין שיגיעהו הדבור מה' שנסלח להם, וכראותו ממחרת כי אין דבר ה' אתו אמר אל העם אתם חטאתם חטאה גדולה שבמה שלא מחיתם ורבים הסכימו בלב נתחייבתם כולכם ועתה אעלה לה' להתפלל, וכאשר אמר לו ה' ועתה לך נחר, את העם וכו' הנה מלאכי ילך לפניך וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, ראה משה רבינו בזה שישראל נשארו בסכנה גדולה על כל העתיד וחיפש עצה איך להבטיח עבור ישראל את העתיד, והתחיל לטעון לפני הקב"ה ובקש ממנו שלשה דברים, ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומד אלי העל את העם הזה, ואתה לא הודעתני. את אשר תשלח עמי (כי אמרת הנה מלאכי ילך לפניך ואני איני יודע אם מלאך זד, הוא אשר ה' אתו, או מלאך הוא אשר דק ילך בתורת שליחות, וזה לא נקרא השראת השכינה, ואני רוצה שתשרה שכינה על ישראל שתנהיג אותם בנסים גלויים) ואתה אמדת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני, ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך הודיעני נא את דרכיך ואדעך למען אמצא חן בעיניך וראה כי עמך הגוי הזה, ר"ל שאמרת לי שיש לי שתי מדרגות בענייני נבואה: א) הנבואה שאני מוכן לד, בטבע מתולדד, שזה מצוין שידע אותו בשם מעת לדתו, כמ"ש ממעי אמי הזכיר שמי שפירוש על הנבואה שהיא לו בטבע מעת שנקרא בשם, וכן במה שאמר לירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך, שהוא על הנבואה שהוא לו מחולדה וכן פרשתי בשני המקומות האלה, שנית הנבואה באספקלריא המאירה שאינה נמצאת בטבע רק השגתי אותה מצד מציאת חן וחנינה, כי השגה זו הוא למעלה מטבע האדם ואינה תלויה במעשים ובפעולות כי הוא עניין נסיי ופלאיי שלא זכה לזה שום נביא וחוזה רק משה שמצא חן וחנינה לזה, ומציאת חן הוא דבר הבלתי מתמיד ויוכל עתה להשנות אחר שאין לי על זה עזר מזכות ישראל ומעלתם, לכן אבקש שתעשה לי דבר שעי"כ יהיה מציאת חן הזה מתמיד ולא יפסק והוא הודיעני נא את דרכך ואדעך שתלמדני דרכי ההנהגה שלך ומדותיך למען אלך בדרכך והנהגתו וכן תעזוד לי שאדעך לידע האמתיות בענייני האלקות, בעניין שאשיג כל חכמת אלקות וסודות חכמתו והנהגתו והשגחתו וטובו ויכלתו, ועי"ז אדע איך אמצא חן בעיניך לעתיד שע"י שלמות המדע וההנהגה יתמיד מציאת החן שתהא נבואתי נבואת פה אל פה, ולא תאמר שחטא ישראל מעכב שאי אפשר שתגלה לי דרכך בהיותי בתוך עם חוטא, וראה כי עמך הגוי הזה אשר אני רוצה שישאר בחיים ואין חפצים בעבודה זדה והחטא בא ע"י הערב רב. הנה חלות הרוח על הנביא נקרא בשם מנוחה ונחה, ועז"א פני ילכו והנחתי לך, ר"ל לענין שאניח לך היינו שחנה עליך רוח נבואה, לענין זה פני ילכו בעצמי שלא ע"י מלאך ואמצעי, כי המלאך לא ילך רק לענין ירושת הארץ בלבד, על פי זה אמר משה אם אין פניך הולכים עם כלל העם גם לענין ירושת הארץ והנהגת העם, אל תעלנו מזה, כי הגם שאנכי מצאתי חן בעיניך בעניז הנבואה. אני רוצה שגם העם ימצא חן בעיניך שתנהוג אותם בעצמך בלי אמצעי, ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך שנדע שמציאת חן כולל גם העם, וזה לא יודע רק בלכתך עמנו, שעי"ז נפלינו מכל העמים שכל העמים מתנהגים ע"י שרים ומלאכים, ואנו מופלאים בזה שאין אנו תחת שום שר ומלאך, רק כי חלק ה' עמו ומתנהגים מהשגחתו לבדו. כל טענות אלה היו נגד נגד מה שאמר ה' ויחד אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, דעל זה אמר וראה כי עמך הגוי הזה לא גוי אחר ואף ממני, דכסא על שלשה רגלים לא יעמוד מכל שכן שלא יעמוד על רגל אחד. ויאמר ה' אל משה גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם (ר"ל שנתן לו השני דברים: שתשרה שכינתו על ישראל, ולא ישרה שכינתו על כל שום אומה ולשון על פני האדמה, שזה מורה שנסים רק יעשה לישראל לא לעכו"ם דמקום שכינה שם פליאה, אבל עתה חזר לבקשתו הראשונה הראני נא את כבודך לידע התפלות איך לפעול אצלך כל טוב עבזר ישראל) ויאמר (ה') אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה' לפניך (איך ומה לומר תפלה זאת, אולם מה שאני עונה על התפלה זאת יהיה) וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם, (כפי המחלוקת בין ר' יוסי ור' מאיר) ויאמר לא תוכל לראות את פני, כי לא יראני האדם וחי (ר"ל לא תוכל לדאות את פני בכל העתיד מה שאני אעשה, כי זאת לא יראני שום אדם ולא שום מלאך הנקרא חי והראה לו ה' סודות מה שיוכל לראות ומה שלא יכול לראות) ויאמר ה' וכו' היה נכון שם על ראש ההר (לשמוע השלש עשרה מדות שבהם תוכל לפעול כל דבר טוב עבור ישראל) וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם ויקרא בשם ה' ויעבור ה' על פניו ויקרא ה' ה' אל רחום וחנון וכו'. ותיכף וימהר משה ויקד ארצה וישתחו (ואמר השלש עשרה מדות וצירף עמם התפלה) ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך ה/ ילך נא ה' בקרבנו (לסלוח לעוננו וכו' ולעשות לנו נפלאות גלויים, נגד כל הגויים, כי משה רבינו ראה שיהיו להם לישראל שונאים באומות העולם אשר ינהגו מלחמות עמהם. ואף שיעשה ה' עם ישראל נסים נסתרים בטבע במלחמות ההם, לא יאמרו הגויים שה' פעל כל זאת, רק יאמרו שלא היו מוכנים כראוי ויעשו כסדר הכנה אחר הכנה למלחמות ולאו כל יומא אירחיש גיסא, לכן התפלל משה שיראה להם נפלאות גלויים, לא נסתרים כדי שיראו כל הגויים את מעשה ה' ולא יתגרו מלחמות עם ישראל וישבו ישראל על אדמתם לבטח, ועל זה יאמר (ה') הנה אנוכי כורת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגויים ודאה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך, (אולם אני רוצה תנאים גם מצדכם) שמר לך את אשר אנכי מצוד היום, הנני גורש מפניך את האמורי והכנעני והחתי ופריזי והחוי והיבוסי, השמד לך פן תכרות ברית ליושבי הארץ אשר אתה בא עליה, פן יהיה מוקש בקרבך, כי את מזבחותם תתוצון וכו', פן תכרות ברית ליושב הארץ תבוא לחטוא בהנה בעבודה זרה שלהן ובערות בשד שלהן כי אף שיתגיירו יחזרו אל כסלם, רק או ילכו להם אל ארצות אחרות או לא תחיה כל נשמה ולא תקבל מהם גרים. ולא תעשה לך אלהי מסכה שהוא מוסב על כרובים שבמקדש, שלא תאמר באשר הבית מקדש יהיה רחוק ממך תעשה לך כרובים כדי להשתחוות נכחו לה', זה אסור, רק תלך שלש פעמים בשנה אל בית המקדש לראות את פני, ועל זה אמרו חז"ל כל המבזה את המועדות כאלו עושה מסכה כי זה נגדר מזה ונגדר גם אל העבודה זרה כמו שהיה בעגל, שרצו לעשות כרובים חוץ למקדש ונשתרבב אל העגל עבודה זרה ממש, ואמר עוד שדברים דומים לאלהי מסכה שסבורים שהם עושים סלמסאות כדי להמשיך שפע כוכבים, הזכיר להם מצות אמתיים שמהם ימשכו להם הצלחות האלה, בפסח יבורך האביב, ועל הבכורות יבורכו המקנה, ועל ידי השבת יבורך מעשיהם בהול, ועל ידי חג הקציר והאסיף יתברכו הקצור והנאסף ובג' החגים האלה חייב אתה לעלות ולראות, ולא תעשה שום טלמסאות אף רק דומה לע"ז. הנד. על ברית זה כל זמן שלא עברו ישראל עליו, להשאיר משבעה עממין אלה בארץ, סמך גם יהושע על הנסים הגלויים ההם שמחוייבים לבא בזמן הכבוש ואמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום, וירח בעמק אילון, וידום השמש וירח עמד עד יקום גוי אויביו הלא היא כתובה על ספר הישר בפרשת תשא בין טענות משה רבינו לפני ה', שהנפלאות שיעשה עמם יהיו גלויים ונודעים לכל העם, וזה שאמר נגד כל עמך אעשה נפלאות. ב) שיהיו נפלאות שלא היו דוגמתם עד הנה, נפלאות שלא נבראו. ג) שלא לבד שיתהוו נגד כל עם ישראל ר"ל במעמד כולם, כי יתפרסמו אחר כך בכל הארץ ובכל הגויים עד שכולם ידעו את מעשה ה', ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע ה, בקול איש, ר"ל שהיה דבר חדש בנם הזה אשר לא היה כמוהו כמי שסבב את הנם. כי כל הנסים נעשו או ע"י ד.', או על ידי נביא אם נעשו הוצרך לתפילה ובקשה, לא שיעשה הנביא הנם דרך גזירה כמו יהושע כאן, דק לאחד שעברו על הברית והשאירו מהשבעה עממיו שבקי נסי השם להיות גלויים עבוד ישראל ועברו כך במלחמות בין הזקנים והשופטים עד ימי שאול המלך, וכאשר בא אל דוד איש אחד ואמר אליו ממחנה ישראל נמלטתי ואיך ראה שהמלך שאול ובנו יהונתן נפלו בחרב ויחזק דוד בבגדיו ויקרעם וגם כל האנשים אתו ויספדו ויבכו ויצומו עד הערב, ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יהונתן בנו ויאמר ללמד בני יהודה קשת הנה כתובה על ספד הישר שכיון גם על הספר הנזכר בפ' תשא שהבטיחם הקב"ה לגרש מפניהם זיי"ן עממין בתנאי שלא יכרתו ברית עמהם, והבטיחם שיהיה זה בדרך הנסיי עד שלא יצטרכו לקשת ומלחמה כמי שהיה במלחמת גבעון, ובאר בספר שופטים שעל ידי שלא שמרו ישראל את התנאי הזה הכתוב בספר הישר הוצרכו למלחמה, וה' הניח מן העמים שלא כבשום כדי לנסות בם את ישראל, רק למען דורות הבאים ללמדם מלחמה, דק אשר לפנים לא ידעו וכו', מבואר שפלשתים נשארו אז למען יצטרכו ישראל ללמוד קשת, יען שלא שמרו את התנאי הכתוב בספר הישר וזה שאמר בקינתו מה שיצטרך ללמד בני יהודה קשת, זה אין מן התימה כי הלא היא כתובה, אבל זה תימה הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים? ר"ל הלא גם שהוצרכו ללמוד קשת בכל זה פה היה להם לנצוח גם בדרך הטבע מצד שני טעמים, מצד המקום שמשם לחמו שהיה בהר שאפילו חלש למעלה ראוי שינצח וכן מצד גבורתם היה להם לנצוח ואיך נפלו גבורים.

דף? ע"ב[עריכה]

אמר ר' יוחנן משום ר"ש בן יוחאי מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון עד שבא אברהם וקראו אדון שנאמר ויאמר אדני אלהים במה אדע כי אורשנה. לכאורה יש להקשות משם הויה ב"ה. דקרינן באדני הלא עין בעין נראה שהנקודות אינם בעבור שם הנכבד שבאמת נקודתו נעלמת כמ"ש בקדושין (דף ע"א). וביחוד ליודעי חן שהנקודות ישתנו הספירות אשר ירמוז עלימו אשר הוא מתפשט בהם גבוה מעל גבוה כמבואר בזהר. בכ"מ אך הנקודות בניקוד לעולם באים בעבור שם אדני כי שם הנכבד דינו על פי הדקדוק כדין כתבין ולא קרין ועיקר הוא הקריאה דהא אותיות בג"ד כפ"ת שאחר השם הם דגושים תמיר ולמה לפניו רפה הרי דאינו נידון לפי הכתיבה רק לפי הקריאה וממילא גם הנקודות באו בו לפי קריאת שם אדני כשנקרא באדני, דאף שבשם אדני הא' הוא בחטף פת"ח הלא זאת רק להקל על הקריאה של האות הגרונית השואי"ת והשמטוהו מן שם הכתיבה שאינו מאות הגרון כי ממילא יקראוהו בשם אדני כל שוא יקרא בו בחטף פת"ח, והראיה דהא כשבאים אותיות השימוש של ובל"ב לפניו אז תשמט השוא של יר'ד השם ואות של וכל"ב ינקד בפתח הרי דשוא זאת דינר, כחטף פתח, ולפי זה שכל שמות הויה הם כתבין ולא קרין א"כ גם שמות הויה הכתובים קודם הלא קריאתם הם באדני וכבר קראו להקב"ה בשם אדני, אמנם כבר כתב הר' שמואל בן חפני, יש הפרש בין השם בהויה ובין השם באדני כשתהיו! כוונת אמרו שהוא אדון כל הנבראים ואינו מדבר נגד עצמו יכתוב הויה, וכשתהיה כוונת אמרו נגד עצמו שיאמר אדוני גבירי ורבוני יכתוב אדני, מעתה זה לא נעלם כי גם קורם אברהם היו שם יחודי סגולה אשר ידעו שיש ממציא כל הנמצאות ומשגיח כללי אבל לא השיגו דבר מן ההשגחה הפרטית כמו שכתב הרמב"ם (פ"א מה' ע"כ) שבימי דור אנוש חשבו שהשם מסר ההנהגה ע"י המערכת ואנוש עצמו מן הטועים היה וממילא גם היחידים אשר הודו בהשגחה לא ידעו רק מן השגחה הכללית אבל לא השיגו מאומה מן השגחה הפרטית שלפעמים הקב"ה הורם את ההנהגה הכלולה הסדורה בשביל איש אשר מצא חן בעיניו, וגם אברהם בעצמו טעה תחלה שאין הקב"ה משדד המערכה במ"ש בשבת (גנז) וממילא בשקראוהו באדני היה על שם ההשגחה הכללית שהוא אדון בל הנבראים וע"כ נכתב הויה בבל מקום, ובזה יובן מ"ש רש"י אז הוחל לקרא בשם ה' שהחלו לקרות שמות הבעלים בשם הקב"ה ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שיען שבפרו בהשגחה הפרטית החלו לקרות הבורא בשם הויה לא בשם אדני המורה על ההשגחה הפרטית ומצד כפרם בהשגחה הפרטית התחילו לקרות בשמות ע"ב, באמדם שהשם חלק להם מכבודו כמו שביאר הרמב"ם שם, ואברהם הוא היה אשר שר מראש אמנה והשם הוציא אותו החוצה מדעה החיצונית הלזו והורה לו את השגחתו הפרטית קראו להשם בשם אדני שיאמר גבירי ורבוני המשגיח עלי בפרטית, ועתה סרה מהר קושית התום' שהקשה אמאי לא מביא קרא ה' אלקים מה תתן לי הנאמר קודם, ולפ"ז לא קשה מידי דר,א בשעה שאמר זה עדיין סבר שהוא תחת המערכה, וע"ב אמר שם אדני על אתית הכללי שהוא ארון בל הנבראים ובזה לא היה הוא הראשון בי גם דורות שלפניו הודו בזה ולא בחשו אלקי ממעל בי הוא נמצא ומשגיח כללי ובזה יתישר גם בן מה שיש להקשות על מאמר זה ממ"ש במדרש בראשית (פ, י"ז) במדבר (פ, י"ט) קהלת בפסוק בל זה נסיתי בחכמה שהקב"ה שאל לאדם הראשון אני מה שמי אמר לו לך נאה לקרותך אדני שאתה אדון על בריותיך וא"ב בבר קדם אה"ר לקרא בשם אדני לפ*ז ניחא דביון שביאר טעמו שאתה אדון על בל בריותיך ממילא ביוון על ההשגחה הבללית שבזה יכתוב הויה בניקוד אדני ועל זה אמר שם הה"ד אני ה' הוא שמי שקרא לי אה"ר ושם נכתב הויה ב"ה.

דף ר ע"ב

רות, מאי רות? אמר ר' יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות:    מאי רות? רצונו לומר (בי שם רות יבול אתה לקרותו בשני פתחי"ן מלשון רוה ושובע) שהיה קשה לו מדוע לא שינו את שמה בגירותה? אמר ר' יוחנן שבודאי זאת מפעם שראה בועז ברוח הקודש שזכתה רות ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה ובו', מנלן רשמא גרים? אמר ר, אלעזר דאמר קרא לבו חזו מפעלות ה, אשר שם שמות בארץ חה אינו במקרה רק מה' יצא בל זאת לעשות שממה בארץ ולא תובל לקרוא שם שמות מטעם עשייה ממש אלא אס בן מטעם שרק קרא שם של שממה ונעשה החורבן, בי הוא אמר ויהי, הלא ראינו דהשם של שממה גרם החורבן ואם לרעה בך, בל שבן לטובה דהשם גרם. והבן.

דף ח ע"א[עריכה]

אמר רב הונא בר יהודה אמר ר' אמי, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום וכו':    היותר מה שהיה לומר בזה, היה לומר, לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ולהבינם בפי התרגום והקבלה, שהיא מסיני, ובי לפסוקי התרגום יש להם שיווי ודימוי בפסוקי התורה ממשי אולם נבין זאת על פי סוגיא בסנהדרין (דף כ"א ע"ב) אמר מר זוטרא ואי תימא מר עוקבא בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי ביררו להם לישראל בתב אשורית ולשון הקודש והניחו להדיוטות בתב עברית ולשון ארמי — הרי היה בחלק זמן בימי עזרא שחזרה וניתנה להם בכתב אשוריח ולשון ארמי, הגמרא קורא זאת בלשון חזרה וניתנה להם בימי עזרא, בי הוא הביא אותם לבחינה גדולה כמו משה רבינו וזה שאמד ר' יוסי ראוי היה עזרא שתינתן חורה לישראל על ידו לולא שקדמו משה, ולמד זאת מלשון עלה, רעלה תמיד בדבר גדול במו חורה וארץ ישראל. הרי העלה אח התרגום לבחינת תודת הכתב בחלק מן הזמנים, ובבן משום בבור ראותו זמן אמר מר זוטרא ואי תימא מר עוקבא את זאת, ובאן אנו רואים את הבח של חז"ל במו גבי מועדי החודש דקדשו אפילו שוגגין אפילו מזידין ואפילו מוטעין ובן באן קדשו לחלק זמן אפילו לשון ארמית לתורת הכתב.

ברבות דף ח' ע"א

אמר רב חסדא לעולם יכנס אדם שני פתחים בבית הכנסת. שני פתחים סלקא דעתך? אלא אימא שיעור שני פתחים ואחר כך יתפלל:    רצונו לומר שיכנס בבל רוחב הפתח ולא כמתגנב שמה. זה נבנה על היסוד בבית אלקים נהלך ברגש:

על זאת יתפלל בל חסיד לעת מצא זו אשה שנאמר מצא אשר, מצא טוב במערבא ובר, אמרי ליה מצא או מוצא, מצא דבתיב מצא אשר, מצא טוב, מוצא דבתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ובר, ר' נתן אומר לעת מצא זו תורה שנאמר בי מוצאי חיים:    רצונו לומר בעת רוצה למצוא אותי, אז מצא חיים, וההפוך מזה שחופש למצוא חטאי לדרוש דרשות של דופי. אזי חומס נפשו ובר. רב נחמן בר יצחק אמר לעת מצא זו מיתה שנאמר למות תוצאות דד,רבה מיני מיחד, יש וניחא שבכולן מיתת נשיקה. ר' יוחנן אמר לעת מצא זו קבורה, דיש עת מצא שאפילו לקבורה לא יובאו הצדיקים במו שראינו בימי מלחמת העולם השניה על ידי מלבות אשכנז הארורה, שלמא מר זוטרא אמר לעת מצא זה בית הכסא אמרי במערבא הא דמד זוטרא עדיפא מכלהו, דבימים ההם היו הבית הכסאות בשדה והיו בסכנה גדולה מחמת המזיקין, והיה עת מצוא זה ממש בכל יום ויום, (מזיקין משמעו על הבאציליען שמלאין באויר ויש מהן טובים שעוזרים להטבע ויש מהן רעים הנושאים מחלאות שונות, אולם חז"ל שדברו מהו כוונתם על השורש שמתלבש בהן ומסתכניו לבני נשא ומקומן לרוב היו במקום הטינופת), הנה הגמרא שמביאה כל התנאים והאמוראים אלו ברעותם השונות על הפסוק על זאת יתפלל כל חסיד אליו לעת מצא דק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, מפני הדוגמה שבה לכל אלו הרבדים דמזמור זה נסיסד על עצירת גשמים וגזרו צום ותענית והתודו על עונותיהם וגם כו שבעת ההיא היה להם מלחמה עם אויביהם, ונעתר ה' להם והוריד הגשם והיה שוטף מאוד בכל זה היה לברכה, ושטף הגשם והמים עכב את האויבים מבוא בגבולם, ויש לומר שהיה זה בעת שהיה רעב בימי דוד שלש שנים ששאלו אז באורים ותומים ונודע להם עונם ותקנו אותו וירד הגשם כנזכר בספר שמואל, ומרמז דוד המלו לכל דברים כאלו, על זאת יתפלל כל הסיר אליו לעת מצוא (במקום שיכול להיות לטוב וחם ושלום לדע כמו שם) דמפני פחד התפללו גם שרק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו, בעת זה עצמו שנצרך הוא לעכב את השונאים.


אמר רב הונא בר יהודה אמר ר' מנחם אמר ר' אמי מאי דכתיב ועוזבי ה' יכלו זה המניח ספר תודה ויוצא:    הנה קשה על דרוש זה הלא פסוק זה ועוזבי ה' יוכלו מוסב על עובדי עבודה זרה ואיך מערבב זד, עם המניח ספר תורה ויוצא שהוא חטא לממדים הייתם אבל עם השם? לכן האמת יורה דרכו שהפסוק עוזבי השם יוכלו מוסב באמת על עובדי עבודה זרה שעזבו עבודת השם והלכו אחרי עבודת הבעלים, ולמד פה שגם השומרי דת לא יעשו דבד שיתדמו בזה כעוזבי עבודת השם, דהיינו שלא יניח ספר תורה בעת קריאתה בציבור.

דף ח ע"ב[עריכה]

תניא אמר ר' עקיבא וכו' כשנושקיו איו נושקיו אלא על גב היד:    רצונו לומר על גב כף היד מלמעלה ולא לצד מטה שהוא מקום עסק, דידים עסקיניות הן ויבא הזוהמא על ידי הנשיקה אל פיו, ומוכרחים אנו לפרש כן דנשיקת יד בא מן העם הפשוטים אל הגדולים מחמת כבוד, ואילו נשיקת פנים אל פנים באה בין החברים השוים בערכם ולפעמים ביו רב לתלמיד גדול ובין אב לבן, ולא יצוייר שהמנשק על היד יחלוף הדבר וינשק פנים אל פנים. ודו"ק.

דף ט ע"ב[עריכה]

אהיה אשר אהיה, אמר ליה הקב"ה למשה לך אמור להם לישראל אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות וכו':    הנה משה שאל מה' אם אני אומר לישראל, אלקי אבותיכם שלחני אליכם, והם ישאלו מה שמו מה אומד אליהם? דברים אלו תמוהים מאוד, וכי לא היה להם קבלה מהאבות באמונה זו, הלא יוסף בעצמו השאיר צוואה והעליתם את עצמותי מזה אתכם, ואם כן מה זו שאלה זאת? ומה זו התשובה של השם אהיה אשר אהיה? לכן האמת יודה דרכו שמשה רבינו היה ידע היטב את זקני ישראל במצרים והשגתם בשמות הקודש שבודאי ישאלו שאלה זאת כרי להביו מן השם את מהות הגאולה ותכלית ישראל, הנה השם אהיה אשר אהיה מורה שעוד טרם הבריאה אמר השם אהיה ואהווה את עולם אשר עוד איהה ואחווה איזה פעמים, דלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, בשר ודם כשעושה במלאכה יעלה מן הגרוע אל הטוב ממנו, דלמד מן הראשון איו להיטיב מעשהו, לא כן הקב"ה דבראשיתה עשה את העולם היותר טוב והיותר מושלם, דבחק השי"ת האין סוף, לעמוד את העולם ולהנהיגה במרת האמת והיושר שאין למעלה הימנה, כי השם לא יחסר לו לא חכמה לדעת את היותר טוב שאפשר, ולא יכולת להמציאו ולא רצון כי הוא הטוב והמטיב. וכן היה באמת, כי האדם קודם החטא היה נעלה מאוד, כי לא הורכבה נשמתו בגויה הרכבה מזגית כמו שהיא היום, רק הרכבה שכנית, הגויה היה לה רק למלבוש שתוכל לפשטו בכל עת שתרצה, ורק ככלי לפעול על ירו פעולות גופניות, ובכל זה לא אבדה על ידו מרוחניותה כל מאומה, שכן לעניו ההשכלה נשאדה משכיל בפועל כנפש הנפרדת מחומר, והשכילה השכלה פתאומית, לא השכלה הדרגתית, וכלל הדיבור היה נטוע בנפשו, וכן נבואתו היתה דומה לנבואת משה, וגויתו היתד, כתרשיש זך וצח, וכן לא הוצרכה לאמץ זרועותיה ללחום עם היצר והתאווה, שקודם שאכל מעץ הדעת לא שלטו אלה בנפשו והיה מלא רוח חכמה ובינה רוח טהרה וקדושה, רוח דעת ויראת השם, עד שהחיים לעולם לא היה לרעה אל הגשמה רק לטובתה. באדם כזה היה כולו סגולה, וכולה לה', אולם בכל זה נתפס האדם מחוה אשתו על ידי הנחש הקדמוני ונתקלקלה הבריאה, ועל זה מוטיב אהיה אשר אהיה רצוני לומר אהיה בהעולם והאדם בבריאה ראשונה במדרגה גדולה מאוד, אשר אהיה שנית, כרי לתקנו לפי מדרגתו, וכן נתקיים אהיה אשר אהיה שנית לקטנו בעת המבול על ידי קלקול הדורות, וכסדר ניתן הדבר לתיקון, אם לא לתיקון עצמיי כמו מקודם, בכל זה יבוא הדבר לתיקון יחוסיי לעניו עונש לבד, בעונש ושיעבוד ארבע מלכיות שעתידים להיות עד הגאולה העצמיית בסוף, וגם זה היה כדי לתקן את העולם הגשמיי בכל כלי מכינים ודעת חכמה, וזה שאמר למשה לך אמור להם אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות, ואמר משה רבש"ע דיה לצרה בשעתה, ובכן אמר לו לך אמור להם אהיה שלחני אליכם, וממילא נשמע איד נתקלקלה הסגולה מתחילתה ואיך מצא הסגולה בהאבות הקדושים וזה שבא עתה לגאלם בזכות אבותיהם ולעשותם לעם סגולה, וחלק השם לבדו, עד הגאולה האמיתית.


גמרא. מאי בין תכלת ללבן? אילימא בין גבבא דעמרא חיורא לגבבא דעמרא דתכלתא. הא בליליא נמי מידע ידעי? אלא בין תכלת שבה ללבן שבה:    נראה דמהדר על ציציותיו שלבוש בו שמכיר אז בין פתילי לבן שבה לפתילי תכלת שבה. משום שהוא סימן סמוך לו לידע מתי זמן קריאת שמע, וכן נראה הטעם מה שפסק רב הונא הלכה כאחרים משיראה את חבירו רחוק ד' אמות ויכירנו משום שהסימן זה סמוך לו, דכל סימנים כאלו שחושב שוים הם בזמן.


דבר נא באזני העם וגו' אמרי דבר"י אין נא אלא לשון בקשה וכו':    דעתם שישראל יצאו קודם זמן המיועד שהי' ארבע מאות שנה וההבטחה של רכוש גדול לא היה רק אם יצאו בזמן המיועד, וא"כ חשבו ישראל אחד שרוצה שיצאו ברכוש גדול יצטרכו להיות עוד בגלות עד שישלימו זמן המיועד ולא רצו בכד, כמשל שמביא שאומרים לו מוציאין אותך למחר ומבקש הוציאני היום, וע"כ אמר לשון בקשה שעושה זאת מפני תלונת אברהם שיטעון הלא קיים בהם ועבדום וענו אותם, וקושי השיעבוד השלים המנין ודומה כאילו יצאו בזמנו וצריך לקיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול. וישאלום אמר ר' אמי שהשאילום בעל כרחם, מ"ד בע"כ דמצרים דכתוב ונות בית תחלק שלל, ר"ל ונות בית שהוא ישראל תחלק שלל של מצרים בעל כרחם. דהנה מצרים הוא משל על האומות העולם עת יבואו על ירושלים במלחמת גוג ומגוג שיהיה סופם דיפלו שם והנות תחלק שלל כסו שכן היה במצרים שמוכרחים היו להשאיל לישראל כלי כסף וזהב ושמלות. ובעל כרחם דישראל היה מפני המשא, דהיד, צריך להכריח את ישראל לשאול מן המצריים:

וינצלו את מצרים א"ר אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן ור"ל אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים:    ומאי נפקא מינה אמר שתי לשונות הללו? לדעתי מ"ש ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים שלושים שנה וארבע מאות שנה, שהוא תמוה, כי שם מושב לא בא בשום מקום על הזמן רק על המקום ששם יושב, כמו בית מושב עיר חומה, בכל מושבותיכם, וכדומה. וארץ גושן נקרא מושב בני ישראל ר"ל שהיה מקום שבתם, ולמד כי ארץ גושן נתישבה בעת ברית בין הבתרים שמאז הוכן להיות יישוב לבני ישראל, ואחר חמש שנים לישיבתה עבר אברהם במצרים ונתנה לו לשבת שם עם צאנו, כמ"ש חז"ל וע"כ נתיישב יעקב בארץ גושן שהיה מיוחד לאבותיו, וכשיצאו ישראל ממצרים נחרבה ומאז בטלה מלהיות ישוב, וישראל חשבו חשבון שלהם מעת ברית בין הבתרים, ואנשי גושן חשבו חשבון שלהם ג"כ מעת ההוא שאז נתישבה, ואמר בפסוק ומושב בני ישראל ר"ל ארץ גושן ששם היה מושב בני ישראל אשר שם ישבו במצרים היה זמן עמידתה ת"ל שנה ומקץ ת"ל שנה לברית בין הבתרים ולעמידת גשן יצאו משם וגשן נחרבה ונחלקו פה חד אמר שהיתה כמצודה שאין בה דגן, ר"ל נחרבה מעשות תבואה, וחד אמר שהיתר, כמצולה שאין בה דגים, ר"ל שמתו האנשים החיים שם ונעשית ארץ אוכלת יושביה.

דף י ע"א[עריכה]

הנהו בריוני דהוו בשבבותיה וכו' אמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב יתמו חטאים מי כתיב חוטאים וכו':    פירש רש"י ז"ל קרי ביה חטאים בחטף פתח וזה פלא לשנות הקריה. ונראה פרישא דדעת ר"מ דמלת חטאים היינו חוטאים דניקוד הח' בפתח ואמרה ליה ברוריא דביתהו מאי דעתך משום דכתיב חטאים מי כתיב חוטאים, ר"ל אי הוה כתיב חוטאים בפירוש לא הייתי יכול לשנות הקריאה כלל. אבל השתא דכתיב חטאים קרי ביה חטאים בחטף פתח דמורה החטא עצמו, דיש הבדל בין חטאים ובין רשעים שהחוטא מצד תאותו או בשוגג והרשע מצד שכלו לא כנרדף מן התאווה לבד ועושה מצד רשעתו ורעתו. ואין סברא שדהמע"ה יתפלל בראשית על תומת חטאים, וזה שאמרה ליה ועוד שפיל לסיפא דקרא ורשעים עוד אינם. שסיפא דקרא מפרש מלת חטאים לפרש בה גם כוונה שניה על החטא עצמו להשתדל בתחלה ובראשית שיחדרו בתשובה, דאי לאו הכי הוה מתפלל בתחלה שיתמו הרשעים והחוטאים עוד אינם. וזה שהודה לה ובעי רחמי עלייהו והדרי בתשובה. ולפי הקריאה בפתח יתמו החוטאים אם לא יחזרו כי מי שיכול לתקן ואינו מתקן גרוע מכולם ועי"ז ורשעים עוד אינם כי יכירו משפטי ה' וייראו מלהרשיע והקב"ד, בטובתו יענש את החוטאים ראשונה להחזירם בתשובה ולהביאם לעה"ב ובזה מחריד את הרשעים שלא ירעו ולא ישחיתו את הצדיקים.


אמר לה ההוא צדוקי לברוריא כתיב רני עקרה לא ילדה, משום דלא ילדה רני? אמרה ליה שטיא שפיל לסיפיה דקרא דכתיב כי רבים בני שוממה מבני בעולה אמר ר,'. אלא מה עקרה לא ילדה? רני כנסת ישראל שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם כוותייכו

הנה היא דחיא ליה בקש, אבל לפי האמת הכי פירושו, דהמליצה תדמה את המדינה כאם היולדת ואת בני המדינה לילדיה, על פי זה דמה את ציון כאשה עקרה כי אינה יולדת בנים ויושבת שוממה, ואחר כי בכל זאת יבואו לה בנים רבים מרחוק עד שתאמר בלבבך משמחה מי ילד לי אלה. תדון העקרה הזאת הגם שלא ילדה, כי לא הפסידה מאומה כי מ"מ רבים בני שוממה, אבל עור יהיה לה ריוח מזה, כי כמו שהאשה קודם לדתה תחיל תזעק בחבלי לידה, כן המדינה טרם לדתה, והוא טרם תהיה לגוי וממלכה, יעברו עליה מלחמות דבות ומהומות גדולות בהכרח שהם חבלי יולדה לה, אבל ציון שיבואו אליה גוי גדול ועצום פתאום בלא חבלים וצירים, תדמה כאשה שילדה בנים רבים ולא חלה בחבלי יולדה וכו':

אמר ליה ההוא צדוקי לר' אבהו כתיב מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו וכתיב לדוד מכתם בברחו מפני שאול בסערה, הי מעשה הוה ברישא? מכדי מעשה שאול היה ברישא, לכתוב ברישא? אמר ליה אתון וכו' אנן דדרשינן סמוכים לא קשיא לן דאמר ר' יוחנן סמוכין מן התורה מנין? שנאמר סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר,

רצונו לומד שהסמוכין אמת וישר של העולם הם לעד, דהיינו שהם העמודים והיסודות שהעולם סמוך ונשען עליהן לעד ולנצח ואם ימושו פקידיו אלה של אמת וישר מלסמוך את העולם, יפול העולם בכללו ולא יוכל לעמוד אחר שאין לו סמוכים, וסברה זו גם בטבע בכל הדברים, דכל דבר עומד על היסוד, והדבר שאין יכול לעמוד צריך לסמכו גם אל הכותל או להשכיבו ולהניחו על הארץ מזה למדים אנו לדרוש את הסמוכין דלא לחינם סמכו בעלי הריח ענין לענין אם לא להשמיע מד, בזה, וזה שאמר למה נסמכה פרשת אבשלום לפרשת גוג ומגוג? להשמיע שאם יאמו־ לך אדם כלום יש עבד שמורד ברבו ר"ל דאפיקורסים אינם מאמינים במלחמת גוג ומגוג שכל המלוכות יפלו במלחמה זאת סביב ירושלים, וישראל תופש המלוכה על כל העולם, דכלום יש עבד שמורד ברבו, ד' אומות העולם מחזיקין את עצמם לרבו של העולם ואת ישראל לעבד להם, ומראה להם דוד דכלום יש בן שמודד באביו? אלא הוה, וכן יהיה לעתיד, דגם האומות בבחינת עבד מדוע הם מורדים נגד ה־ ומשיחו ? ובכן יפלו אז אדונים האלה ביד ישראל.

דף י' ע"א אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי מאי דכתיב פיה פתחה בחכמ' ותורת חסד על לשונה כנגד מי אמר שלמה מקרא זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו שדר בחמשה עולמים ואמר שירה, דר במעי אמו ואמר שידה שנאמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו וכו', על הקפיטעל אשת חיל כבר הסכימו המפרשים שיש במאמר זה משל ומליצה, ורובם פירשוהו על הנפש וכן דעתי בזה, רק שלפי דעתי ידבר על הנפש ההיולאנית לא הנשמה הנאצלת ממרום הנצחיית, וכבר בארתי שבמליצתו תאד את השכל כמלך המולך בגויה, ואת הנפש ההיולאנית המשול לאשה בת צור אשר ארשה המלך כי היא בת צוד, ר"ל בת החומר. ובהיותה נשמעת אל השכל יארוש אותה לו לאשת, כי היא לפעמים אשר, טובה אם היא מוכנה בטבעה או על ידי ההשתדלות לקבל ציורי החכמה והטוב וללכת בדרכי החכמה והאושר, ואז היא אשת חיל שהכתוב משבחר, והתורה נמשלה בה, ועתה נפרש במה שמסיים פיה פתחה, ר"ל שאז במדרגתה הגבוה תפתח פיה בחכמה מה שהיתה הולכת לפי חוקי החכמה בדברים שבין טוב ורע, ותורת חסד על לשונה, מבואר אצלינו תמיד שהפה רומז על החכמה והלשון על הבינה, על ידי לשונה בדרכי הבינה נגלו לה תעלומות רבות בסתרי התודה, וזה נקרא תורת חסד, שהחסד כולל כל מה שיוצא מדרך הפשוט בשפע רב, כמו המרבה בדרכי החסידות יותר משודת הדין במעשים, וד,מפליג בתבונה בתעלומות סתרי התורה בעיון שזה נקרא תורת חסד, ונגד מי אמר שלמה קפיטל זה? לא אמרו אלא כנגד דוד אביו, דר במעי אמו ואמר שירה שנאמר ברכי נפשי וכו' יאמר השכל שלו אל נפשו הרוחנית שהיא בת אלקים וחלק אלקי ממעל שתברך את ה' על החסדים שעושה עמה, וכל קרבי הוא הגוף שהוא לבוש בכוחותיה אל הנפש יברכו את שם קדשו כי הגוף החומרי לא ישיג את ה' בעצמו כמו שתשיגהו הנפש הרוחניית, רק כשומע את שמו מרחוק ויברך את פרסום שמו מרחוק. יצא לאויר העולם ונסתכל בכוכבים ומזלות ואמר שירה שנאמר ברכו ה' מלאכיו גבורי כח וכו' המלאכים הם העומדים מוכנים אל משלחת ה' להפליא פלאות ולשבר הטבע בעת הצורך שזה יעשה ע"י המלאכים שהם למעלה מן הכסא שהיא המערכת כמו שכתוב שרפים עומדים ממעל לו ר"ל ממעל לכסא, והם אין להם חוקים קבועים ועבודה קבועה, כי לא ינהיג ה' הנהגה הנסיית רק לפעמים בעת הצורך, וע"ס נקראו מלאכיו שהמלאד ילד בשליחות נכבד ורק לפרקים, והם גבורי כה כי הם ישדדו המערכת והטבע בגבורה והם עושי דברו, כי לא ילכו רק בעת אשר יגיע להם דבר מיוחד ופקודה מאת יוצרם ועל זה אמר לשמוע בקול דברו, ברכו ה' כל צבאיו הוא העולם הגלגלים וצבא המערכת והם משרתיו כי הם המשרתים בקביעות לא רק לפרקים והם עושי רצונו לא ימתינו על דבור מיוחד, כי הרצו! הקדום שרצה בעת הבריאה שאז קבע חוקיהם ויעמידם לעד לעולם חק נתן ולא יעבור, רצון זה יעשו בקביעות בלי הפסק. ינק משדי אמו ונסתכל בדדיה ואמר שירה שנאמר ברכי נפשי את ה' ואל תשכחי כל גמוליו מה כל גמוליו אמר ר' אבהו שעשה לה דדים במקום בינה, היא ברכה פרטית שעושה עמה ביחוד, וגמוליו, שהגמול הוא מה שעושה מפני התפעליות של אהבה שיש לו אל הנפש, שעי"ז היא מקבלה בתשובה וסולח לעונה כמו שיפרש שעשה לה דדים במקום בינה (כי התשובה יונקת מבינה כנודע וכמ"ש ולבבו יבין ושב ורפא לו) טעמא מאיז חד אמר שלא יסתכל במקום ערוה (תשובה מן העינים אשר זונים אחרי מינות) וחד אמר שלא יינק ממקום הטנופת (תשובה על חטא הבא על ידי כח התאווה). ראה במפלתן של רשעים ואמר שירה שנאמר יותמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את ה' הללויה, במ"ש שמחה לצדיק עשות משפט ולכן אשמח בלבי על תום החטאים כי על ידי זה ורשעים עוד אינם, שמעתה לא ימצאו עוד רשעים שירשיעו בזדון לב כי יכירו משפטי ה' וייראו מלהרשיע ועל ידי כן ברכי נפשי את ה' וכו':

נסתכל ביום המיתה ואמר שירה שנאמר ברכי נפשי את ה', ה' אלקי גדלת מאוד וכו' מאי משמע דעל יום המיתה נאמר? אמר רבה בר רב שילא מסיפא דעניינא דכתיב תסתיר פניך יבהלון, תוסף רוחם יגועון וכו':    אחר שברך את ה' על הנהגת הנפש וההשגחה הנראה בזה, בא לברד על כלל הבריאה שברא את האדם הגדול שהוא העולם ואיד סידר הכל בחכמה ובהשגחה יתירה שכל אחד תכלית לחבירו עד האדם שהוא תכלית כל הבריאה:

ה' אלקי גדלת מאוד:    ר"ל אתה מצד עצמך כמו שאתה בחביון עוזך, אתה גדול מאוד, ואין לנו בזה שום השגה וידיעה. אך בך כלול כל המציאות מראש ועד סוף שע"ז מורה שם גחל, ובאשר עלה ברצונך הנעלם להוציא את העולמות מעצמותד הנעלם אז הוד והדר לבשת שהוא התגלות הספירות והאורות העליונות שהם מעטה לבושו, שבם התלבש כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה להוציא יש מאין, ויש הבדל בין הוד ובין הדר שההוד הוא פנימי מהחדר, וכ>־ היו אורות וכלים, אור מקיף לאור פנימי, נשמה ונשמה לנשמה, עוטה אור, ספר תחילה בריאת אור, שמן האור הנעלם דלא ידוע ולא איתידע הוציא אור אחר ההשתלשלות אור השכל והשכליים עד שנתגשם באור המוחש, וכמו שיסתתר הלובש תחת לבושו, בן יסתתר המאציל העליון תחת לבוש האורה, ובמו שהאור הבוקע ררד השמלה היא רק נקבי משכיות, ואינו דומה כאור הבוקע דרך החלון, כן התעטף והסתתר תחת האור הזה עד שלא נשיג מן האור הנעלם רק ניצוצות דקות במשכיות לבב וכמו שהעוטה מתכסה יותר מן הלובש, כי הלבוש מכוון למדת הגוף ויושג מדת הגוף לפי מדת הלבוש, לא בן העוטה. ובן נעלם המאציל בתכלית ההעלמה, וכבר ביארתי בפירוש מעשה בראשית שהאור שנברא ביום ראשון לא ניתן בנרתיק עד יום הרביעי שנבראו מאורות והאור אז סבב בפעם אחד ונמצא י"ב שעות בכל סביבות הכדור ועל זה אמר עוטה אור כשלמה, ואחד זה מספר מרקיע השמים שהוא המקרה במים עליותיו שהמים נתקרו כמו תקרה שהוא גג הבנין, וכן מספר בזה הקפיטל מכל הבריאה ער החיים והאדם על גביהם עד שנסתכל ביום הסיתה ומסיים ואל עפרם ישובץ:

רב שימי בר עוקבא וכו' מאי דכתיב ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו? אמר ליה בא וראה וכו' איד שצר הקב"ה צורה בתוך צורה ומטיל בה רוח ונשמה קרביים ובני מעים:    זה הפשט הוא על ברכי נפשי את ה' על שברא את הגוף וכל הקרביים וניתנה לתוכם וכולם יחד מברכים דת שם קדשו, והיינו דאמרה חנה אין קדוש כה' כי אין בלתיד ואין צור באלקינו, יען שהפילוסופים מכחישים ההשגחה הזאת הפרטיית ומתעצמים להוכיח שאין ה' משגיח על מעשה השפלים, מכמה טענות, ולבן הקדימה להשיב על טענותיהם, טענו מצד קדושתו, בי גרר הקדושה הוא היותו נבדל מכל ענייני הגשם ומכל מדות הנבראים, ואם כן איד אפשר שידע השנויים הנתלים בגשם ובזמן ובמקום? על זה תשיב אמריה לה, הן אמת שה' הוא קחש בתכלית הקדושה, אבל אין שום דימוי וערד לקדושת ה' עם הקדושה המצויירת אצלנו, שגדר הקדושה אצלנו הוא ההבדלה מכל דבר חומרי, וענייניו ומשיגיו, ויתחייב שבל שיקדש יותר, ירחק יותר ויבדל מהעניינים שהוא מתקדש מהם, לא בן הקדושה אצלו יתברך, אחר שאין דבר בלתו, רצה לומר כי בל הנאצלים והנבראים והנעשים אין להם קיום רגע בלעדי רצונו ושפעו והשגתו ודבקותו בהם, ואם יסור רצונו ושפעו מהם רגע ישיבו אל האפס, והוא הממלא את כולם וסובב את בולם להחיותם ולקיימם ולתת להם מציאות וכולם בטלים במציאותם נגדו, והם רק נמצאים על יח שהוא נמצא להחיותם ולהעמידם, אם כן זה גדר קדושתו שמובדל מכל זולתו במה שאין דבר בלתו, וזה שאמר אין קדוש בה', בי קדושתך מה שאין בלתך מה שהבל בטל במציאותן־ ואתה הוא הכל, ואם כו גדר הקדושה של כל קדוש הוא ההפרשה וההבדלה מזולתו, וגדר קדושתך הוא הוא שהכל בך וממך הכל ואין בלתך כי זולתך הכל אפס וזה שאמר בשר ודם מעשה ידיו מבלץ אותו והקב"ה מבלה מעשיו וזה נתהוה או לאט לאט, או ברגע על ידי הסתר פנים ממש. והשנית טענו על ההשגחה האשיית, שאחר שמשלימות האומן העושה כל כלי מעשה, שתהיה הכלי עשוי בתכלית התיקון ולא יצטרך האומן לשוב אחר כך לשנותו ולתקנו שנית, שזה מורה שהיה חסרון במלאכתו. ואם כן ישאלו אחד שה' ברא העולם והטבע ויסד אותה על פי חוקים קבועים בלתי משתנים, איך יצוייר שה' ישנה הטבע בכל עת לעשות אות או מופת, או להציל את המושגח מאותו הפך הטבע, שזה מורה חסרון בסדר הטבעי אשר גבל ובמעשיהו אשר עשה י על זה תשיב איו צור כאלקינו שאינו דומה לשאר היוצרים, שאחר יוציא כלי למעשהו, ידי היוצר מסולקים מן הפעולה והדבר מתקיים בעצמו, ולכן אם יצטרך לתקנו ולשנותו, זה מורה על חסרון במלאכתו, לא כן צור היצורים שידיו בלתי מסולקות מן מעשהו רק עוסקות בה תמיד, כי גם קיום הטבע היא בריאה מתמדת, ואם יסלק ידיו רגע תופסק המציאות כולה, ולכן לפעמים יקיימהו על ידי חוקי הטבע הקבועים, ולפעמים על ידי חוקים אחרים בחיריים שהוא הנם, כי באמת גם הטבע הוא נס מתמיד והשגחה מתמדת, וגם על הנסים ההם מטעם שידע השם מעולמי עולמים שבא באיזה זמן מזמנים לידי נם ושינוי, התנה אז על זו הרגע שתבא על דבר השינוי.

ברכות דף י' ע"א אמר רב המנונא מאי דכתיב מי כהחכם ומי יודע פשר דבר מי כהקב"ה שיודע לעשות פשרה בין שני הצדיקים:    נראה הכוונה בדרב המנונא רטוב היה יותר לכתוב מי כחכם, דאף לציינו בידיעה יכול היה לכתוב בניקוד הפתח תחת הכף, ובכן נראה לו דמרמז במלת כהחכם על הקב"ה.


אמר ר' יוחנן משום ר' יוסי בן זמרא: כל התולה וכו' משה תלה בזכות אחרים שנאמר זכור לאברהם וכו' תלו לו בזכות עצמו שנאמר ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית:    ונראה דמרמז בזה דהנה כבר יצא האף ומתו במגפה רק שלא היה עוד האף מעורב עם חמה פנימית, ומשה הכיר בזה ממה שאמר לו ה' הדף ממני ואשמידם שמזה ידע שהדבר תלוי בו, וזה שאמר עמד בפרץ שהיה מעט פרץ שמתו במגפה ומשה עמד בפרץ זה לפניו רק להשיב את חמתו מהשחית דידע היטב דהאף בלא חמד, פנימית לא ישחית להלן ומרמז לולי ביוד הגם דאין כלל זה במקרא, דעל האף רק עמד משה בפרץ ולא כלום ורק עמד בתפילה לשמור נגד החמה ולולא זאת היה נחתם הגזירה להשמידם. ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, ואמר ר' יוחנן שכל מקום שהלך שם ביתו, ונראה דד,נד, הפסוק שם מספר אודות שמואל, וישפוט שמואל את ישראל כל ימי חייו, והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל את כל המקומות האלה, ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל, והיה לו רק לסיים ושובתו הרמתה ושם שפט את ישראל (בקבועות) ותשובה כמו תקומה תנומה שהוא שם המופשט ברוציי ומסיים כי שם ביתו כי התשובה הזאת היתד, עגלה גדולה ומקורה לכל צד עם מטה ושולחן, כסא ומנורה ושאר כלים הנצרכים לדרך וכך סבב את ישראל במקומות האלה.


והטוב בעיניו עשיתי, ר' לוי אמר שגנז ספר הרפואות והודו לו חכמים:    וקשה בזה טובא הלא מותר ואף מצוה לחלל השבת עבור חולה מסוכן, וקל וחומר שאסור לבטל הרפואות ובן בנו של קל וחומר למנוע ספר הרפואות מכלל העולם ן הנה ספר הרפואות זה באה לישראל בקבלה מאדם הראשון על ידי משותלח נח אברהם עד משה וישראל, דבעת היות אדם בגן עדן על מנת לחיות לעולם עם כל הצטרכותו, היה עוד לחוש דשמא ימות מאיזה חולי על זה ניתן לו ספר הרפואות, דהנה בעשרה דברים שנבראו ביו השמשות נחשב גם כן אף המזיקיו שפירשו על הבאציליען שמלאים באויר. מהם מינים רבים ויש להם פעולה בהטבע לטוב, אולם יש ביניהם גם מינים רבים שמביאים מחלאות בעולם, ואין לך חולי בעולם שלא יהיה לה אחוזה על ידם והם הם המזיקיו אשר מסתכנין את הבריות, הנחה זאת דקדקתי מהגמרא פסחים דף קט"ו ע"ב דאמר שם האי חסא (היא החזרת) צריו לשקועיה (כולה) בחרוסת משום קפא, על השם קפא פירש רבינו חננאל תולעת ומביא ראיה ברורה מהברייתא התולעת שבעיקרי זיתים ושבעיקרי גפנים והקפא שבירק והיבחושין שביין דחושב קפא בין התולעים וצריך לשקעו כוליה בחרוסת שהוא חריף כדי שימות הקפא ולא יבא לידי סכנה, הרי שאין חושש משום איסור, אלא משום סכנה בלבד, הלא אסור משום שרץ השורץ כמבואר חולין דף ס"ז ע"א ואף במותו, ומה יועיל אם ממיתו בחרוסח החריף י ובודאי דשם קפא מיירי מן הבאציליען ונקרא קפא מפני שקפא למעלה מחמת קטנו שאינו נראה אלא על ידי זכוכית שמגדילו כמה מאות פעמים ובכן הוא קל עד שצפה למעלה, ואיפור אינו חל אלא על דבר שנראה לעינים, והראייה שמיירי בזה, דמדבר שם באריכות מן המזיקין ומן הכשפים שמתחברין להרע לבריות, ומדבר שם מן הלחשים ואמרים שונים לומר בשעת הסכנה נגד המזיקין לפי הנראה היה ספר הרפואות מזה המין על כל חולי וחולי היה לחש מיוחד שמגרשם על פי נם, הנה חז"ל כשמדברים מן המזיקין, כוונתם אל השורש שמחזיקן ומתלבש בהן כמו נשמה שמתלבש בגוף וחז"ל אמרו בחגיגה דבג, דברים הם שוין למלאכי השרת, ומורכבים גם מחומר וצורה, אולם חוקיה המלך ברוח קדשו ראה שכל מה שבנם, עתיד להיות גם בדרד הטבע, וזה כל פריו להעלות את הטבע למדרגת נס כמו שהוא היום ההמצאות דזמנינו, ורצה החונן והמטיב ליתן חלק לכל יש בבריאה. ואם היה נשאר ספד הרפואות בקיומו, בודאי היה נשאר העולם כולו אחורנית ופרימיטיווע, וזה נגד כוונת השי"ת בכמה וכמה טעמים כנודע, הלכך גנז את הספר הרפואות והודו לו חכמים:

החודש זה לכם ר"ח, זה ניסן ואיו אחד ניסן:    התבאר סנהדרין דף ע"ח ד"ה בננו.

דף יא ע"א[עריכה]

גמרא בשלמא בית הלל וכו' אלא בית שמאי מאי טעמא לא אמרי כבית הלל אמרי לך בית שמאי אם כן נימא קרא בבקר ובערב מאי בשכבך ובקומך? בשעת שכיבה (יהיה) שכיבה ממש ובשעת קימה, קימה ממש. ושאלה גמרא ובית שמאי האי ובלכתך בדרד מאי עביר להו? ההוא מבעי להו לכדתני' בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן. מכאן אמרו דדוקא נושא בתולה פטור מק"ש לא נושא אלמנה וכולי. ומתרץ אם כן לכתוב רחמנא בשבת ובלכת מאי בשבתך ובלכתך? בשבת דידך ובלכת דידו הוא דמחייבת, הא דמצוה פטירת, ובכן נצרכים הפסוקים למעט דמצוה לבית שמאי, ולבית הלל בא ובלכתך בדרך לקרוא כדרכו כאמרם בפירוש במשנה.

על זה שואל אי הכי אי הפסוקים באים סתם למעט דמצוה, אפילו כונס את האלמנה נמי ליהוי פטור? ומתרץ האי דכונס בתולה טריד משום הבתולים, והאי דכונם אלמנה לא טריד. ותיכף שואל, אי משום טידדא אפילו טבעה ספינתו בים נמי יהא פטור מקריאת שמע י וכי תימא הכי נמי, הלא דאינו גבי אבל דגם כן טירחא ומכל מקום חייב בכל מצות האמורות בתודה חוץ מתפילין משום תאמר בהם פאר, ומתרץ התם גבי בתולה טריד טירדא דמצוה הכא גבי אלמנה טריד טירדא דרשות, מעתה שואל ובית שמאיו הלא על למעט סתם דמצוה די הפסוק בשבתך בביתך לבד? ומתרץ מבעי להו פרט לשלוחי מצוה. דגם הם פטורים מקריאת שמע, ועתה מקשה ובית הלל הלא צריך ובלכתך בדרך לשלוחי מצוה, ואיך ילמדו ממנו לקורא כדרכו? ומתרץ, אמרי לך ממילא שמע מינה דאפילו בדרך אם אך אינו שליח מצוד, הוא, מחוייב הוא לקרות ק"ש כדרכו ולא יטה בשכיבה ממש:

תנו רבנן ב"ה אומרים עומדין וקורין יושבין וקורין ומטין וקורין וכו' ומעשה ברבי ישמעאל ור' אלעזר בן עזריה שהיו מסובין במקום אחד (בסעודה) והיה ר' ישמעאל נוטה (כמנהג או לישיב במסובין), ור' אלעזר בן עזריה זקוף (ר"ל שהיה יושב זקוף) כיון שהגיע זמן קריאת שמע, הטה ר' אלעזר, חקף ר' ישמעאל. אמר לו ר' אלעזר בן עזריה לו" ישמעאל, ישמעאל אחי אמשול לך משל למה הדבר דומה. משל לאחד שאומרים לו זקנך מגודל ויפה, אמר להם יהיה כנגד המשחיתים, ר"ל אלה האומרים היו ביניהם משחיתים את זקניהם ואמרו לבעל הזקן זקנך מגודל, והוא ענה להם יהיה זה כנגד המשחיתים כדי שילמדו ממני, לא להשחית את הזקן, אף אתה כך, כל זמן שאני זקוף ר"ל כל זמן שאני ישבתי זקוף, דרך המסובין בסעודה, היית אתה מוטה, והיה שפיר אזהרה נגד המשחיתים את חן הסעודה, עכשיו כשאני הטתי להשוות אליך, אתה זקפת ן מדוע ? אמר לו ר, ישמעאל אני עשיתי כדרבי בית הלל, ר"ל גם עתה אני עושה נגד המשחיתים אבל ההשחתה דהשתא היתד, גדוע דאתה עשית כדברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמא יראו התלמידים ויקבעו הלכה לדורות, ר"ל איך שאתה עתה מוטה הפך ממה שעשית קודם, אם הייתי 'גם כן מוטה כעשייתי מקודם, היו התלמידים אומרים עלינו שמע מינה דשניהם סבידא להו כבית שמאי ויקבעו בכך הלכה לדורות:

ובאמת שניהם נתכוונו לטוב, דר' אלעזר בן עזריה מצא כאן הדרך לצאת פעם אחת גם דעת דב"ש, דבזה העת עצמו יהיה נראה שהוא עושה כבית הלל, דמה שהוא מוטה, הוא משום שהוא יושב בסעודה והלא לזה גם בית הלל מודים דמטין וקורין כדאמרי למעלה, אבל גם ר' ישמעאל נתכוון בזה שח"ו יהיה קלקול דהכל היו רואי! אותו לראשיתו זקוף ועתה מוטה:


אמר ר' יצחק אמר ר' יוחנן אמר ר"י בדבי חנינא משום ראב"י כל האוכל ושותה ואח"כ מתפלל עליו הכתוב אומר ואותי השלכת אחרי גוך אל תקרי גוך אלא גאיך:    רצונו לומר לא תוכל לקרוא אחרי גיד שהפירוש אחרי גופניית שלך דהגופניית אף שכולל אכילה ושתיה, הלא גם כולל הכנה לגוף וזה מה טוב, אלא אם כן גאיך שהיא אכילה ושתיה, שטבע האדם להתגאות אז והוא גוך שאחר שתתגאה באת לקבל עול מלכות שמים?

דף יב ע"ב[עריכה]

מזכירין יציאת מצרים בלילות וכו' ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים אומרים, כל ימי חייך להביא לימות המשיח:    לחכמים גם כן, היכל ימי חייך כולל הלילות, אך ר' אלעזר בן עזריה לא היה לו קבלה על זה עד שדרשה בן זומא, תניא אמר להם בן זומא לחכמים וכי מזכידין יציאת מצרים לימות המשיח וכו' לא שתעקר יציאת מצרים ממקומה וכו' כיוצא בו א"א לא יקרא יעקב כי אם ישראל וכר, שאני התם דההר אהדריה וכו' רצונו לומד דגדר מלות כי אם אינו תנאי לעקור את הקודם לו, רק פירושו לא יקרא שמך יעקב אלא אם כן גם ישראל יהיה שמך וכן ביציאת מצדים לא יאמר עוד חי וכו' לעקור את הקודם, אך קשה, הלא נאמר על התורה שלא תשונה בשום פעם ולא תנוסח בשום זמן, והתורה הלא סובבת על קוטב יציאת מצדים? אולם התורה קוראת אותה בשם מצרים על שם העתיד שמצרים האומות לישראל, וכיוונה התורה בשם זה גם על האומות העולם עד עת קץ, ואמדה בפסוק כימי צאתך מצרים אראנו נפלאות, וכיוונה בזה שכל המאורעות שהיו לישראל במצדים עם כל הנסים יהיו גם כן לעתיד, באופן שהתורה תתפרש כהויה כצורה גם על כל המאורעות של גאולה העתידה. ולא תהא התורה מחולפת אלא פי שנים תהיה ברוחה, ושפיר מדמה לישראל ויעקב שהוא איש אחד, ונגזר שם יעקב על שימשול בעקב ובסוף, ושם ישראל מצד הצורה ששרה עם אלקים ויוכל, וראה איך מסיים הגמרא בזה המאמר מענין מלחמות גוג ומגוג:

פרק ב[עריכה]

דף יג ע"א[עריכה]

תנו רבנן ק"ש ככתבה דברי רבי וחכמים אומרים בכל לשון. מאי טעמא דרבי? והיו בהויתן יהו וכו,, ולרבנן נמי הא כתיב והיו? ההוא מיבעי ליה שלא יקרא למפרע, כוונתם מבוארת על פי מה שפרשתי לעיל דף ב' שיש הבדל בין העתיד הגמור ובין העבר המהופך לעתיד על ידי וא"ו, שעבר המהופך לעתיד מירד, על עבר נשלם בזמן העתיד, (בלע"ז און זיי זאלען זיין געווען) בזה אחר זה, שעבר עבר יקדים לעתיד עתיד, רצונו לומר שמלת העבר יהיה כבר נשלם בזמן אומרך מלת העתיד, ומקשה ורבי מנליה האז נפקא ליה מדברים הדברים, דהיה יכול לומר והיו דברים אלה, ואמר הדברים בה, הידיעה, זה מודה על כסדרן מצד הידיעה, ורבנן? דברים הדברים לא דרשי, דדברים בידיעה משמע שהדיבורים ידועים אבל לא מצד סדרן, הלכך למדו זאת ממלת והיו, שאם יקרא פרשה זו לחיוב קריאת שמע צריך לקרותה כסדרן. ויכול לקרותה בנוסח זה גם בשאר לשת.

דף י"א ע"א .אמר רב כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, כאלו עשאו במה שנאמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא, אל תקרי במה אלא במה, ושמואל אמר במה חשבתו לזה ולא לאלקי. בשם במה או במות נקראו המזבחות שנעשו בשדה קודם זמן הבית, ואף שהיו לשמים, אעפ"כ כשנבנה הבית נאסרו הבמות, הנה שם מיירי מתעתוע אנשי הדוד אשר המירו כבודם בתהו להשתחוות לשרצים נמאסים כאלו הרמשים האלה חשובים יותר מן האדם, ואומר הנביא להם חדלו לכם מן האדם הזה המתפתה והמפתה לעבודה זדה כאלה, כי הלא גם הוא אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא? רצונו לומר הלא גם עבדתם אליו אשר נשמה באפו וגם כן כלא נחשב, כי במה נחשב הוא? כי הנשמות אני עשיתי ונפחתי אני באפו — ולי הכבוד, ומכל שכן אל שרצים ורמשים כאלה, מכל זה לקח רב למשל, אם אדם אחד משכים לפתחו של חבירו ונותן לו שלום קודם שיתפלל, אף ששאל בשלומו, בשם כתקון בועז ובית דינו. על כל פנים הוה כאלו עשאו במה, דמה במה אף שהיא לשם שמים מכל מקום נאסרה נגד ולגבי המקדש, כן גם לאדם חבית לילך לביתו ולדרוש בשלומו בשם, קודם שהתפלל הוא במקדשו מעט, אסור לו, ומסיים על זה כת לציין המאמר בסימן, לא תוכל לקרוא "במה" לפי הקריאה, דלא יהיה משמעו כך בולט, אלא אם כן תקרי במה בשני קמצי"ן, ואף שמואל סבר ליה מטעם זה, אלא שהוא אינו רוצה לעקם הכתוב כדי לסמן המאמר ומפרשו בפשיטות במה חשבתו לזה ולא לאלקי שגם זה סימן, אולם עיקום הכתוב מציין ביותר. אמר ר' יונה אמר ר, זירא כל הלן שבעת ימים בלא חלום נקרא דע, שנאמר ושבע ילין בל יפקד דע אל תקרי שבע אלא שבע. רצונו לומד כי כפי קבלת חכמים שבעת ימים הוא הרגל גמור ונעשה טבע שלא יעורר להיפקד מן השמים בחלום וזה רע, שמציין שאין משגיחין עליו לפקדו, ואל תיקרי ושבע בסי'ץ שהוא שבע בשינה עד שאין חל עליו שום חלום, אלא א"כ תקרי ושבע כי שבעת ימים הרגל גמור לזה, והיינו הך

דף טו ע"א[עריכה]

ואמר ר' טבי אמר ר' יאשיה שלש הנה לא תשבענה שאול ועוצר רחם, וכי מה ענין שאול אצל רחמ? אלא לומר מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא, והלא דברים קל וחומר ומה רחם שמכניסין בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות, שאול שמכניסין בו בקולי קולות אינו דיו שמוציאין ממנו בקולי קולות מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה

ומה רחם שמכניסין בו את הזרע בחשאי שהיא דבר רך נוזלי ודומיי ומתקלקל לראשיתו מכל וכל, עם כל זה מוציאין ממנו אחר זמן ילד חי בקולי קולות של שמחה, שאול שמכניסין בו בקולי קולות של עצב ובכי, אינו דין שמוציאין ממנו לעתיד לעת המיקווה אדם השלם בקולי קולות של שמחה,

דבר זה בנוי על היסוד בטבע הארץ והאויר עליה שמקלקלת ומרקבת הכל באריכות הזמן את הכל תביא אל התיקון וחוזר את החלילה, כך כל ימי העולם, ומכל שכן האדם שהוא מובחר היצוד שבודאי יש בו כת זה בנפש ההיולי עם עזר נפש הישראלי להעלותו לעת זמן התחייה לעתיד לבוא. הנה דרשות חז"ל בקבלה מרבותיהם עד הגעת המקור, הרי אגדה זו בודאי תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה דהם ,הלא מאמינים בה' ובתורתו, דק טועים בזה שאין תחיית המתים מן התורה וראוי להם שיסמכו על דבריהם ז"ל דהדין הוא האומד אין תחיית המתים מן התורה איו לו חלק לעולם הבא, דלפי מדת העונש של מידה כנגד מידה ראוי לו עונש זה, דלפי מה שהוא אינו מאמין בתחייה כן הוא לפי דעתו המדומה לא ישיגיה, תני ר' אושעיא קמיה דרבא וכתבתם הכל בכתב, זה נשמע מן וכתבתם דהוי כאלו כתוב וכתב אותם, ואותם אותו אותה משמע כולה בלי חוסר ממנה, וכמה כמה דרשות על דרך זה נפוצו בש"ס, וכן ולמדתם דסמך על "אותם" הסמוך לו, שידקדק ליתן ריווח בין הדבקים שכל אות ואות יעבור . תחת שבם הבדה על פיו, ועל זה באה אגדה זו כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננים לו גיהנום שנאמר בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון, הנה בשם גיהנום מציין גם את כל עונש וצדה הבא על אדם. וכן במפורש שם הכתוב, צייר את ישראל כיונה נגד העופות הטורפות שבאו לשלול את קנה, וכמו שהיונה עם חולשתה תלחם בכנפיה עם הזרים הבאים לשלול את קנה, כן ישראל שנמשלה ליונה יצאה למלחמה נגד המלכים שסבבו את גבולי הארץ המזרחי בעבר הירח, וצייר את היונה הזאת כאלו היא מחופה במתכת בל יוכלו לנשכה, ואומר כי ה' יפרוש בהיונה ובכנפיה ובעת תפרוש כך כנפיה תשלג בצלמון ר"ל הררי שלג שהיו שם לרוב תנשב שם בתוזק ויפול על המלכים עם מחנותיהם העומדים שם, ויכם את מחניהם ויאבדו מתוך הקהל עד שנעשה שם צלמון וצלמות ובא המליצה שכנפי יונה כסו את המחנה בשלג וציננם עד מות. והנה מדות שכר ועונש בתק השי"ת יעמדו תמיד על חוק מידה כנגד מידה וכמו שישראל בעת עסקם בקריאת שמע ודקדקו על הגבולות האותיות ליתן דיות בין הדבקים, כך הקב"ה בא בשכרו מידה כנגד מידה כדי להרויח את גבולי ישראל והשליך את השלג עליהם וצינן את עונש הגיהנום עד שנעשו שם צלמון צלמות, ופירוש הכתוב הולך כן. בפרש שדי ר"ל בעת פורשים את קריאת שמע ליקח עליהם עול מלכות שדי שאמר לעולמו די ועשה הגבולים, שמרמז שגם ישראל עשאו גבולים ליתן דיות בין הדבקים ועשו הפדש בין אותיות השוים, כך שדי מלכים בה תשלג בצלמון עד שיצננם בצלמות, ואל תקדי בפדש בסי"ן, אלא בשי"ן שמורה על פידוש המלות והפרשו ומלת בצלמון הוא עצמו בצלמות. ואיו הבדל בין הכלל והיחיד.

פרק ג[עריכה]

דף יט ע"ב[עריכה]

ת"ש והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם וכו':    ובפרשת משפטים כתיב וחדלת מעזוב לו. לשון זה מוקשה מאוד ש:כל התורה יאמר הציווי לבד ולמה יאמר פה מה שיעלה על לבבו לחדול, ופרשו חז"ל מפני שיש מציאות שיכול לחדול ולהתעלם מזהיר שלא תמיד תחדל. וכפל הדברים מפני שיש עוד מציאות שיוכל להתעלם כמו אם הוא כהן והאבדה בבה"ק, ואף שבזה קשה כקושי' הגמ' (ב"מ דף ל') פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה, מוסיף אם אמר לו אביו היטמא, שיש גם עשה דכיבוד ומסיק שם דעיקר צריך משום זקן ואינה לפי כבודו, כי גם בהצטרף מ"ע רכיבוד איו צריך קרא שכבר ידענו ממק"א דעשה דכיבוד אינה תלה בשאמר לו לעבור על המצוה.

דף כ ע"א[עריכה]

אמר להו אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ואמר ר' אבהו אל תקרי עלי עין אלא עולי עין.

בן, הוא ענף כמו ועל בן אמצת לך, הוא ענף נושא פירות, ובאר בברכת יוסף מעלתו משלשה צדדים שהוא מעצמו גפן שורק נושא פרי, שנית הוא בן פורת מצד שהוא נטוע עלי עין המים שהוא לח ורטוב תמיד ולא יתירא כי יכה בו עין השמש ר"ל שלא יראו כי יבא חום והנמשל שלא מסתפי מעינא בישא כמו העץ עלי מים לא מסתפי מעיו השמש כי אדם נמשל לעץ השדה, ואמר ר' אבהו אל תקרי עלי עין לפי המשל, אלא עולי עין לפי הנמשל על האדם שהוא עולה על העיז וגובר נגדה סלהיכווה ממנה.


אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא ראשונים דאיתרתש להו גיסא ומאי אנן דלא מתרחש לן גיסא, אי משום תנוי בשני דדב יהודה כולי תנויי בנזיקין הוה ואנן קא סתנינן שיתא סדרי, וכי הוה רב יהודה בעוקצין האשה שכובשת ירק בקדרה ואמרי לה זיתים שכבשן בטרפיהן טהורין, אמר הויות דרב שמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעקצין תליסר מתיבתא, ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד ממאניה אתי מיטרא ואנו קא מצערינן נפשין ומצווחינן, ולית דמשגח בן.

הנה קודשא ב"ה ואורייתא וישראל חד הוא והאחדות הזאת נצמדה בארעא קדישא דישראל בירושלים בית מקדשך כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים וכאשר ברא ה' את הטבע בששת ימי המעשה סיים וביום השביעי שבת וינפש ופלא על מלת וינפש דפעל נפש בא על שמשיב נפשו מיגיעה גדולה ועיפות, וכי יש עיפות למעלה? וכתב הגאון סלבי"ם ז"ל דאצל השם יצייר המלאכה שעשה בששת ימי המעשה שבו גבל וחקק הוקי הטבע חוקים קבועים מוכרחים, והטבע אינה פועלת לפי הרצון החפשי ולפי חוקי השכר ועונש שזה נקרא חוקי המשפט והצדק, רק לפי חוקי הטבע והמערכת הבלתי מבחין בין צדיק לרשע, זה מציין אצל השי"ת בשם יגיעה, כי ההנהגה זו היא נגד טבע האלקות שדרכו לפעול כפי מעשים בחיריים רצוניים לפי חוקי המשפט והצדק והגמול והעונש, וחוקי הטבע הם נגד דרכו ונחשב לו ליגיעה, ובשבת שבת מהעסק הזה והתחיל לפעול הנהגה שניה כפי ההשגחה והנם והדין והמשפט והגמול והעונש, בצד זה אמר וינפש היינו שנח מהיגיעה ושב אל נפשו ורצונו לפעול בהשגחה כולו נם, סענין זה גם כן נמלץ כשמדברים המקובלים מגלות השכינה בעת הסתד פנים שמוכרח להתנהג כפי הטבע, אולם באחדות זו על אדמת ישראל שהתחלנו למעלה הקב"ה פועל ברצונו אל הנס, כמו שכתב ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה תמיד, עיני ה' אלקיך מראשית השנה ועד אחרית שנה, הרי הקב"ה המשפיע על ידי אורייתא והנשפע ישראל שמקבלים השפע והנם כולם שותפים להיראות הנם. הנה ר' יהודה שהיה מלומד בנסים, הוא עצמו דרש נגד טבעו כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושם יהיו עד יום פקדי אותם נאום ה', אף דפסוק זד, נאמר על חורבן הראשון, דרש בה ר' יהודה גם על אחר חורבן בית שני, משום דבבבל היה כל ההשתלשלות דתורה שבעל־פה וסבת דד,פסוק מוטיב גם על אחר חורבן בית שני, ראם לא אל הגאולה האמיתית בעת זכו, אסור להפסיק את ההשתלשלות הזאת עד יוגסר הש"ס הבבלי, בכי טוב, דהנה לאחר חורבן בית שני נגזר לפי חז"ל גלות של ארבע מאות שנה בלי אפשרות להגאל בהם, ולאחר הארבע מאות תבא האפשרות להגאל אם אך יזכו ויחזרו בתשובה. על העת ההוא דברה הגמרא בעבודה זרה דף ט', דחשבה הגמרא על דור האמוראים רזה דור דורשיו, אולם ר' יהודה סבר אם הדבר תלוי ביזכו הרי היא סכנה גדולה ואסור להביא לידי סכנה דשסא לא מסתייע מלתא, ועל זמן לא זכו שהוא אלף שנים אחר החורבן לפי ר יוסי בזוהר הוא בעתה, ואז יבא בכל אופן. ובכן ר' יהודה לפי שטתו שלא רצה להפסיק את ההשתלשלות של תורה שבעל־פה בבבל, חשב שהגאולה תתאחר עד ומן בעתה, רהוא היה נגד לעשות איזה פעולה בכבישת הארץ דשמא לא מסתייע מילתא אחר שהדבר תלוי בזכות ישראל, וזאת ידע היטב דהאכסניא של ארץ ישראל הווי דבר שעתידה להיות מן המוכן על ידי ישראל, ובכן לפי שטתו היה מוכרח הדבר להתאחר עד זמן ועדן, לפיכך בשני דרב יהודה כולי תנויי בעיון בנזיקין הוה, דהוא לימוד היותר מועיל ופועל בזמן הזה להתלמידים שבזה הלא מקיים ביותר ללמוד וללמד ולעשות. ושם כל עיוני בסדר זה, ושאר הסדרים כמו קדשים וטהרות למדו כדרכם בקודש, אך כל כוחם הכניסו בסדר הנזיקין כמו שראינו נטיה זאת בכל ימי הגליות עד זמננו היום, ועל זה תמה רב פפא הלא כל התעוררות אל הנסים הוא ארץ ישראל ותורת ארץ ישראל ומה זה ראשונים (שהיה כוונתו על דורו של רב יהודה) דאתרחיש להו גיסא, אי משום תורת ארץ ישראל, הלא בשני דרב יהודה כולי תנויי בעיון רב בנזיקין הוה, ואנן קא מתנינן שיתא סידרי, וכי הוה מטי רב יהודה בעוקצין אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא ולא עמק בה כמו בנזיקין, ומאין הזכות הזה כל כך אל הנס? ואנן קא סתנינן בעוקצין תליסר מתיבתא ר"ל בתליסר ישיבות וסעמידין אנו תלמידים הרבה בתורת ארץ ישראל שצריכה להיות בקדושה ובטהרה שהם קדשים וטהרות, כדי שנהיה מוכנים לעת סצוא היא הגאולה ואנן קא סצערינן נפשין וסצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן, ואילו רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מיטרא, אמר ליה קמאי הוו מסרו נפשייהו על קדושת השם אף על מידי דחסידות, לא כן אנו, כי הא דרב אדא בר אהבה שמסר נפשו על מידה דחסידות.

דף כג ע"א[עריכה]

ואמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן, מאי דכתיב שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים, שמור עצמך שלא תחטא, ואם תחטא הבא קרבן לפני, וקרוב לשמוע, אמר רבא הוי קרוב לשמוע דברי חכמים שאם חוטאים מביאים קרבן ועושים תשובה, מתת הכסילים זבח, אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואין עושים תשובה, כי אינם יודעים לעשות רע, אי הבי צדיקים נינהו? אלא אל תהי בכסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים, אמר הקב"ה בין טוב לרע אינם מבחינים והם מביאים קרבן לפני.

הנה הענין של הקרבנות מבואר בפירושי המלבי"ם לפי האו"'י ז"ל, בי לפי הדאוי היה שהאדם יקריב את עצמו לקרבן אשה לה' רק השם ברחמיו מקבל גוף הבהמה תמורת גוף האדם, אחד שמצד הגוף אין הבדל בין גוף האדם לגוף הבהמה, אבל הלא באדם נמצא נפש ממרום שלא נמצא תמורתו בגוף הבהמה, ועל זה השם מקבל מחשבת המקריב דחושב בעת הקרבת הקרבן שהוא מסירת נפש ומכפרת דומה בדומה, מחשבה שהיא דבר רוחני מכפרת על הנפש המשכלת שהוא רוחניית, וחילוק גדול יש בזה בין קרבן נדבה לקרבן חטאת, דבקרבן נדבה הוא נותן מסירת נפשו לנדבה לפני השם, אבל בחטאת שנתחייב להתענות ארבעים תעניתים אזי בודאי שהוא תחת החיוב לחשוב בעת הקרבת הקרבן שראוי הוא בעצמו אל הקדבה בזאת, ובאמת הצדיק נתון הוא בבל נפשו במחשבה זו אם חס ושלום מקרה קרה לו כזאת, עד שימחוק את העת מכל ובל, אולם הכסיל מה שעבר על חטא שהיה בו ברת הוא שוכח, דק הוא בגאותו סובר שמביא הוא מתנה אל השם בבית המקדש ועוד ילך בקומה זקופה, וזה שאמר בי אינם יודעים לעשות רע ר"ל שאין יודעים איך לעשות את החטאת שהוא רע והוא סובד שהוא טוב שעוד מביא מתנה טובה אל בית ה', אבל הצדיקים יודעים שהוא דע ועושים תשובה ומתענין עוד את התענתים לפי זה תבין את האגדתא זאת, שמור רגלו באשר תלך אל בית האלקים, שמור עצמך שלא תחטא, ואם תחטא הבא קרבן חטאת לפני, וקרוב לשמוע, אמר רבא על זה הוי קרוב לשמוע דברי חכמים שאם חוטאים מביאים קרבן ועושים תשובה, וזה לא תורת נדבה או מתנה במחשבתם, אלא תורת צער וחרטה ומסירת נפש במחשבתם, וזאת שמוע מהם טוב יותר, משמוע מתת הכסילים זבח, ר"ל אל תהי בכסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואין עושים תשובה כי אינם יודעים ומרגישים איך לעשות עשיית רע בזה על זה מקשה אי הבי צדיקים נינהוז ר"ל מכל מקום אינם רשעים בעבוד זה, והלא קראם בשם כסילים? ומתרץ אלא אל תהי בכסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים, אם על הרעה הם מביאים. והיינו הך שפרשתי למעלה שבגאותם אינם יודעים אם קרבן זה על הטובה אם הוא בתודת מתנה ונדבה אל המקדש, דהם באמת סבירים בך, ואינם יודעים שזה על הדעה הם מביאים, אמר הקב"ה בין טוב לרע אינם מבחינים והם מביאים קרבן לפני שרק יודעים שהם מביאים קרבן לפני ויתגאו בזה, בל זה מעיד שהם כסילים ואל תלמוד מהם:

דף כד ע"ב[עריכה]

המתעטש בתפילתו סימן רע לו ובו' מתעטש אמתעטש נמי לא קשיא באן מלעמלה ובאן מלמטה דאמר ר' זירא הא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא ותקילא לי כי כולי תלמודאי המתעטש בתפלתו סימן יפה לו כשם שעושים לו נחת רוח מלמטה בך עושין לו נחת רוח מלמעלה.

הנה רבד זה פלאי מה זה במתעטש בתפלתו סימן רע או סימן יפה לו ובי מתעטש דבר גדול להסמינו בזה, ואי משום תפלתו יותר, הנה יש עוד דבד בזה שהוא טבעי להיות בך והוא הקשת שאמרו עליו שהוא סימן רע לעולם, ונקה משם מדוע הוא סימן רע דהלא הוא צריך ביאור דענין טבעי הוא ויבא עת יפלשו ניצוצי השמש נגד הענן דק הזולף מים, אז יתחקה על זילוף המימי מראה הקשת, ובן יתראה הקשת אם נעשה זילוף מים בשפע נגד אור השמש יתחקה עליו מדאה הקשת, ויש בו תנאים ידועים, אחת, שלא יתדאה דק אם תזרח השמש נגד הענן, דהיינו שהענן לא התפשט על בל האופק רק על חציו ולנגדו יאיר השמש, שנית שלא יוחק הקשת רק על עננים דקים מזלפים שיובל ניצח השמש להתפלש בהם, לא על עננים עבים שחורים שאין ביכולת לניצוץ השמש להתפלש בהם אף אם זורח בהם. ואיך הוא סימן? אולם בבד אמרנו שקודם המבול לא היה הגשם יורד רק פעם אחת לארבעים שנה, ובעת ההיא התקבצו עבים גסים עכורים ושחורים ויכסו את בל בדוד הארץ והיה לגשם שוטף, עד שלא היה אפשר שיתראה הקשת בהם בשום פעם, לא אם אפילו השמש זרחה בהם בבל גבורתה, ובפי חוזק הטבע העננים, בן היה חוזק גסות הארץ וחמריותה, עד בי גבר החומד מאוד והיו האנשים עצומים וגבורי בה טבועים בתאוות ובחמדיות וישחיתו את דרכם על הארץ, אבל אחד המבול נשתנה טבע הארץ ונחלש בה גסותה וחמריותה, עד שהגשם יורד בדדבו במו עתה, בבל עת שימלאו העבים גשם יריקוהו תיבף על הארץ, והעננים הזדבבו ונעשו קלים וזבים ולא יתקבצו אדים רבים עכורים ועפדורים עד שיכסו בל בדור הארץ, ובן הוחלש בה הגופים בי נשתנה טבע העננים בי גבד ענין הרוחני על החומרי וזה היה אות הקשת בכלל, שזה היה הוראה שהוסד גשמיות הארץ ועכירותה, שבעת שיהיה הדור זכאי אז ירדו נשמים כדרכן שתיכף שיעלו אדים כדי הצורך למקום, עבים יריקו את המטר על הארץ בעתו תיכף, ואז לא יתאספו עננים רבים עד שיכסו את כל כדור הארץ סביב, וירדו בכל מדינה ומדינה בעת הצורך ואז יתראה הקשת בענן, ולפעמים כשאין הדור זכאי ועצר את השפים ולא יהיה מטר זמן רב, ואחר כך כשירדו גשמים השמים התקדרו עבים בכל כדור הארץ סביב, שבזה יש התחלה למבול, בכל זה יהיה הקשת בענן בכה אף שהוא לא בפועל מצד השבועה שלא יהיה עוד מבול' השינוי זה שנתהוה במבול נברא בכה בין השמשות, וזה הוא שאמרו הקשת סימן רע לעולם דהוא ילד שנולד מתוך החטאים שנתהוה המבול על ידיהם ואם הדור ישנו בחטא מזכיר הקשת את העונש על ידי המבול לומר שראוי העולם לעונש זה אלא פטעם השבועה לא יצוייר כזאת. במדרש ילמדנו מביא דעד יעקב אבינו כשהיה אדם מתעטש מת, ובא יעקב אבינו ובקש רחמים ובטל דבר זה וגם זה נתהוה מהמבול, דהנה בבריאת העולם נברא הכל במרה ובמשקל באופן שאין אבר אחד יקלקל את חברו, למשל, גבורת היד תהיה משוער לפי כה הגוף וכן האברים הפנימיים, הריאה צריכה להיות כל כך חזקה, עו שתסבול את כה העיטוש, דאם כה העיטוש יעלה על חוזק הריאה, אזי יהרוס אותה בכה זה וימות במקומו, והנה האנשים אשר היו עצומים וגבורי כה קודם המבול ולאחר המבול שנשתנו לרוע, נהיתה החולשה הזאת מטעם הטבע בכלל שנחלשה בימי המבול, אבל על הברואים ואדם בראשם לא חלה החולשה תיכף ומיד דהלא הם ברואים ועומדים, רק על ידי ההולדה מדור לדור חלה לאט לאט החולשה בדורות, ועל ידי זה האברים הפנימיים שהם רכים מהרו לחלוש מהגוף הקומה בכלל, ובכן לא סבלה הריאה את כה הגוף בכלל וגדל כה העיטוש על חוזק הריאה עד שנהרסה מנגיחת האויר על ידי מהירתו שפעל בו הגוף החזק בכלל, מה שאמר במדרש שמת תיכף מן העיטוש לאו דוקא בכל עיטוש, דעל ידי ההשגחה נתמעטה סיבה זאת, ראם לא כן היו מתים כולם, רק שקרה מקרה כזאת בעת שנתעטש בכה גדול ואזי מת תיכף במקומו, עד שבא יעקב אבינו וביקש רחמים על זאת, ואם כן גם העיטוש סימן לדבר, וכפי פשוטו נוכל לומר שהוא סימן רע כמו הקשת דגם הוא ילד על ידי המבול, אולם נוכל לחלק בין הקשת לבין העיטוש, דהקשת קודם המבול כל עצמו לא היה בעולם רק נתהור, על ידי המבול על ידי קלקול העולם ושפיר הוא לסימן רע לעולם, לא כן הוא העיטוש, הוא היה גם קודם המבול דנברא האדם במדה ובמשקל לכל אבריו רק שנתקלקל על ידי הדורות ודק גרם לזה מעשה המבול והלכו כך הדורות עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על זה, ואם כן מצד זה שהתפלל יעקב אבינו ותקן הדבר הוא סימן טוב לדורות שנעשה להם נס על ידי יעקב אבינו. ומטעם זה סבר המסדר את הגמרא פה דבא דבר זה למחלוקת וגרס דחד תנא חשב זאת לסימן רע, ור' זירא גילה לנו ואמר דהא מילתא אבלעא לי בי רב המנונא ר"ל נתנו לי בבית הבליעה ושקולה אצלי כי כולי תלמודאי דהמתעטש סימן יפה לו דכשם שעושים לו נחת רוח מלמטה, ואם הוא בעל נפש, יתן שבח לה' על הנס הזה, כך עושין לו נחת רוח בשכר זה מלמעלה, לא יצוייר מחלוקת בזה, דכאן מלמעלה וכאן מלמטה ולא שייך על נפיח דלמטה לעשות בו סימן:

ר' אבא הוה קא משתמיט מיניה דרב יהודה דחוה קא בעי למיסק לארעא לישראל דאמר רב יהודה כל העולה מבבל לארץ ישראל, עובר בעשה, שנאמר בבלה יובאו ושמה יהיו עד פקדי אותם נאם ה' אמר וכו'.

הנה פסוק זה הלא נאמר בעת חורבן הבית ראשון, שהיתר, נבואה שיהיו שם שבעים שנה עד בנין בית שני, רק דורש אותו גם על אחר חורבן בית שני דסיבת העונש להיות שם אחר החורבן השני המקדשים היתה שוד" דבשניהם נזהרו ישראל שלא לעזוב את הארץ בחורבן בית ראשה נזהרו על ידי ירמיה הנביא ובחורבן השני מובא בר'־ה דשבעה חדשים נתעכבה שכינה ועמה הסנהדרין שיחזרו ישראל בתשובה ולא יעזבו את הארץ, דגם שם ידרשו הפסוקים שנאמרו עת חורבן בית ראשון, ובאשר לא שמעו אל דברי המוסר ועזבו את הארץ נגזר עליהם גלות של ארבע מאות שנה בלא אפשרות הגאולה אפילו יחזרו בתשובה, וכאשר יכלו הארבע מאות שנה יתחילו השנים של אפשרות הגאולה ויתאחד כה אם לא חכו, עוד שש מאות שנה, ביחד הם עד אלף שנים אחר החורבן, דמאז מתחיל העת שנקרא בעת שהוא הראוי לגאולה אף אם לא יזכו ולא יחזרו בתשובה ומוכן היה הדבר רק שלא רצו להתעסק בישוב ארץ ישראל בבנין הארץ ברב עם, וישבו כך בחוץ לארץ באין תכלית ועונשין על עונשין באו עליהם עבוד חטא זה, עד עונש זה האחרון הגדול מכולם שנתהוה ממנו מלכות ישראל, ונחזור לענינו דהנה הארבע מאות שנה נשלמו בימי רב יהודה וחשבו רבים מהאמוראים ז"ל דזה דור דורשיו וצריך להתעסק ביישוב הארץ יק רב יהודה היה נגד כמבואר לעיל דף כ' ע"א כפי פידושינו עיין שם, וכבר פלפלו בענין זה ר' זירא ורב יהודה בדרשות הכתובים בכתובות דף ק"י ע"ב מהאלף שנים דבר ר' יוסי בזוהר הקדוש פרשת וירא, ואמר בפירוש שאין הגזירה אפילו על יום אחד יותר.

ובודאי שהזמנים הללו נסמכו על הפסוקים למועד מועדים והצי, עד עדן עדנין ופלג עדן. כי למועד מוסב על הגזירה ראשונה של ארבע מאות שנה דמועד זה נקצב על פי גלות מצרים. ומועדים וחצי שהם שש מאות שנה מוסב על השנים שלאחריהם שהם יהיו באפשרות לגאולה, והשנים לאחריהם יהיו אף אם לא יזכו ולא יחזרו בתשובה דעל עת בעתה לא שייך זה דבפסוק נאמר בפירוש חנם נמכרתם ולא בכסף תגאלו, שזה מורה לפי פירוש התנאים דלא בתשובה תגאלו.

דף כה ע"א[עריכה]

אתמר צואה על בשרו או ידו מונחת בבית הכסא רב הונא אמר מותר לקרות ק"ש ורב חסדא אמר אסור לקרות ק"ש, אמר רבא, מאי טעמא דרב הונאו דכתיב כל הנשמה תהלל יה וכו' מאי טעמא דרב חסדאו דכתיב כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך.

פירוש של כל הנשמה הוא, דכל הנשימה והרוחניות שבאדם, שבראשם נשמת חלק אלקי ישראל תהלל יה, וזה נעשה על ידי הנשימה היוצאת מתוכו וד,מחניות שבו, ואינו כולל את קומת הגוף החיצון שנבנה מעצמות, וטעמא דדב חסדא רכל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך דהלא כל הגוף תעזרנה אל עבודה זאת.


דתנן הטמא עומד תחת האילן והטהור עובר, טמא, טהור עומד תחת האילן, וטמא עובר, טהור, ואם עמד, טמא, וכן באבן המנוגעת:    הטמא עומד פירושו בקביעות ובכן כל שכן אם הוא יושב, דיושב משמעו בקביעות ועל כן הגירסא בספרא הטמא יושב דבזה מציין שם שהוא בקביעות וממילא משמע גם עומד אם הוא בקביעות. ומה שאמר אחר זה על הטמא ואם עמד גם כן משמעו שעמד בקביעות, וטמא הטהור שיש שם, ובספרא הגירסה בזה ואם עמד הטמא, הטהור שישב שם טהור ולא קשה מידי דפירוש שם על עמד הטמא שעמד שם שלא בקביעות דתיכף אחר זה אמר' ואם ישב טמא ר"ל אם ישב בקביעות. הרי עמד משמעו שם שלא בקביעות. זה הוא השינוי מספרא אל כאן. דשם הלימוד ממושבו, שם מושב מציין את המקום, ולא את היושב עליו כמו משכן, מקדש, מרכב, משכב מקום, והיה לו לומר מחוץ למחנה שבתו מה זה שאמר מושבו? ע"כ אמרו חז"ל שר"ל גם המקום עצמו שיושב בו יהיה מחוץ למחנה ומכאן אמרו כשהטמא יושב, המקום שמסביבו נטמא והטהור העומד וה"ה העובר שם נטמא, ופירוש יושב שקבע שם מקומו, ופירוש טמא עמד שלא קבע מקום, אבל פה לא בא להשמיע החילוק בין יושב לעומד רק תיכף ידע שתלוי בקביעות. (ובקידושין דף ל"ג ע"ב הגירסה כמו בספרא יושב, עומד, יושב בקביעות ועומד בלי קביעות, ונראה משפה ולתוץ דבישיבה תליא מילתא, אבל באמת בקביעות תליא מילתא). באותו העמוד דד' יונתן רמי, כתיב ויד תהיה לו מחוץ למהנה ויצאת שמה חוץ, וכתיב ויתד תהיה לו וכו' ושבת וכיסית את צאתך, הא כיצד? כאן בגדולים כאן בקטנים, מדלא כתיב בכתוב ראשון וכסית הוא מוסב על קטנים, בספרי דריש שם "יד־ זה על מקום, ובאמת היה נראה לפרש שהוא מלשון חוזק וכח, שמתוץ למחנה מקום שנשתלהים שם הטמאים, יהיה שם מחלקה אחת מאנשי חיל למען היות מחסה להיוצאים מחוץ, מפני שיש חוזק זה מביא הפסוק משמואל והנה מציב לו יד וכאן אי אפשר לפרש על כה וחוזק שר"ל ששמואל בא כרמלה ועושה לו שמה הנהגות המורה על הרשות והממשלה, כי אם היה כן, לא היה אומר שאול לשמואל ברוף אתה לה' על זה ולא היה שמח, אלא על כרחך שיד פה הוא מקום ופירוש שבנה לו שם מזבח כדברי המפרשים ולכן מביא הספרי הראיה משמואל בראשונה אף כי הוא מנביאים.

פרק ד[עריכה]

דף כז ע"א[עריכה]

ועל תמיד של שחר שקרב בארבע שעות
מאן תנא להא דתנן וחם השמש ונמס בארבע שעות, אתה אומר בארבע שעות או אינו אלא בשש שעות? כשהוא אומר כחום היום הרי שש שעות אמור, הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס ארבע שעות.

הנה במן למדם לדורות הבאים איך יתנהג האדם בבקשת הפרנסה והזמנתו, שלא ילקטו ממנו יותר מן הצורך לעשות ממנו אוצרות וסחורה, רק איש לפי אכלו, שזה ממעוט בטחונו, וכל שכן לאסוף נכסים ועשרות ולא ישלטנו לאכול ממנו, רק יגיע כפיר כי תאכל, וגם שלא ירבה באכילה יותר מראי, וזאת שמראה עומד לגלגולת כפי מספר הנפשות, ושלא ילקוט רק הוא, כי אשתו צריכה להיות צנועה באהל והבנים ילמדו בחדר הורתם, כי במן נמצא שהמרבה הפסיד שיגע לריק ובטל זמן תפלה, והממעיט הרויח, וזה למוד שאין ההשתדלות מועיל מאומה, אמנם זה רק מועיל בעת שהכלל זכו והנם תחת ההשגחה פרטית, ובכן כל אדם מישראל יתפלל על הכלל שייטיבו מעשיהם, וראשית הטבה שלהם יהיה ביישוב ארץ ישראל, וזה מביא לכל הטוב שיכול להיות, כי הכלל הטוב יכרית את הפרסים לדרך הטוב, ואף בכלל יתרמה לפעמים כמו במן שלא שמעו אל משה ויותירו אנשים ממנו עד בוקר וירום תולעים ויבאש, ורמז להם בזה כי מי שאוסף הון ועושר יתר על הצורך, יזכור כי ילך למקום דמה ותולעה וזרים יבלעוהו. ויקצוף עליהם משה וקצף זוז־ ־עשה רושם, כי לא לקטו אחר כך בכל בוקר רק כפי אכלו ר"ל שלא לקטו עוד עומר לגלגולת רק כפי מה שאכלו ביום הקודם, שמי שהותיד חצי העומד, לא לקט למחר דק חצי העומד לגלגולה אחד שהראו בעצמם שדי להם בחצי העומד. עוד היה להם עונש ב' וחם השמש ונמס, שאחד שאכלו בשחרית נמס תיכף כדי שלא יותירו כלל מסעודתם אף על סעודת הערב, וזה היה דק במן של אלה האנשים שקצף עליהם משה, והדאה בזה שמי שרודף אחד ההון לא יתקיים בידו. כי כחום השמש שהוא המערכה, יומם, כי יתהפך עליו הגלגל ויתדושש וגם פרנסתו יתמעט ויצטמצם, ועוד יש ברייתא בשבת דף יו"ד: תנו רבנן וכו' רביעית מאכל כל אדם. והששית מאכל תלמידי חכמים, לפי זה מקשה פה מאן דתנא להא דתנן וחם השמש ונמס בארבע שעות, כי בין הדוד דעה במדבר לא חטאו התלמידי חכמים במצות המן, דק חטאו הפשוטי העם להותיר מן המן, ולהם היה שעה רביעית מאכל כיי אדם ותיכף אחד אוכלם בשחרית בתחלת שעה רביעית וחם השמש ונמס, הדי יוחד משלש שעות, זה לא נקרא בשם בוקר כי הם דק לקטו בבוקר, אתה אומד בארבע שעות, או אינו אלא בשש שעות שעד חמשה שעות נקרא בוקר. כשהוא אומד באברהם כחום היום, והוא יושב פתח האהל כחום היום שזה אחד כל עבודותיו ומאכלו היה בששית כתלמידי חכמים הדי שעה ששית אמוד שאין בוקר אז הא מה אני מקיים וחם השמש ונמס? בארבע שעות, שגם אז אינו תחת שם בוקר, אם כן מני משנה זאתי לא ר' יהודה ולא רבנן, אי ר' יהודה עד ארבע שעות נמי צפדא הואי ואי רבנן עד חצות נמי צפדא הואי ומתרץ, אי בעית אימא ר' יהודה, אי בעית אימא רבנן, אי בעית אימא רבנן אמר קרא בבוקר בבוקר חלקהו לשני בקדים, ואי בעית אימא ר' יהודה, האי בוקד יתידא להקדים לו שעה אחת, מבואר שמה שאמר וילקטו אותו בבוקר בבוקר, בוקר הראשון מודה על התמדה ופירוש שלקטו בכל בוקר, אולם בזה נוכל לבאר על צד ההרחבה שהבוקר הוא עד שש שעות ולכן הוסיף בבוקר שבוקר זה היה בבוקר ר"ל בהתחלתו, ועל זה אמר חלקיהו לשני בקדים. הבוקר הא' הוא הנאמד בהרחבה שהוא בוקר של היום כולו שעד חצות מקרי בוקר ואחד כך מקרי ערב, והבוקר של הבוקר הזה הוא בוקר ממש שהוא בוקר של הבוקר כללי, כי שם בוקד הוא על ההשכמה ויהיה או השכמה בעדך היום, או השכמה וקדימה החלטות שהוא תיכף בהאיד היום והוא בוקר של חצי היום הראשון, ולד' יהודה האי בוקר שני שמיותר בא להקדים לו שעה אחת דעד שלש שעות לקטו. ומה שמקשה איה המשמעות של וחם השמש ונמס הוא דק בקשה וחפוש אחד המשמעות דקדא איך משמעו על השעה הרביעית שאז אף בביתו שהיה צל וצונן נמס מחמימת השמש לפי שהאמין יוחד בהטבע מההשגחה.

דף כז ע"ב[עריכה]

תנו רבנן מעשה בתלמיד אחד שבא לפני ר' יהושע אמר ליה תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה רשות, בא לפני רבן גמליאל, אמר ליה תפלת ערבית רשות או חובה? אמר ליה חובה, אמר ליה והלא ר' יהושע אמר לי רשות? אמר ליה המתן עד שיכנסו בעלי תריסין לבית המדרש.

לכאורה תמיהה מדוע לא שקלו וטדו בסבדותיהס להעמיד פלוגתתם באיזה סבדד, חם מחולקים כמו בכל מקום בש"ס? ועוד הלא בפירוש אתמד שיעקב אבינו תקן תפילת ערבית ואיך יפול ספק בדבר אם הוא רשות או חובה? הנח אברהם אבינו שהוא חסד תקן תפלת שחרית שהוא חסד כמ"ש להגיד בבקר חסדך, ויצחק אבינו שהוא גבורה תקן תפלת מנחה לפנות ערב שהוא עת רצון ובזה המתיק את הגבורה עבודינו כמ"ש כי רגע באפו חיים ברצונו, ויעקב אבינו שהוא תפארת הכלל משתי המרות תקן תפלת ערבית, הנה רבנן סמכו אותם התפלות על התמידין והקרבנות שהיו קדיבין בכל יום בבקר ובין הערבים במקדש בזמן שהיה קיים. ועכשיו שהוא חרב מהדד, יבנה, ונשלמה כבשים ופרים שפתינו. לפי זה מרמז תפלת ערבית על העיכול של האיברים ופרדים שבמזבח כל הלילה, ענין הקרבן שנאמר בו וירח ה' את ריח הניחוח, הוא ששורף את גוף הבעל־חי לעפר והחלקים הרוחניים עולים למעלה על ידי האש המפריד בין הדבקים, ומזה ילמד האדם להכניע כחות חמדו ולבטלם ולשרפם על ידי אש שלהבת אהבת ה' שמעלה רוחניות נפשו על ידי מחשבתו וכוונתו הטובה לה', וה' מצרף מחשבתו הטובה למעשה וזה ריח הקרבן ר"ל רוחניית שבו, ופירוש וירח ה' שה' מקבל הרוחניות העולה מהקרבן והוא נחת רוח לפניו כאילו אדם עצמו הקריב את עצמו לקרבן ועל זה אמר במדרש הדיח ריח של אברהם אבינו עולה מכבשן האש וכן הענין של עקדה נשארו מחשבותם שהקריבו את עצמם במחשבה לנס בשמים ממעל, ורושם של השורש נשאר בענפים שעי"כ היו מבניו צדיקים שמסרו נפשם על קידוש השם, וזה הטעם שתיקן האד"י ז"ל לומד העקדה קודם התפלה שבשחרית, לומד שממנו יקבל הקב"ה מחשבה זאת כמעשה, והמעשה עצמה קבל הכבשים והפרים נפש תחת נפש לכפר עלינו, לפי זה הלא אברהם ויצחק בעצמם תקנו את התמידין עד למעלה למעלה אם כן מה עשה ותקן יעקב אבינו? לכן האמת יורה דרכו, כי הנה מחשבה בהקרבת קרבן בהמה להיות כמעשה כאילו הוא הקריב את עצמו. לא יצוייד כזאת בעכו"ם כי הם לא יבינו זאת, והלא דאינו זאת בחוש כי אל כל העבודות־זדות שלהם הם הקריבו ממש מזרעם לקרבנות שהוא תועבה בעיני השם, ובכן הם פסולין לעבודה כזו ואף התערובית מהם עושה מעט רושם בזה, לכן להעיכול הזה של התמידין והקרבנות מפני שהיו בהם ישמעאל ועשו הוצרך היה גם לכה יעקב מפני שמטתו שלמה, כי ביצחק ולא כל יצחק יקרא לך זרע, על ידי יעקב אבינו, ומפני שהוא נראה רק לעזר אל עבודתם סבר ר' יהושע שתפלת ערבית הוא רשות, ורבן גמליאל חושב אותו לעיקר, כי גם הזהב מפני תוארו לא נכנס הכהן הגדול בהם לפני ולפנים ובכן גם הריח של עשו וישמעאל עושים רושם אבל על ידי יעקב נתבטלו מכל וכל כי בו היה הכוונה של הקב"ה לזרע אברהם אוהבו, ור' שמעון בן יוחאי שהיה התלמיד האחד שהיה עוסק במושכלות השם, ורצה שיקבע להלכה אליבא דכולי עלמא בגדול מצווה ועושה מאינו מצווה ועושה, הביא לכל המעשה הזאת ומסתמא היה בכוונתו לכל השאלות התלויות בבית המדרש ובאחרונה השאלה של יהודה גר עמוני אם מותר הוא לקהל ורצה לשמוע מהם את החובות והדרשות כי באמת הראה פה ר' יהושע גדלות נפלאה באמרו הפסוק ואסיר גבולות עמים ועתידותיהם שוסתי ואוריד כאביר יושבים, שמורה שכבר בלבל סנחרב את האומות, ותשובת רבן גמליאל והלא כבר נאמר ואחרי כן אשיב את שבות עמון נאם ה' וכבר שבו ותשובת ר' יהושע והלא כבר נאמר ושבתי את שבות עמי ישראל ועדייו לא שבו, שכולו פליאה דמנין לרבן גמליאל על בני עמון שכבר שבו, ומנין לר' יהושע שלא שבו וכי בני עמון ובני ישראל ילכו יחדיו? אולם אבאר את כל הפסוקים וראייתם, פסוק ראשון איך מתפאר מלך אשור בגודל לבבו ותפארת רום עיניו ואמר בכה ידי עשיתי ובחכמתי כי נבינותי, ואסיר גבולות עמים, לא נהגתי כמו המלכים לפני שכבשו ארצות ולא הורישו את יושבי הארץ מגבולם רק הכניעום למס עובד וגבולות עם ועם נשארו כמקדם, ועת מצאה ידם מרדו ופרקו עול, אבל אני הסרתי הגבולות, כי הגליתים מארצם והושבתי שם עמים אחרים, ולא זאת לבד כי גם ועתידותיהם שוסתי שלקחתי מהם גם הזכות שיכלו לטעון על ארצם בעתיד לאמור הארץ הזאת שלנו היתה, כי התחכם להחליף יושבי ארצות באופן שהתבלבלו ונתערבו עד שלא ימצא להם זכות בעתיד, וגם אוריד כביר יושבים גם היושבים בארץ מזמן כביר הורדתים והגליתים, ואם כן לא השאיר המלך אשור שום רושם מכל עם ועם איה הם בשמותם ובלשונם, וכל דפריש, מדובא פריש, והשיב רבן גמליאל מפסוק ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון וכבר שבו כי רבן גמליאל חשב הלא נבואה זאת היתה בימי בית ראשון ואנו נדבר זה היום בשנים שאחר החורבן בית שני שזה זמן רב ומסתמא כבר שבו, אבל ר' יהושע השיב והלא כבד נאמר על ישראל ושבתי את שבות עמי ישראל ועדיין לא שבו וכוונתו על מלות ואחרי כן שכתוב בבני עמון פי יש חילוק בין אחר כן ובין אחרי כן שמלות אחר כן מציין אחר דברים רבים שנזכר בענייו שהם תלויים זה בזה, אבל במלות אחרי כן מציין דברים רבים שונים הבלתי תלויים זה בזה כמ"ש בב"ר על ואחרי כן יצאו ברכוש גתל, ובזה פרשתי מ"ש במדרש ב"ר הגאון אחד שאל לחד מן אלין, מי תופס המלכות אחרינו? הביא נייר חלק ונטל קולמוס וכתב עליה ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב, אמרו ראו דברים ישנים מפי זקן חדש, ר"ל שמ"ש ואחרי כן מוקשה הוא, הא לא היה קודם לו רק מעשה אחד? ולכן דרש לפי הדרוש שרמז על מה שיהיה באחרית הימים שיעקב יצא אחרי כן אחרי עבור דברים רבים ועתות רבות וגלגולי דברים שונים שזה רומז במלות אחרי כן ועל זה אמר וידו אוחזת בעקב שהיד רומז על הנח והממשלה ממשלת יעקב, וידו יהיה בעקב וסוף, והנה קיימא לן דאסור לכתב פסוק בלא שרטוט, רק לדרשה מותר כמ"ש בגיטין דף ס' ובכמה מקומות וכסו שכתבתי בחבורי על הלכות ס"ת סימן רפ"ה למען הראות שלא כתב את הפסוק כפשוטו רק לדרוש בו דרוש נטל נייר חדש ר"ל בלתי משורטט וכתב עליו להראות שלא כפשוטו, ועתה נבוא לביאור דמלות ואחרי כן דגבי בני עמון גם כן נדרש על דרך זה, דפסוקים אשיב שבות רגבי עמון, ושבתי שבות דגבי ישראל שוים הם, וכמו שאנו דורשים ואחרי כן גבי ישראל שהוא יעקב על אחדית הימים, כן אנו דורשים על הימים ההם המלות ואחרי כן רגבי בני עמון, וכאשר שמע זאת רבן גמליאל לא ענה יותר ומיד התירוהו לבא בקהל ישראל.

דף כח ע"ב[עריכה]

תנו רבנן כשחלה ר' אליעזר נכנסו תלמידיו לבקרו אמרו לו רבינו למדנו אורחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא, אמר להם הזהרו בכבוד חביריכם ומנעו בניכם מן ההגיון והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים וכו' נוכל אנו להביו שלימות הבקשה שלהם שהיה כוינתם ומגמתם להורותם אורחות חיים שיהיה מגן עליהם מן העולם ועד העולם ועד סוף הדורות. וכן הוא עיצה להם עצה לסבב את כל ימי חייהם מנועד עד שיבה ועד עלמא דקשוט, בהם חיי אחוה וריעות וחכמה הגונה ובין תלמידי חכמים גדולים רבוים ותפלה הגונה לכל חייהם בכאן ובבא עד העולם, אולם צריך להבין מה זה ומנעו את בניכם מן ההגיון? הנה כל המתואר בשם חכמה צריך שתהיינה באותו העניין שני דרכים הפוכים זה מזה נמצאים במציאות קיים, ואז יתואר הדרך האחד מהן בתואר חכמה, ודרך ההפוך לו יתואר בתואר סכלות, אבל אם אין בעניו ההוא דק דרך אחד ואין דרך אחר הפוך ממנו נמצא במציאות, לא יפול עליו לשון חכמה, אבל הוא תחת סוג הבינה והדעת והשכל, וענין שיש בו שני דרכים הוא כמו ענוה ונאוה אמת ושקר אהבה ושנאה ודומיהם, ואין בכה האדם לחקוק חקי חכמה מדעתו ושכלו ובינתו, שאי אפשר לשום נברא לברר במופת איזה משני הדרכים חכמה ואיזה סכלות, ולכן אין דרכי החכמה נודעים באמת ובברור נשגב מדעת המופת זולתי לה' ב"ה לכן הוא לבדו מחוקק חקי החכמה ומודיעה לבני אדם, וכל ענין המכונה חכמה בכתבי הקודש הוא ענין אלקי, ובאשר חקי החכמה הם מתנגדים אל טבע האדם, כי מטבע הלב לעלות על לבו ציורים הפך מציורי החכמה כמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו, והאדם יטה אחריהם בטבעו באשר אין על חוקי החכמה מופתי הדעת, עד שאי אפשר שיעמוד נגדם בכה הדעת, ולכן לא ילחם נגדם מצד טבע נפשו, כי נהפוך הוא שחוקי החכמה סותרים אל טבע הנפש, לכן צריך הוא למוסר לאסור כוחות נפשו בל יליזו מחקי החכמה, ובכן אי אפשר שיחכם האדם זולת אם ילמד דרכיה בספר תורת ה' או יקבלנה מפי חכמים, ומה שיודעו בראיית העין והבנת הלב הם קצת דרכי החכמה שנלמד מן ההנהגה העליונה שמנהיג עולמו בחסד ורחמים ובענווה ובצדק, מהם נלקחו גם האידעען שקוראים אותם בשם ההגיון, אבל אם לא יוקדמו להם חכמת התורה עד שירחשו על ידה בינה ודעת, אזי יומעדו הקרסלים, וזה שאמר מנעו בניכם מן ההגיון, רק קודם לזה והושיבום בין ברכי תלמידי חכמים וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים ובשביל כך תזכו וכו' וכשחלה רבן יוחנן בן זכאי ונכנסו תלמידיו וכשראה אותם התחיל לבכות, כי הם היו עמו בכל הצרות בעת חורבן הבית מן עת שצרו הרומיים על ירושלים ומחלוקת בין הבריונים וחכמי ישראל ורבן יוחנן בן זכאי בראשם שעמד אז ביו שתי האשיות, אש של המחלוקת ואש של המלחמה מחוץ מן הרומיים, בלבו היה ידע היטב שהבית המקדש עתיד ליחרב מן הרומיים, רק שהוא היה ירא מן הבריונים שתפסו אז את הממשלה בירושלים ולא ידע מה לעשות נגדם שיהיה יכולת לחטוף מהם את הממשלה בצד אחד ירא שמן המלחמה בפנים ירחש השונא בחוץ, דכל זמן שיש אוצרות המזון לזמן רב, הלא יש תקוה דהשונא יהיה מוכרח לעזוב את ירושלים ובצד אחר ירא דסוף כל סוף ישבור השונא את החומה ויבא אל העיר, במעמד זה התמהמה הדבר עד שקמו הבריונים ושרפו את כל האוצרות המזון, על זאת העת בכה ר' יוחנן בן זכאי על מה שירא היה מן הבריונים מלעשות מה נגדם ואפשר שהיה יכולת ליקה מהם הממשלה בחזקה ולעשות אחר כך שלום עם הרומיים כדי להציל בזה את הבית המקדש וכללות ישראל, על זה הספק בכה רבן יוחנן בן זכאי, וכאשר שאלו תלמידיו נר ישראל עמוד הימיני פטיש החזק מפני מה אתה בוכה? וענה להם שבמעמד זה עתה שאינו מתירא משום אדם, שכל היראות הקטנות נגד היראה הגדולה מן השי"ת הלא הלכו להם, דהלא אני הולך עתה בדרך כל העולם ואיני מתירא משום פחד כי אם פחד ה', רואה אני בזה שהיה אז היראה הקטנה מן הבריונים חטא גדול, דאפשר שזאת היתה הסיבה אל החורבן הבית המקדש וישראל, ותאר לפניהם החילוק הגדול הזה, מצד אחד הראה להם יראתו עתה שאפשר שמנע היה בזה הצלה לישראל ולמקדש, ובכן אני עתה בצרה גדולה אין למעלה הימנה, דהאמת יתודע לי שם, ואחר אמת כזה בודאי שלא אהיה יודע באיזה דרך יהיו מוליכין אותי אם לגז עזץ וכו' ובצד אחר הראה להם בזה מוסר השכל ובירך אותם בזה, יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, והבטיח להם שמורא כזו בזה העולם גדולה מכולם דירא האדם מבני האדם וכל שכן מרבים יותר מאלקים, ומטעם זה נכתב בשולחן ערוך על השוחט שיהיה ירא שמים מרבים ר"ל שיתירא מן השמים יותר ממה שיתירא מן הרבים, קצבים, דמן השוחט בכל התפוצות רוצים הטבחים — שהם לרוב פוחזים וריקים וקל להכאה. — שיכשרו עבורם את כל הבהמה דלרוב הם עניים ובהילים על ממונם, ובכן למען הכשרות צריך השוחט שירא מאלקים יותר ממה שירא מן הרבים, וזאת נלמד מפסוק בנחמי' ששם כתוב ירא אלקים מרבים, שהתמנה אדם אחד לשומר החומות מטעם זה כמבואר שם בפירוש המלבי"ם.

דף ל ע"א[עריכה]

תנו רבנן סומא ומי שאינו יכול לכוין הרוחות, עד, נמצא עומד במזרח מחזיר פניו למערב, במערב מחזיר פניו למזרח, עד נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד ר' אבין ואיתימא ר' אבינא מאי קראה? כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות תל שכל פיות פונים בו.

כאשר נשקיף השקפה כוללת על זה העולם הקטן שהוא האדם מצד שני חלקיו שהם כחות נפשו אשר הן המה עצמות האדם ועמודי־גופו ואבריו אשר הם הלא הלבוש, בם תתלבש נפשו כתנות עור ובשר לכסות מערומיה, נמצא בם שלשה חלוקות תחתיים ושניים ושלשיים. והיא המדרגה הראשונה היא הנפש הטבעיית והצומחת אשר תתלבש בחלק התחתון של גוף האדם בחדרי בטן מן החזה ולמטה אשר שם מעון ביתה ושם כל כליה אשר תעשה מלאכה בהם להצמיח גוף האדם על ידי האצתומכא והכבד וד,קרבים ובית המבשלות אשר יבשלו המאכל ויחלקו לכל האיברים מנותיהם איש לפי אכלו על ידי הכהות הידועים העושים במלאכה שהם המושך והמחזיק והמעכל והדוחה. אחדיו אחד הפריסה המבדלת ביו העליונים והתחתונים תשכון הנפש החיונית בחלק הגוף שכנגד החזה בלב האדם אשר ממנו תוצאות חיים ועליו עליית קיר קטנה בכדוד העליון של הגויה שהיא הראש והגולגולת, בו בנחה הנפש המשכלת בית זבול לה' מכון לשבתה עולמים, ומבשרי אחזה אלקי רואים אנו עדך ויתום ודימויי שבין שלשה חלקי העולם הזה הקטן אל שלשה חלקי העולם הגדול בעולם השפל ועולם הגלגלים ועולם השכליים הנפרדים, וגם הראינו לדעת כי אנחנו נוחלי מורשה ידענו זאת כי עוד נשארו שנים במחנה הישראלי שתי מדרגות במכסת נפשות אשר חכמי הטבע לא דאו אורם, כי עוד נמצא נפש האלקוח הנאצלת מעצם כבודו מעולם הכסא עח ישמרו עמו חקיו ותורותיו גבוה מנפש המשכלת הטבעייח אשר קדאוה החכמים בשם חיה כי היא החיה לעולם בצרור החיים אח ה' אלקיה, וגבוה עליה נפש יקד שנאצלה על הנביאים מעולם האצילות הנקדאח יחידה כי שרשה מהאחדות הגמור אל יחיד ומיוחד בה יתעלו מהמון האנשים וישובו להיות אלקיים מושלים על כל המעשים רואים בלא עין ושומעים בלא אוזן ומחהלכים בהיכלי מלך להפליא פלאות ולעשות נודאוח צדיק מושל ביראת אלקים, ואחד שעל ידי המקדש נתאחדו כללות נפשות ישראל להיות מרכבה לשכינת ה' כי שם נקבצו באו כל חלקי נשמותיהם ויעמדו כולם כאיש אחד פרטי עד שנתאר עתה כל נפשות בית ישראל כנפש איש אחד פרטי כלולה מכל מחלקותיו, לפי זה בהכרח שיבואו בבית המקדש שהיא הגויה הכללית לקומה הכללית הנפשייח, כל הדברים אשר יבואו בגוף איש פרטי, כי כמו שבגוף האדם אשר הוא לבוש אל כחות הנפשיים נמצא בו אברים וכלים אשר בם ישתמשו הכחוח הנפשיות ויוציאו פעולותיהם לחת, כי בהכרח שימצא בבית המקדש שהוא אפריון אשר עשה המלך שלמה להיות לבוש אל האיש הכללי, שהיא הנשמה הכללית, כל הכלים והחלוקוח שימצאו באיש פרטי, וכן היה באמת כשנשכיל במעשהו כמ"ש הדמב"ם ז"ל פ"א מה' ביהב"ח אלו דברים שהם עקד בבנין הבית, עושיי בו קדש וקדש הקדשים, ועוד מחיצה סביב להיכל כעין קלעי החצר שהיה במקדש שזה גם כן מה שחשב המשודר בשיר השירים עמודיו עשה כסף ומפרש במדרש עמודיו עשה כסף אלו העמודים, רפידתו זהב אלו הקרשים, מרכבו אדגמן זה הפרוכת, כי חצר אהל מועד שבמשכן ונגדו האולם במקדש היה מגביל נגד כלי הנפש הטבעייח שהוא האצטומכא וכל חדרי בטן המעכלים אח המאכל ומבשלים אוחו ומוציאין אח האפר הנרקב לחוץ, וכן היה במקדש המזבח אשר עליו נשרף ונחעכל תמיד המזון הרוחני ולחם ה', ושם היו סירותיו לדשנו ויעיו ומחחוחיו שיראה המעיין שדומים לאצטומכא מכל צד. וזה מציין במאי שאמד עמודיו עשה כסף שחצד המשכן היה מוקף עמודים לא קרשים, כי אברים הנשמרים שם אין חשובים כל כך עד שיהיו מכוסים בקדשים, רק יצמחו כמו העץ העומד זקוף שתול על פלגי מים, וההיכל שהוא המחיצה האמצעית היה מגביל נגד כלי הנפש החיונית ולכן היו שם כלים המיוחדים אל ענין נעלה מזה שהם מזבח הקטורת אשר יהיה ממנו הנאה נפשייח דוחניית שהנשמה נהנית ממנה והוא הנמשל אל עיכול השני שבלב שכולו עניו דוחני אוירי, וכן חחייחם הדלקת המנודה בשבע נרותיה אל שבע כנפי ריאה המניפה על הלב ומדלקת אח רוח החיים ולכן ההיכל היה מוקף קרשים שצדיכין הגנה ביוחד והיה של זהב שחזק וחשוב יותר מן הכסף, ועל זה אמר רפידתו זהב כי שם חדפד הנפש להיות מצע אל הנפש המשכלת, אחריו היה קדשי הקדשים מגביל נגד כלי הנפש המשכלת, ועמר שם האדון ושני לוחות אבנים, שם מחוקק ספון וחורת השכל הכולל צפון, והוא היה מרכבה לשכונת עוז השוכן עליו, והיה תחת מחיצת ארגמן שהוא הפרוכת ועל זה אמר מרכבו ארגמן, ועל האדון מלמעלה היו שני כנפי הכרובים, שהיו ציון לשני הנפשות אשר שדשם בקדש שהם חיה יחידה, אשר בין שדיהם הדוד העליון ישכון ויתלונן עם דעיחו הכלה הכלולה היא כנסת ישראל, אשר נכבדות מדובר בה בשיר השירים המקודש. הדי לך ביח המקדש שלמעלה ונגדו ציוד של אדם ובית המקדש שלמטה שהם מרכבה לשכונת עוזו, עתה מבאר כי תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים ששם נמצא הרשף שהוא האש שלמעלה שהיה רבוץ כארי ואוכל כליל האהבה הנקבצת מבנות ירושלים שהם כחוח הגשמיות אשר נזדככו אל אהבת ה' מן הנפשות העולות לאשים של מבחד הדומם והצומח והחי עם המשכלת שעלו על מזבח ה' לרצון על ידי הרעיה הנשגבה שהוא הנפש האלקיח המתחבדח שם עם דודה, וכן הדוד העליון מפאד אח כלתו הכלולה בכל פדטיה מן הנך יפה רעיתי עד שבא אל הפסוק כמגדל דוד צוארך בנוי לתלפיות אלף המגן תלוי עליו כל שלטי הגבודים, והיא, אחר שחאד אח הנפש כמו שהיא פועלת בעצמה בהשגת השכל והחכמה מתחיל לציירה כפי שהיא מנהגת אח הגויה ומושלת עליו, ויורד מן ספור תארי הגלגולת שהוא משכו לנפש המשכלת אל אמצעית הגויה ששם משכן הנפש החיונית. והנה הצואר הוא הפרוכת המבדיל בין הגלגולת והגויה. וכאלו דרך המסד הזה שהוא הצואר תתן הנפש קולה קול עוז לצוות ולמשול על הנפש החיונית וכחותיה. ולכן ממשיל צואר הנפש כמגדל דוד אשר היה כנוי לתלפיות ושם עמדו הגבורים נושקי רומי קשת ללחום את אויבים, ועליו היה תלוי אלף המגן וכל שלטי הגבורים לקרב ומלחמה כי דרך שם תמשול על אויבי הנפש, שם תלתה מגיניה לדדוך קשת נגד גדודי המלך הזקן והכסיל הבונה מצודות על העיר הקטנה לכבשה, כי היא תמשול עליו בחכמתה, וכבר בארו שנמצא על הכח המתעורר כח מניע מישר וכח מניע מצות וכח מניע משלים, ומצייר שעל שני שדים שיאמר אחר זה שהם תולדות הכח המתעודר, עומד המגדל החזק שהוא הצואר, שהוא משל אל המושל המצוה וגוער בקול שישמעו פקודתו, ומשם יכריח את כח המתעורר להכנע תחת פקודת השכל העומד למעלה מהם ועמהם אלף המגן שהוא כח המישר, וכל שלטי הגבורים שהוא הכח המשלים ומשים משטרו עליהם, הרי הצואר הוא הפרוכת כמו בהיכל שמבדיל בין ההיכל ובין קדשי הקדשים, ודרך שם על ידי פיו יוצא הקול לצוות ולמשול על הלב להכנע מכבודו יתברך ולעזור אל כוונת התפלה ולכוון אל מקום זה עצמו דרך שם אל בית קדשי קדשים, הרי שם התל של פיות פה אל פה, פיות של כל בית ישראל מכוונין אל מקום הפה שבין ההיכל ובין קדשי הקדשים.

פרק ה[עריכה]

דף ל ע"ב[עריכה]

אלא אמר ר' ישוע בן לוי מהבא השתחוו לה, בהדרת קדש אל תקרי בהדרת אלא בחרדת. ר"ל שהדרת אצל תפלה הוא שמתפלל בחרדה זהו הדרתה וזיו יפיה, ווה שאמר אל תקרי בהדרת ר"ל אי אפשר שתקרא בהדרת אלא א"כ הוא חרדת ואז יש הדרת התפילה. על זה מקשה דילמא הדרת ממש דמקשט עצמו בבגדיו, והבן. כי רחוק מאוד להוציא הכתוב ולעוותו תחת הדרת חרדת.

דף לא ע"ב[עריכה]

ונקתה ונזרעה זרע שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח. פעל תזריע פירשו חז"ל שיצא הולד ממקום שמזרעת שההזרעה באשה כשבא בפעל מציין קליטת הולד בדרך הנכון, כארץ אשר זרועיה תצמיח ותולידם כפי סדר הטבעי. ובמ"ש ונקתה ונזרעה זרע דריש מטעם זה (פה וסוטה כ"ו) שאם היתה יולדת בצער תלד בריוח, וכוונתו שיצא הולד כדרכו דרך הרחם לא דרך דופן. באותו מאמר אם ראה תראה אמר ר, אלעזר אמרר, חנה לפני הקב"ה רבש'ע אם ראה מוטב ואם לאו תראה אלך ואסתתר וכו, מאי אם ראה תראה דברה תורה וכו' ר"ל דלר, ישמעאל שמפרש ונזרעה זרע שאם היתה עקרה נפקדת היה קשה ליה לר"א למה לה להתפלל הלא תוכל להסתתד בפני בעלה ומשגת זאת שלא ע"י תפילה שהוא דרך רחוק, מזה דייק שהפסוק פה לא נדבר כלשון בני אדם בכפל המלות, דק אם ראה מוטב ואם לאו אלך ואסתתר בפני י אלקנה בעלי ומשקי לי מי סוטה ואי אתה עושה תורתך פלסטר, לא כן ר"ע דלא ס"ל דעקרה נפקדת ואין מה להשמיע בהכפל דראה תראה ובודאי דדברה תורה כלשון בני אדם. וסתם כפילת הפעלים באו על תמידת או כפילת הדבד או על נכונת או מהירת הדבר כמ"ש בחלום פרעה ועל השנות החלום פעמים כי נכון הדבר וממהר האלקים לעשותו, הה לא מחמת יתורו שצריך להדרש שתכנס לפעמים במחלוקת רק פשוטו כמשמעו. עיין בג, דף ס"ד ע"א ע"ב, זבחים דף מ"ד ע"א ולא תקשי לך מר"ע אר"ע דסנהדרין גבי הכרת תכרת דס"ל שם לא דברה תורה עיין שם.

דף לא ע"ב[עריכה]

אמר רב המנונא כמה הלכתא גברוותא איכא למשמע מהני קראי דחנה, וחנה מדברת על לבה וכו' אחר קריאתך כל הדרשות על עלי הכהן וחנה אשת אלקנה ואם שמואל הנביא ותרצה להבין במעט להעמיק עצמך בהענין, תקרא במאמר זה ונקל לך מעט להבינו הנה חנה מקודם היתה סומכה את עצמה על תפלת בעלה שהיה צדיק, רק אחר שראתה שהוא מתיאש מן הרחמים התעוררה להתפלל בעצמה ותקם חנה אחרי אכלה בשלה ואחרי שתה ועלי הכהן יושב על הכסא על מזוזת היכל ה'. ועשתה זאת או, כי היו רגילים להתפלל בעת הקרבת הזבחים ואז לא היה הכהן יושב על הכסא רק עובד עבודה ובפרט בשבתות ויו"ט שהיה עובד בעצמו כמ"ש בירושלמי פ"ק דביצה ופ"ק דחגיגה, אבל עתה שקמה אחרי האוכל ואז כבר עלי ישב על הכסא כי כל העם הלכו לביתם ולא הקריבו זבחים בעת ההוא והיתה יכולה להתבודד בבית ה' לשפוד לפניו שיחה, ומלת "אכלה" היא מקור בתוספת ה"א ואינה הנקבה כי איו בת מפיק וכן 'שתה" הוא מקור כי היא לא אכלה קודם תפלה זאת, ואז התקבצו ארבעה דברים עוזרים אל שיהיה תפלתה לרצון: א) שהיא עצמה היתה מרת נפש וה' שומע תפלת נשברי לב. ב) שהתפללה כוונה שלמה על ה, לבדו. ג) בכה תבכה ושערי דמעות לא ננעלו לעולם. ד) שקבלה על עצמה נדר שזה מועיל בעת צרה כמ"ש חדל מבואר אצלי שיש בענין התפלה שתי מדרגות, יש המתפלל על ידי אמצעי, והוא שמבקש שתעשה בקשתו על ידי המלאכים ומליצים מזכירים זכיותיו ועל ידי הזכיות אשר בהם יצטדק, וכן יבקש העזר והתשועה גם כן על ידי אמצעי, ויש המתפלל בלי אמצעי כמו שאמרו חדל אל תהי צווח לא למיכאל ולא לגבריאל, אלא מי כה, אלקינו בכל קראנו אליו, ויש שני הבדלים ביניהם בסידור תפלתם, המתפלל לה, בלי אמצעי אין צריך להאריך בתפלתו, כי אחר שאינו מבקש להצטדק על ידי זכיותיו וטענותיו בדרך משפט רק בתורת חסד וחנינה (וכמו שאמרו חדל שצדיקים אף על פי שיש להם לתלות במעשים טובים אינם מבקשים אלא מתנת חנם) אין צריך להאריך ולהציע זכיותיו, לא כן השואל על ידי מליצים מספרים זכיותיו שבהם יברר כי ראוי שתעשה בקשתו על פי הדין, הוא צריך לסדר טענותיו ולבדר זכיותיו, וכמו שהוא במלכותא דארעא השואל דבר מן המלך בעצמו ישאל דרך חסד, ולא ירבה ברברים, רק יאמר בי אדוני עשה עמי חסד, לא כן המבקש באמצעות השרים היושבים על מדין, צריך לברר זכיותיו שבם יצטדק כפי חקות המשפט, כי אין בידם לעשות חסד חנם רק אמת ומשפט, שנית, המתפלל אל ה' לבדו אין לו להשמיע קולו בתפלתו כי כל יצר מחשבות לב הוא מבין, ומשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, לא כן השואל על ידי אמצעים יכול להשמיע קולו, כי המלאכים אין יודעים מחשבות, והנה בימי עלי היו רגילים לשאול תפלתם על ידי אמצעיים, כי הדור ההוא לא היו ראויים לנסים ולהשגחה מיוחדת, ולכן היה דרכם להרבות בתפלה וכן להתפלל בקול רם, וכאשר ראה עלי הכהן את חנה שהרבתה להתפלל, חשב שהיא גם כן מתפללת על דרך זה, שאם לא כן לא היה לה להרבות בתפלה (ובאמת אמרו חז"ל שחנה על ידי שהרבתה בתפלה, קצרה ימיו של שמואל) ולכן היה שמד את פיה ר"ל היה רוצה לשמוע תפלה כי חשב שבהכרח תתפלל בקול רם אחר שמתפללת על ידי אמצעיים כי הלא מעריכה היא בתפילה, אבל לא כן היה, רק חנה מדברת על לבה שזה לא ייתכן עם מה שהרבתה להתפלל, כי הדיבור בלחש מורה שמתפללת לה, לבדו בלי אמצעי, וזה לא יתכן עם מה שהרבתה בדברים כנ"ל ו־^כן ויחשבה עלי לשכורה ויאמר עד מתי תשתכדין הסירי את יינך מעליך, כי מלבד שהשכוד אסור להתפלל, אסור גם לשהות במקדש בשכרות ואם כן הסירי יינך ואחר כך תבואי אל מקדשי אל. ותאמר, לא אדוני באשר ידעה הסבה שבעבודה יחשבה לשכורה, השיבה לו אם חושב כן מחמת שראה אותה מרבה בבכי ומרירות לב, זה היה יען כי אשה קשת רוח אנכי, ואם מפני שהתפללה בלחש, השיבה כי ואשפוך את נפשי לפני ה' לבדו בלי אמצעי ולכן לא הרמותי קולי ואקרא, ובכל זה אל תתן אמתך לפני בת בליעל, כי תשאל אחר שהתפללתי לדר לבדו בלי אמצעי למה הארכתי בתפלה? השיבה שזה היה מסבה אחרת כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה מה שדברתי עד הנה והעתרתי רבדים יותר מהראוי להעומד לפני ה, לבדו היה מרוב שיחי וכעסי, ואל תעזבני ביד צרתי שהיא בת בליעל, רק תסמכני בתפילתיך, אחר שראה עלי שצדקו דבריה פייסה ואמר לה לכי לשלום, ולענין מה שהתפללת לדך לבדו בלי אמצעי, הנה מצד שהוא אלקי ישראל המשגיח עליהם בהשגחה פרטיית נפלאה (שזה גדר שם אלקי ישראל בכ"מ) הוא יתן את שאלתך אשר שאלת מעמו לבדו בלא מלמד זכות מלאך ומליץ יושר, ותלך לדרכה פירשו חז"ל שחזר להיות לה אורח כנשים ובזה ידעה כי נתרפאה ותאכל ופניה לא היו לה עוד כמקודם. בזה תבין מה שמצדיק ר' אלעזר את גם שניהם, את עלי מה שחשדה וביישה לקוראה שכורה ואת חנה מה שצדקה ממנו. ומה שדרשו חז"ל איך שהצילה חנה את בנה בצווחה אל הנער הזה התפללתי, גם כן תבין תטעם מהנ"ל, משום דמעשה נסים בגלוי היה כל הענין דשמואל, וגם שהית אז בן שתי שנים וגם זה היה מעשה נסים, ואין ראוי להעביר דבר שבא על נס ועל זאת הנקודה עמדה אז חנה הנביאה עם בעלה אלקנא הנביא.

דף לב ע"א[עריכה]

ואמר ר' אלעזר משה הטיח דברים כלפי מעלה שנאמר ויתפלל משה אל ה' אל תקרי אל ה' אלא על ה' שכן דבי ר' אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן:    הנה חטא זה היה כמ"ש שם ויהי העם כמתאוננים ולא פורש מהו החטא? רש"י ד'ל פירש מענין עלילות דברים כי תואנה הוא מבקש, והרמבץ פירש מלשון צער כמו אונן ואוני, וראב"ע פירש מענין און כמו עד מתי ילין בקרבך מחשבות און. ושלושת הפירושים נמצאו בספרי ושלשתם אמת שאם ר"ל תואנה ועלילה לבד, היה לו לומר כמתאנים כמו כי בתאנה הוא לי, ואם על אנינות לבד, היה לו לומר כאונים או כאוננים, רק שכולל כל אלה וכבד פירש הרי"א שהיה החטא שנצמח בלבבם עניני מינוח ומחשבת את בהיותם מתלבטים במדבר הנורא ההוא ונצטערו על זה מאוד, עלה בלבם מחשבת אץ על ה, והשגחתו, ועי"כ חפשו עלילות ותואנות, ובאשר היה בסתר ובדברים אשר בלב לא נאמר פה ובעיני משה דע כמו שנאמר במתאוים, רק רע באזני ה' כי היה דברים שבסתר ומחשבת הלב ועל זה אמר וישמע ה' שהם חשבו שה' אינו יודע מחשבת לבם. אבל הנוטע אזן הלא ישמע, ובאשר איו עונשיו על מחשבת הלב דק בחטא עכו"ם לכו אמר בספרי רבי אומר כמתאוננים רע. אי־ רע אלא עבודת כוכבים שנאמר כי תעשו את הרע בעיני ה', וכבר כתב הרמב"ם במו"נ שלא נמצא חרון אף אצל ה', רק על עכו"ם ומחשבת מינות, ועל כן באש ה' נשפט, ומשמע שהאש התפשט בכל המחנה רק שלא אכלה [שאכילת האש מציין ההשחתה שנעשה על ידי התבערה] רק בקצה המחנה, שהוא להפחותים שבקצה המחנה, ועל זה אמר לכו שמע ה' ויתעבר ואש נשקה ביעקב וגם אף עלה בישראל שגרר העבירה הוא שתכעס מתפשט על הכלל גם על הבלתי חוטאים, ומפרש שאש נשקה ביעקב שהם הפחותים שנקראים בשם יעקב בהם נשקה האש ואכלה אותם, וגם אף עלה בישראל שהם הטובים שבהם נקראים בשם ישראל, שבהם לא אכלה האש להשחיתם רק בערה על ידי החרון שעבר הגבול והתבער גם על הבלתי חוטאים, והם שלא חטאו צעקו אל משה והתפלל משה עליהם ותשקע האש במקומה כדי שידעו שאם ישובו לקלקולם האש נמצאת שם לבער בם, הרי שהיה שם חטא ע"ז ומינות וכתיב ויתפלל משה אל ה' ותיכף ותשקע האש, והלא זאת ידוע דלא מצינו שיהיה משה מתפלל על חטא כזה בלא טענת דברים, ופה לא נראה שום טענה מצד משה ואיד יצוייר כזאת י אלא בודאי שנמצא ונמצא פה טענה, והטענה היה אל ה' מצד שהוא מהוה את הכל והוא מהוה ועשה בהם את היצר הרע ואינם יכולים לעמוד נגדו, ולפי הטענה זאת היה לו לומר ויתפלל על ה' כמו שאמר אצל חנה ותתפלל על ה' שפירושו שם שהתפללה אל ה' לבדו כמו שפרשנו לפעלה ובכן לא תוכל לקרוא אל ה' בלא טענה, אלא א"כ תקרי על ה' כי היה בזה טענה, ומפרשים אנו פה אל מלת "אל" פירוש זה עצמו כמו שפירשנו על מלת "על" אצל חנה, והטענה פה שברא בהם היצר הרע, שכן דבי ר' אליעזר בן יעקב קוריו לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ו אלפי'ץ ומתחלפיו לפעמים בפירושו דגם מלת "אל" סובל זה הפירוש מטעם סברה הנ"ל:


וידבר ה' אל משה לך רד מאי לך רד אר"א אמר לו הקב"ה למשה משה רד מגדולתך וכו':    בפסוק ט' אמר שנית ויאמר ה' אל משה, כי ענין משה עם ישראל יושקף בב' בחינות בצד אחד יושקף שעקר שליחות משה וכל האותות שעשה ה' עמו ומדרגת נבואתו הכל היה לצורך ישראל ולהוציא שלמותם, ולפ"ז אחר שלא הושג התכלית אשר בעבורו ניתן לו הגדולה הזאת מצריך הוא לרדת מגדולתו. ובהשקף זה היה הדיבור הראשון שהוא דבור קשה למשה, שעז"א וידבר ה' אל משה, לך רד מגדולתך כי על ירידתו מן ההד די בלשון לך לבד כמ"ש לך אל העם, או בלשון רד לבד, כפ"ש רד העד בעם. (ומ"ש עוד בשמות י"ט כ"ד, לך רד, שמשה לא רצה לרדת והוכפל הדבוד בלשון כפול), אבל בצד אחר יושקף שאחר שכבר זכה משה למעלות אלה וגם מצא חן בעיני ה' וזכות גדול, איו ראוי להורידו אחר שלא פשע בדבר, וזה כמ"ש בישעי' מ"ט, ואני אמרתי לריק יגעתי אכן משפטי את ה' וכו'. ובצד זה באה אליו אמירה שניה שהודיעו שהוא ישאר במעלתו ועוד יתעלה שעז"א ויאפר ה' אמירה רכה, ואצל הדיבור אומר לך רד אחר כי שחת עמך ולא הושג התכלית שבעבודה היה כל עניו יציאת מצרים וכל הגדולות והנוראות. ואחר שאמר הקב"ה הניחה לי, ראה שתפילתו תוכל להועיל וראה שהוא יש לו זכות לפני ה' שעז"א ה' אלקיו שמיחד עליו שמורה שהוא מאוהבי ה' שיחד שכינתו עליו לכן חלה פני ה' להשיב חמתו מהשחית, במשנה תורה אמר הרף ממני ובתשא אומר הניחה, מזה למד ר' אבהו מה שדרש. ואעשה אותך לגוי גדול, אר"א אמר משה לפני הקב"ה ומה כסא של שלש דגלים וכו' ר"ל השיב לו הלא יצויר שגם בני יחטאו, אם כסא של ג' רגלים אינו יכול לעמוד איך יעמוד כסא של רגל אחד, הלא הם יש להם זכות ג' אבות ואם תבטל עתה השבועה לג' אבות איך תקיים הבטחה לי איש אחד:

מבלתי יכולת ה' יכול ה' מיבעי ליה! אמר ר' אלעזר אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע עכשיו יאמרו אומות העולם תשש כחו כנקבה וכו' אמר ר' יוחנן מנין וכו' שנאמר ויאמר ה' סלחתי כדבריך, תני דבי ר' ישמעאל כדבריך עתידים אומות העולם לומד כן ואולם חי אני וימלא כבודי את כל האדץ, וכו'.

ואל תתמה איך אפשר היה טפשות כזאת לדבר אז בין האומות? דידוע דכל האומות הקדומים היו מאמינים בכחות הטבע וכל כח בהטבע אלהות בפני עצמו וחולקין אותן בפועל טוב ופועל רע, כי לא יכלו לצייר שהטוב והרע שהם דברים חלוקים דבר והפוכו יצאו משורש אחד, ועל כן היו מתיראים מפועל הרע ואוהבים את הפועל הטוב, וכאשר בא משה רבינו ע"ר, בתורת אמת למדנו להתאחד היראה והאהבה לאלקי אמת והקדים לנו אמונת היחוד שאלקי עולם הוא אחד ואין זולתו והוא השורש לכל הנמצא המתהוה בכל העולמות, הן רבדים נקראים בשם טוב והן הנקראים בשם דע והוא כשנאמין כי איו רע במציאות כלל שמן האל הטוב האחר האמתי לא יצא דק טוב רכל מה דעביד רחמנא לתכלית טוב עביד, אך הראיה שלנו עדיין לא דואה אמתת העניו כי חשבונו סובב עד עולם הנשמות מקום אשר נשלם ונתאמת התכלית לאמתו. כי אנו בזה כתינוק אצל אבותיו שגורמים לו יסודים מעת לעת דתיכף לשמונת ימים מלין אותו ולאחד שנה יגמל מהשדיים ולאחד שלש שנים נותנין אותו לחדד ולומדים אותו עד עשרים שנה וכל אלו הדברים יביאו לו יסודים למדי, אבל אבותיו עם כל אהבתם עליו מוכרחים לזה דכל מה דעבדי ליה הלא על מנת טוב עובדים לו, וכאשר בא בשנים בא גם הוא לידיעה והכרה שדק טובות עשו לו. כן אנו באמונה זו להשי"ת, ואך ודק בדרך זה אדם בא למעלה העליונה, אולם האומות שלא רצו לקבל תודת אמת נשארו בתאוות ובתועבות עבודה זדה שלהם ופלספו כל כך בטענותיהם נגד ה' עד שבאו להנחות טפשות כאלה, וכאשר באו אנשי כנסת הגדולה ובטלו יצדא דעבודה זדה, ואומות העולם כאשר באו מעט לידי הכרה, תחת אשר היה להם ללמוד מזה לבא לידי אמונה בהשגחה העליונה, עוד נשארו הם בדעותיהם הכוזבות שהטבע עושה הכל ואין להם שום השגה בהשגחה זו הנלמדת בתורתנו, לפי דאות יתאחד הדבר עד זמן ועדן של גאולה הכללית. ועל זה תנא דבי ר' ישמעאל דעתידים אומות העולם לומד למשה בעת הגאולה הזאת הכללית דהכל כדבריך, והקב"ה יאמר לו למשה ואולם חי אני וימלא כבודי בכל הארץ דהכל יכירו מלכותי, ומשה דבינו יתעלה בהודאה זו, דעל ידי התורה שנתנה על ידו, בא העולם לכל הכבוד הזה לבא לידי הכרה שמשה אמת ותודתו אמת והאמינו באל אמת.

דף לב ע"ב[עריכה]

אמר ר' אלעזר גדולה תפלה יותר ממעשים טובים שאין לך גדול במעשים טובים יוחד ממשה דבינו אעפ"כ לא נענה אלא בתפלה שנאמר אל תוסף דבר אלי וסמוך ליה עלה ראש הפסגה:    נראה דנסמכה דרשה זו על תפלה עושה מחצה, ראף במקום שאינו נענה על עיקר התפלה, נענה הוא על חציה דהוא התפלל אעברה נא ואראנה, על אעברה נא לא נענה ועל ואראה נענה:


ויחל משה את פני ה' אמר ר' אלעזר מלמד שעמד משה בתפלה לפני הקב"ה עד שהחלהו ורב אמר עד שהפר לו נדרו כתיב הכא ויחל וכתיב התם לא יחל דברו וכו':    הנה מלת ויחל הוא על עתיד המהופך לעבר ר"ל שהתפלה תהיה בבחינה עבד שכבד הורצה הקב"ה, וזה שאמד ר' אלעזר מלמד שעמד בתפילה לפני הקב"ה עד שהחלהו והדצהו, ורב אמר עד שהפר לו נדדו, דאחדים מחלין לנדר, ושמואל מלמד שמסד עצמו למיתה עליהם דכבד החלה את עצמו בתפילתו והיה מוכן למיתה כדי לכפר עליהם כמ"ש ואם אין מחני נא מספרך, ודבא אמר ר' יצחק מלמד שהחלה עליהם מדת הרחמים ר"ל שעשה להיות חל עליהם מדת הרחמים, ורבנן אמרי מלמד שאמד משה לפני הקב"ה רבונו של עולם חולין הוא מעשות כדבר הזה, וד' אליעזר הגדול תנא עד שאחזתו למשה אחילו. מאי אחילו? אמר אביי אש דגדמי אש בעצמיו:


רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא משום שנאמר סכותה בענן לך מעבור תפלה:    הנה רוב גזירות להתענות היו על עצירת הגשם בארץ ישראל ומזה דבר פה, ואם היום הוא בעננים על הרקיע והגשם אינו יורד, הוא סימן על שלא לגזור בתענית ממה נפשך, דאם העננים באו על מנת שירדו הגשמים הלא אינם נצרכים אל התעניות ואל התפלות עבוד הגשם, ואם הם באו שלא על מנת לירד גשמים, הדי זה נראה כגזירה שלא לירד גשמים, והוד, כאלו סכותה בענן לך מעבור תפלה אם מצד התקוה ומדאה מקום על הגשם שירדו, אם מצד שנגזרה הגזירה שלא ירדו הגשמים: ואמר ר' אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל ביו ישראל לאביהם שבשמים שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר. מאמר זה נסמך על כל הנבואה הזאת, דהשי"ת אמר אל יחזקאל הנביא ואתה בן אדם קח לך לבנה ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר (והיא) את ירושלים ונתתה עליה מצוד ובנית עליה דיק ושפכת עליה סוללה ונתת עליה מחנות, ושים עליה כרים סביב (שיהיה נראה כאלו הם נלחמים עליה במצור עם אלים לנגח את החומות), ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיד ברזל בינך וביו העיד (כאלו אתה עושה חומת ברזל בינך ובין העיר והכינותה את פניך אליה והיתה במצור וצרת עליה, אות היא לבית ישראל, וזה יהיה לאות שהושם קיד ברזל בין הנביא מלאך ה' וביו העיר, רומז כי עונותיהם היו מבדילים כקיר ברזל בין ה' ושלוחי השגחתו ובין העיר, וככל זה והכינותד, את פניך עליה לרמז שדרך הקיר הזה הכין ה' פניו אליה על ידי נביאיו ששלח אליחם יום יום השכם ושלוח, ומצד זה תהיה ירושלים במצור כפול, מצוד נפשי על ידי הנביאים הצרים עליה יום יום להשיבם אל דרך הטוב, ומצור השני של האויבים, וזה שאמר על ידי הקיר ברזל והיתה במצוד מן האויבים כי סרה ההשגחה מהם, ועל ידי שהכין פניו אל העיר, על ידי כן וצרת עליה אתה להשיבם למוטב, באופן שאם ינצח הנביא את העיר להשיבם אל דרך הטוב, לא ינצחום האויבים. ואם לא ינצח דק תשאד הקיר בינו ובינם, או האויבים ינצחוה וזה האות לבית ישראל, הדי מה נפשך לא תשאר הקיר לימים רבים ראם ינצח הנביא הרי טוב, ואם ינצחוה האויבים, אז נפסקה המקום בינו לבין הקיר, מכל מקום, לאחר החורבן כשנכנסו השונאים וכולם בצרה שרויים ונכפר להם הדם, ועמו אנכי בצרה, עכ"פ להשאיר את שארית הפליטה.

דף לג ע"א[עריכה]

תנא משמיה דר' מאיר ריש תורא בדיקולא, סליק לאגדא ושדי דרגא מתותך אמר שמואל הני מילי בשור שחור וביומי ניסן וכו':    הכי פירושו, אם תראה שור וסל עם תבן תלוי על ראשו והוא אוכל, ברח וסליק על רום ההד שהוא משופע ביותר, ודרגא מושכב שם על השיפוע כדי שיהיו השוורים יכולין לעלות למרעה, ותיכף עם עלותך תשליך את הדרגא מתחתיך, על זה אמר שמואל הני מילי בשור שחור וביומי ניסן, ר"ל דהשור מחמת הסל עם התבן לעיניו שרואה שחור לפניו מצד שאינו רואה ובצדדין רואה את העשב החדש שצמחו אחר ימי הסתיו ונמאס לו התבן כי נתאווה אל העשב, ולאכול אינו יכול כי הסל עם התבן הנמאס תלויים לו בראשו והוא יפול בכעס, אזי הוא סכנה אל העומדים שם וזה שאמד מפני שהשטן מרקד לו בין קרניו, ודו"ק.


ואמר ר' אלעזר, כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו, דעה ניתנה בין שתי אותיות, מקדש ניתן בין שתי אותיות:    לפי רגילות בתלמוד בכל המאמרים שנאמר בהם "כאלו" כמו פה, צריך להיות בו דימוי הגיוני להדבר, שנוכל לומד בו, דזה כאילו זה, וכאן הלא אינו אפילו מזה הסוג, דמה ענין דעה שיש בו באדם, שיהיה כאלו נבנה הבית המכדש בימיו? וכן מה הוא הענין שהם בין שתי שמות? לכן האמת יודה דרכו שיש ויש בשני העניינים אלה רק צריכים הם ביאור, דהנה חז"ל ידעו היטב ראם לא יזכו ישראל תהיה הגאולה בדרך קרוב אל הטבע בעתה כש"כ לא וכו בעתה, כמו שאנו רואים היום איך נתהוה הדבר שעברה ארץ ישראל לרשות היהודים על ידי כיבוש והוכנה האכסניא אל הגאולה הכללית האמתית שאנו מקווים כך עליה, ומדאה של בנין בית המקדש הלא תהיה פעולה אחרונה אשר עליה השלם הגאולה כולה, אך מה שהדבר נפל לידי חפשים שאינם מאמינים בקדש ומקדש, לדאבוננו אנחנו היינו הגורמים לזה כידוע ואין עצה ואין תבונה כי אם שומרי אמוני ישראל יררפו עתה שמה ברוב עם, כדי שתהיה הקדושה על מה לחלות ולגמור הגאולה בכי טוב, ומזה העת הבינים דבר ר' אלעזר פה, שכל אדם שיש בו דעה להיות עזר לגאולה לרדוף שמה יהיה בו זכות, דאף על פי שלא יגיע ח"ו לזמן יעדו של בנין בית המקדש, יהיה כאילו נבנה בית המקדש בימיו, דשניהם ניתנו בין שתי שמות שמשמעו על הבחינה הקב"ה מסבב כל עלמין ומרמז על גילוי שכינה, ועמה הסנהדרין, ותשובה לרבים וכל יעודי הנביאים.

דף לג ע"ב[עריכה]

קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא ר' יוסף בר אבין ור' יוסי בר זבידא, חד אמר מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינו אלא גזירות, מאן דאמר שמטיל קנאה במעשה בראשית,

כוונתו שמטיל בהם קנאה במה שמעורר איך הקב"ה חילק בין בריותיו דלמיני עופות ריחם ולשאר מינים לא ריחם, ומן המוסר הוא שלא לעשות כן, ומאן דאמר שעושה בזה מדותיו של הקב"ה רחמים, ואינו אלא גזירות, כוונתו בזה לומר דאדם בתפלה כוו לתלות רחמי השם בקן צפור, מראה בזה כאלו מצוה זו סגולויי להמשיך מחת מדות הרחמים של הקב"ה עליו, ואינן אלא גזירות להעשות כך ואין סגולה שייך אפילו לטעמי המצות. באותו העמוד: ואמד ר' חנינא הכל בידי שמים חח מיראת שמים שנאמר ועתה מה ה' שואל מעמך, דחיך מן מעמך הבחירה שיש עמו בזה לירא מפני השם ושואל אטו יראה מלתא זוטרתא ? אין, לגבי משה מלתא ווטרתא היא, דאמר ר' חנינא משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו דומה עליו ככלי גדול, והכי פירוש הדבר דמשה אחת דבר ושתים זו שמענו, דיש בידאת שמים שתי מדות, וקודה אותם כלים דהם למדת האדם, אחת היא יראת העונש ואחת היא יראת הרוממות שידאתו מצד אהבה ומרוממותו של הקב"ה, למי שיש לו יראת העונש שהיא כלי קטן דומה לכלי גדול ביקש משה הכלי גדול שהיא יראת הרוממות, ולמי שאין לו הכלי קטן דומה לגדול בקש על כל פנים הכלי קטן של יראת העונש. ועל זה מורה המשל של ר' חנינא. באותו העמוד: מודים מודים משתקין אותו אמר ר' זירא כל האומר שמע שמע כאומר מודים מודים דמי, מיתיבי הקורא את שמע וכופלה הרי זה מגונה, מגונה הוא דהוה, שתוקי לא משתקינן ליה? לא קשיא הא דאמר מילתא מילתא ותני לה והא דאמד פסוקא פסוקא ותני ליה, מה שאמר ר' זירא כל האומר שמע שמע כוונתו על שתי המלות שמע ישראל שמע ישראל דומה אל מלות מודים, דיש במשמעות מלת מודים יותר מבשמע, והשאר אומר כרגיל, והשתא שניהן שוין משום דמחזי כשתי רשויות, ומקשה מן הברייתא הקורא את שמע וכופלה שאינו אלא מגונה? ומתרץ לא קשיא, הא דאמר מילתא מילתא ר"ל שמע ישראל דומה למודים מודים ומיחוי כשתי רשויות. והא דאמר כל הפסוק של שמע ישראל עד אחד וכופלה ר"ל כפל כל השורה וזה דק מגונה:

דף לד ע"א[עריכה]

כלום ארכן הוא יותר ממשה רבינו ע"ה כלום קצרן הוא יותר ממרע"ה:    והנה מצאנו במלכותא דארעא כשיש משפט לאדם תחלה הילד למקום המשפט וכשכלו כל הקצים יש עוד סוף דבר לשאול חסד מאת המלף וזה צריך לשאול מתנת חנם. והנה השואל מאת המלך בעצמו צריף לקצר שאלתו כי אין צריף לפרט זכיותיו רק ישאל חסד חנם אבל השואל ע"י מליצי מקום המשפט צריך להאריף ולפרט זכיותיו, בזה יפורש מ"ש כלום ארכן הוא ממשה רבינו ע"ה וכו' דבמדים שהיה החטא נגד הבורא קצר בתפילתו אבל במעשה העגל היה צריף מליצי יושר לזה האריד בזכיות.

דף לד ע"ב[עריכה]

אמרו עליו על ר' חנינא בן דוסא וכו' מנא הני מילי? אמר ר' יהושע בן לוי דאמר קרא בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו,

מנא הני מילי ששגורה תפלתו בפיו הוא לסימן טוב לו? דאמר ה' אשר הוא ברא כל המציאות על ידי ניב שפתים שהוא ברוח פיו, שלום שלום לרחוק ולקרוב ר"ל לצדיק ולבעל תשובה, ודפאתיו על לשונו כדי שיתדמה אלי בתפלתו להיותה שגורה בפיו, הה' שבסוף הכתוב הוא נושא המאמר והוד, כאילו כתוב ה' בורא ניב שפתים:


אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן, כל הנביאים לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ולמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, אבל תלמידי חכמים עצמן עין לא ראתה אלקים זולתך.

איה נאמרו כל נבואות אלה בנביאים, הלא אין רושם בהם מזה י לכן האמת יורה דרכו שהתדמו כל הנביאים בזה אל אדון הנביאים שגם הם נבאו חת ממה שבכתב נמי בעל־פה, ואמר ר' יוחנן שלא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם וכרדדברים אלה יעזרו שיתרבו תלמידי חכמים בישראל ויתרבה כח בישראל ונבאו בנביאות אלו חלקם הגדול לעתיד לבא, ולתלמידי חכמים עצמם עין לא ראתה אלקים זולתף. ועוד אומר דלא נתנבאו אלא לימות המשיח אבל לעולם הבא עין לא ראתה, ועוד אומר דלא נתנבאו אלא לבעל תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה. מאי עין לא ראתהו אמר ר' יהושע בן לוי זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, זה מוסב על מלחמת גוג ומגוג שאמר ביחזקאל האספו מסביב על זבחי אשר אני זובח לכם זבח גדול על הרי ישראל ואכלתם בשר ושתיתם דם שזה מליצה שיתחלקו ישראל את כל טובם של כל אומות העולם אשר באו במחניהם על הרי ישראל אשר גזלו וחמסו תמיד את ישראל בכל מדינה ומדינה שהיו אצלם בגלות, ויקחו אז מהם נקמה על הנשמות הטהורות שזה מליצה ושתיתם דם או שתיית יין אדום המובא בישעיה שזה יין המשומר עוד בענביו שהיא מליצה על הדם שעוד הוא בגופם של האומות שמור לאותה סעודה עוד מששת ימי בראשית, דעל ידי חטא עץ הדעת נתקלקל הדבר מהיות כלל מין האנישי סגולה ומוכרח הדבר לבא לידי חלוקי האומות ובחירת עמו הנבחר והשנאה ביניהם ועל ידי החטאים שעתידים היו ישראל לילד בגלות בין האומות ונשתלשל הדבר לכל זה כאשר אבאר עוד מזה דהנה מובא בספר שלמה מולכו דאיוב משל על כלל ישראל איך מובא ביסורין, והריעים הם האומות העולם ואליהו בן ברכאל הבוזי זה אליהו הנביא שעתיד לבא לבשר בשורות, עד ויען ה' אותו מן הסערה וצייר לפניו במשל ומליצה שיש לו שני מיני ברואים היותר תקיפים בעולם השפל אחד ביבשה אוכל עשב ומשחית כל מזון הברואים, ואחד בים טורף טרף ובנמשל על כלל ישראל שיש בין האומות העולם שני מיני ממלכות תקיפים, אחד תקפו בים והשני תקפו ביבשה וכל מגמתם לבלוע הכל והשה פזורה ישראל נידחה ביניהם וכאשר נבקש בין האומות הנוצרים שהם אדום מלכות הרביעית שישלטו עד עת קץ, נמצאם סי הם המושלים ותקיפים ביסים, ומי הם העריצים אשר נתנו חתתם ביבשה, ועוד נאמר בספרים דביום הדין הגדול ההוא יטענו האומות האלה לפני הקב"ה מרוע לא הכרחתנו אל האמונה האמתית כמו שעשית לישראל? ואחר שקליא וטריא ואמר להם אף על פי כן מצוה קלה יש לי וסוכה שמה לכו ועשו אותה והיא מצוה שאיו בה חסמו כיס, הנה חז"ל בחרותם ומשליהם המליצו את ההבטחה בה' בשם סוכה שעשייתה להגן מחורב השמש משיגי הטבע, וישראל עמו עושיו סוכה זאת שאין בה חסמו כים, כי בטחון בה' הוא חנם אין כסף, לא בו הם האומות, הסוכה שלהם הם כלי זיינם והנשק לרוב ויאספו אותם לרוב ובהם חסרון כיס למרבה, ואמר להם הקב"ה במלחמה ההיא האחרונה הנחו כלי זיינכם וכתתו חרבותיכם לאיתים ועשו סוכה האמתית שאין בה חסמו כים, ר"ל תנו בטהוניכם בה' ולא תלחמו במשית ה' והוא ינהיג את העולם באמת וצדק, אבל בסוף נראה להם שהם יגברו במלחמת גוג ומגוג הלזו, נגד משיח ה' בכלי זיינם הרוב, ומיד כל אחד ואחד מבעט בסוכה זו ועשו מלחמה וסומכיו היו יותר על גבורתם וכלי זיינם הרוב. עד שנפלו כולם, ועל זה מסיים אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יותנן, עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצמקים שהם ישראל מבשרו של לויתן, חה כשיפלו במלחמת גוג ומגוג כנ"ל והעניינים אלו הם מדברים שקדמו בידיעת השם כי אלקים דאה ויספרה הכינה וגם חקרה כי הוא לקצות הארץ יביט. ר' שמואל בר נחמני אמר זה עדן שלא שלטה בו עין כל בריה. ואמר ר' חייא בד אבא אמר ר' יוחנן אל יתפלל אדם אלא בבית שיש שם חלונות שנאמר וכוון פתיחן ליה בעליתיה לקבל ירושלים, פירושו והחלונות פתיחן ליה בעלייתו נגד ירושלים. הטעם בזה כשרואה בעת תפלתו המרחב יה בחוץ נקל לו לכוון למעלה יותר מבבית אפל ולבו נכנע מזה והפסוק נאמר בדניאל איך הוא היה רגיל להתפלל כך בירושלים וגם בגלותו בבבל, ונלמד מרוח קדשו שראוי להתנבא כך, לפי הנחה זו אמר רב כהנא הציף עלי מאן דמצלי בבקתא בבקעה עמוק שהוא הפך מדניאל שהתפלל בעלייה עם חלונות.

ועוד אמר רב כהנא חציף עלי מאן דמפרש חטאיה שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה דפירוש הכתוב אשרי נשוי הפשע מה שכסה חטאה דהמכסה החטא ואין עושה תשובה, שב החטא להיות פשע, אבל אם עושה תשובה הרי הפשע נשוי ואז ראוי לכסות החטא מבני אדם.

פרק ו[עריכה]

דף לו ע"ב[עריכה]

ורחמנא אמר וערלתם ערלתו את פריו את הטפל לפריו וכו':    הנה מלת את אותה אותו אותם משסע כולו ר"ל אף הטפל ומטעם זה מלת את מושך את הה' הידיעה עמה דידוע הדבר מחמת הטפלים כמו את השמים לרבות חמה ולבנה והכוכבים, ואת הארץ לרבות הדשאים והאילנות דירועים הם מצד זה, ובכל מקום ידרשוהו כעין זה.

דף לט ע"א[עריכה]

אמר ר' חייא בר אשי פת צנומה בקערה מברכין עליה המוציא ופליגא דר' חייא דאמר ר' חייא צריו שתכלה ברכה עם הפת, מתקיף לה רבא מאי שנא וכו'

צריכים אנו להעמיק במימרא זו ופלוגתתו עם ר' חייא והאתקפתא דרבא על ר' חייא וההלכתא. הנה הדין זה דר' חייא שאמר צריו שתכלה ברכה עם הפת נאמר לפי שמואל ור' לוי לעיל (דף ל"ו) דכל הנהגה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה, ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ וכו' וכתיב והארץ נתן לבני אדם? לא קשיא כאן קודם הברכה כאן לאחר הברכה, הרי קודם הברכה כל אכילה ושתיה אסורה, רכל הדברים הם בבחינת קודש והברכות הם בבחינת הכסף שפודים בהם אותם לאכילה, דהם רק קודש הלולים לה' דעל ידי החלולים הם נעשו חלולים וחוליו לאכילה, ומסתמא הוא הדבר לנהוג בברכה כמו בפדיה, על דרו זו תחת זו, ונקה לדמיון כשאדם הולך לבצוע את הפת צריך שיאחז את הפת ולחתוך את הפרוסה ממנו בעת אמרו את הברכה וגמדה עם הפת אשר חתך, זה שאמר ר' חייא צריך שתכלה ברכה עם הפת, ור' חייא בר אשי אמר דין דפת צנומה וקשה ששרה בקערה חתיכות חתיכות מברכין עליה המוציא הרי שם לא יצוייר בענייו זה, רק צריך ליטול פרוסה מהקערה לנער אותה מן המשקה טופח ואם מברך עליה אז, הרי הברכה לא תכלה עם כל הלחם רק עם הפרוסה לבדה, ואף על פי כו לר' חייא בר אשי מוציא בברכה זו את כל החתיכות בקערה, אם כן חולק הוא על ר' חייא, ועתה מתקיף לה רבא על ר' חייא מאי שנא צנומה דלא, משום דכי כליא ברכה, אפרוסה לחודא קא כליא, על הפת נמי קא גמרה הברכה, אפרוסה גמרה והלא היא נפרדת ואינה כוללת הברכה את כל הפת, אלא אמר רבא מברך ואחר כך בוצע ר"ל אחר כך מפריד את הפרוסה שחתו ועוד מחוברת היתה מעט את הפת ואוכל, והלכתא כרבא, אמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא ידי שניהן ומנו? מר בריה דרבינא, דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, תנא תנא קמיה דרב נתמן בר יצחק מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך, ר"ל דמקדים את החיתוך עד חצי השלמה של שעורין ומניח שם הפרוסה של הטין ומברך ונראה היה כמברך על השלמה של חסין, והעד לזה שכן עשה דאמר רב פפא על זה הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע, מאי טעסאו לחם עוני כתיב, ושם הלא חצה את מצה האמצעית עבור אפיקומן ונשארה הפרוסה במקומה והוא עושה המוציא ואכילת מצה ואוכל רק מן הפרוסה אם מצות מצמצמים אצלו:

דף מ ע"א[עריכה]

ואמר ר' זירא ואי תימא רב חיננא בר פפא בא וראה שלא כסדת הקב"ה מדת בשר ודם בר'ד כלי ריקן מחזיק כלי מלא אינו מחזיק אבל הקב"ה אינו כן אלא מלא מחזיק ריקן אינו מחזיק שנאמר ויאמר אם שמוע תשמע וכו'.

נראה לי רפה דריש מדכתיב שמוע בוי"ו וכל כפל הפעל ע"י מקור לא בא בוי"ו ולכן ידרש פה אף לס"ד דברה תורה כלשון בני ארם ופירוש אם שמוע (אויב הערענד) תשמע ואם לאו לא תשמע או אם שמוע בישן תשמע (תבין) בחדש, וכו'.

דף ס"ם ע"א ע"ב

ועל פירות הארץ בורא פרי העץ לא יצא
פשיטא? אמר רב נחמן בר יצחק לא נצרכה אלא לר'

יהודה דאמר חטה מין אילן היא דתניא אילן שאכל סמנו אדם הראשון ר' מאיר אומר גפן היה, שאיו לך דבר שמביא יללה על האדם, אלא יין, שנאמר וישת מן היין וישכר, ר' נחמיה אומר תאנה היתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו שנאמר ויתפרו עלה תאנה, ר' יהודה אומר חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואסא עד שיטעום טעם דגן. הנה נשמת האדם קורם החטא לא הורכבה בו הרכבה מזגית, רק הרכבה שכנית הגויה היה לה רק ללבוש שתוכל לפשטו בכל עת שתרצה ורק ככלי לפעול על ירו פעולות גופניות ובכל זה לא אבדה על ידו סרוחניותה כל מאומה, שכן לענין ההשכלה נשארה משכיל בפועל כנפש נפרדת מחומר והשכילה השכלה פתאומית, לא השכלה הדרגיית, וכלל הריבוד היה נטוע בנפשו אף שלא היה נצרך אליו, כי היה כשכליים הנפרדים וכן נביאתו היתה חמת לנבואת משה ששפע הנבואה חל על שכלו בלא אסצעות כה המדמה וכן לא הוצרכה לאמץ זרועותיה ללחום עם היצר, שקודם שאכל מעץ הדעת לא שלטו אלה בנפשו, והגם שהכוונה האלקית בבריאת האדם היה שיאכל מעץ החיים וחי לעולם בגו ערן ולעסוק רק בעיון ובסושכלות. בכל זה הכין גם האפשרות והנסמך שיסור מן הכוונה האלקית ע"י שיאכל מעץ הדעת, וכן הכין גם כן האפשרות על צד הזה שיחטא ואשם ויגורש מן הגן עדן ויפוץ על פני כל הארץ, דעת התנאים ז"ל שכל מה שברא בכל העולם ברא כנגדו בגן עדן בכת גדול מאוד לרשותו של האדם. ותוכל גם להפוך הדברים שכל מה שברא בגן עדן בדמות גדול מאוד כן לעומתו ברמות קטן ברא בכל העולם, וכל זה היה כדי להכין את דרכיו לפניו כסו שנאמר הבא לטהר וכו' והבא וכו' פותתין לו, לפי שיטה זו אמר ר' מאיר אילן שאכל סמנו אדם הראשון גפן היה ובו היה הזוהמה של היצר הרע שבלע האדם אל קרבו, ורק נשאר בו הזוהמה של השכרות וכסה כסה סבני אדם שהלכו לאבדון על ידי השכרות והשאירו אחריהם יללה למשפחותיהם והראשון לזה היה הקלקול אצל נח, וד נחמיה אמר תאנה היתה שבכל קלקול יש גם תיקון, דלעומת זה שנשאר אדם ערום ע"י שנתערבה נשמתו עם גופו ונצרך היה למלבוש חדש, ומצא אותם בעלה תאנה כסה שנאמר ויתפרו עלה תאנה, וד' יהודה אמר חטה היתד, וקרא אותה מין אילן דמצינו בבריאה בכל המינים ממוצע בין שני מינים וכן לפי דעתו השבולת הוא ממוצע בין פירי אדמה לפירי האילן, שפירי אדמה גדלים באדמה או על האדמה או מעט למעלה והדגן גדל למעלה סמוך לעשרה ונמשל שפיר לעץ, ונקרא אז בשם עץ הדעת במה שהביא את האדם אל דעת הדרגיי על ידי ליסוד מן המוקדם אל המאוחד הפך מסד שהיה טרם אוכלו סמנו, ונשאר בו מעט סכה זה בסד, שאין מאכל זה ראוי לתינוק ער שיודע לקרות אבא ואסא להורות שעתה הוא באמת הדרגיי נכבש אל הטבע, הגמרא פה משתמש בברייתא זאת לתרץ מדוע הוצרך התנא להשמיע רעל דגן בורא פרי העץ לא יצא, משום דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא.

דף מא ע"ב[עריכה]

רב חסדא ורב המנונא הוו יתבי בסעודתא אייתי לקמייהו תמרי ורמוני, שקיל רב המנונא בריך אתמרי ברישא, אמר ליה רב חסדא לא סבירא ליה מר להא דאמא רב יוסף ואי תימא ר' יצחק כל המוקדם בפסוק זה קודם לברכה? אמר ליה זה שני לארץ וזה חמישי לארץ, אמר ליה מאן יהיב לן נגרי דפרזלא ונשמעינך:    כוונת ר' הסנונא רהנה הכתוב חושב ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורסון ארץ זית שמן ודבש, מדוע כל המינים חושב בשמם ומין תמרים קורא בשם דבש? וזה בודאי משום דהוא מובחר מן הקודמים, ואם כן חיה לו להקדימו ולהעמידו על כל פנים אחד הגפן? לזה בא הכתוב ועשה סרר חדש עבירו ארץ זית שמן ודבש, אולם סד, שלא הקרים אותו קורם להזיתי זאת נוכל לתרץ דהמינים שנשתנו למעליותא חבובים ביותר, דלזה הקדים לראשיתו את חסד, ושעודד, וכולל כל המינים שיעשה מהם לחם וגם מהם נלקח ללחם הפנים ושתי הלחם ולמנחות בבית המקדש וכן הקדים הגפן שנשתנה מן ענבים ליין שהוא למעליותא וינסך מהם למזבח, ובכן גם בסדר השני ארץ זית שמן שהקדימו לדבש, דמזית נשתנה לשמן דגם כן ישמש במקדש, לזה מצא זאת כל כך חן בעיני דב חסדא עד שאמר מאן יהיב לן נגדי דפדזלא שנוכל לילך אחריך ונשמעינך. לפי הנ"ל יהיה מובן מה זה שמתרץ בן זומא שאני יין דגורם ברכה לעצמו דהלא הוא שוה ללחם שנשתנו למעליותא וגרמו ברכה חדשה לעצמן.

דף מב ע"א[עריכה]

רב הונא אכל תליסד ריפתי בני תלתא תלתא בקבא ולא בריר, אמר ליה רב נחמן עדי כפנא:    ר"ל רב הונא אכל אחר הסעודה פת הבאה בכסמין והרבה לאכול עד תליסר ריפתי והם היו כל כך גדולים עד שבאו כל שלשת החלות מקב של קמח, ואמר לו רב נחמן דבר זה יגיע עדי כפנא, כאילו היה רעב בעולם, דבעת הרעבון שיש קללה בעולם, יצוייר כזאת שאדם אחד יכול לאכול כל כמה אם היו נותנין לו, ותמה רב נחמן דבכל זר, לא בדיך? ומתרץ אלא כל שאחדים קובעין עליו סעודה צריך לברך, וכאן הלא היה פת בכסמין ולא קובעין עליהן סעודה ובכן די בברכה לפניו ילא לאחריו. וגם שעושין זאת תיכף אחר ברכת המזון שנזכר שם ואכלת ושבעת ונראה כאילו גומר בזה את השביעה, ועוד יש להוסיף תבלין כי לעתיד לבא עתידים ישראל להיות שלש עשרה שבטים וגם שבט לוי יהיה להם חלק ונחלה בישראל, וכיוון בזה רב הונא על התליסר שבטים שהם במקודם בני תלתא אבהתן דישראל ולא בדיך, דבמקורם כאשר יבא העת יהיו הם ברוכים מהאבות הקדושים בב"א. לפי זה יכול להיות דגוזמא קתני כדי להמשיך אל הכוונה הזאת הנעלה על לעתיד לבא.

דף מג ע"ב[עריכה]

ואמר ר' זוטרא בד טוביה אמר רב עתידים בחורי ישראל שיתנו ריח טוב כלבנון שנאמר ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון. הפסוק מקודם, אהי' כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון:    כבר הביאו בספורי הטבע כי יש שושנה הנקראת שושנת יריחו, שאינה נשרשת בקרקע והרוח נושאה לארצות רחוקות דרך מדבריות והיא מתחלחלת מן הטל ופורחת וגדלה בהוד והדר והוא משל לישראל הנישאים על ידי הרוח ממקום למקום גולים ומטולטלים, וה' הוא הטל המחיה אותם בגלותם, והיא פורחת ביופי והוד כשושנה. ויו שדשיו ר"ל והגם שחכה את שדשיו שהיו נשרשים תחלה בארצם בחחק כלבנון, שד,ארזים נשדשים בעומק, והשדשים האלה נוכו ונעקרו ממקומם. ובכל זה, ילכו יונקותיו, שהם ענפים הרכים שעולים מן הארץ הם ילכו ויתפשטו, ר"ל הבנים שיהיו באחרית הימים שהם היונקות שעלו אחרי השרשים הקדמונים שנוכו ונתבטלו הם יהיו לעצים רעננים נושאי פרי, ויהי כזית הודו שהזית יתן שמן למאוד כן יאירו באור ה', וריח לו כלבנון ועודן יהיה להם דיח הלבנת שהוא הקדושה והטהרה המתייחסת אל הלבנון שהוא בא"י מקום הטהרה והקדושה.

פרק ז[עריכה]

דף מו ע"א[עריכה]

עד היכן ברכת המזון? רב נחמן אמר עד נברך, ורב ששת אמר עד הזן נימא כתנאי דתני חדא ברכת המזון שתים ושלש, ותניא אידך שלש וארבע, סברוה דכולי עלמא הטוב והמטיב לאו דאורייתא היא, מאי? לאו בהא קמיפלגי מאן דאמר שתים ושלש קסבר עד הזן, ומאן דאמר שלש וארבע קסבר עד נברך וכו'

הנה לעיל אמר רבא וכו שלשה שאכלו כאחת אחד מפסיק לשנים, ואין שנים מפסיקין לאחד. על זה אחד המפסיק לשנים האי שאלת הגמרא עד היכן הוא בהפסק מאכילתו להמתין על ברכת המזון? רב נחמן אמר ימתין עד נברך, ורב ששת אמר ימתין עד הזן את הכל. על זה שואל אם נימא דמחלוקת רב נחמן ורב ששת כתנאי דשתי ברייתות הנ"ל, ורצה לומר דהאי אחד המפסיק אם נאמר כרב ששת דהמפסיק עד הזן הלא שמע ויצא, ורק מברך שלשה בעת מברך יחד עם שאר השנים, ועליו קאי הברייתא דתני ברכת המזון שתים ושלש, ורב נחמן דאמר דמפסיק עד נברך, הוא מברך אחר כך בגמר סעודתו שלש ברכות ורק מברך ארבע ברכות בעת מברך עם השנים ביחד דבדכת הזימון גם כן נחשבת לברכה ועליו קאי הברייתא השניה דתני שלש וארבע, וזה ששואל מאי? לאו בהא קמיפלגי מאן דאמד וכד ר"ל דפלוגתת רב נחמן ורב ששת לפי הפלוגתא דהני בדייתות? ומדחא הגנד לא, רב נחמן מתרץ לטעמיה ורב ששת מתרץ לטעמיה, רב נחמן מתרץ לטעמיה דכוליה עלמא עד נברך מאן דאמר שלש וארבע שפיר, ומאן דאמר שתים ושלש אמר לך הכא בברכת פועלים עסקינן דאמד מר פותח בהזן וכולל בונה ירושלים בברכת הארץ, רב ששת מתת לטעמיה דכולי עלמא עד הזן, מאן דאמר שתים ושלש שפיר ומאן דאמר שלש ואדבע קסבר הטוב והמטיב דאורייתא.

דף מו ע"ב[עריכה]

אמר ליה ריש גלותא לרב ששת אף על גב דרבנן קשישי אתון, פרסאי בצרכי סעודה בקיעי מינייכו (וספר לו דגם שם יש מהכמי ישראל אשר עושים לפעמים סעודות, רק עושים אותן כפי סדר גדולי פרסאי מלומדים בסעודות וצייר לפניו) בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש ושני לו למעלה הימנו שהוא לצד שמאלו דהלא לצד שמאל הוא מסב. ובזמן שהם שלש גדול מסב באמצע שני לו למעלה הימנו שלישי לו למטה הימנו (שהוא לצד ימין לצד מרגלותיו) אמר ליה רב ששת וכי בעי האי גדול לאשתעדי בהדיה שני לו שהוא לשמאלו, איך יכול בעת מסבו לספר עמו, הלא מוכרח לישב זקוף אם רוצה לספר עמו? ואמר ליה ריש גלותא שאני פרסאי דמחוי ליה במחוגי, מים הראשונים מהיכן מתחיליןו אמר ליה מן הגדול, ושאל אותו רב ששת ישב גדול וישמור ידיו עד שנוטלין כולם את הידיטו אמר ליה לאלתר מייתי תכא קמיה והוא בוצע, מים אחרונים מהיכן מתחילין? אמר ליה מן הקטן, וגדול יתיב וידיו מזוהמות עד שנוטלין כולן? אמר ליה ריש גלותא לא מסלקי תבא מקמיה עד דנמטי מיא לגביה, בזה הראה רב ששת ההסרונות אצל הפרסיים, מה שמשתמשים החכמים שם קצת בסדר של גדולי הפרסיים, ואמר רב ששת אל ריש גלותא אנא מתניתא ידענא דתניא כיצד סדר הסבה בזמן שהן שתי מטות גדול מסב בראש, ושני לו למטה הימנו למרגלותיו שהוא לצד ימין, בזמן שהן שלש מטות גדול מסב בראש, שני לו לפטה הימנו שהוא לצד ימין, שלישי לו למעלה הימנו שהוא לצד הראש צד ימין, מעתה נפלה השאלה הראשונה, דיכול ויכול לספר עמו בעת מסבו ואינו צריד לזקוף כדי לדבר עם שני לו. מים הראשונים מתחילין מן הגדול, מים אחרונים בזמן שהם חמשה מתחילין מן הגדול ובזמן שהם מאה מתחילין מן הקטן עד שמגיעים אצל החמשה וחוזדין ומתחילין מן הגדול, ולמקום שמים אחרונים חוזרין, מן הקטנים אל הגדול שבגדולים לשם ברכה חוזרת:

דף מז ע"א[עריכה]

פשיטא לא צריכה אלא שהקדימו בשבלים וכו' וכדר' אבהו אמר ר"ל מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה גדולה וכו':    הפסוק מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' ס"ל לד' יאשיה בספרי קרח (סימן ס"ז) שמדבר בתרומה גדולה שיהיו הלוים מחוייבים להפריש והוא אם הקדים הלוי את הכהן בכרי שכבר נתחייב בתרומה גדולה דשם דגן עליו, משא"כ אם הקדים בשבלם פטור מתרומה גדולה דכתיב והרמותם ממני וכו' מעשר מן המעשר ולא תרומה גדולה ומעשר מן המעשר: וזהו החילוק שמחלק ר' אבהו בשם ריש לקיש בדברי ר' יאשיה דין כרי לשבלים ער שלכן מצריד ר' יאשיה הקרא ולא יסתור לו הפסוק והרמותם וכו' מעשר מן המעשר:


תנו רבנן אין עונין לא אמן חטופה (עת לא אומר לפי הנקודות), ולא אמן קטופה (עת מהסר את האות האהרון שיצויר לחסר על ידי המהירות), ולא אמן יתומה (עת שלא שמע את הברכה), והנה הברכה עם הכוונה אצלה נמשלה אמירתה לאם וכוונתה לאב שלה, והאמני"ם לבנים ותולדות שלהם, לפי זח בא עזאי ואמר כל העונה אמן יתומה, נראה הדבר כאלו יהיו בניו יתומים דאין להם חיבור לא לאם של דיבור הברכה ולא לאב של כוונת הברכה, דהלכו להם לעצמם, והאמני"ם לעצמם, וכל העונה אמן חטופה שנקראה שלא לנקודתה, נראה באלו יתחטפו ימיו דאין זה אמן חי אם אינו כפי חוקי הקריאה. דמלת אמן משמעו שהעונה קבל עליו הברכה ומסכים עם המברך שיהיה כן הקב"ה ברוך ומבורך, ובכאן הלא חסר המשמעות וחטופה מכל וכל. וכל האומר אמן קטופה כאלו יתקטפו ימיו שגם כן הוא חסר ממשמעו, וכל המאריד באמן להשלים אותו, מאריכין לו ימיו ושנותיו, דבזכות מדה כנגד מדד, שמאריבין את הברכות ולא יזרקו אותם מפיהם ולחוץ ומאריכין את האמני"ם, מאריכין לו ימיו ושנותיו. ובן עזאי שחשקה נפשו בתורה ולא נשא אשה לעסוק בפריה ורביה עסק בפריה ורביה של תודה וקדושה. וכולל עמהם גם האמני"ם שדבר מהם פה.

דף מז ע"ב[עריכה]

אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין, אמר ליה רב נחמן וארון גברא הוא? אלא אמר רב הונא תשעה נראין כעשרה מצטרפין:    ר"ל אם התשעה תלמידי חכמים הם, דארון עם התודה מורה על זה, הם נראין כעשרה דבל בך עסוקים בתורה ומצות עד שנראה ונשאר כדעתם שהם עשרה ומצטדפין, אמרי לה כי מכנפי ואמרי לה כי מבררי ר"ל ולא פליגי כי בעת עסקם בתורה בכניפיא נראה להם כך וכן בעת עסקם בתפילה שאז מבדרי גם כן נראין כעשרה, אמר רבי אמי שנים ושבת מצטרפין, אמר ליה רב נחמן ושבת גברא הואי אלא אמר ר' אמי שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין, דהשם שבת מורה על תלמידי חכמים שתורתן אומנתן ואצלם תמיד שבת ובכן תמיד מצטרפין, ועל זה מחוי דב חסדא כגון אנא ורב ששת, ורב ששת מהוי כגון אנא ורב חסדא.


רבי יצחק אומר איני צריך הרי הוא אומר וברך את לחמך ואח מימך אל תקרי ונייד אלא וברד וכו':    ר"ל אי אפשר שחקרי ובירך לענין ברכה אלא אם כן וברך את לחמך ר"ל כשהלחם עוד בישותו היינו קודם האכילה, מזה שצריך ברכה לפניה, מה שמלמד מברכת של מעלה על ברכת אדם כי הברכות צורך גבוה שעושי טוב מוסיפים ע"י מעשיהם להמשיך מים מהבריכה העליונה להריק שפע שובע רצון ברכה ונדבה מאת החפץ להטיב.

דף נ ע"ב[עריכה]

תנו רבנן יין עד שלא נתן לתוכו מים, אין מברכין עליו בורא פרי הגפן, אלא בורא פרי העץ, ונוטלין ממנו לידים (ר"ל יין שהוא מגתו ועוד הוא בתחלת עשייתו ועודו בזמן ער וטרם שלא נתן לתוכו מים) אין מברכיו עליו בורא פרי הגפן אלא בורא פרי העץ ונופליו ממנו לידים (כי אז הוא בבחינת מי פירות ואל יין עדיין לא הגיע וראוי לידים) דברי ר' אליעזר, (דהוא הולך לשטחו דעל הפסוק יין ושכר אל תשת סובר ר' אליעזר דשם שכר מפרש על שם יין המשכר ואינו חייב רק אם שותה רביעית יין חי בן ארבעה. יום, וסובר כאן ראם הגיע לזמן) משנתן לתוכו מים מברכיו עליו בורא פרי הגפן ואין נוטלין ממנו לידים (ור"ל ראם הוא יין ישן וחזק ביותר ממזגו במים שיהא ראוי לשתיה). וחכמים אומרים בין כך ובין כך מברכין עליו בירא פרי הגפן (ר"ל בין שהוא מגתו שעדיין לא נתן לתוכו מים ובין שהוא ישן ונתן לתוכו מים מבדכין עליו בורא פרי הגפן (וגם הם לשטתם דמשני מינים יין דבר הכתוב יין מגתו ויין ישן המשכר רק שהיין המשכד במיתה, ויין באזהרה) ואין נוטלין הימנו לידים.

פרק ט[עריכה]

דף נד ע"ב[עריכה]

חאבן שביקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל גמדא גמירי לה, אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלחא פרסי ואישדי עלייהו ואיקטלינהו, אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על רישיה, ואייתי קודשא בדיך הוא עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה הוה בעי למשלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא לא מצי למשלפה.

הנה ברייתא זו, הרוב דברים שחושבת, לא יצוייר שיהיה אדם רואה אותם במקומם כדי לברך עליהם עבור הנם, כנראה למעיין, ומסתמא מטעם זה לא הכנים אותם רבינו הקדוש במשנתינו, רק חז"ל כתבו אותה מטעם דרוש וקבל שכר דבאמת שיש מהם דברים שקשים מאוד להמציאם, ומהם שלא יצוייר לראותם, ומהם שאינו כפי פשטותו רק לפי הסוד, והוא מעשה דעוג. המליצה בזה דעוג מלך הבשן החזיק עצמו שהוא יעשה חיל במלחמה נגד ישראל מצד הקטרוג שיש לו עליהם שהם לא קבלו התורה ברצון הטוב, רק שכפה עליהם הר כגיגית שהיה גדול שלשה פרסי כדי לכסות את כל מחנה ישראל ואם כן יש טענה הללו עובדי זרה והללו עובדי ואם כן אינם ראויים לזכות זה יותר ממנו ובקטרוג זה שאשרי עלייהו אקטלינהו, (אבל ואייתי) אבל ואייתי קודשא ב"ה עליה קמצי ויש מפרשים על יונים לפי שנמשלו ישראל ליונה, ויש אומרים שהם נמלים והוא משל על ישראל שעמלים בתורה ואינם עצלים, וזה ראייה שהיה בלבם על קבלת התורה מתחילה, ואם כן הקטרוגא שלו נפלה לא תוסיף קום, וזה שאמר ונקבוה שפסלוה מתורת כלי משחית נגד ישראל ונחיח בצואריה של עוג, הוה בעי למשלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה והיינו דכתיב שני רשעים שברת שלא יכול להרע לישראל בלשון הרע הזה לנשוך אותם בשיניו, וכדו" שפוון בן לקיש מאי דכתיב שני רשעים שברתי דלא תוכל לקרוא שברת כפי המשל אלא כפי הנמשל שרבבת רצה לומר שנשתרבב בלשון הרע שלו, דהקטרוג נהפך לטובת ישראל, משה כמה הוה עשר אמות, שקיל נרגא בר עשר אמין, שוור עשר אמין ומחייה בקרסוליה וקטליה, כי ענק הזה היה גדול בכמות הגשמיות ממשה, רק הוא יכול לו בנם מתלבש בדרך הטבע, דעל זה מרמז העשר ספירות שנוהג בהם העולם כפי עבודת משה בהם בעולמו הקטן, וגבר על עוג שנאמר בו רק תשע לפי שנחסרה בו מדת מלכות בבחירתו ועשה דק רע לתאוותו. ומה שכפה אותם הקב"ה עשה כדין דמי שנשמתו רוצה בטוב, רק דגופו מעכב כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, דבאמח בעומק דעתו הוא רוצה ורוצה דק השאור שבעיסה מעכב:

דף נ"ז ע"ב איני והכתוב ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך אל תקרי גוים אלא גיים וכו'. ר"ל דפה יש קרי וכתיב דנכתב בשני יודין ודריש נמי המסורה ואהני מקרא ואהני מסורת, ולפי המסורת אמר פה אל תקרי גוים אלא גיים מלשון גאים.

דף נה ע"א[עריכה]

אמר רב יהודה אמר רב יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ, כתיב הכא וימלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת, וכתיב התם ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכתיב בדעתו תהומות נבקעו.

ששם בצלאל ניתן לו, על שם שאמר לו משה בצל אל היית וידעת, ר"ל שהעולם כולו הוא צל האלקות ודמות חכמתו כמו שפירשתי בפירוש בראשית שצלם אלקים היינו צל האלקים כי הצל הוא אבי הציירים, והעולם הגדול וכנגדו הארם שהוא העולם הקטן הוא צל האלקות וצלמו, והמשכן שבו הצטיידו כל העולמות וכן כל ענייני האדם היה גם כן צל האלקות וכל זה השיג בצלאל, ועל זה אמר שיודע היה כצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ ועל כן נקרא בשם בצלאל ששם זה קרא לו ה'. כי הוא היה מוכן לשכלל בנין הקדוש הזה וכמ"ש על יצפון לישרים תושיה, שה' הכין מראשית הישרים שיעמדו בדוד ודור שיהיו מוכנים לעניינים גדולים שיעשו בדוד ימיהם, ואלמלא אותו רוח אלקים רוח נבואה ורוח הקודש כמו שתרגם אונקלום ואשלמית עמיה רוח נבואה מן קדם ה', בי לבנין המשכן, מלבד שהיה צדיך לדעת כל מיני מלאכות, היה צריך לכוין את הסוד הנסתר והצפון בבניו הזה, שהוא השגת כלל העולמות וקשורם עם רוח אלקים חיים המחייה אותם ושוכן בם, ועל זה הלביש אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת שהם שלש מדרגות העליונות שבהם נברא העולם כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ, וזה לעניו שישיג את המשכן הגדול וכל צפונותיו ובבל מלאכה הוא מלאכת האומנות שיעשה המשכן בפועל, נגד מה שאמר ובתבונה ובדעת מפרש לחשוב מחשבות ר"ל שעל ידי כן יחשוב ויכוין את הסודות והצפונות שבבניו הגדול לכוין נגדם את הבנין הקטן, ונגד מה שאמר ובכל מלאכה מפרש לעשות בזהב, ר"ל שעשה מלאכה בכל מיני החומרים שכל אחד מלאכתו משונה, וגם לעשות בכל מלאכה שבכל חומר יש כמה מיני אומנויות חלוקות והוא יעשה בכל מיני חומריים בל מיני מלאכות. וכתיב התם ד,7 בחכמה יסד ארץ, מליצה מתאחדת עם מה שאמר (סימן כ"ד) בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן, ובדעת חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים, שמצייר בנין הבית בחכמה, וגמר הבנין שהוא הכינון (כי כונן הוא גמר הבנין) מצייר בתבונה, והתמלאות חדרי הבית בכלים יקרים מייחם אל הדעת. וכן יצייר את הבנין הכללי שהוא העולם שהיה היסוד בחכמה, והכנינה שהוא גמר הבנין בתבונה, והתמלאות החדרים שהוא התמלאות בברכת ה' על ידי טל שמים מייחם אל הדעת, ובא הציור שהארץ היא יסוד הבנין, ושמים שם התקרה, שהנחת התקרה הוא משלים את הבנין, כמ"ש הבונה שמים מעלותיו, והתהומות והטל וגשמי ברכה הם ימלאו את העולם בכל טוב וברכה, והנה יסוד בנין העולם נברא יש מאין שזה מיוהס אל ההכמה, כמ"ש בראשית ברא אלקים שתרגומו בהכמתא, וגמר הבנין שהיה בששת ימי המעשה היה על ידי הוצאת יש מיש, וזה מייחם אל התבונה ור"ל כי החכמה תוציא החומריים שלה מאין, ר"ל מה' בעצמו שהוא האין סוף, אבל התבונה תוציא רבד מדבר מושכל ממושכל, וזה מצוייר עם גמר הבנין שהיה הוצאת יש מאין, והנהגת העולם אחר ששת ימי המעשה שיסשיל במילוי חררי העולם בכל כלי יקד, שמאז יבקע תהומות למטה ושחקים יחניפו טל מלמעלה כל ימי העולם, זה יצוייד בדעת, וכבד התבאר שכל דבר שיכונה בשם חכמה יש בו שני דרכים במציאות הפוכים, זה מזה, וכן בעת הוציא את העולם מאין ליש, היה במחשבת היוצר כסה אפשרות להמציא את העולם בדרכים אחרות ובחד בררן• זה על פי חכמה עליונה כמו שאמד שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן עד שאמר חן הניין לי ודיו לא הניין לי, וזה גדד החכמה, אולם אחד שהמציא את החומריים הראשונים יש מאין, לא היה עוד לפניו דרך אחר להוציא יש מיש, רק הדרך האחד שהיה מוכן לפי הכנת החומר הראשון שיסד, כמ"ש במדרש משל זורע ששה זרעים בבת אחת וכל אחד יצא בזמנו, וזה משל התבונה שאין בה שני דברים הפוכים במציאות, רק דרך אחד, וכן הוציא דבר מדבר לפי חקי התבונה, מה שמנהיג ההנהגה הסדורה כל ימי עולם לפתוח תהומות ולהריק טל לפי ההשגחה שמשגיח על צרכי עולמו, זה תלוי בדעת, הנה גם תולדות הארץ יש להם בחירה לעשות טוב או רע, ויש בהנהגתם שני דרכים במציאות, וזה הנהגת החכמה, ובזה יסד ארץ, וזה היה היסוד לבריאת עולם שיבראו בעלי הבחירה ויתנהגו כפי החכמה, אולם בשמים אין שם בחירה והנהגה הנכללת בטוב ורע, רק הם משכילים את יוצרם ויודעים ביו אמת ושקר שזה גרד התבונה, וההנהגה הקבועה תמיד, בין לפי סדרי הטבע והמערכת בין לפי ההשגחה והפלא, זה תלוי בדעת אלקים לפי מה שיודע סדרי ההנהגה וצרכי העולם ודרכי התחתונים והצורך להשלמתם ולהחיותם בידיעה מפולשת עד סוף כל הדורות שזה עניו הדעת.

דף נו ע"א[עריכה]

אמר ליה קיסר לר' יהושע בן חנניא אמריתו דחכמיתו טובא אימא לי מאי חזינא בחלמא? אמר ליה תזית דמשחרי לך פרסאי וגרבי בך ורעיי בך שקצי בהוטרא בדהבא, הרהר כוליה יומא ולאורתא חזא, אמר ליה שבור סלכא לשמואל אמריתו דחכמיתו טובא אימא לי מאי חזינא בהלסאיו אמר ליה חזית דאתו רומאי ושבו לך וטהני בך קשייתא בדחייא דדהבא, הרהר כוליה יומא לאורתא חזא.

אם תעמיק מעט במאמר זה מיד תראה שצריך להעמיק בו ביותר, דמה זה שואל הקיסר מטעם החכמה הלא זה מטעם הנבואה, ואיזה שוטה בעולם ישאל שאלה כזאת בעולם? אולם שאלתו היתה אמריתו דחכמיתו טובא, הראני אם יש בכוחך לומר לי דבר שתחלימני בו, ר"ל שיהיה הדבר כל כך חשוב לדאגני עד שאראה זאת תיכף בלילה הראשונה בחלומי, ור' יהושע בן חנניא ידע מהשנאה גדולה הכבושה שיש בין הפרסאים והרומאים, ואיך שיש עוד במחשבתם לגרשם מארצות אסית ואפריקא וחושבים שיעשו חיל במלחמה כזאת, מטעם שכל בני אסיא ואפריקא יעזרו מלחמה זו. והוא רצת להראות את ידידתו ותתחיל לומר לו בלשון סגי־נהור דחזית את השונאים האלה הפרסיים בחלום איך אחר המלחמה הם שבו לך אבל הוא הפך את הדיבור ואמר דמשחרי לך מלשון בני חורין, דהראה בזה שלא רצה אף לפרוט בפה בקללה זאת, ואיך הם יעבדו בך ודעיי בך שקצי בחוטרא דדהבא, והרהר הקיסר בזה כוליה יומא דראג הרבה בעניו זה, ולכן לאורתא חזא, וכן היה להיפך המדובר ביו שבור מלכא לשמואל, דהוא אמר בפרוטרוט ושבו לך, משום דהרומיים היו אז העצומים מפרסיים ויצוייר זאת יוהד בעיניהם ולכן גם הוא הרהר בזה כל היום דידע בנפשו שיצוייר כל זאת אצל הרומיים עד שחזא גם הוא המעורה.


בר הדיא מפרש חלמין הוה, מאן דהוה יהיב ליה אגרא, מפשר ליה למעליותא ומאן דלא הוה יהיב ליה אגרא מפשר ליה לגריעותא, אביי ורבא הוו חזו חלמא, אביי יהיב ליה אגרא, רבא לא הוה יהיב ליה אגרא, אמרו ליה אקרינן בחלמין שורך טבוח לעיניך, לרבא אמר ליה פסיד עסקך ולא אהני לך למיכל מעוצבא דלבך, וכו'

והנה בספר העקדה האריך בזה בעניו החלומות ופתרונם, ותמצית דבריו כי פותרי חלימות פותרים בעניינים החלקיים, וצריכין לדעת ענייני החולם ופרטיו, למשל תכונת האיש מזגי וטבעו ועסקיו ובני ביתו והזמן וחברת אנשים שמתחבר עמהם וכדומה, מזה משמע ואם אינו יודע כל אותן הדברים בהחולם הרי הוא כסומא בעניינים אלו, ולא הולכין החלומות אחר הפה בזה, אבל פתרוני יוסף ודניאל שהיו ברוח הקודש ומאנשי כתבי קודש, שמשיג העניינים הכוללים ויורד מן הכולל אל המיוחד ומן הסיבה עד סוף המסובבים, ולכן לא היה צריך גם אל הגדת החלום, כי ידעו מצד שרשו למעלה וסיבתו, ובזה תבין מה שאמר במדרש והנה גפו לפני, אלו ישראל, ובגפן שלשה שריגים זה משה ואהרן ומרים, רצונו לומר שאחר שהכיר שהוא עניין כולל, מבואר שלא דבר נוגע להשרים המיוחדים האלה בלבד, רק לעניו גדול הכולל וגם זה רמזו בהחלום, רצונו לומר שהצלת שר המשקים ותלית שר האופים גרם גדולת יוסף, וגדולת יוסף היה סיבה לשירד יעקב למצרים וזה היה סיבה לשעבוד, והשעבוד היה סיבה לגאולה על ידי שלושת הרועים משה ואהרון ומרים, וזה רמז במה שאמר ובגפן שלשה שריגים, רצונו לומד שזה יגרום שד המשקים, וזה רמז לו במה שאמר כי אם זכרתני שזה אחרית החלום ותכליתו, ומלות כי אם הוא התנאי בכל הכולל עם כל הפרטיים אל תכליתו האחרון, כי יוסף שהכיר את הכולל ידע סוף המסובבים, וכן יתר הדרושים שדרשו חז"ל בפרק גיד הנשה על פתרון חלום שר המשקים מיוסדים על קוטב זה, שרצונו לומר שכל אלה הדברים מסובבים מחלומו, כי גם גאולת מצרים לא היה התכלית האחרון רק התחלה לארבע גלויות וגאולות עד הגאולה האחרונה באחרית הימים, וזה רמזו בחלום שר האופים שלשה סלי חורי הם שלש מלכיות כמ"ש במדרש ורצונו לומר על ידי שנתלה שר האופים ונתגדל יוסף נסתבב כל הנ"ל, ובאשר ראה יוסף שתמסובבים הטובים נרמזו בחלום שר המשקים. והמסובבים רעים בחלום שר האופים אמר אתה בשרתנו בשורה רעה, גם אני אבשרך בשורה רעה אבל יוסף הצדיק פתר רק עד ימיו אף שהיה ידע יותר, אבל סתם פותרי חלומות שאין יודעים ברוח הקודש. צריכין לידע לכל הפחות כל ענייני הדברים הסובבים את החולם וגם רבא הלך בשיטה זו ולא האמין בבר הדיא אחר שאינו יודע בכל ענייניו אצל רבא, ומה שאמר ביזנא בר זבדא בשם רבי בנאה דעשרים וארבעה פותרי חלומות היו בירושלים וכולם פתרו לו מה שפתר זה לא פתר זה וכולם נתקיימו יכול להיות שרבא לא שמע מימרא זו, או שידע שכל הפותרי חלומות היו יודעין כל הפרטים ברבי בנאה, ולכן רצה להוכיח לאביי איך בר־הדיא אינו יודע לפשר חלומות ורק עושה זאת למען הממון ושאלו אותו כל אותן החלומות שמספר פה, אבל לבר־הדיא חרה אפו על רבא על שמפסידו בפרנסתו, וכאשר ראה רבא בכל אותן החלומות, שנתקיימו לפי פשר דבר־הדיא התחיל ליתן לו אגרא, עד דהוד, אזיל בהדיה דבר־הדיא, וחזא דקא סליק בספינה ונפל ספרא מיניה ואשכחיה רבא וחזא בו דהוה כתוב בו כל החלומות הולכין אחר הפה ומסתמא היה כתוב בו בראיות ברורות בשם רבי בנאה או תנאים אחרים והיה דבר זה קבלה ודאית מהתנאים הראשונים, והוא לא גילה דבר זה לרבא, דאם היד, רבא ידע מזה לא היה מסתכן את עצמו, ועל כל פנים היה נותן לו אגרא עבור הפתרונות, ועל כל פנים שבפנים היה לו לבר־הדיא לשתוק ולא לפתור לו מאומה, לא טוב ולא רע, ובכן הרה אפו עליו מאוד מאוד, ואמר לו רשע בדידד היה תלוי הדבר, ואיד צעדת אותי כולי האי כולהו מהילנא לך לבד מבדתיה דרב הסדא שמתה על פיך ובר־הדיא השב שזכותו של רבא יעמוד לו וינצל, ואז ממילא יראה רבא דרק זכותו עמד לו ובלא זכות הוה ניזק ובכן לייט אותו דבא, דהשבו כמזיד גמור להרוג נפשות בישראל עבוד ממון.

דף נז ע"א[עריכה]

הבא על אמו בחלום יצפה לבינה שנאמר כי אם לבינה תקרא:    הנה גדר ההכמה היא לדעת בכל המרות והדרכים והמנהגים שיש בכל אהד מהם שני דרכים הפוכות זה מזה, כמו אכזריות דהמים, גאווה ענווה, עזות בושת, אכילה צום, קדושה טומאה, שהנהגה על פי דיד אהד היא הכמה והפוכה סכלות, למשל להתנהג בענווה היא חכמה ולהתנהג בגאווה היא סכלות, לפעמים הגאווה הכמה והענווה סכלות כמו נגד רשעים וזדים, וכן בכל דבר שיפול עליהם בשם טוב ודע נאה ומגונה, תלמד החכמה באיזה דרד ילד ואיד ומתי וכמה ישתמש בכל מרה, וכלל הוא שדרכי החכמה אי אפשר שיבין האדם מעצמו, ואי אפשר שיתודעו במופת והם מקובלים מה' לבדו שהוא חקק חקי החכמה ולמדה לבני אדם בשתי התורות בתורה שבכתב ובתורה שבעל־פה שבם חקק לאדם כל המעשים המוגבלים כפי דרכי ההכמה עד שלפי זה אי אפשר לדעת הכמה, כי הידיעה לא תפול דק על דבר שידע האדם בידיעה ברורה והוא בדבר שנודע על ידי החושים או על ידי מושכלות ראשונות, וזה א"א בחכמה, שלא תושג בחוש ובמופת התבונה רק על ידי הקבלה, באשר חקי ההכמה הם מתנגדות אל טבע לב האדם, כי מטבע הלב להעלות על לבו ציורים הפד מציודי החכמה כמ"ש כי יצר לב האדם רע מנעוריו, הלב יעלה ציורים להתגאות לקנאה לנקמה להתאכזר וכדומה, ואלה הציורים הרעים עולים מעצמם אל הלב ועל ידם ילחמו הכח המתאוה והמתעורר עם החכמה, והאדם יטה אחריהם בטבעו באשר אין על חקי החכמה מופתי הדעת, עד שאי אפשר שיעמוד נגדם בכח הדעת, וכן לא ילחם נגדם מצד טבע נפשו, כי נהפיד הוא שחקי החכמה סותרים אל טבע הנפש, לכן צריך הוא למוסר והוא שייסר ויאסר כחות נפשו בל יליזו מחקי החכמה, המוסר בנוי על היראה שמיסד כחות נפשו על ידי שיזכיר לפניו העונשים המגיעים לנוטה מדיד החכמה וצריד לזה הדעת שידע שיש משגיח משכיר ומעניש ויירא מפניו, והנה הבינה היא נבדלת מן החכמה, שהיא מה שהאדם מבין דבר מתיד דבר והיא נופלת גם בדברים שיפול עליהם שם אמת ושקר, וכן להבין המליצות הקשות והחידות הסתומות שדברו בהן בעלי התבונה ותחת שהחכמה נאספת אל הנפש מבחוץ, הבינה היא יוצאת מנפש האדם לחח לעבוד בין הדברים ולחקרם ולחדור לדעת עמקם ולהוציא תעלימות על ידי היקשי התבונה, בשני כחות האלה החכמה והבינה ובעזרת השכל יש בידו ידיעה איך להתנהג בכל דרכי התורה ואיד להשכיל ענייני החכמה ועוד ועוד יש לדבר בזה, התמצית מזה שלפי המליצה יאסד שהחכמה היא האב אל הדעת, והבינה היא האם שלה, מזה באה המליצה שהבא על אמו יש לו התדבקות עמה יצפה לבינה שנאמר כי אם לבינה תקרא וצדיד שתקרא אל הבינה ותזמינה אליך שתשים לבד לכל דבר חכמת בינה לשקוד עליו ותבא אליך


הבא על נערה מאורסה (בחלום) יצפה לתורה שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה אלא מאורשה:    דלכאורה היה לו לכתוב התורה צוה לנו ה' או התורה צוד, לנו משה על פי ה' מורשה קהלת יעקב, ומדוע בא כאן תורה בלא ה' הידיעה ורק תחת השם משהד משום דזה מוסב על העת שעוד לא חל עליהם קיום התורה רק מצות לימוד התורה ולימוד התורה לבד מכונה על עת שהיו ישראל תחת הקב"ה בבחינת נערה המאודשה, ועם עת חלות עליהם קיום התודה חל עליהם הכניסה לשם אשות ומאז להם התורה למורשה (דמסעם זה שבד משה רבינו את הלוחות כדי לבטל את הקידושין, ואם היה אז אחר הכניסה, איך היה מועיל לזה שבירת) הלוחות ז) לזה שאמר אל תקרי לעת הזאת מורשה דעוד לא היה חל עליהם קיום התודה, אלא אם כן דקודמת לה עת שהיתה רק מאורשה וצריכה היתד, ללמוד כאמרם בעצמם נעשה ונשמע תעשה מוסב על עסק התורה למצוה כדי ונשמע אותה לשמור ולעשות ולקיים את כל המצות בעתיד כשתבא העת הכניסה לקיום התורה למורשה להם עד סוף כל החדות. הבא על אשת איש בחלום מובטח לו שהוא בן עולם הבא והני מילי דלא ידע לה ולא הרהר בה מאורתא, דהנה ידוע שמלכות דאצילות הוא שורש נשמת כלל ישראל יחד ונקראת כנסת ישראל, ובעת יתקנו ישראל מעשיהם ויתחברו בשכינה כאשר, עושה רצון בעלה, אז תעלה מלכות ה' למקומה ותלבש מלכות ותדבק בדודה העליון, כי כנסת ישראל היא היא החשוקה, והחושק הוא דודה העליון אלקיה, אשר ארשה לו לאשר, במצרים בנעוריה, שם הגיע עתה עת דודים, ובמדבר ציה שם קשרה בתולה עדיה כלה קשוריה, ובארץ צבי פרש כנפיו עליה ובבית עולמים אתו מלבנון כלה וכריה לבנון ריח שמלותיה, וחכמינו ז"ל הנאמנים הראו לו איך גם חלום כזה אם אך אין שרשו בתאוות הטומאה דלא ידע לה מעולם ולא הרהר בה מאורתא, ולא בא על ידי זה לשום הרהור כלל, נוכל לפתרו לטובתו, דעוד בהיותה במצרים נתן להם משה רבינו את השבת לעתיד לבא ליום שכולו שבת ומנוחה לחי העולמים, שבזה מובטח לו שהוא בן עולם הבא. הרואה אווז בחלום, יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה. והבא עליה הוי ראש ישיבה, אמר רב אשי אני ראיתיה ובאתי עליה וסלקית לגדולה. בימים הקדמונים היו נמצאים עדת הנזירים שהיו פורשים את עצמם מן היישוב וישבו במדבר לעבוד את ה' והנה האדם מדיניי בטבע, והפרישות מחיי החברה לשכון בדד במדבר הוא נגד הטבע, ונמצא כת זה שתול באווזא שנמצא אווז ואווז הבר, שהגם שהאווז בטבעה לשכון אצל בני אדם, יש מהם שפרשו מן הישוב אל המדבר, ועל כן מושלי משלים קראו את הנזירים האלה בשם אווזות, ר"ל שכח הזה לפרוש מן הישוב שתול בקרבם מטבע האווזא, וזה שאמרו פה הרואה אוח בחלום יצפה לחכמה כי הנזירים האלה היו חכמים גדולים ועל כן האווז ציון החכמה אשר בחוץ תרונה.

והבא עליה וקנאה הוי ראש ישיבה.

דף נח ע"ב[עריכה]

תלמיד חכם הרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים שאין דעתם זה לזה ואין פרצופיהן דומים זה לזה, בן זומא ראה אוכלוסא על גב מעלה בהר הבית אמר ברוך חכם הרזים וברוך שברא כל אלו לשמשני הוא היה אומד וכו'.

האוכלוסא שראה בן זומא על גב מעלה בהר־הבית עמדה שם בנס מנסים שנעשו במקדש כמבואר בפרקי אבות, דהמקום שם לא יכיל ששים ריבוא, ופירושו של ברכת חכם הרזים התנא בן זומא בא פה לתאר, דבין בחכמה שאחר הטבע כמו על הנפש והשארותה, ועל שכר הנפש וגמולה ועל ידיעת ה' והבחירה וכדומה, ובין בדרכי הטבע הנגלים אשר אתה רואה אותם בעיניך ומרגישם בחושיך תמיד, אשר כה דעותיהם אינם דומות זה לזה. אנו רואים דבררכי הטבע הנגלים הוא טובה גדולה שעשה לנו בזה, דכל אחד ואתר בדיעו הוא משלים למלאכה כוללת למה שבטבע להכין כל צדכי האדם אשר על פני האדמה, והוא ממש חלק בהשגחה הפרטיית של השי"ת בעולם הזה, ובכן בהשגות שהם אחר הטבע למה תהרוס לעלות אל האלקים ולחקור במה שאחר הטבע אשר שם הערפל והענן, עד לא תוכל לראות ולהבין. ראה נא תחלה להבין דרכי הטבע הנגלים ותרגישם בחוש תמיד, ואז תאפיל לעלות ההרה לדרוש על דברים שאחר הטבע, תה שאמר בן זומא ברוך שברא כל אלו בדיעות שונות כדי שיוכלו כל אלו לשמשני כי כמה יגיעות יגע אדם הראשון, (כוונתו על כלל האדם רק תפס האדם הראשון שכוללם יחד), עד שמצא פת לאכול, חרש חרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ובבגדים כדי ללבוש גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, וכן כל צרכי האדם לארם לא ישתלמו לו בהיותו יחידי כי להוציא כל אלה צריך שיהיה תחלה חרש ברזל ופועל בפתם לעשות כלי המחרישה, וכמה מלאכות צריך שיוקדמו עד ברזל מעפר יוקח ועד יתיכו באש וצבת בצבת עשויה, ולקחה זאת דורות עד שהושלמה על ידי הדעות שונות, דמה שמצא זה לא מצא זה ולמה שראוי זה לא ראוי זה הצד השווה שבהן שברא כל אלו לשמשני וברוך חכם הרזים שברא לכל אחד קו וחלק בדעה ברז מן הרזים והוא יודע בם את כל הרזים לאשר הכינם, מזה מטפס ועולה התנא האלקי בן זומא והמשיל משל אורח טוב מהו אומר וכו' ואורח רע מהו אומר, והראה החילוק בדיעותיהם שאינן שוות גם במה שאחר הטבע במה שישי ביניהם מכחישים בהשגחה הפרטיית ועיצה להם עצה זכור כי תשגיא ותגדיל את פעלו של השי"ת אשר שוררו אנשים כך על הפעלים הטבעיים הנראים לכל האנשים, וכולם שוררו עליהם שירים וזמירות וספרו ענייניהם איך פעל ה' כל זאת למען האדם, ומכאן תקח לקת לגם שאחר הטבע. לכן יראוהו אנשים כי זה העד על גודל טובו ורב תבונתו עד שאין טענה ממה שהעלים דרך הנהגתו מבני האדם שיש מה חכמה נעלמה וזה עצמו הוא הער על גודל חכמתו וגדולתו ויכל תו.


על הזיקין: מאי זיקין? אמר שמואל כוכבא דשביט (קאמעם דלא ידוע כלל מהלכו) ואמר שמואל נהירין לי שבילי דשמיא כשבילי דנהרדעא לבר מכוכבא דשביט דלא ידענא מאי נינהו, וגמירי דלא עבר (ליה כוכבא דשביט סמוך אל) כסלא, ואי עבר (את ה') כסלא חרב עלמא, והא קא חזינן דעברז זיויה הוא דעבר ומתחזי כדעבר איהו, רב הונא בריה דר' יהושע אמר וילון הוא דמקרע, דמגלגל ומחזי נהורא דרקיע ר"ל רביע דוילון מתבקע מעט, דמגלגל ונראה דרך שם הנהורא דרקיע שלמעלה ממנו, רב אשי אמר כוכבא הוא דעקר מהאי גיסא דכסלא וחזי ליה חבריה שלמעלה מהך גיסא ומיבעת ומחזי כמאן דעבר (אז הכוכבא דשביט), שמואל רמי, כתיב עושה עש כסיל וכימה, וכתיב עושה כימה וכסיל, הא כיצד?

הנה שמות של השנים עשר מזלות ידועים להתוכנים הן בשמותס והן במהלכם. אולם פה מדבר מהכוכבים והשמשיות שאוחזים ההילוד של קוד ומים וחום הנשפעים זה מזה בהמדחב־ יה הזה, ולהם שניהם כדורים רבים למשרתים נקראים בשם עש ובניהם, (עש או עיש מלשון עשיר, שגמר ועשה בהם את משרתיהם) ודמי שמואל אהדדי, שבמקום אחד חושב שלשה שמות ובמקום אחר חושב דק שני שמות, ואם כן מה הם משמשין ומה הוא הסדר ומה הוא העש? ומתרץ ראשיתו אלמלא חמה של כסיל, לא נתקיים עולם מפני צינה של כימה, ואלמלא צינה של כימה, לא נתקיים עולם מפני חמה של כסיל, וגמירי אי לאו עיקצא וזנב דעקרבא דיונק מכימה, אי לאו דמנח בנהר דינור שהוא זיע של מלאכים, ר"ל שפע החום על ידי המלאכים, כל מאן דהוה טדיקא ליה עקרבא לא הוה חיי, ר"ל דלא היו יכולין למיזבל את הקור בעולם הזה, והיינו דקאמר ליה רחמנא לאיוב שיש מחברת כוכבים נקראים בשם כימה, הנמצאים בצפון שמאתם תצא הקור והקפאון, ויש מחברת כוכבים הנקראים כסיל, שמהם יצא החום, על פי זה שואל לאיוב וכי את צוית לקשר קשרי הכימה שיקשרו את המים לקרח, וכי אתה הפועל זאת או אתה תפרח מושכות כסיל שתפתח קשרי הקרח כפעולת הכסיל המושך ומתיר ומזיל את הקרח על ידי החום, או התוציא אתה את המזלות בעתו ועיש (שהוא העש) על בניה תנחם, מאי כימה? אמר שמואל היא (מחברת הכוכבים) כמאה כוכבי, אמדי לה דמכנפי כפי המרחב שם ואמרי לה דמבדדן כפי המרחק שם, מאי עשו אמר רב יהודה יותא, מאי יותאז אמרי לה זנב טלה שהוא מושפע מכימה ואמרי לה רישא דעגלא, ומסתברא כמאן דאמר זנב טלה דכתיב ועיש על בניה תנחם, וזנב פה הוא מליצה על בניה של טלה שמושפע מכימה, תנחה את העיש על בניה, הרי חסרה העש ובניה של כסיל ואם היא של כסיל הדי חסרה עש של כימה? ומתחזיא כטרפא דטדיף (כדמפרש ואזיל) והאי דאזלא כסיל בחד פסוק אחר כימה? דאמדה לה הב לי בניי שלי. שבשעה שהקב"ה בקש להביא מבול לעולם נטל שני כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, וכשבקש לסתמה נטל שני כוכבים מעיש של כסיל וסתמה ועתה תבעה הכסיל מכימה את השני כוכבים, ושואל וליהדר לה להכימה את הכוכבים שלה? ומתרץ אין הבור מתמלא מחוליתו, אי נמי אין קטיגור נעשה סניגור דמוכדח להשתמש בכוכבים של חום לסתום הקר, וליברי לה תרי כוכבי אחריניו אין כל חדש תחת השמש, אמר רב נחמן עתיד הקב"ה להחזירן לה כסדרן שהיה, שנאמר ועיש על בניה תנחם דתנחם מורה גם לעתיד ועתה נשארה עוד הקושיא וכי מה צורך לכסיל ולכימה הלא יש לנו השמש לעבודה זו? אמנם יש תרוץ הגון לזה, דהלא השי"ת לית אתר דפנוי מיניה והכלל היא דכל מקום ששם עצמותו יתברך, איו שום בריה ואף מלאכים ושרפים אין יכולים לעמוד ? אולם על זה אמרו הנביאים בכמה לשונות כמו סכות בענן לך שעשה מחיצות רוחניות בין עצמותו יתברך ובין כל הבריאה וזה שנקרא בפי אלקיים סוד הצמצום אבל לפי זה צפה למעלה קושיא חדשה, דכשם שאין אנו יכולים לעמוד עם עצמותו יתברך במחיצתו, כך אין אנו יכולים לעמוד מחוץ למחיצתו? דהנה החשך והקור הן רבדים של ההעדר ואין דבמקום שאין שום אור ואך ריקות מצויה, ימצא שם ההעדר והאין שהם החושך והקור גדול מאוד, דאף שלא תוכל לשער זאת למעלה אבל תוכל לשער זאת מעט למטה, כי המדחב־יה מקום כל הבריאה, מי יודע כמה טדיליאנען מיל או פרסה, הוא מחזיק וכמה אלפים מעלות יגיע הקור והקפאון? דבוודאי לא יעזור השמש לזה ממה נפשך, אם היה גדול יותר מדי, היה שורפו, ואם כמות שהוא, לא היה מועיל, הלכך ברא הקב"ה המשגיח הגדול האין סוף ב"ה עש כסיל וכימה שהם מחנות כוכבים גדולים וחבירותיהם משרתים ויוצר משרתים כוחות קוד וחום מתנגדים זה לזה והוא יתברך אוחז הפלס והמאזנים להשגיח עלינו תמיד: ועל הזועות, מאי זועות ? אמר רב קטינא גוהא, רב קטינא הוה קאזיל באודחא כי מטא אפתחא דבי עובא טמיא (מכשף אוב הדורש אל עצמות המתים) גנח גוהא, (רעשה הארץ) אמר מי ידע אובא טמיא האי גוהא מהו ר"ל מי ידע המכשף על מה הוא בא, דמא ליה קלא קטינא קטינא אמאי לא ידענא, בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצעד בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו והיינו גוהא, אמר רב קטינא אובא טמיא כדיב הוא ומיליה כדיבין, אי הכי גוהא גוהא מיבעי ליה? ולא היא, גוהא גוהא עביר, והאי דלא אודי ליה, כי היכי דלא ליטעי כולי עלמא אבתריה, ר"ל ראם אתה מהמניה על הא יאמינו בו גם על הש"רים, ורב קטינא דידיה אמר סופק כפיו (דא לדא) שנאמר וגם אני אכה כפי אל כפי והניחותי חמתי, ר"ל כי הגמרא מסכמת בזה דטעם רעשת הארץ הוא מפני דלא נברא העולם, אלא עבור תורה כנאמר אם לא בדיתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי ובעבור שלא שמרו את התורה חרב את הבית מקדש והגלה אותם לבין האומות, אבל תכלית התורה עדיין לא נתקן בזה, לכן בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרייים בצער בין האומות מוריד שתי דמעות לים הגדול שהראה בזה רחמנות לישראל עמו וכעסו על הגויים על שצערום לישראל עד שגם כדור הארץ עם האומות לא ישוה אצלו וראויים להתרושש והרעיש את הארץ והיינו גוהא, ורב קטינא דידיה אמר שכביכול הראה בזה איר הוא מכה כף אל כף כדי והניחותי חמתי, שגם כן קרוב לדרך זה וכן ר' נתן בא על דרך זה שכביכול מתאנח, ורבנן אמרי בועט ברקיע, (עד שיאמר הידד) כדורכים על דבר כבד בכה ויענה אל כל יושבי הארץ, במה שהרעיש את הארץ, ראם לא ישראל גם אל האומות איני צריך, דק שכבש את רחמיו בעבור ישראל, רב אחיו בר יעקב אמר דוחק את רגליי תחת כסא הכבוד שנאמר כה אמר ה', השמים כסאי והארץ הדום רגלי, וכולם על דרר זה שאם לא תודה וישראל גם לכדור הארץ ולהאומות איני צריך וכן לעיל גבי כוכבא דשביט מטעם זה עצמו הראה שאם לא מה שהוא משגיח חרובעלמאדלא איברי עלמא אלא לתורה.

דף נט ע"א[עריכה]

מאי ברקים? :    ר"ל מה זה שאומר ברקים בלשון רבים, ראם רבים הם הברקים, הלא בודאי הם היינו רעמים, דהרעם הוא עצמו ברק, דמה שהקול יתמהמה י הוא מפני שהראיה מהירה ביותר מן כה השמיעה, ויצויר ברק בלא רעם אם הוא רק יחידיו וזה שאמר רבא ברקא ר"ל אמור ברקא בלשון יחיד ואמר רבא זה יצוייד דק בברקא יחידאה, וברקא חיורא וברקא ירוקתא וענני דסלקו בקרן מערבית ואתיין מקרן דרומית ותרתי ענני דסלקן חדא לאפי חברתה כולהו קשייו ר"ל ברק כזה ועננים כהם הם קשיו לעולם לפיכך גם הם מחוייבין בברכה בפני עצמה:


ועל הרעמים
מאי רעמים? אמר שמואל ענני בגלגלא שנאמר קול רעמו בגלגל האירו בדקים תבל רגזה ותרעש הארץ, ורבנן אמרי ענני דשפכי מיא להדדי לקול תתו המון מים בשמים, רב אחא בר יעקב אמר ברקא תקיפא דבריק בעננא ומתבר גזיזי דבדזא, רב אשי אמר ענני חלחולי מחלחלי ואתי זיקא ומנשב אפומייהו ודמי כזיקא על פום דני ומסתברא כרב אחא בר יעקב דבריק ברקא ומנהמי ענני ואתי מטרא:

הנה שיעור כל הכתובים אודות הרעמים כך היא, ראוך מים אלקים ראוך מים, יחילו אף ירגזו תהומות זורמי מים עבות קול נתנו שחקים אף חצציך יתהלכו, קול רעמך בגלגל האירו ברקים תבל, רגזה ותרעש הארץ, בזה הנה מצייר במליצתו שאלקים התראה על המים בצורת מים, כי יען שה' הוא עצם מקור הנמצאות ושורש כל הנמצאות נמצא בו, על ידי כן יתבטלו כל הנמצאים לפניו. ובאופן זה יצייר שעת ירצה לבטל טבע הנמצא, יתגלה לפניו בכחו השרשי שבו יעמוד הנמצא ההוא, שעת ירצה לבטל כח האש יתגלה בכה השרשי של האש בצורת אש, ואז ה' אלקיו אש אכלה אש, כי יתבטל טבע החלקי בהתגלות הכל, בעת רצה לבטל טבע המים התלבש בצורת המים השרשים שמשם בא מציאות המים, ועל זה אמר שעל ידי שהמים ראוך אלקים בצורת מים היסודיים, וראוו שאתה הוא הממציא והמהוה את המי* על ידי זה יחילו גם ירגזו תהומות. זורמו, מצייר שבקיעת מי הים למטה נתהוה על ידי הותגלות טבע זאת בשרשם למעלה, שמשם בא הנם, וכמ"ש ראוך מים, ועל פי זה יצייר שבקיעת המים בהים למטה נשתלשל מן בקיעת המים בעננים בעיגול הנשימה, שכמו שיחצו המים בעב וענן על ידי רוח ורעמים וברקים, כן נבקעו ויחצו בתהומות, ושוב מצייר הפעולות שיתהוו בעבים ועננים שבעיגול הנשימה, שהם נמשכים ובאים מגבוה על גבוה עליהם, ומשתלשלים מבקיעות והחצות עבים עליונים למעלה מעבים הטבעיים אשר בשמים רק מעבים אשר הם בשחקים, (שמבואר אצלנו ששם שחקים מציין תמיד המקום הגבוה משמים, ששם תחדל הטבע והמערכה, כי שם מקום הפלאות והנם וההשגחה), וכאילו על ידי רעם וברק ובקיעת העבים בשחקים העליונים נעשה רעם וברק ובקיעת העבים באדים התחתונים אשר ברקיע הטבעיי, ועל ידי בקיעת העבים והמים שברקיע נבקעו כל מימי הים ומי תהום רבה, והיא מליצה נפלאה לצייד שהכל השתלשל מן ההנהגה העליונה הנסיית ששרשם בשחקים, שמשם ירדה לשמים להתלבש בסדרי הטבע, ומשם יתהפך בעת הצורו כחומר חותם מן הטבע אל הנם, שהשגחה והפלא תתהפך אל הטבע ושוב תתהפך הטבע ותהי לפלא, וזה שאמר תחלה זורמו מים עבות העבות הגבוהות זורמו מים בשפע רב שנתבקעו העבים העליונים, וזה בא על ידי הרעם והברק העליון הנסיי, שעל הרעם הנסיי אמר קול נתנו שחקים, ועל הבדק הנסיי אמר אף חצציך יתהלכו, ואחד כך ירד והשתלשל מן הנס אל הטבע, שמן קול הרעם בשחקים ישולשל. קול דעמך בגלגל התחתון שברקיע שלנו, (עד שגם קול זה נקרא קול רעמו, כי השתלשל מן הרעם העליון (כאלו הם דק הארה והתגלות של הצצים וברקים העליונים), ועל ידי כן רגזה ותחל הארץ למטה. ובזה תבין מה שאמדו חז"ל במכילתא על קריעת ים סוף, שבאותה שעה שהתפלל משה הראה לו הקב"ה טורמיום של מלאכי השרת עומדים לפניהם, שנאמר וכו' ועוד שם ומנין אתה אומר שאף המים העליונים והתחתונים נבקעו? שנאמר ראוך מים וכו' אלו העליונים, אף ידגזו תהומות אלו התחתונים. ר' נחמיה אומר מקול רעם של מעלה נתזו צינורות של מטה. שנאמר קול רעמף בגלגל ומובן במה שכתבתי, ובירמי' יו"ד לקול חתן המון מים בשמים ויעלה נשיאים מקצה ארץ ברקים למטר עשה ויוצא רוח מאוצרותיו, על ידי האדים המתנשאים מן הארץ ומתקבצים שם, ועל ידי שהם מלאים רוח ואויר שעל ידם הם מסוגרים ומתעלמים והאויר זך וצלול על ידי העלעקטרי ויסוד האש אשר יפוצץ האדים על כנפי רוח, והיה מחכמת ה' כי ברקים למטר עשה בעת ירצה שירד המטר יפרד מהם יסוד האש והעלעקטרי ויתהוה הדרף ועל ידי זה מוציא רוח מאוצרותיו ר"ל יוציא יסוד הרוח האצור באדים. ועל ידי כן יתהוה המטר כנודע בחכמת הטבע. מזה תבין כל הדעות פה אודות הרעם, ומפסוק זה אמרי רבנן איך שנתהוו הרעמים.

דף ס ע"ב[עריכה]

כי שמע קול תרנגולא לימא ברוד הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה:    מאמר זה נתפרש כעין מאמר דר' אלעזר לעיל דף ג' ע"א דתניא ר' אלעזר אומר שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל וכו', משמורת ראשונה חמור נוער, שניה כלבים צועקים, שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, ר"ל הלילה נחלק לג' משמרות שיקום אדם משנתו לראש אשמורת לעסוק בתורה ולהתפלל ופן יאמר האדם הרוצה לקום באשמודה ראשונה שזה נגד הטבע שלא ישן האדם רק שליש הלילה, לכן הלכו לבקש בין כהות נפשות הבעלי חיים ומצאו שהחמור נועד בשליש הלילה ואינו ישן עוד, וכבר בארנו שכל מדה ותכונה שימצא בבעלי חיים שבעולם, בהכרח שהיא שתולה גם בנפש האדם, ומזה ידע שאין זה נגד טבעו, ומי שרוצה לקום באשמורה שניה כבר ימצאו כה זה בבעלי חיים רבים שגם הכלבים צועקים ונעורים אז משנתם ונקל מאוד להאדם שירגול בהם גם תכונת נפשו, וכל שכן מי שרוצה לקום באשמורה שלישית שאז אינו צריך לחפש כה זה בבעלי חיים כי גם בני האדם כבר נעורים אז ותינוק יונק משדי אמו ואשר, מספרת עם בעלה, :•גדת חז"ל בזה העניין על דרד אמרם אלמלא נתנה תורה למדנו זריזות מנמלה צניעות מחתול וכר, שנאמר מלפנו מבהמות ארץ, כי כל כהות מעשה בראשית המפוזרות בכל בעלי חיים שכל אחד נבקע בנפשו כה ומדה מיוחדת, כולם נקבצו באו בנפש האדם עד שהיה רגיל בפי הקדמונים אם רצו להזכיר איוו מידה ממיתת האדם בדרך החידה ומליצה היו מזכירין אותה על שם הבעל חי שבו נמצא מדה זו, למשל מדת הגבורה קראו בשם ארי עזות בשם נמר, לגאוה סוס ולצניעות חתול, וכן פה נמצא תכונה זו להבחין בין הלילה והיום בהתרנגול אף שהוא אינו רואה היום דעדיין לילה בקריאת הגבר, ובהכרח שהיא שתולה גם בנפש האדם כשיבא העת להעיר את השחר כדי להבחין בין הלילה להיום, לא יאחר הוא מלקום אז כדי להתפלל כותיקין, לפיכד מברך ברכה זו אשר נתן לשכוי בינה, כי ממנו לקח לדעת ולהרגיל בתכונה זו, מה שנתקנה ברכה כזו רק על התרנגול ולא על השאר בעלי חיים? כי זמן ההוא שוה לכל נפש הוא, ומן המוסר הוא שלא יעבוד אדם חיבור לילה ויום בלא תורה ותפלה, אבל שאר זמני לילה של חמור נוער וכלבים צועקים הם מדרגות לאנשים גדולים העולים בסולם התודה, ומכל שכן מדרגת מתנמנם כסום שרק דוד הפלד זכה בה,

דף סא ע"א[עריכה]

ואמר רב הונא אמר רב משום ר' מאיר, לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה שנאמר אל תבהל על פיך, ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים:    הנה בתהלות ותפלות לפני הקב"ה אין הסגולה ברוב תהילות כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, אבל יש סגולה במעט דברים אם אך כוונתך ראויה ורצויה בהם, וזה שאמר שלמה המלך אל תבהל על פיך כדי למלאות רוב דבריך, ולבך אל ימהר להוציא אף דבר מיעוט בלא כוונה רצויה לפני האלקים. כי האלקים בשמים בלי גבול וגם שם השמים ושמי השמים לא יכלכלוך, וגם משרתיו שואלים איה מקום כבודו להעריצו, ואחה על הארץ שהוא מוגבלת ואתה מוגבל בתוך הגבול, על כן טוב יותר שיהיו דבריך מעטים ובכוונה.


אמר רב יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב שנאמר זבובי מות יבאיש יביע שמן רוקח, ושמואל אמר כמין חטה הוא דומה שנאמר לפתח חטאת רובץ:    אמר רב יצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, שנאמר זבובי מות יבאיש גם השמן רוקח המריח הרבה שהוא המשל על האדם הצדיק המריח, שבכל זה אין בכה הריח הטוב לעכב בעד באשו של זבוב קטן כזה. מפני שהוא יביע באשו למעלה כנהר הנובע ומרמז בזה שאלמלא הקב"ה בעזרו לאדם לא היה יכול לו, וכן על דרך כזה. שמואל אמר כמין חטה הוא רומה באדם, דכמו החסה השרוי במים ובולע מהם ער שנעשה קל משיעור מקומו ונתבקע וצפה כך למעלה לפתחו, עד שמחמץ את כל מימו השרוי בהם, כך הוא היצר הרע שקשה לעכב נגר חמוצו ולפתח הוא רובץ. תנו רבנן, שתי כליות יש בו באדם אחת יועצתו לרעה ומסתברא דטובה לימינו ורעה לשמאלו רבתי' לב חכם לימין וגר, הנה השתי כליות הן הכלים, המחלקים את המים מן המאכל המעוכל ושופכין אותם לחוץ, ויש בטבעם שני הפכים ראף שהם פסולת הנזרקים לחת• מכל מקום מצר אחר התוכו של מים ההם מראין ויועצים חסרונו של האדם, דנוכל על ידי בחינות להמציא בהם החולאת אם יש בו. ולאו החולאת מחליא אלא החטא מחליא, ומצד השני מדאיהם החיצונה מטעם שהיא זכה וצלולה מטעה את הרואים להיות סבורים שאין בו חסרון ופתלתול ובכן יועצתו לרעה, ומסתברא רטובה שהוא האמת היא לימינו שימין מורה על האמת ושמאל מורה על הפכו כמו לב חכם לימין ולב כסיל לשמאלו, וזאת הכוונה על כליות יועצות. תנו רבנן, כליות יועצות כרפרשנו, לב מבין ר"ל הלב מרגיש בכל גופו ומעורר ובצירוף המוח הוא מבין דבר מתוך דבר והם נקראים הגיונות, הלשון מחתך ומחלק קולי האותיות, והפה גומר לתיבות, ושם מכנים ומוציא כל מיני מאכל, קנה מוציא הקול.

דף סא ע"ב[עריכה]

ריאה שואבת כל מיני משקין על ידי קני הגירין באויר שלו שמושך ודוחה בו, כבר כועס מטעם כברות הדם. ומרה זורקת בו טפה ומניחתו, טחול שוחק ר"ל שורש השחוק קרקבן הוא איצטומכא שלמעלה טוחן את המאכל, והקיבה היא האיצטומכא שלמטה הוא שורש של השינה. והאף נעור להעירו מן השינה, אם נעור הישן, וישן הנעור נמוק והולך לו ר"ל יחליש מכוחו, תנא אם שניהם ישנים או שניהם נעורים, ר"ל אם יארך זמן רב יגיע לנקודה שמיר מת.

דף סא ע"ב[עריכה]

תניא ר' יוסי הגלילי אומר צדיקים יצר טוב שופטן, שנאמר ולבי חלל בקרבי:    כי השני יצרים הם בלב ריש לו שתי נטיות. אבל מדרגת דור המלך היתה במה שהוא המית אותו בתעניתים וסגופים, ונשאר בו רק היצר הטוב ובכן הוא לבדו שופטו וממליץ עליו ולפיכך פעל כל זאת מה שפעל ואין למעלה הימנו, אבל רשעים יצר הרע שופטן, שנאמר נאם פשע לרשע בקרב לבי אין פחר אלקים לנגר עיניו, ר"ל ברשע הגמור אשר שרש מקרב לבו את יצרו הטוב מכל וכל. נשאר בו רק היצר הרע והוא שופטו, רנאם ודברי הפשע שהוא היצר הרע יאמר לרשע שבקרב לבי אין שום פחר מאלקים לנגר עיניו, ובכן הוא בעצמו ולבדו נשאר עמו ער יום הרין, בינונים זה וזה שופטן שנאמר יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו, ר"ל פה מיירי בבינונים שזה וזה שופטו והיצר הרע גובר, אזי הקב"ה ברחמיו יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו. ואמר רבא על זה מטעם עניוות כגון אנו בינונים, אמר ליה אביי לא שביק מר חיי לכל בריה, רעל עצמו יכול מר להיות עניו, אבל לפי זה לא שבקית קיי לכל בריה, ואמר על זה רבא לא איברי עלמא אלא לרשיעי גמורי או לצדיקי גמורי רלא תוכל להעמיד את הגבול לבינונים, ולפיכך אמר עוד רבא יכול לידע איניש בנפשיה אם צדיק גמור הוא אם לאו, ראם טוב לו גם בעולם הזה, הוא צדיק גמור ואם רע לו בעולם הזה אזי מבינונים.


תניא ר' אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מארך למה נאמר בכל נפשך וכו':    הכי פרישא כלל גדול הוא בכתובים וגם בחז"ל לדבר בלשון לאו זו אף זו ר"ל דכל רבותא וחידוש בה מאוחר בסדר הרבדים וכן פה היה לו לכתוב בכל לבבך ובכל מארך ובכל נפשך, דלא לבד שאהבת את ה' בכל לבבך אלא גם בכל מארך ובכל ממונך ולא לבד בכל ממונך אלא גם בכל נפשך בכל חייך אם נוטלין ממך חייך, לפי זה יקשה לך מרוע שינה הסדר לכתוב בכל נפשך קורם לכל מארך, ועור אחת קשה לו דהיה יכול לכתוב בכל לבבך ובכל מארך בלא בכל נפשך, דהלא מלת מאדן־ יכול אתה לפרש לכלול את שניהם, ומדוע כתב גם את ובכל נפשך, רבזה אם כן אתה מגדע מלת מארך לפרש בו רק על הממון, ואם רק על הממון הררא קושיא לדוכתיה דהיה לו לכתוב אותו אחר בכל לבבך ן על זה מתרץ ריש לך ארם שממונו חביב עליו מגופו, ויש בו רבותא יותר מן ובכל נפשך לכך כותבו מאוחר, ומה שכתב לובכל נפשך כל עיקר? זה מפני ריש לך ארם שמגופו חביב עליו מממונו לכך כותביהו. והוא נכון, ולר' עקיבא בא ובכל נפשך לקידוש השם שיהיה תמיר מצפה מתי בא לירי ואקיימנו, לזה אמרו ער כאן ?...

דף סב ע"א[עריכה]

רב כהנא על גנא תותיר, פורייה דרב, שמעיה דשח ושחק ועשה צרכיו, אמר ליה דמי פומיה דאבא (רב) כדלא שריף תבשילא אמר ליה, כהנא, הכא אתו פוק דלאו אורח ארעא, אמר ליה חורה היא וללמוד אני צריך וכו'.

הנה רב גר בעלייה, ותחתיה היה חדר עם מסות זו למעלה מזו, ועלה רב כהנא על המסה העליונה שתחת התקרה, ודרו התקרה שם שמע רב כהנא איך רב שח ושחק ועשה צרכיו, ואמר רב כהנא לחבירו ששכב שם במסה תחתיו, חזי איך דמי פומיה דרב כאילו לא אכל תבשיל זה מעולם, ושמע זאת רב ואמר לרב כהנא פוק דלאו אורח ארעא, והוא ענה תורה היא וללמוד אני צריה מפני מה אין מקנחין בימין אלא בשמאלו אמר רב מפני שהתורה ניתנה בימין שנאמר אש דת למו, רבה בר בר חנה אמר מפני שהיא קרובה לפה. וכו'. הנה הטבע באדם, שהשכל בלבד הוא המושל ביד ימינו אבל בשמאלו יתערב גם הטבע צרתה ומעכבת בת, בגלל זה נלקחה הימין אל המשל על למעלה מן הטבע כמ"ש ימין ה' עושה חיל ימין ה' רוממה לשדר את הטבע והמערכת לעשות נסים ונפלאות אבל על הנהגת דרך הטבע ישמש תמיד הכתוב במלת יד סתם שמוטב על היד שמאל, וכן מורה הימין על אמתת הענין ודקדוקו, דילכו שניהם יחדיו ולא יתפרדו דסדה תמיד למשמעת השכל שמנהגת באמת, וכן אנו דואים זאת במלאכת החשבון דאם מדקדקים בשכל לכתוב בדיוק את המספרים אזי החשבון יבא לאמתו, עתה נבוא לביאור במאמר הזה מדוע אין מקנחין בימיו אלא בשמאל אמר רב מפני שהתורה ניתנה בימין שמרמזת על האמת כמ"ש מימינו אש דת למו ומרמזת גם על ההנהגה הקרושה שלמעלה מן הטבע על ידי קיום התורה, ואין כבוד להשתמש בה בתועבה כנגדה. ורבה בר בר חנה אמר מפני שהימין קרובה לפה דגם הפה השכל מושל בו ובכן קרובים הם זה לזה בעסק התורה ובמצותיה, וריש לקיש אמר מפני שקושר בימין את התפילין על השמאל כדי לשעבד בזה תאוות ומחשבות לבנו שבשמאל, תחת ממשלת הימין, רב נחמן בר יצחק אמר מפני שמראה בה טעמי תורה רעם ימין האמת ישיג טעמי תורה לאמתו, וכתנאי דר' אליעזר מפני שאוכל בה ואין כבוד לאכול בכלי שמוציא בו הזבל, ור' יהושע מפני שכותב בה טעמי התורה, יבא אמת ויעזור אל האמת, ור' עקיבא אמר מפני שמראה בה טעמי התורה.

דף סב ע"ב[עריכה]

בר קפרא הוה מזבן מיל' בדינרי (ורצה שהקונים שעוברים ושבים שם יקנו ממנו, היה רגיל לומר להם) עד דכפנת אכול, עד דצחית שתי, עד דרתחא קדרו שפוך (ר"ל כל זמן שתרעב לאכול אכול, וכל זמן דצמא אתה לשתות שתה. וכל זמן דרתחה הקדירה שפוך את התבשיל אל הקערות בשלחן ויאכלו ר"ל כל זמן שיש סחורה לקנות קנו, דשמא תבא מארה ולא יהיה מה לקנות, וגם אני מוכרח למכור) דקרנא קדיא ברומי (ר"ל דהקרן מכריז ברומי שהקונים באו לקנות תאנים) בר מזבן תאני, תאני ראבוך זבין, (ר"ל ובחנות אחד עומד בן למכור תאנים, ויירא שמא אביו לא יתרצה למכור את כל הסחורה, אומרים לו (תאנים דאבון• מכור כל זמן שיש קונים ולא תוכל להמתין עד יבא אביך דתפסיד הדינרים, אם יסלקו הקונים: רב ספרא על לבית הכסא, אתא ר' אבא נחר ליה אבבא, אמר ליה ליעול מר, בתד דנפק אמר ליה עד השתא לא עיילתי לשעיר וגמרת לך מילי דשעיר ? (רב ספרא נכנם לבית הכסא, אתא ר' אבא ושואל ליה על הפתח וענה רב ספרא יכנס מר, לאחר שיצא אמר ליה לר' אביו וכי עד עתה לא נכנסת לשעיר (בית הכסא), ולא גמדת לך מילי דשעיר, דכי לא למרת אמרי הסגולה נגד המזיקיןו ומדוע שועלת על הפתח, ולבסוף לא נכנסת? ואם כן אין הסיבה מחמת מורא המזיקין ומדוע שועלתו) לאו הכי חנן מדורה היתה שם ובית הכסא של כבוד, וזה היה כבודו, מצאו נעול בידוע שיש שם אדם, מצאו פתוח בידוע שאין שם אדם, אלמא לאו אורח ארעא הוא (להשמיע במאי? והיה לך רק לראות אם פתוח הוא או נעול הוא? ומה שמיהר רב ספרא ליצא ?) דהוא סבר מסוכן הוא, דתניא רבן שמעון בן גמליאל אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדדוקן, סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון. בזה אתא שפיר מה שהתחיל קורא את בית הכסא בשם שעיר, דתחילה סבר רב ספדא דר' אבא ירא מן המזיקין ורוצה להכנם בתרי, וכאשר לא נכנם, היה סבור דהוא בסכנה ומיהר ליצא.

דף ס"ב ע"ב קרי עליה רבי אלעזר ואתן אדם תחתיך אל תקרי אדם אלא אדום. ר"ל דכבר אמר ר"ש בן יוחאי, יבמות דף ס"א כרותות דף ו' אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם, אולם כל זה אם כתוב אדם סתם אבל אם כתוב האדם כמו כי לא יראני האדם וחי מוכח מן הכתוב שהיא על מין האדם או אם כתיב בני אדם ג"כ על מין האדם או אפילו אם כתיב אדם אם הוא נרדף עם בהמה דהיינו שמונה מינים שונים מובן מעצמו שהוא על מין האדם או כמו פה שכתוב ואתן אדם תחתיך שמובן שהוא על מין האדם שיפדנו ויחלפנו על אדם אחר שהוא עכו"ם וזה שאמר אל תקרי ר"ל אי אפשר שתקרי ארם לפרשו על ישראל אלא אדום כדמוכח קרא, עיין חולין דף ה' ע"א.

דף סג ע"א[עריכה]

תניא הלל הזקן אומר בשעת המכניסי!, פזר, בשעת המפזרים. כנס, ר"ל בשעת שני בצורת שהכל מכניסי! וימעטו לית! צדקה, אתה פזר, דעת לעשות לה', ובשעת המפזרים אתה כנס על עת מצוא. אף שהוא נראה כהפדו תודתך אצל צדקה, ואם דאית דוד שהתודה חביבה עליו (ואין מי ללמוד עמהם) פזר, שנאמר יש מפזר ונוסף עוד (דמתלמידי יותר מכולם ונוסף עוד על תורתו. ומוסב גם על פזר דצדקה מטעם הפסוק עשר כדי שתתעשר, ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח אליכם ארובות השמים, ואם ראית דור שאין התורה חביבה עליו, כנם, שנאמר עת לעשות לה' הפרו תודתך דריפרו תודתך משום עת לעשות לה' דלא יקבלו ממנו תודתו.

דף ס"ג ע"א דרש בד קפדא זלת קבוץ קנה מינה, באתר דלית גבר תמן, הוי גבר, ר"ל אם דאית מקום ששם בזול סחורה קבוץ (רב, באין קונה, דמתייראין לכל מלקנות, ואין איש, קנה מינה אתה. דבמקום דלית גבר תמן, הוי (את) גבר, והוא משל על קבוץ גדול עם בני תורה והכל מתיידאין להתקבל לראש עליהם ובכן זלה ההתמנות לבא אליך, אם אין איש, הוי אתה לאיש וקבל ההתמנות מינה, על זה אמר אביו שמע מינה באתר דאית גבר תמן, לא תהוי גבר, פשיטא דהוא יוהדות, ולא לעשות כן? ומתרץ לא נצרכה אלא בששניהם שוין. דרש בד קפדא איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, בכל דרכיך דעהו והוא יישר אדחותיך, אמר רבא אפילו לדבר עבירה, הדרכים הם הגדולים והאדחות הם הקטנים המתפשטים מן הדרכים הגדולים, ויען שארחות החכמה הם רבים אין קץ, כי החכמה תתפשט על כל הפרטים שהם רבים מאוד, ואי אפשר שידע כל הפרטים הבאים לפניו איך יתנהג בהם כפי דדך התודה והחכמה, משיב שאתה תדע את ה' בכל דרכיך הכוללים כמו דדך הרחמים. דדך הנדיבות, דדך הענוה. תלך בו כפי ציוי ה', שהכל נסמך על מר, שאמד והלכת בדרכיו מה הוא רחום. אתה רחם וכו' והוא יישר אדחותיך שעל ידי סיוע אלקית יהיו גם אדחותיך הפרטים ישדים, כמו למשל בפרטי המעשים בדדך הנדיבות, לדעת כמה תתנדב, ולמי תתנדב, ומתי, ואיך, וכדומה, ומה שאמד רבא אפילו לדבר עבירה כוונתו למשל על מדת הכעס דלפעמים כועס אדם לדבר מצוה וגדולה עבירה לשמה. תניא דבי אומד, אל ירבה אדם רעים בתוך ביתו שנאמר איש רעים להתרועע, כבר אמרו המחקרים כי הקונה אוהבים רבים, אפילו אחד אין לו, כי האהבה יחידה היא, וכל שתתרבה בטלה ונפרדה וזה שאמד מי שיש לו רעים הרבה הוא דק להתרועע שידמה שהוא דעות ורעים, כי זה גדר בנין התפעל על המדומה, ובאמת אין לו רעים. סוף ברכות אמר ר' אלעזר אמר דבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך, וכו'. הפסוק הזה נאמר בהבטחות שלעתיד שיסתלקו המחלוקת, שסבתם ע"י העוני והבטיחם רוב העושר וההצלחה שיהי' להם. ועוד יצויר מחלוקת באמונה וכתות שיתחלקו בהדת כמו שהיה בבית שני שעמדו אז הצדוקים וביתוסים ועל זה אמר וכל בניך למודי ה' ר"ל שיקבלו הלימוד והאמונה מה' עד שלא יהיה מחלוקת ביניהם בדברים האלה, וממילא ורב שלום בניך ושפיר נשמע שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. ומה שאומד אל תקרי בניך אלא בוניך, היא משום דבן שורש של בונה דבבנים הוא בונה את המשפחה ובהם בונים את העם, ובניך למודי ה' הם בונים ונוהגים את העם ועושין שלום ביניהם, דאם אין שלום ח"ו אין כלום. וזה שמסיים לא תוכל לקרוא בניך אלא מצד שדשו שהם בוניך המבצרים אותך בשלום.