מלבי"ם על דניאל יא

(א) "ואני", פי' רי"א שבשנת אחת לדריוש, "עמדתי למחזיק ולמעוז לדריוש", שהוא היה לבו טוב על ישראל, וכמ"ש ביוסיפון שנודע לדריוש מענין המכתב של המלאך ופתר של דניאל שנענש על ששלח יד בכלי המקדש, ונדר ליתן רשות לבנות הבית, ובזה היה המלאך למעוז לו להוציא הדבר מכח אל הפועל ע"י כורש חתנו:

(ב) "ועתה אמת אגיד לך", את אשר נגזר עוד על ישראל, "הנה עוד שלשה מלכים עמדים לפרס", חוץ מכורש, "והרביעי" עם כורש, "וכחזקתו" על ידי "עשרו יעיר הכל", שיעיר כל חיילותיו להלחם "את מלכות יון," כי אז לא היה מלך מיוחד ביון, רק שופטי ארץ:

(ג) "ועמד מלך גבור", הוא אלכסנדר המוקדוני. "ומשל ממשל רב", קצר בדבר מפני שכבר נודעו לו הפרטים במראה השניה:

(ד) "וכעמדו תשבר מלכותו", שמת בקוצר ימים, "ותחץ לארבע רוחות השמים", התבאר למעלה (ח' ח'), "ולא לאחריתו", לא תשאר המלכות לבניו אחריו, "ולא כמשלו", שלא מלכו בכפה כמוהו, ומפרש מ"ש לא לאחריתו "כי תנתש מלכותו," שהמלכות תעקר מביתו (עמ"ש ירמיה א' י'), ועמ"ש ולא כמשלו מפרש "ולאחרים מלבד אלה", שחוץ מד' המלכים יהיו מושלים קטנים:

(ה) "ויחזק מלך הנגב", הנה בפירוש המראה הזאת נבוכו המפרשים, ולדעתי המראה הזאת באה לפרש את המראות הראשונות ועד פסוק ל"א הראה לו הפרטים שיתהוו במלכות יון עד אנטיוכיוס צורר היהודים, שראה ענינו במראה השניה (סי' ח') במ"ש ומן האחת יצא קרן אחת מצעירה וספר כל מה שיעבור במלכות יון עד בוא הקרן הצעירה, ושם עמד בספורו, כי כבר הודיע סופו שם במ"ש ועד שר הצבא הגדול, ומן פסוק ל"א התחיל לספר ממלכות רומי ולפרש מה שראה באותה מראה, במ"ש והושלך מכון מקדשו וצבא תנתן על התמיד בפשע, ויתר הדברים שכבר בא מחיה הרביעית במראות הקודמות וזה נמשך עד פסוק ל"ו, ומן פסוק ל"ו התחיל לספר מן המחזה שראה במראה הראשונה סי' ז' (פסוק ח' ופסוק כ'), וכן במראה השניה סי' ח' (פסוק כ"ג - כ"ו), ובספור הראשון יצאתי בעקבות הרי"א שפי' זה היטב ע"פ ספורי ד"ה, ובדרך הזה הלכו המפרשים האחרונים, לבד מן פסוק ל"א ואילך נטיתי לדרך אחר, מבואר בספורי דברי הימים הקדמונים שמן הארבע מלכים שמלכו אחר אלכסנדר, התחזקו אח"כ שנים לבד, מלך הנגב שהוא מלך מצרים הדרומי לא"י, ומלך הצפון הוא מלך אשור ובבל הצפוני לא"י, שפילקוס שמלך באשור ובבל ובנה אנטוכיא הוא ובניו כבשו פרס ורוב אסיאה ויון וכולם נקראים בשם אנטיכיוס, וממנו יצא אנטיכיוס הרשע שהצר לישראל, ומלכי הנגב נקראים בשם תלמי (פטאלעמיאוס) ע"ש תלמי הראשון שמלך אחר אלכסנדר והוא הרע לישראל, ובנו הנקרא תלמי פולידיפוי, הוא אשר צוה להעתיק התורה ע"י שבעים זקנים והיה אוהב ישראל ושלח רצוצים חפשים, ועל תלמי הראשון אמר "ויחזק מלך הנגב, ומן שריו", פי' ויחזק (מלך מן שריו) הוא סילייקוס ניקאטער, שהיה תחלה שר הצבא תחת תלמי והחזיק אח"כ במלוכה, "ויחזק עליו" ואח"כ החזיק על מלך הנגב, ומפרש נגד מ"ש ומלך מן שריו "ומשל", שמשל על הצפון, ונגד מ"ש ויחזק עליו, כי "ממשל רב ממשלתו," שממשלת מלך הצפון היה רב ממלך הנגב:

(ו) "ולקץ שנים יתחברו", מבואר בדה"י שעמדו אח"ז מלחמות שלחם מלך הצפון על מלך הנגב, ובאשר ראה מלך הצפון שעמדה עליו מרידה במדינתו, התחבר עם מלך הנגב לעשות שלום באופן זה, שתלמי פילידעלפיס נתן את בתו (ברעניצא) לאנטיכיוס טעהוס, על תנאי שיגרש את אשתו הראשונה (לאדיצע) (שהיתה אחותו מאביו והי"ל שני בנים ממנה), ושהבן שיולד מבת מלך הנגב יהיה יורש המלוכה, וז"ש "ובת מלך הנגב תבא אל מלך הצפון לעשות מישרים", שבזה יתפשרו בדברי ריבות שביניהם, אבל אחר שילדה לו בת מלך הנגב בן, מת תלמי אביה, ואז החזיק טעהוס את אשתו הראשונה, ובאשר לא בטחה אז באמונתו וגם כי ידעה שע"פ דברי הברית שביניהם תגיע המלוכה לבן ברעניצא השקתה לבעלה סם המות, ואת בת מלך הנגב ובנה וכל אנשיה שבאו אתה ממצרים הרגה, ובנה סלייקוס צערווינוס ישב על כסא המלוכה, וז"ש "ולא תעצר כח הזרוע", ר"ל שבת מלך הנגב לא תוכל לעצור את הכח של האיש זרוע, מה שבעלה הכריחה בכח הזרוע (היינו שלא ע"פ יושר רק בזרוע) להפרד מאתו,"ולא יעמד", ואח"כ לא יעמוד מלך הצפון "וזרועו" כי יומת בסם המות, "ותנתן", ובת מלך הנגב תמסר למיתה, "היא ומביאיה" השרים שהביאו אותה, "והיולדה" היינו האומן והמגדל אותה, (שהיה לה כאב, כמ"ש אשר ילדה לעדריאל), "ומחזיקה בעתים" היועץ שלה שהחזיק אותה בעצתו לעתות בצרה, "ועמד מנצר שרשיה", אז מלך במצרים תלמי אייערגעטוס אחי ברעניצא, שהוא נצר של בית אביה, "ועמד בנו", היינו על כן מלכות אביו, "ויבא אל החיל", מבואר בדה"י כי כאשר הרגיש ברעניצא שחושבים להרגה ברחה מפני אויביה והם צרו עליה, ואז התעוררו עמי ארם לעזרתה, וגם אחיה אייערגעטוס בא בחיל לעזרתה, ובתוך כך נהרגה כבר ואז התהפכו כל עמי הצפון לעזר למלך הנגב לנקום נקמת דמה, וז"ש שבא אל החיל, היינו אל חיל עמי הצפון שבאו לעזרתה והרג את לאדיצע ואת בנה, "ויבא", וגם בא במעוז מלך הצפון שלקח מיד סלייקוס צערווינוס בן אנטיכיוס טעהוס את כל ארץ צעליציאן עד הנהר חדקל ובארץ הנגב כל ערי המבצר עד בבל:

(ח) "וגם אלהיהם עם נסכיהם" היינו מושליהם "יביאו ממצרים והוא שנים יעמוד", שתי שנים עמד והיה לו מנוחה ממלך הצפון:

(ט) "ובא", אח"כ חזר מלך הצפון סלייקוס קאלליניקוס והשיב ארצות סוריא תחת ממשלתו, ובא בצי אדיר לכבוש האיים שתחת מלכות הנגב, וז"ש ובא (ר"ל מלך הצפון יבא) במלכות הנגב, אבל רוח סערה שברה את האניות והמלך נמלט לבדו "וישב אל אדמתו" בחרפה:

(י)" ובניו" של מלך הצפון, "יתגרו, ואספו המון חיילים רבים", ואחד מהם מת במלחמה ואנטיכיוס הגדול (שהוא האח הקטן הנשאר) הוא לחם עם תלמי "פילפאטור" ועז"א "ובא בוא" שאחד מהם בא, "ושטף ועבר", וכאשר ראה תלמי כי חזק הוא ממנו שלח מלאכים להשלים עמו ועשו שלום על ד' חדשים, ואח"כ ראה אנטיכיוס שתלמי מתנכל עליו והשלום היה במרמה רק להרויח זמן ולהכין עצה וגבורה למלחמה, בא עליו שנית, ועז"א "וישב", ששב שנית, ואז הצליח ובא עד מבצר של גבול מצרים (הנקרא ראפהיא), ועז"א "ויתגרה עד מעוזו," (ר"ל של מלך הנגב כי שם נחתה גבורתו כמו שיתבאר):

(יא) "ויתמרמר," מלך הנגב היה רע מעללים ואוהב תענוגים רק כאשר ראה שבא בגבולו התעורר במרירות "ויצא ונלחם עמו עם מלך הצפון והעמיד המון רב" נגד מלך הצפון, "ונתן ההמון" של מלך הצפון "בידו:"

(יב) "ונשא ההמון" של מלך הנגב "ורם לבבו", וחשבו שכבר נצחוהו לגמרי ועי"כ לא רדפו אחריו עד החרמה. כי המלך שב אל תענוגיו, ולכן הגם שהמון של מלך הנגב "הפיל רבואות" מחיל מלך הצפון, בכל זה "לא יעוז", כי מלך הצפון התגבר שנית, כמו שיבואר:

(יג) "ושב," מלך הצפון שהוא אנטיכיוס הגדול, "והעמיד המון רב מן הראשון" ונצח מלחמות רבות, "ולקץ העתים" שכבר עברו כמה" שנים" מעת המלחמות הקודמות," יבוא בוא" שנית לסוריא וארץ מצרים שהיא תחת יד תלמי להלחם עם תלמי עפיפאנוס בן תלמי פיליפטור הנ"ל, שהיה עדיין צעיר לימים והמלכות היה ביד אפוטרופסים, "ובא בחיל גדול, וברכוש רב" לצורך המלחמה:

(יד) "ובעתים האלה רבים יעמדו על מלך הנגב," שגם מלך מקדוניא ואחרים לחמו אז על מצרים ורבים מרדו בו, "ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון", שהיהודים היו שונאים לתלמי ע"י אביו שעשה להם רעות ואמרו שלפי החזון והנבואה צריך שיגבר מלך הצפון ונתחברו עם אנטיכיוס וקבלוהו בכבוד ועזרו לו במלחמתו, ונכשלו לבסוף שאח"כ נהרגו מהם רבים עי"ז:

(טו) "ויבא", (סיום של פסוק י"ג) "שמלך הצפון" תגבר ידו, ו"ילכד ערי מבצרות" ממלך הנגב, "וזרועות הנגב" ר"ל צבאותיו, "לא יעמדו" במלחמה, והגם שישלח נגדו אח"ז "עם מבחריו," והכרתי והפלתי, בכ"ז "אין כח לעמד", כי לכד את מבצר צידון וגת שהיו למלך מצרים, ושריו ששלח לא יכלו להצילם מדיו:

(טז) "ויעש הבא אליו". מלך הצפון שבא בארצות מלך הנגב עשה "כרצונו", שכבש מידו כל מחוזות סוריא שהיו למלך מצרים "ואין עומד לפניו, ויעמד בארץ הצבי" שם עמד עם מחנהו, "וכלה בידו", ואז גמר הכיבוש הזה מארץ סוריא וכל הארץ היתה כולה בידו וברשותו:

(יז) "וישם פניו," אחר שכבש כל הארצות חוץ ממצרים אשר היו בידי סילייקוס נקאטור, שם פניו ללכת "בתוקף כל מלכותו", ר"ל לכבוש את ארץ מצרים עצמה ששם תוקף מלכות מלך הנגב, וספרו בדה"י, שאז התירא שלא יבואו הרומיים לעזרת מצרים, לכן בחר לקחת את המלכות בערמה, ועשה א"ע כאלו רוצה להתפשר עם מלך מצרים, ויעד את בתו קעלאפטרא למלך מצרים וחשב שהיא תחזיק בידו לקחת מיד בעלה את מצרים, וז"ש "וישרים עמו", שעשה פשר במה "שנתן לו בת הנשים" בת א' שהיה לו מנשיו, "להשחיתה" וחשב שעי"כ ישחית את מלכותו, בעזרת בתו, אבל בתו נשארה נאמנה לבעלה ולא הלכה בעצת אביה בזה, ועז"א "ולא תעמוד ולא לו תהיה", כי היתה נאמנת לבעלה:

(יח) "וישם," אח"כ שם אנטיכיוס "את פניו לאיים" ולכד עוד הרבה איים שהיו בעלי ברית הרומיים, וגם נכנס באיי ארץ יון והתגרה בזה מלחמה עם הרומיים בעצת אניבאל שהסיתו לזה, "והשבית קצין", ואז הקצין שמינו הרומיים על הארץ שם, נצח אותו במלחמותיו, ועז"א שהקצין (לוציאוס ספיציא) שר הרומיים, "השבית חרפתו", ע"י שהכה אותו במלחמה, "בלתי חרפתו ישיב" לו, שכאשר שלח לבקש שלום מאת הרומיים, השיב שר הרומיים שהרומיים לא ירך לבבם עת יתנצחו ולא ירום לבבם עת ינצחו, ושגם עתה לא יבקשו ממנו רק מה שבקשו קודם שנצחו, והוא שיסתלק ממשלתו בחלק גדול מסוריען ושישיב הוצאות המלחמה י"ב אלף טאלענטע בי"ב שנים, וז"ש שלא בקשו לקחת כל מלכותו רק להשיב לו חרפתו ולא יותר:

(יט) "וישם פניו", אנטיכיוס הלך בחזרה למעוזי ארצו, לגוש את המס אשר התחייב לתת לרומיים, ושמע כי נמצא אוצר גדול בבית עכו"ם אחת, ושלל אותה, ועז"א חרה מאד אף העם והרגוהו בסתר ולא נודע מקומו איה, ועל זה אמר ונכשל "ונפל ולא ימצא:"

(כ) "ועמד על כנו," אחר אנטיכיוס הגדול מלך בנו סעליקוס פהלאפאטער, וספרו הכותבים שכל ימי מלכותו משך י"ב שנים לא עשה שום מלחמה וכל דבר רשום, רק מה שעבר בערים לנגוש המס שהיה צריך לתת להרומיים בכל שנה, וע"ז קראו "מעביר נוגש הדר מלכות", שכל הדר מלכותו היה מה שהיה עובר לנגוש המס, (ובדרך הלצה אמר שזה היה כבוד הדר מלכותו)," ובימים אחדים ישבר" שמת ע"י קשר של עבדיו, "ולא באפים ולא במלחמה" לא היה לו אף ע"י מרד בפנים ולא מלחמה עם אויב מחוץ, רק שמת בסם המות:

(כא) "ועמד על כנו נבזה," הוא אנטיכיוס הרשע שהיה בזוי במדותיו ובמעשיו, "ולא נתנו עליו הוד מלכות," כי אחיו הגדול השאיר אחריו בן יורש עצר וכמ"ש למעלה (ח' ט') יצא קרן אחת מצעירה, "ובא בשלוה", כי במות אחיו היה ברומי ובא משם, "והחזיק מלכות בחלקלקות", כמבואר בדה"י שע"י חנופה ודברי חלק פעל מאת שרים ואילי הארץ לעזור לי על המלוכה:

(כב) "וזרועות השטף ישטפו לפניו", הם חיילי העמים נשברו לפניו," וגם נגיד ברית" מלך מצרים שהיה עמו בברית:

(כג) "מן התחברות", באר איך היה, שהלך למצרים לבקר את אחותו קלעאפטרא המלכה אמו של מלך מצרים, וע"י ההתחברות שהיה לו עם מלך מצרים שהיה דודו יעשה מרמה, ובא "במעט גוי" כדרך אנשי ברית," ועצם" שם והתגבר כי לא נשמרו ממנו אנשי הארץ:

(כד) "בשלוה", עי"כ נכנס לשם בשלוה, "ובא במשמני מדינה," ושלל מהם שלל רב ורכוש, וגם יחשוב מחשבותיו איך לכבוש מבצריהם, "ועד עת," כי שב לנוח בימות החורף ולחזור לשנה הבאה, כי ג' פעמים בא לארץ מצרים:

(כה - כו) "ויער כחו," בפעם השנית בא תיכף בכח גדול, ומלך הנגב (תלמי פאלימעטר) יתגרה למלחמה נגדו, אבל הוא שחד את שרי צבאותיו, וז"ש "ואוכלי פת בגו" של מלך הנגב "ישברוהו", ועי"כ ישטוף את חילו ונפלו חללים רבים:

(כז) "ושניהם", אז בא בידו המלך פאלימעטא, ולא היה בידו בשבי, רק בקורבה, וכאשר המליכו בני המדינה את אחיו הקטן עווערגעטעס תחתיו, אמר כי לא בא רק לטובת אחותו וילך לו ממצרים אם ישיבו את מלכם הקודם על כסאו, והוא והמלך פאלימעטר אכלו על שלחן אחד באהבה, ובלבם היה להרע זה לזה, "ועל שלחן אחד כזב ידברו," שאנטיכיוס הבטיח לו לחזק בידו את המלוכה וזה היה בשקר כי מחשבתו היה לקחת את ארץ מצרים תחת ממשלתו, ומלך הנגב הבטיח לו להיות סר למשמעתו וגם זה היה בשקר, "ולא תצלח," כי במחשבתו היה שעי"כ תבער אש המריבה בין שני האחים ע"ד המלוכה, ובזה תבא מצרים תח"י, אבל עצה זאת לא תצלח, כי בלכתו עשו שני האחים שלום ביניהם והתקשרו ביחד, "כי עוד קץ למועד", כי זה היה הכנה למפלתו:

(כח) "וישבו ארצו", אז שב שנית לארצו ברכוש גדול, ובעת ההיא יצא קול בירושלים שמת אנטיכיוס, ובא לשם הכ"ג הקודם אשר העביר אותו אנטיכיוס מפקודתו והושיב אחר במקומו, ורצה לגרש את הכהן השני ועי"כ חשבם כמורדים," ולבבו על ברית קדש" להרע לישראל, "ועשה" וכן עשה שהרג מהם רבים "ושב לארצו."

(כט)" למועד," אחרי ששמע ששני האחים עשו שלום ביניהם, אז הסיר המסוה מעל פניו, ובא שלישית למצרים, ועז"א "ולא כראשונה וכאחרונה", כי עתה לא בא בלב ולב רק בא לקחת חלק ממדינת מצרים לעצמו ביד רמה, ומבואר בדה"י שאז שלחו אנשי מצרים לבקש עזר מן הסענאט ברומא והם שלחו אליו שליח שישוב תיכף לארצו, ואם יקשה עורף יש לו עמהם מלחמה, וז"ש.

(ל)" ובאו בו ציים כתים". שבאו הרומיים באניות, ועי"ז "ושב", הוכרח לשוב ממצרים, "וזעם", ואז רצה לכלות חמתו בישראל, וז"ש "וזעם על ברית קדש," שרצה להעבירם מברית תורתם שהוא ברית קדש, "ושב," וכן שב שנית, כי בא עליהם כמה פעמים להעבירם מדתם, והכחיד כל אשר ישמור דת ישראל," ויבן על עוזבי ברית קדש," שהתחברו עמו רבים מישראל אשר עזבו ברית קדש ונכנסו בדתו והיטיב עמהם, עד כאן ספר מעשה אנטיכיוס הרשע, ולא גמר סוף הענין איך אח"כ גברה יד החשמונאים, שזה כבר נאמר במראה השניה שנבא ג"כ עליו שהפיל ארצה מן הצבא ומן הכוכבים וירמסם, ושם באר שזה יארך עד "ששר הצבא הגדיל" שהוא מתתיהו ובניו, "וממנו הורם התמיד" והושב עבודת המקדש על מכונו, וזה סיום מעשה אנטיכיוס וקיצו, כי במראה זו לא בא רק להגיד לו הצרות שיבואו על ישראל, ולא בא להגיד לו תשועתם ע"י מתתיהו, שהיה ג"כ רק לזמן קצר שאח"כ באו הרומיים, ומעתה יתחיל לספר תוקף הצרות והחורבן שיהיה ע"י הרומיים:

(לא) "וזרועים," עתה באר סוף מה שהראהו במראה השנית מש"ש "והושלך מכון מקדשו," וכן מ"ש במראה הג' והעיר והקדש ישחית עם נגיד הבא, עוד יעמדו זרועים וגבורים יותר ממנו היינו מאנטיכיוס, (מל' איש זרוע שהוא עריץ וגבור) שהם טיטוס וחיילותיו שהיו גבורים יותר, "וחללו המקדש המעוז", מפני שהמקדש שהיה בימי הרומיים היה עז ומבצר נגד המקדש שעמד בימי אנטיכיוס שהיה מימי כורש והיה קטן ודל, אבל בנין הורדוס היה מבצר משגב ונלחמו משם ושגבו שם. ומטעם זה החריבוהו גדודי רומי, לכן אמר "המקדש המעוז", וכן אמר למעלה והושלך מכון מקדשו שרומז על מקדש הורדוס, "והסירו התמיד" כמ"ש למעלה וצבא תנתן על התמיד בפשע, "ונתנו השקוץ משומם" זה היה אח"כ בימי אדריאנוס, שהעמידו פסל על מקום המקדש, וכמ"ש למעלה ועל כנף שקוצים משומם:

(לב) "ומרשיעי ברית יחניף בחלקות," עתה פירש לו מ"ש במראה הקודמת והגביר ברית לרבים שבוע אחד, שיחניף את הפריצים מרשיעי ברית וידבר אתם בשפתי חלקות למען יכרתו ברית עם הרומיים כמ"ש למעלה שם "ועם יודעי אלהיו יחזיקו ועשו" למלט את העם כמו ריב"ז וחבריו:

(לג)" ומשכילי עם יבינו לרבים", הם חכמי הדור שהבינו לרבים לעמוד באמונתם "ונכשלו בחרב" שנהרגו רבים אחר החורבן:

(לד - לה) "ובהכשלם יעזרו עזר מעט". בימי בן כוזיבא, ואז נלוו עליהם רבים לפרוק עול הרומיים וגם מן המשכילים יכשלו כמו ר"ע שנשא כליו של בן כוזיבא, וזה היה "לצרף" בהם שעל ידם נצרפו חטאת ישראל "ולברר וללבן" עונותיהם, וכן יהיה "עד עת קץ", שנהרגו חסידי עליון וכפרו על עונות הדורות, כי "עוד למועד" עוד יהיה כן פעמים רבות עד שיבא מועד הגאולה, שבכל גזרת השמד נהרגו קדושי עליון ותמיד נעזרו עזר מעט בל יכלו ישראל לגמרי:

(לו) "ועשה," עתה בא לבאר לו מ"ש לו במראה השניה ובאחרית מלכותם יעמוד מלך עז פנים שהוא המלכות והממשלה של הקרן זעירא, ועז"א "המלך" הידוע שראהו כבר במחזה הראשונה והשניה, הוא "יעשה כרצונו" כמש"ש ויסבור להשניה זמנין ודת, "ויתגדל על כל אל", שיבטל עבודת האלילים שעבדו קודם לכן:

"ועל אל אלים ידבר נפלאות", שהשריש שרשים באמונת האל, שהם נפלאים מן השכל, ויאמר שהם פלאות, והצליח באמונה זו, "עד כלה זעם" עד יכלה זעם ה' מעל עמו, "כי נחרצה", הרעה שנחרצה על ישראל נעשתה מכבר בגזרת עליון:

(לז)" ועל אלהי אבתיו לא יבין", שאבותיו היו עובדים לצדק ונוגה," ועל כל אלוה לא יבין," שלא יעבדו רק להסבה הראשונה," כי על כל אלוה יתגדל", שיאמר שהוא נביא האל בארץ ומושפע ממנו ומכחו:

(לח) "ולאלוה", בכ"ז יכבד לאלהי מעוזים, שיאמר שי"ל עוז מאביו שבשמים, "על כנו" שיהיה עומד על כנו ובמקומו שיאמר שהוא שלוחו בארץ ועומד בשמו ובמקומו במלכות שמים "ולאלוה", מפרש מי אלהי מעוזים, שהוא "אלוה אשר לא ידעוהו אבתיו," כי אבותיו לא האמינו בו, ולא היה מעמם ומשבטם, יכבדוהו "בזהב ובכסף:"

(לט) "ועשה", שיעשה "מבצרי מעזים" גבוהים ורמים מאד, וירבה כבוד להמבצרים בזהב ובכסף, "והמשילם ברבים" שכולם יתנו מס אל המבצרים האלה:

(מ) "ובעת קץ," עתה נבא מה שיהיה באחרית הימים, אז מלך הנגב יתנגח וילחם עמו," וישתער "עליו מלך הצפון אמנם מלך הצפון יריב ריבו ויסער להצילו. וכבר התבאר שמלך הנגב יהיה להם אז מלחמה עם גוג ומגוג הבא מצפון, לכבוש ירושלים, ומלך הנגב יהיה כנגדו, "ובא בארצות," אח"כ יבא בארצות של ארץ ישמעאל "ושטף ועבר" שם בחיילותיו:

(מא) "ובא", עד שיבא לארץ הצבי לכבשה, "ורבות יכשלו", ארצות רבות מארץ המזרח יהיו נכשלים וחלשים מלעמוד לפניו, רק אדום ומואב ימלטו מידו:

(מב - מג)" וישלח ידו", לשלול שלל ולבוז בז. "וארץ מצרים", שיכבוש גם ארץ מצרים כמו שנבא ע"ז ביחזקאל סי' ל"ב כמש"פ שם, "ולבים וכשים במצעדיו", שאנשי כוש הוא אביסיאניאן יעזרו לבני אדום, ולפי הנראה מיחזקאל סי' ל"ח נראה שמלת במצעדיו מוסב על כולם ומשל במצעדיו בכל חמודות מצרים ולובים וכושים שישלול את כולם, והם יהיו בעזרת בני המזרח:

(מד)" ושמעות יבהלהו," שאח"כ יתעוררו חיילות לנקום נקמת אחיהם, כמ"ש ביחזקאל והוא יצא בחמה להשמיד וילחם כנגדן:

(מה)" ויטע אהלי אפדנו בין ימים," כמו שהתבאר זה ביחזקאל (סי' ל"ט) גיא העוברים קדמת הים וחוסמת היא את העוברים, ושם "יבא עד קצו" כי שם יפלו המון גוג כמש"ש וקרבו שם את גוג ואת כל המונו וכו':