מלבי"ם על בראשית מז
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
(א - ב)"ויבא יוסף". אולם בבוא יוסף אל פרעה לא אמר לו תיכף שבאו אליו להתישב בקביעות רק אמר סתם שבאו מארץ כנען, והזמין תיכף חמשה מאחיו שהם יגידו יתר הדברים:
(ג - ד) "ויאמרו אל פרעה". הם אמרו אל פרעה באופן שלא יצטרך יוסף להפיק רצון ע"ז רק על אופן שיש רשות לכל הבא מארץ אחרת להיות שם, וזה בשני דברים. א] אמרו "רעה צאן עבדיך", ויש חירות להרועים לנסוע עם המרעה בכ"מ, [ולכן לא הזכירו שהם אנשי מקנה שמשמעו שהם סוחרים שבזה אין דינם כרועים] וזה תשובה על השאלה מה מעשיכם, "ויאמרו אל פרעה", אמירה שניה ע"מ שלא שאלם, "לגור בארץ באנו", שלא באו להשתקע רק לגור מצד "שאין מרעה בארץ כנען", וע"ז יש ג"כ רשות לכל רועים, ועז"א "ועתה ישבו נא עבדיך", ר"ל שישבו עתה לפי שעה עד שיופסק הרעב, באופן ששאל דבר שיש רשות לכל העמים שם מבלי הבדל:
(ה) "ויאמר פרעה". ע"ז השיב פרעה אל יוסף, "הנה אביך ואחיך באו אליך", לא לגור לפי שעה ולא מחמת חסרון המרעה רק באו אליך להשתקע:
(ו) "ארץ". ובכ"ז אין אתה צריך רשות כלל, כי "ארץ" מצרים לפניך הוא במיטב ה"ארץ" הושב, שישבו בקביעות, וגם במיטב ה"ארץ", ותוכל להושיבם ב"ארץ" גשן, ואם יש "בם אנשי חיל "ואשר ידעת שיהיו ראוים אל ההתמנות, דהיינו שהם נאמנים וי"ל המעלות הראוים להיות שרים ומנהיגים בעבודת המלך, "תשימם שרי מקנה "על המקנה "אשר לי":
(ט) "ימי שני מגורי". ר"ל ששנות חיים משמע שנים של טובה והצלחה, א"ל ששני מגוריו שגר כגר בארץ היו "שלשים ומאת שנה", אבל "השנים שחיה בשלוה היו מועטים" וגם היו "רעים", שלא היה לו הצלחה גמורה אף בהם, "ולא השיגו לשנים "של הצלחה שהיה לאבותיו בימי מגוריהם בתבל. ובדרושי ארצות השלום פרשתי, כי שנות חיים לא יצדקו רק על השנים שעובד בהם את ה' שהם חיי האדם, לא על השנים שחי חיי ההרגש לבד שהוא חיי הבהמה, שנים אלה לא נקראו שנות חיים כי בם חי חלק הבהמי שלו, אבל האדם שהוא חלק השכלי והנפשי שלו היה כמת, ונוכל לקראם בשם שני מגורי, שבם גר בתבל ארצה, לא בשם שנות חיים, ובאשר פרעה לפי הבנתו קרא כל השנים שיתהלך האדם על האדמה בשם שנות חיים, א"ל יעקב שלא דייק בדבריו, שאם תשאלני על ימי שני מגורי אוכל להשיב לך שהיו שלשים ומאת שנה, אבל אם תשאלני על שני חיי, דע כי מעט ורעים היו ימי שני חיי, ר"ל השנים שהייתי חי חיים הנפשיים שהם חיי האדם, ולא השיגו את ימי שני חיי אבותי בימי מגוריהם שהם הרבו יותר הימים שעבדו בהם את ה' וקנו השלמות הנפשי:
(יא) "ויושב יוסף". עפ"י רשות פרעה הושיב יוסף את אביו ואת אחיו שישארו שם בקביעות. ב] שנתן להם אחוזה בארץ מצרים שתהיה הארץ שלהם. ג] שברר החלק שהוא "מיטב הארץ בארץ רעמסס", כ"ז היה "כאשר צוה פרעה", שכ"ז לא היה רשות ביד המשנה לעשות בלא רשות מהמלך:
(יב - יג) "ויכלכל יוסף". אבל לתת להם כלכלה זה היה ביד יוסף בעצמו שכלכלם בכל מחסורם, הגם "שלחם אין "וכו' כפירים רשו ורעבו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב:
(יד) "וילקט יוסף". ספר מנאמנות יוסף שהביא את כל הכסף אל אוצר המלך, וגם כי זה היה הכנה לקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול, כמ"ש על פסוק אלהי אבותיכם נתן לכם מטמון באמתחותיכם:
(יח) "לא נכחד מאדני כי אם "תם" הכסף". כבר בארתי (ישעיה ט' ז') שיש הבדל בין "אפס "ובין "תם", "אפס" מדבר על הנעדר בבחינת עצמו שאינו במציאות. ו"תם" מדבר בבחינת השלם שכלה כולו בתמימות לא נשאר דבר, ותחלה אמרו אפס כסף, וכאשר ראו שתם מקניהם אמר, אם לא היית רוצה לשבור כלל רק בכסף לא יכולנו לבקש דבר, אבל אחר ששברת בעד הבהמות ראינו שדעתך היה שכל מה שיש אתנו יובא אליך, ועתה כבר בא אליך בתמימות כל מה שהיה לנו לא חסר דבר, וראוי שתתן בחנם, אבל "לא נכחד מאדני", שעדיין נמצא גויתנו ואדמתנו שהם שלנו ואולי תרצה גם זאת, קנה גם זאת כי "למה נמות", מזה לא תרויח מאומה, גם כי עד עתה חשבו שבא הרעב לטובת פרעה ומצד כוכב הצלחתו שהיה מזלו שיתעשר ויהיה בידו כל כסף הארץ וכל המקנה. ולפ"ז אחר שכלה כל הכסף והמקנה "ועדיין הרעב בארץ", הגם שלא נשאר עוד דבר לפני פרעה, מבואר שהרעב בא מפני שנגזר עלינו כליה, וא"כ אין עצה רק שפרעה יקנה אותנו ואת אדמתנו, ובזה נקרא ע"ש פרעה וממילא ייטיב לנו ולהאדמה, כי מזלו של פרעה יציל אותנו. וז"ש "קנה אתנו בלחם", וזה יהיה לטובתנו, כי "נהיה אנחנו ואדמתנו עבדים לפרעה" ונקרא ע"ש פרעה, ובזה "ותן זרע", כי אדמת פרעה בודאי תצמח, ונרויח מה שאנחנו נחיה ולא נמות, וכן האדמה לא תשם אחר שהיא אדמת פרעה:
(כ) "ויקן יוסף". לא רצה לקנות גם אותם רק קנה תחלה האדמה לבדה, כי לא יתכן למושל ארץ לקנות את עמו לעבדים בעד פת לחם, שעליו לפרנסם בעת הרעב, רק קנה תחלה את אדמתם לבד, וזה היה ברצונם, "כי מכרו מצרים איש שדהו", ועי"כ "ותהי הארץ לפרעה":
(כא) "ואת העם". הנה עובדי האדמה יגורו בכפרים לא בערים, ואחר שקנה את אדמתם העביר אותם מן הכפרים אל הערים, אחר שאין להם אדמה ראוי שישבו בערים וזה עשה בכל הארץ, ועז"א "מקצה גבול מצרים ועד קצהו":
(כג) "ויאמר יוסף". אח"כ אמר להם יוסף שמי שירצה לשוב לעבוד את האדמה יתן לו אדמה, ובזה יקנה אותו לעבד שיעבוד את האדמה, ועז"א "הן קניתי אתכם היום", שהוא קניה אחרת שאני קונה היום חוץ מאדמתכם שקניתי כבר, והתנה עמהם תנאי העבודה בענין שייטב בעיניהם. א] "הא לכם זרע" בפעם הראשון נתן להם זרע לזרוע וגם אמר שעתה שהיא ברשות פרעה תזרעו ותתן יבולה:
(כד) "והיה". ואח"כ כשתעשה פרי תבואה תתנו חמישית לפרעה, [וזה לא היה כבד עליהם, שכבר נתנו חומש בשבע שני השבע] וארבעה חומשים יהיה לכם ומזה תתנו אתם בעתיד לזרע השדה ולאכלכם וגם לאכול אשר בבתיכם עובדי האדמה שישרתו אתכם:
(כה) "ויאמרו החיתנו". אמרו מה שאנחנו עבדים אינו בעד האדמה, כי כבוד גדול לנו שנהיה עבדי המלך, ואתה החיתנו מצד החסד, ואנו מבקשים "נמצא חן והיינו עבדים" "לפרעה "ולכבוד גדול יחשב לנו:
(כז) "וישב ישראל". תחלה ישבו ברעמסס לא בכל ארץ גשן שהיתה למצרים, ועתה שהעביר אותם לערים הקנה כל ארץ גשן לבני ישראל, באשר פרו ורבו מאד והוצרכו לארץ רחבת ידים:
(כח) "ויחי יעקב". אחרית ימי האדם ימדדו את כל ימי חייו, שגם מי "שחי" כל ימיו בצער וייטב לו באחריתו, ישכח כל עמלו ויחשב לו כאלו חי כל ימיו בטובה. וז"ש ע"י "שחי בארץ מצרים שבע עשרה שנה" בטובה, עי"כ "ויהי ימי יעקב שני חייו", כאלו כל ימיו היו שנות חיים והצלחה, וכן איתא בתד"א מובא בילקוט ויצא, יעקב היה בטובה כל אותן השנים שהיה במצרים, העלה עליו הכתוב כאלו היה בטובה כל ימי חייו, וכן למ"ש למעלה (פסוק ט) שרק שנים שעובד בהם את ה' נקראים שנות חיים, ויעקב חסרו לו ימי אבלו של יוסף, שלא חל עליו רוה"ק כמ"ש חז"ל, והשלים שלמותו בי"ז שנים אלו עד שכל ימי יעקב היו שני חייו:
(כט) "ויקרא לבנו ליוסף". פקד עליו מצד שהוא בנו, ובקש מאתו דרך בקשה מצד שהוא יוסף, שמצד שהוא יוסף אמר "אם נא מצאתי חן בעיניך", ומצד שהוא בנו אמר "שים נא ידך תחת ירכי" והשביע אותו, מצד שהוא יוסף אמר "ועשית עמדי חסד", ומצד שהוא בנו אמר "ואמת", כי מחויב למלא דבריו מצד כבוד אביו, וגם השבועה עצמה היא חסד, ואחר השבועה הוא אמת כי מוכרח לקיים שבועתו, "אל נא תקברני במצרים" אפי' לפי שעה:
(ל) "ושכבתי". אמר ג' טעמים. א] מצד הנפש "ושכבתי" עם אבתי, כי בא"י מקום הקדושה ושם אבותיו. ב] מצד הגוף "ונשאתני ממצרים", ששם מקום טמא. ג] "וקברתני בקברתם" במערת המכפלה. "ויאמר אנכי אעשה כדברך", ר"ל טוב יותר שלא תשביעני ואעשה זאת בעצמי מצד מצות כבוד, שבזה תהיה המעשה יותר שלמה משאם תשביעני, שמורה שאני אנוס ומוכרח מצד השבועה, ולא תתיחס המעשה אלי שעשיתי מרצון נפשי:
(לא) "ויאמר השבעה לי". ר"ל לא אשביעך אנכי, כמ"ש באליעזר ואשביעך, שבזה תראה כאנוס רק השבעה בעצמך מרצונך, ותחשב כעושה מצד אות נפשך מצד השבועה בעצמה שאינך אנוס עליה: