מלבי"ם על בראשית מו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א-ב)"ויסע". תחלה לא הסכים לעקור דירתו מא"י למצרים ולא רצה רק לראות את יוסף ולשוב, כמ"ש אלכה ואראנו ולא יותר, וע"כ לא נסע בעגלות, שהעגלות נשלחו לו ע"מ שיסע להתיישב שם בקביעות, לא אם נוסע לשם לפי שעה, "ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק", שיצחק בנה שם מזבח והלך לזבוח שם, ובאשר ה' הזהיר ליצחק בל ירד מצרימה, הזכיר שלכן היה דעת יעקב בל ישאר במצרים בקביעות:

(ג - ד) "ויאמר אנכי האל אלהי אביך". שאלהותי דבוק בך כמו אל אביך, ואותך אצוה לרדת מצרים, ובאשר התירא יעקב מרדת מצרים מפני ששה דברים, א"ל ה' "אל תירא". א] התירא שיתערבו בניו בין המצריים, אמר "כי לגוי "שיהיו גוי מצוינים כמ"ש ויהי שם לגוי מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. ב] פן יתמעטו שם אמר "גדול". ג] פן לא תשרה שם האלהות עליו, אמר "אנכי ארד עמך מצרימה". ד] כתב רי"א שירא פן יקבר שם אמר "ואנכי אעלך". ה] פן ישארו שם בניו לעולם, אמר "גם עלה "בעת הגאולה. ו] פן ימות יוסף בחייו. אמר "ויוסף ישית ידו על עיניך":

(ה) "ויקם יעקב". ואז קם לרדת ע"מ להשתקע שם, וע"כ מעתה נשאוהו בעגלות אשר שלח פרעה:

(ו - ז) "ויקחו". וכן מעתה אחרי שהוחלט לצאת ע"מ להשתקע לקחו את כל מקניהם ואת כל רכושם, מה שלא לקח קודם לכן כשנסע לבאר שבע, ומ"ש בכפל ויבאו מצרימה וכו' בניו וכו' הביא אתו מצרימה, כי מזלם חזה שישתעבדו בם בסוף, רק השבטים לא נשתעבדו כי לא התחיל השעבוד עד אחרי מותם, וע"כ "ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו", שהם באו ברצון ונפש חפצה, אבל "בניו ובני בניו "שהם עתידים להשתעבד היה לבם נוקפם בביאה זו ולא הלכו ברצון רק "הביא אתו מצרימה "כהולכים שלא ברצונם:

(ח - כז) "ואלה שמות בני ישראל, יעקב ובניו". הפשוט מורה כדברי הרב אבן עזרא, שמה שחושב בבני לאה שלשים ושלש, וכן מה שחושב לבסוף מספר שבעים, הוא עם יעקב שהוא מכלל השבעים, וע"כ התחיל יעקב ובניו, להורות שיעקב מן החשבון, ולכן סיים שלשים ושלש היינו עם יעקב, וכן מה שסיים כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, היינו עם יעקב ויוסף ובניו, ומ"ש בפסוק כי כל הנפש הבאה ליעקב מצרימה יוצאי ירכו ששים ושש, היינו חוץ מיעקב דהא אמר הבאה ליעקב, וכן בב"ר שי"א שיעקב השלים החשבון:

(כט - ל) "ויבך על צואריו". לפירוש הרמב"ן בכה יעקב, ועז"א "עוד "נוסף על מה שבכה עד הנה. ולדעת חז"ל יוסף בכה ויעקב קרא ק"ש, ר"ל שגדר אהבת ה' שלא יצויר עם אהבה זו אהבת זולתו, ובאשר בעת ההיא ראוי שנתעורר בלב יעקב אהבה עצומה ליוסף אשר התאבל עליו ימים רבים, קרא אז ק"ש ורשפי אש שלהבת אהבת ה' גבר בלבו על אהבת יוסף עד שלא פנה אליו כלל, אחר שמסר נפשו במחשבתו במסירת נפש על אהבת ה', כמ"ש ר"ע כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ואהבת את ה' מתי יבא לידי ואקיימהו, ע"כ אמר אמותה הפעם שמשתוקק למות הפעם באהבת ה' על קדוש שמו, שאין לו עוד בעוה"ז כלום, "אחרי ראותי את פניך כי עודך חי", ואתה תהיה במקומי על תבל ארצה, ואני אשוב אל מקומי בשמים:

(לא) השאלות (לא - לד) יוסף אמר לאחיו שיאמרו אנשי מקנה היו, והם אמרו רועה צאן עבדיך, הוא אמר שיאמר שבאו אליו, ואל פרעה לא אמר רק שבאו ולא שבאו אליו, והם אמרו לגור בארץ באנו, ופרעה אמר אביך ואחיך באו אליך: "ויאמר יוסף אל אחיו". כבר כתבתי למעלה שלהתישב בארץ בקביעות היה צריך רשות מן המלך, אולם לגור שם לפי שעה היה רשות בעת ההיא לכל עובר אורח, וכן היה רשות לרועי צאן ונוסעים בעדר לנסוע ממרעה אל מרעה בכ"מ, כמו שנראה מאברהם ויצחק שנסעו בכ"מ ממקום למקום כדרך הגרים והרועים, אבל הם שרצו להתישב במקום אחד ויוסף רצה לתת להם אחוזה צריך רשות מפרעה, ובאשר בזה חשש שפרעה יצוה שישבו בערי הממלכה וישימם לשרי אלפים ושרי מאות, צוה שיאמרו שהם רועי צאן למען יתן להם את ארץ גושן כי תועבת מצרים כל רועי צאן, ואמר אל אחיו שהוא יאמר לפרעה האמת שבאו אליו היינו להתישב בקביעות מצד שהם אחי יוסף, וכדי שיניחם לשבת בארץ גושן יאמר שהם רועי צאן, וכדי שלא יחשוב פרעה שהם רועים עניים רועי צאן של אחרים, יאמר "כי אנשי מקנה היו", היינו סוחרים הסוחרים במקנה ויש להם מקנה רב באופן שאינם עניים שיצטרכו עזר מאוצר המלך, "כי הביאו צאנם ובקרם וכל אשר להם":

(לג - לד) "והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם". כי ירצה לתת לכם איזה משרה במלכותו, אז תאמרו "אנשי מקנה היו עבדיך", אין אנו יודעים עסק אחר רק עסק המקנה, ולא אמר שיאמרו שהם רועי צאן שזה מורה שהם הרועים בעצמם, רק יאמרו שהם קונים ועוסקים במקנה וי"ל משרתים רועים בצאן, ובזה תרויחו שתשבו בארץ גושן, כי תועבת מצרים כל רועה צאן: