מלבי"ם על במדבר לב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

(א) השאלות (א)

תחלה אמר שראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד ובשאלתם חשבו עטרות ודיבון וכו'? תחלה אמר מקום מקנה ואח"כ ארץ מקנה, למה אמר הארץ אשר הכה ה' לפני ב"י הלא ידענו זאת. מ"ש ויחר אף ה' ויחר אף ה' שני פעמים הוא למותר? מה שכפל אם תעשון, אם תחלצו, ועבר לכם כל חלוץ שכ"ז כפל לשון, ומ"ש ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם אין לו פי'. מ"ש עבדיך יעשו כאשר אדוני מצוה ואמר שנית כאשר אדוני דובר הוא כפל מבואר, ומ"ש שאמרו אח"ז שנית נחנו נעבור חלוצים הוא למותר בכלל:

"והנה המקום מקום מקנה", יש הבדל בין מקום מקנה ובין ארץ מקנה, שמקום מקנה הוא שבאותו מקום כבר היו רועים את המקנה, וארץ מקנה מציין שהארץ מוכשרת לזה כי יש שם מרעה ונאות דשא ואינו מציין שכבר רעו שם מקנה, ותחלה ראו רק ארץ יעזר וארץ גלעד ששם היו רועים בעדר ונמצאו שם גדרות צאן ועז"א שהמקום מקום מקנה:

(ב) "ויבואו", ואח"כ שמו לב לכל הארץ וראו שגם בעטרות ודיבון וכל המקומות שחשב הגם ששם לא היה מקום מקנה שלא נמצאו שם רועי בעדר וגדרות צאן בכ"ז הוא ארץ מקנה כי יש שם מרעה דשן ושמן, ועפ"ז אמרו אל משה עטרות ודיבון וכו' הארץ אשר הכה ה', ר"ל אחר שה' הכה את הארץ הזאת לפני ב"י בודאי רוצה להנחילה אל שבטי ישראל שאל"כ למה הוריש את יושבי הארץ משם, והיה די בשנצחו את סיחון לבד עד שיתן אותם עבור בגבולו, ואחר שרוצה לתתה לישראל ובודאי יתן לכל שבט חבל מהארץ לפי צרכו ועסקיו, שהגם שהמחוז שבו יקח השבט את חלקו היה עפ"י הגורל (כמ"ש בפ' פינחס), בכ"ז אחר שהגורל היה עפ"י ה' בודאי ברר לכ"א חלק במחוז הצריך לו, וא"כ אחר שארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה בודאי הוא המקום המוכן מאת ה' לפנינו, [וגם כולל במ"ש הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל ר"ל בל תאמר שאין קדושתו כקדושת א"י מפני שנכבשה קודם א"י כמ"ש בספרי (סוף פ' עקב), שכל שכבשו מח"ל קודם שכבשו א"י אין מצות נוהגות שם וכמ"ש הרמב"ם (פ"א מה' תרומות) שלכן לא נתקדש ארם נהרים וארם צובה שכבש דוד בקדושת א"י, עז"א שהלא זה הכה ה' והיה עפ"י הדבור ובודאי דינו כא"י]: ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך, עפ"ז בקשו שני דברים: [א] יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה, וזה נמשך ממ"ש ארץ מקנה היא ולעבדיך מקנה, [ב] אל תעברנו את הירדן שלא יעברו את הירדן אף למלחמה עם אחיהם אחר שהם לא יקחו חלק בארץ, וזה המשיכו ממ"ש הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל, שהיה הכבוש עפ"י ה' בדרך נס וא"צ שנעבור להלחם אחר שה' הוא הכובש והלוחם:

(ו) "ויאמר משה", הנה על שאלתם הראשונה שיתן להם הארץ לאחוזה לא השיב להם מאומה רק על שאלתם השניה שאמרו אל תעבירנו את הירדן השיב להם שתי תשובות: [א] מצד היושר והצדק הכי ראוי שאחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה, בשלום ובמנוחה, והגם שאמרו שא"צ לעזרתם כי ה' הכה את הארץ והוא הלוחם בכ"ז הם יבוא למלחמה, הגם שלא ילחמו כי ה' הנלחם להם בכ"ז יצטרכו לבא למלחמה ולעמוד על המשמר ולשאת כובד טורח המלחמה ואתם תשבו במנוחה ולא תשתתפו במשא אחיכם:

(ז) "ולמה תניאון". [ב] הלא במה שלא תעברו את הירדן תניאון את לב ב"י מעבור אל הארץ. שהם יחשבו שאתם נמנעתם מלכנס אל הארץ מפני פחד יושבי הארץ ויפחדו גם הם מעבור אל הארץ:

(ח - ט) "כה עשו אבותיכם". וא"כ אתם חוטאים החטא הזה שחטאו המרגלים שהיה חטאם מה שהניאו את לב ב"י לבלתי בא אל הארץ, ואגב ספר כי המרגלים נשלחו רק לראות את הארץ. הטובה היא אם רעה לא לרגל אם יוכל לכבשה. כי הכבוש היה מוכן להיות ע"י ה' וכמו שבארתי בארך בפ' שלח, והם באו בחזרתם עד נחל אשכול ויראו אותה כי טובה היא [ובפרט למש"ש שעד נחל אשכול לא היה דעתם להוציא דבה] והיה עיקר חטא המרגלים מה שהניאו את לב בנ"י:

(י - יג) "ויחר אף ה' ביום ההוא ויחר אף ה' בישראל וגו' ארבעים שנה". ר"ל וראו מה עלתה בם, שלפעמים יחרה אף ה' ויענוש תיכף ואז לא ימשך החרון ימים רבים. ולפעמים ימשך החרון ימים רבים ע"י שלא יחרה אפו תיכף רק יפרע מהם מעט מעט ע"י מדת ארך אפים [וכמ"ש במ"ש הלעולם תאנף בנו תמשוך אפך לדור ודור עיי"ש בפירושי שם] אבל בכאן היו שני ריעותות, [א] שחרה אפו ביום ההוא והעניש תיכף באותו יום, [ב] במה שנמשך אפו ארבעים שנה שעז"א ויחר אף ה' וגו' ארבעים שנה, ומפרש שהחרון שהיה תיכף ביום ההוא פעל מה שנשבע לאמר אם יראו האנשים וגו' ולא הוציא מן הכלל רק יהושע וכלב, וכבר בארתי אצל מי מריבה שגם משה נכלל אז בכלל הגזרה ועז"א בלתי כלב בן יפונה וכו', וחוץ מזה ויחר אף ה' בישראל ארבעים שנה במה שהניעם במדבר ארבעים שנה שבזה סבלו גם הבנים בעון אבותם כמ"ש ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם וכמש"פ שם:

(יד) "והנה קמתם", ר"ל ואם היה החרון גדול כ"כ על אבותיכם כ"ש שיגדל עליכם שאתם אוחזים מעשה אבותיכם בידיכם ובפרט שהחרון אף עדיין קיים ואתם תוסיפו עליו אש ועצים ועז"א לספות עוד על חרון אף ה':

(טו) "כי תשובון". נגד מ"ש והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים מפרש "כי תשובון" מאחריו, ונגד מ"ש לספות עוד על חרון אף ה' מפרש ויסף עוד להניחו במדבר, ולפ"ז לא לבד שתענשו אתם כי גם ושחתם לכל העם הזה:

(טז - יז) "ויגשו אליו ויאמרו". הנה הודו כי צדקו דברי משה וחדלו עוד מבקשה השניה שבקשו אל תעבירנו את הירדן, כי הבטיחו שיעברו חלוצים לפני ב"י למלחמה, רק שלפ"ז צריך להתעכב עד שיבנו גדרות צאן וערי מבצר ועז"א גדרות צאן נבנה, ואח"ז נחלץ תשים לפני ב"י, ונעבור בראשם למלחמה ונהיה חלוצים ומזוינים עד אשר אם הביאנם אל מקומם. ופי' את דבריהם נגד מ"ש גדרות צאן נבנה וערים לטפנו, אומר וישב טפנו בערי המבצר מפני יושבי הארץ. ולזה צריך להקדים בנין ערי מבצר, ונגד מ"ש עד אשר אם הביאנם אל מקומם מפרש:

(יח) "לא נשוב אל בתינו וכו'", ר"ל לבל תאמר שאחר שנכבוש את הארץ נשוב אל בתינו לא כן הוא רק כונתינו שנחלץ חושים עד אשר הביאנם אל מקום שעד שנכבוש את הארץ נהיה חלוצים ומזוינים בכלי נשק ובכ"ז גם אחר שתכבש הארץ שאז לא נצטרך להיות חלוצים ומזוינים בכ"ז לא נשוב אל בתינו ונשאר שם עד גמר החלוקה עד התנחל בני ישראל איש נחלתו:

(יט) "כי לא". ולא תאמר שלכן נשאר עד גמר החלוקה מפני שאנחנו רוצים לקחת גם חלק בין השבטים בא"י, לא כן "כי לא" ננחל אתם מעבר לירדן והלאה, וזה תועלת להשבטים שיתרחב שם גבולם. כי באה נחלתנו אלינו, אמרו בדרך מליצה לא ננחל בא"י שבזה דומה שאנו באים אל הנחלה, כי הנחלה שבעבר הירדן המזרחי באה אלינו בלי שבאנו אליה, רק שהזדמנה לנו מבלי הליכה והשתדלות, ורואים אנו שהיא באה אלינו מאת ה':

(כ) "ויאמר אליהם משה וגו' אם תחלצו לפני ה' למלחמה". הנה הם אמרו ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל, ומשה אמר אם תחלצו לפני ה' וכן דייק בכל דבריו במ"ש לפני ה', ויש בזה שני הבדלים שלפני בני ישראל מציין מלחמה טבעית שבני ישראל הם הלוחמים בכח ידם ובגבורתם והם יהיו ההולכים בראשם בכח גדול וביד חזקה, אבל לפני ה' מציין שה' הוא הלוחם, כמ"ש כי לא בחרבם ירשו ארץ כו' כי ימינך וזרועך וכו' והם הולכים לפני ה' ההולך בראשם ויפיל אויביהם חללים בדרך נס, [ב] שלפני ה' מציין אם הולכים בכוונה ראויה לשם שמים ואין בוטחים על גבורתם רק על ה', ושני אלה תלוים זה בזה כי ההשגחה האלהית תהיה לפי ההכנה, שאם הם הולכים לפני ה' רק לש"ש ובלתי בוטחים על כחם רק על ה' אז כן גם ה' ילך בראשם בדרך השגחיי נסיי ויפיל אויביהם לפניהם חללים, אבל אם ילכו לפני בני ישראל לא לפני ה' בכונה לש"ש ובטחון על ה' לבד אז גם ה' יניחם להלחם כפי הטבע לא בדרך הנסיי, וע"כ נגד מ"ש ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל אמר להם משה שיחלצו לפני ה' למלחמה. אולם עם הדיוק יש עוד דברים בגו, כי חז"ל אמרו שבני ראובן חטאו בזה במה שאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו שעשו הטפל עיקר והעקר טפל, ושע"כ גלו שבט ראובן וגד תחלה קודם לכל השבטים, והענין כי האיש הנלבב צריך להקדים את העקר ולאחר את הטפל ואצל האדם העיקר הוא הנשמה האלהית שבו שהיא עקר האדם, אבל הגוף הוא רק הלבוש החיצון של הנפש ואינו האדם העקרי וע"כ צריך שנפשו תיקר בעיניו מן גופו וגופו הוא עיקר נגד ממונו וקנינו שהם קנינים חיצונים בלתי דבוקים עמו, אבל הגוף דבוק עמו כל ימי חייו בעולם הלז השפל, והסכל יקדים את הטפל אל העיקר והממון חשוב אצלו מן הגוף והגוף חשוב אצלו מן הנפש [וכמו שהוכיח המשורר ע"ז גם בני אדם גם בני איש בתהלות מזמור מ"ט במ"ש הבוטחים על חילם וכו' ויקר פדיון נפשם וחדל לעולם עי' מה שפרשתי שם] וע"כ במה שהקדימו בני ראובן ובני גד את הממון אל הגוף במ"ש גדרות צאן לצאננו קודם ערים לטפנו בזה הראו שהטפל חשוב בעיניהם מן העיקר וה"ה שהגוף וכש"כ הממון חשוב אצלם מן הנשמה האלהית וע"כ נענשו והגלו מן הארץ קודם לכל השבטים, אולם זה תלוי אם ילכו למלחמה לפני ה' או אם ילכו לפני בני ישראל, רצוני שאם ילכו למלחמה לפני ה' היינו שתהיה מלחמה נסיית השגחיית מה' אז יפה דברו מה שאמרו גדרות צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו, כי אם תהיה המלחמה נסיית א"צ להם כלל ערי מבצר שישבו שם הנשים והטף מפני יושבי הארץ, אחר שה' הוא הנלחם להם בודאי ישמרם מכל פגע, ויהיו בטוחים מיושבי הארץ ע"י ה' שומרם ומגנם, וא"צ רק גדרות צאן לצאנם שלא ילינו בשדה וימותו, וא"כ לא חטאו כלל במ"ש במה שהקדימו גדרות לצאנם, רק לפי מה שאמרו הם שיחלצו לפני בני ישראל דהיינו שתהיה מלחמה טבעיית בזה צריכים הנשים והטף לערי מבצר ולא היה ראוי שיקדימו גדרות צאן קודם לערי מבצר והם עשו את העיקר טפל וחטאו בזה, וז"ש משה אליהם. אם תעשון את הדבר הזה, ר"ל אם תרצו לעשות כמו שדברתם להקדים גדרות הצאן אל ערים לטפכם זה תוכלו לעשות אם תחלצו לפני ה' למלחמה אם תלכו בכונה הראויה לש"ש עד שתהיה המלחמה השגחיית דהיינו לפני ה' שאז אין הנשים והטף צריכים שמירה ותוכלו להקדים גדרות הצאן שהוא העיקר:

(כא) "ועבר", מפרש שזה יהיה אם יעבור לכם כל חלוץ לפני ה' היינו בכונה הראויה עד שה' יהיה הלוחם שעז"א עד הורישו את איביו מפניו, ובזה אין הנשים צריכים שמירה כי ה' הוא הלוחם והשומר:

(כב) "ונכבשה", גם הודיע להם שבצד זה לא יהיו צריכים להיות חוץ מביתם רק עד אחר הכבוש לא עד אחר החלוק, אחר שה' הוא הכובש א"כ אחר הכבוש אין פחד אויב עוד, וז"ש ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו (ר"ל תיכף אחר הכבוש) ובזה והייתם נקיים מה' ומישראל ר"ל בין מה' שלא יקרכם עון במה שעשיתם את העיקר טפל והטפל עיקר, ובין מישראל אחר שעברתם את הירדן ונלחמתם. והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה תיכף אחר הכבוש לפני ה' שגם זה יהיה בהשגחת ה' ובשמירתו:

(כג) "ואם "אבל אם לא תעשו כן שתלכו בכונה לש"ש עד שיהיה הכבוש השגחיי ע"י ה', הנה חטאתם לה' אלהיכם, במה שעשיתם את העיקר טפל ואת הטפל עיקר, שאם יהיה הכבוש בדרך מלחמה כמו שאמרתם שתעברו חלוצים לפני בני ישראל היה לכם להקדים ערי מבצר לטפכם אחר שגם הם צריכים שמירה מן האויב והם עיקר נגד הצאן, ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם שהלא עתידים אתם להענש ע"ז שהגלו עי"כ מארצם קודם לכל השבטים:

(כד) "בנו", ר"ל וא"כ אחר שאתם אין יכולים ללכת בכונה ראויה עד שתהיה המלחמה לפני ה' ותרצו ללכת כמו שאמרתם נחלץ חושים לפני בני ישראל, א"כ צריכים אתם להקדים תחלה לבנות ערים לטפכם ואח"כ גדרות צאן לצאנכם שיהיה העיקר עיקר והטפל טפל ואז והיוצא מפיכם תעשו, תוכלו לעשות כמו שיצא מפיכם שאמרתם ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל דהיינו מלחמה טבעיית:

(כה - כו) "ויאמר בני גד", השיבו לו שהם ימלאו את דבריו בכל הצדדים, [א] שיעשו את העיקר עיקר ואת הטפל טפל ויקדימו ערי מבצר להטף והנשים קודם לגדרות הצאן, עז"א עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה, והוא שתחלה טפנו נשינו ואח"כ מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד ר"ל שנקדים הטף והנשים קודם להמקנה באשר כן צוה אדוני:

(כז) "ועבדיך", ובכל זה עבדיך יעברו כל חלוץ למלחמה לפני ה', ר"ל לא לפני בני ישראל רק בכונה הראויה שתהיה המלחמה נסיית כאשר אדני דובר באשר בדבורו של משה הקפיד בדבורו ודייק שתהיה המלחמה לפני ה', וא"כ נזהר גם בזה:

(כח - ל) "ויצו להם משה", עפ"ז צוה משה בתנאי כפול שאם יעברו את הירדן וכו' יתנו להם אז את ארץ הגלעד לאחוזה ואם לא לא יתנו להם, ודייק בצווי זה אם יעברו כל חלוץ למלחמה לפני ה', שכבר בארתי שמה שיתעכבו בא"י עד גמר הכבוש או שיתעכבו אחר גמר החלוקה זה תלוי באם יהיה הליכת המלחמה לפני ה' או לפני בני ישראל שאם תהיה המלחמה לפני ב"י דהיינו מלחמה טבעיית צריכים הם להתעכב עד אחר החלוקה כי גם אחר הכבוש יש עדיין פחד אויב בעוד לא חלקו והתישב כל אחד במכונו, ולכן הם שאמרו תחלה ואנחנו נחלץ חושים לפני בני ישראל אמרו לא נשוב איש לביתו עד התנחל ב"י איש נחלתו שהוא עד אחר החלוקה, ורק משה אמר להם שאם יעברו למלחמה לפני ה' ויהיה כבוש נסיי אז א"צ להתעכב רק עד אחר כבוש כמ"ש ונכבשה הארץ לפני ה' ואחר תשובו, ואחר שהם הבטיחו עתה שיעברו לפני ה' אמר משה שאם יעברו לפני ה' אז ונכבשה הארץ ונתתם להם את ארץ הגלעד תוכלו לתת להם את ארץ הגלעד תכף אחר הכבוש קודם החלוקה:

(לא - לב) "ויענו בני גד", הם רצו שינתן להם ארץ הגלעד תכף, באשר מבטיחים שיעברו למלחמה ומוצא שפתם בל ישנו, אמנם השיבו בזה תשובה נצחת, כי כבר בארתי בדרושי ארצות השלום (דרוש ב'), שקשה מאד על האדם לעשות לשם שמים מצוה שהוא מקוה ממנה שכר וריוח תכף, למשל אם יבטיחו לו עושר גדול בעת שילמד מסכת פלונית אז קשה מאד שילמד למוד זה לשם שמים, אחר שהוא מקוה שכר בעד למודו הוא לומד לתקות השכר לא לש"ש, ושם בארתי כמה ענינים בזה, וזה טענו בני ראובן וב"ג שאחר שאתה רוצה שנעשה מלחמה לפני ה' היינו בכונה הראויה רק לשם שמים, א"א שנעשה זה בעוד שאנו מקוים שע"י מלחמה זו נשיג מבוקשנו שינתן לנו ארץ הגלעד אשר אנו חפצים בו, כי הלא יעלה על לבנו התועלת שנקבל מהליכה וא"א שנלך בלא שום פניה אחרת רק לשם ה' בלבד, ולכן צריך שתתן לנו ארץ הגלעד במתנה תיכף בין נלך למלחמה בין לא נלך כבר הוא שלנו, ובזה יקל לנו ללכת בכונה מיוחדת רק לש"ש כי אין לנו עוד פניה אחרת מתקות שכר שבעבור זה ינתן לנו ארץ הגלעד, אחר שכבר זכינו בארץ הזאת בכל אופן, וז"ש אחר כי את אשר דבר ה' אל עבדיך כן נעשה והוא שנחנו נעבור חלוצים לפני ה' ר"ל רק לש"ש בלבד וא"כ זה לא נוכל לעשות רק אם אתנו אחוזת נחלתנו מעבר לירדן, אם כבר נזכה באחוזה זו תכף בכל אופן אז נוכל ללכת בכונה לש"ש בלבד, ומשה קבל דבריהם:

(לג) "ויתן להם משה", נתן להם אחוזתם תכף:

(לד) "מוסבות שם", פי' שסיחון נתן להם שמות אחרים בעת שכבשם, וישראל קראו שמותם בשמות הראשונים שהיו להם מימי קדם כן פי' הרמב"ן:

(מ) "למכיר בן מנשה", היינו שיהיו לבניו שלכדוהו:

(מא) "ויאיר בן מנשה", הוא מצד אביו משבט יהודה בן בנו של חצרון ומצד אמו היה בן בנו של מכיר כמ"ש בדה"א ובאשר הי' בעבר הירדן לא הקפידו שתערב נחלת בן יהודה בנחלת מנשה, ועי' בדה"י שם: