מלבי"ם על במדבר כג

(א) השאלות (א - עד גמירא)

למה העלהו לג' מקומות ואם כבר ראה בפעם הא' שלא יאבה ה' שיקללם מה הוסיף בפעם הב'. מדוע בפעם הא' אמר אולי יקרה ה' לקראתי ובפעם הב' אמר ואנכי אקרה כה ובפעם הג' אמר בלק אולי יישר בעיני האלהים, בפעם הא' אמר את שבעת המזבחות ערכתי ובפעם הב' לא אמר זה, בפעם הא' אמר וישב אליו ובפעם הב' ויבא אליו, ולהבין הנבואות שנבא שיש דברים כפולים ודברים בלתי מובנים: "ויאמר בלעם", הנה העלהו לג' מקומות, וכבר בארתי בפ' חוקת (כא יט כ) שג' מקומות אלה היו שייכים למואב ולא טהרו בסיחון וע"כ היה יכול להעלותו שם, והקב"ה נתנם מתנה לישראל מנחלת מואב, והיה לבלק טענה שאינו מקללם קללת חנם כי נגעו בנחלתו, עיי"ש, אולם מה שבנה מזבחות שלש פעמים, ונסה א"ע ג' פעמים לקללם, כבר באר הרי"א, מפני שהקללה שתבא מבלעם לישראל יצויר בא' משלשה אופנים: [א] בסבה ארצית, כמו בנחוש וכשוף שירע להם ע"י הרעות המצויות בארץ דבר וחרב וחיה ומגפה וכדומה או ע"י עין הרע של בלעם, [ב] ע"י רעה שמיימית שופעת מן הכוכבים, שבהיות בלעם קוסם הי' בקי לעשות טלסמאות ולהוריד רעות נוזלות ממשטרי הכוכבים המחייבים פעלים בשפלים כפי מצבם ונגודיהם, [ג] רעה השגחיית בשיעורר עליהם קטרוג וקצף מאת ההשגחה ע"י שיזכיר עונותיהם, שבהיותו ג"כ נביא לה' ויודע דעת עליון היה יכול לעורר עליהם דין ורוגז למעלה, וע"ז העלהו בג' מקומות ונסה א"ע ג' פעמים להרע להם באחד מג' אופנים אלה, והעלאה הראשונה שהעלהו במות בעל היה להרע להם ע"י רעות ארציות כי שם היו עובדים הבעל שהיו מעבירים בניהם באש במת התופת לשכך חמת הפועל רע בקרב הארץ ע"י זבחי דמים, ורצה להרע ע"י הפועל רע וחייליו המשוטטים בארץ להשחית ולבלע, וספר כי ראה משם קצה העם, כי א"א שתחול בהם קללה על כלם, שבהיותם מתאחדים הגוי כלו כל רע לא יקרב אליהם, ע"כ שם עינו על קצה העם להפרידם מן הכלל ובזה יחול בהם נגף או יתר רעות, ובהיות כל כח, בין כחות הקדושה בין של הסט"א, נכללות מז' כחות, שע"ז היה מספר השבעה גדול אצלם בין בקדושה בין בהפוכה כמ"ש הראב"ע, לכן צוה לו שיבנה שבעה מזבחות ולהכין שבעה פרים לעורר כל כח וכח מולדת השבעה, ואמר בנה לי בזה, והכן לי בזה, ר"ל בכונה זו לעורר הכחות המוכנים להרע בעולם השפל:

(ג) "ואלכה אולי יקרה ה' לקראתי", באשר לא בא אליו מעולם דבור ביום הי' מסופק בזה, ואמר ואלכה, היינו שיתרחק מפה להתבודד, ואמר אולי יקרה, כי הי' לו ספק אם יבא אליו במקרה בהקיץ. וילך שפי, שהלך בהתבודדות על הרי נשף:

(ד) "ויאמר אליו את שבעת המזבחות ערכתי", באשר היה רחוק ממקום המזבחות אמר שערך את שבעת המזבחות היודעים להמשיך השפע משם לצורך המבוקש שלו, ורוצה להשיג על ידם מענה לשולחיו:

(ז) "מן ארם ינחני", שמקום בלעם היה בארם נהרים ששם היו עוסקים בכשוף שענינם עם עזא ועזאל השוכנים בהרי נשף וחשך, ועז"א מהררי קדם, כי משם היו ממשיכים הנחוש והכשופים כמ"ש כי מלאו מקדם פרש"י ממעשה ארם שהוא במזרחה של א"י, לכה ארה לי יעקב, כי בקשת מלך מואב בפעם הראשון היה לכה ארה לי את העם הזה, ויש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שההמון נקראים בשם יעקב וגדולי העם נקראים בשם ישראל, אמר שעל ההדיוטות שלהם תחול הארור להומם ולאבדם, ועל ישראל שהם גדולי העם או כלל העם כשהם במעלתם ע"י צדקתם שעליהם לא תחול הארור תעורר עליהם זעם וקצף ע"י קטרוג שיזעום ה' עליהם ועז"א ולכה זעמה ישראל:

(ח) "מה אקב", ר"ל לא לבד שאי אפשר שאאור אותם שהוא שתחול עליהם הקללה להמעיטם, כי גם אי אפשר שאקוב אותם שהוא רק פרישת הקללה בפה מבלי שתחול בהם שזה גדר קבה, גם זה אי אפשר אחר שלא קבה אל, ולא אוכל לפרוש עליהם קללה מבלי רצון ה', ונגד לכה זועמה ישראל, אמר ומה אזעום איך אעורר עליהם זעם אם לא זעם ה' ואינו קוצף עליהם:

(ט) "כי מראש", באר לו שא"א שתחול עליהם קללה מצד רעות העולם השפל ומקריו [שזה בקש ממנו עתה], כי אינם נתונים תחת מקרי העולם השפל ורעותיו מצד ארבעה טעמים: [א] מצד יחוסם מראש מצד האבות ודמה אותם להררי עד גבוהים ורמים ונשאים מכל כדור העולם השפל הלז והם צור ויסוד הכדור הארצי, וישראל נמשכו ביחוס ישר מן הצורים האלה כמ"ש הביטו אל צור חוצבתם, וההרים נשענים תמיד על הגבעות שהם קטנים מההרים והוא במשל האמהות, ויש הבדל בין ראה ובין שור, ששור הוא הראיה מרחוק, ועז"א כי מראש צרים אראנו, וגם מגבעות אשורנו, מרחוק כמי שרואה דבר מרחוק שאינו נראה כ"כ כדבר הנראה מקרוב, וכן זכות האמהות אינו גלוי כ"כ כמו זכות האבות, (שנית) הן עם לבדד ישכן, שאינם כשאר אומות הקדומות שיתערבו בם אומות אחרות ובטל יחוסם, וגם אם לא נתערבו זרים בתוכם הם דומים במנהגיהם ובאים עמהם בחשבון אחד כי אין הבדל ביניהם, כי הם עם לבדד ישכן שלא נתערבו זרים בתוכם, וגם בגוים לא יתחשב בחשבון אחד כי הם נבדלים בכל דבר ולא באו בחשבון של גויי הארץ הקדומים:

(י) "מי מנה", [ג] מצד כמותם ואיכותם, והנה אברהם נתברך בעפר כמ"ש והיה זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ וכו', ונתברך בכוכבים כמ"ש הבט נא השמימה וספור הכוכבים וכו', ויש הבדל בין ספר ובין מנה, שפעל ספר שייך על דברים שיש להם מספר כמו הכוכבים, ופעל מנה אינו מציין ידיעת המספר רק כשמעיין לדעת אם לא חסר משעורם כמ"ש באורך בפי' ש"ב (סי' כד) ועל חלקים הדקים לא שייך לשון מספר כלל כי מי יספור את האבק הדק, רק לשון מנה היינו לדעת אם חסר משעורם, אמנם בעפר הארץ לא שייך גם המינוי לדעת אם חסר משעורו, וכמ"ש במד' שהעפר אם יהיה בו חסרון יתמלא תכף כן ישראל כשחסרו על ידי דבר נתמלאו תכף, ועז"א אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ, אמנם הכוכבים הגם שנוכל לספרם באמת אין להם מספר כי כל כוכב בפ"ע הוא עולם מלא בפ"ע ומצד זה אין להם מספר, וכן כל איש מישראל הוא עולם מלא בפ"ע ואין לו מספר מצד האיכות, וכבר בארתי זאת בארך בפ' לך (טו ה') עז"א מי מנה עפר יעקב, שיעקב הם ההמונים הם נמשלו כעפר מצד רבוים שלא יצדק ע"ז מספר רק מנה ובכ"ז מי מנה אותם, שאם יחסר משעורם יתמלא תכף ולא שייך גם מנין, ומספר את רבע ישראל, וישראל שהם הגדולים שבאומה שמצד זה הם נחלקים לארבעה דגלים כדוגמת כוכבי השמים שנחלקים לארבעה רבעי הגלגל, הנה מספרם נדמה למספר הכוכבים שכל כוכב הוא עולם בפ"ע ואם יחסר כוכב אחד מן המציאות יהיה חסרון בכלל הבריאה, ומצד זה הם נבדלים ממקרי העולם השפל והם עומדים ככוכבים לעולם ועד, וא"א שישיג אותם רעה ע"י כשוף ונחוש מדברים השפלים שהם גבוהים עליהם ורמים מהם: [ד] הם נבדלים מעניני העולם השפל ורעותיו מצד נפשם האלהית שהיא נצחיית וקיימת לעד ואינה נתונה תחת מקרי העולם השפל הכלה ונפסד ועז"א תמות נפשי מות ישרים, שנפשם צרורה בצרור החיים לנצח, ותהי אחריתי כמוהו שגם הגוף עתיד לקום בתחיה באחרית:

(יא - יב) "ויאמר בלק", שאל אותו שעכ"פ היה לו לשתוק ושלא לברך, והשיב שהוא מצווה מאת ה' דוקא לדבר וצריך לשמור פקודת ה', ועז"א אותו אשמור לדבר:

(יג) "אשר תראנו משם", ר"ל משם תוכל לראות את כולו (לא כמו במות בעל שלא יכול לראות רק מקצתו) ובכ"ז אני מצוך שרק אפס קצהו תראה ולא תראה את כולו וכמ"ש למעלה (פסוק א') שכדי שתחול בם הקללה היה צריך שישים עינו רק על מקצתם ולקלל קצה העם ע"י שיפריד בין כללותם, כי כשהקבוץ מחובר לפניו א"א שתחול בם קללה ועין הרע:

(יד) "ויקחהו שדה צופים", כבר התבאר שאחר שראה שלא תחול בם קללה מצד הכשוף ורעת העולם השפל, רצה לנסות להוריד עליהם מארה ע"י הוראת הכוכבים ומשטרי הגלגלים והמזלות, ויקחהו שדה צופים שמשם היו עומדים האצטגנינים וצופים על מצפה הכוכבים והוראותיהם, ויבן שם שבעת מזבחות אחרות, להמשיך מארה מאת שבעת הכוכבים:

(טו) "ויאמר אל בלק", עתה לא אמר אולי יקרה ה' לקראתי כי לא נסתפק בזה כלל, שאחר שנקרא אליו בפעם הראשון יגלה לו גם עתה, וא"צ הכנה רק מאתו שיהיה מוכן אל הדבור, ועז"א ואנכי אקרה, היינו אזמין א"ע לכך, ובפעם הראשון הוצרך להתרחק כדי להתבודד כמ"ש ואלכה וילך שפי, ועתה היה בוטח שיבא אליו הדבור בכאן אצל המזבחות ועז"א ואנכי אקרה כה:

(טז - יז) "ויקר", בכאן לא הוצרך לומר את שבעת המזבחות ערכתי כי היה עומד אצל המזבחות. ועז"א ויבא אליו ולא אמר כמו בפעם הא' וישב אליו כי לא התרחק ממנו:

(יח) "קום בלק ושמע", מבואר אצלי ההבדל בין שמיעה להאזנה, שנושא שצריך לתת לב להבין בא עליו לשון שמיעה, ועל הנושא שא"צ כ"כ הבנה בא לשון האזנה, ובאשר קראו את בלק בשם בן צפור, מבואר שגם אביו היה איש גדול ומסוים עפ"ז אמר מצד שאתה בלק שמע והבין דברי, ומצד שאתה בן צפור וקבלת חכמה ודעת גם מאביך די בשתאזין עדי ג"כ תדע כי צדקתי:

(יט) "לא איש", התוכח עמו על שחשב שה' יתנחם ויסכים שיקללם אחר שא"ל בפעם הראשון שיברך אותם, מבאר לו שזה א"א בחק האל ית', ויש הבדל בין שם איש ובין שם אדם, ששם איש מציין כל יש ונמצא ונופל גם על המלאכים גם על יתר נמצאים, אבל שם אדם מציין את האדם לבדו כמ"ש בתורה אור (ויקרא סי' י') באורך, ויש הבדל בין מכזב ובין מתנחם, שהכזב הוא שהדבר אין בו ממש תכף, והנחום הוא מה שמתחרט אח"כ. והנה אצל כל הנמצאים הגם שלא יצדק עליהם הנחום והחרטה, למשל על המלאך לא יצדק לומר שמתחרט כי אינו בעל בחירה, בכ"ז יצדק לומר שמכזב, כי אחר שכל נמצא זולת האל ית' כחו מוגבל ובעל תכלית אם מבטיח לעשות דבר שלמעלה מכחו הוא מכזב תכף, אבל אם יאמר לעשות דבר שהוא בכחו לא יתנחם ויתחרט, אבל אצל האדם שהוא בעל בחירה ורצונו אינו רצון בלתי משתנה יצויר ג"כ החרטה והנחום, וכמ"ש (ש"א ט"ו) וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם, ר"ל שלא ישקר שהדבר שאמר יהיה כזב תכף, וגם לא ינחם שיתחרט אח"כ על הבטחתו שזה יצויר רק אצל האדם וה' לא אדם הוא להנחם, ועז"א מה שאתה חושב שיסכים לקללם, אם אתה חושב שמה שאמר תחלה לברכם הי' דבר כזב תכף, לא איש אל ויכזב, ואם אתה חושב שאח"כ יתחרט על דבורו הקודם אינו בן אדם שיתנחם, ומפרש נגד מ"ש לא איש אל ויכזב ההוא אמר ולא יעשה, וכי כחו מוגבל עד שיצויר שיכזב תכף בשעה שאמר לעשות הדבר, שלא יהיה בכחו לעשותו, הלא אינו איש כשאר יש ונמצא שכחו מוגבל, וגם ר"ל שתכף כשאומר לעשות דבר כבר הדבר עשוי כי אין עכוב לפניו והאמירה הוא העשיה, ונגד ולא בן אדם ויתנחם אומר הכי יצויר שדבר ולא יקימנה בעתיד ע"י שינחם מדבורו ולא יקים את דברו אשר דבר:

(כ) "הנה ברך לקחתי", ר"ל א"כ אחר שלא איש ויכזב "הנה ברך לקחתי", לקחתי מאתו ברכה באמת, כי הברכה שיאמר איש מהנמצאים יצויר שאינה ברכה כי יכזב, אבל הברכה שאמר האל אינו אמירה לבד רק עשיה וכבר נגמר המעשה ואני לקחתי ברכה עשויה בפועל לא באמירה לבד, ואחר שאינו בן אדם שיתנחם ולא ישיב את דבריו גם בעתיד, א"כ וברך, ר"ל תהיה הברכה מתמדת גם בעתיד, ולא אשיבנה אחר שלא יתנחם:

(כא) "לא הביט", ולא תאמר שהגם שלא יצויר שנוי וחרטה אצל האל יצויר שתשתנה הברכה לקללה מצד המקבלים, שהרעו מעשיהם ואינם ראוים לברכה, ע"ז משיב "לא הביט" און ביעקב, ויש הבדל בין ראה ובין הביט, שראה מציין ראות עין. והבטה מציין שימת לב על הדבר ועיון השכל, כמ"ש בישעי' (סי' ה'), ויש הבדל בין און ובין עמל, שאון מציין מעשה רע שנעשה בפועל, ועמל מציין תכונת הנפש בעת עשותו הרע, ולפ"ז היה ראוי שיאמר לא ראה און ולא הביט עמל כי האון שבפעל נראה בעין החושי והעמל הנפשי מושג רק ע"י העיון ושימת לב על הדבר, וכמ"ש (חבקוק א') למה תראני און ועמל תביט, אולם המליץ פה יש לו כונה אחרת, שיאמר שה' מרוב אהבתו אותם לא ישים לב לחטאתם והוא סולח לעונם, ועפ"ז יאמר שביעקב שהם ההמונים שבהם הגם שיראה בם און שהוא מעשה הנעשה שלא ביושר וזה נראה לעינים, בכ"ז לא הביט און היינו שלא ישים לב עליו, כי עמי הארץ זדונות נעשו להם כשגגות ואינו משים לב לענשם בעבור זה, ובישראל שהם גדולי האומה שהם לא יעשו און שהוא מעשה רע בפועל, אבל יצויר אצלם עמל שהוא שיחטאו בהרהור הלב ובמחשבה שזה נקרא עמל, ובכ"ז אחר שהרהור זה נשאר רק הרהור בלבד ואינו יוצא מכח אל הפועל שיעשו רע במעשה עד שהעמל יתראה בחוש הראות, א"כ לא ראה עמל בישראל, ואינו מעניש על המחשבה הנעלמה בקרב איש ולב עמוק, ה' אלהיו הוא מאמר מקביל ע"י שלא הביט און ביעקב לכן ה' אלהיו עמו אף שיחטאו לפעמים לא יסיר מהם השגחתו והשכינה בקרבם, וע"י שלא ראה עמל בישראל תרועת מלך בו, כי ההשגחה דבוקה עם ישראל שהם הגדולים שבהם, ומציין שה' הוא מלכם והם עמו, כמו שהמלך יתכבד ע"י העם שהוא מולך עליהם וכשבא בקרבם יריעו תרועת שמחה על שמלכם בקרבם, כן יתקדש ה' ותנשא מלכותו ונקדש בכבודו על ידי הצדיקים והוא בקרבם כמלך השוכן בתוך עמו ומתכבד בכבודם:

(כב) "אל מוציאם", אחר שהתוכח עמו על מה שחשב שה' ישנה דבריו ויסכים לקללם, משיב לו על מה שחשב להרע ע"י נחש או קסם, ואומר האל אשר הוציא אותם מארץ מצרים האל הזה הוא לו לישראל כתועפת ראם, כי מצרים היו עובדים למזל שור, אומר שהאל דומה כראם שהוא גבור יותר משור ומנגח בקרניו, כן התגבר על מזל שור בתועפת ראם ובגבורתו:

(כג) "כי לא נחש", וע"י השגחת האל שהוציאם ממצרים, הפלה אותם שיהיו למעלה מן הטבע ושלא ישלט בם נחש וקסם, ונחש מציין שיפעול לו רעה ע"י כשוף ורעת עולם השפל, וקסם מציין שיפעול לו רעה ע"י הכוכבים שבהם יפעלו הקוסמים, ואמר שגם יעקב שהם ההמון שלהם הגם שיהיו תחת המזל לא ישלט בהם נחש ורעות העולם התחתון, וישראל שהם הגדולים שבהם, או כלל העם כשהם צדיקים שאז נקראו ישראל ואז הם גם למעלה מן המזל ולא ישלט בם קסם שיגיע להם רעות ע"י הכוכבים, ובזה השיב נגד בלק שרצה להרע להם בפעם הא' ע"י נחש, ובפעם הב' ע"י קסם. כעת, אומר כ"ז אני מדבר נגד ההנהגה שהנהיג ה' את ישראל עד הנה, אבל כעת, ר"ל עתה ישראל מוכנים להנהגה נעלה ונשאה מזה, כי עתה ישראל מוכנים לכנס לארץ ולהוריש את יושבי הארץ ולהפיל את כלם חללים, וכ"ז יהיה ע"י ה' ההולך בראשם לכבוש את הארץ לפניהם, א"כ כעת ומעתה יאמר ליעקב ולישראל, היינו שבשביל יעקב וישראל יאמר ויתפרסם, מה פעל אל, היינו הפעולה הנוראה שיפעל אל, והוא מה שיספר בפסוק שאח"ז, או פי' שיאמר מה שפעל אל ליעקב ולישראל:

(כד) "הן עם", ר"ל שהאל יפעל שהעם הזה יקום כלביא הטורף טרף אדם אכל, כן יקום במלחמת ז' עממין להשמיד גוים ולהכריתם והלביא היא הנקבה של הארי כשיש לה גורים שהיא תמהר לקום בכעסה והארי הוא גבור יותר והוא יתנשא, לא ישכב, ר"ל לא ינוח, עד יאכל טרף וישמיד ז' עממין, ור"ל וכ"ש שעתה אי אפשר שתחול בם שום קללה אחר שהאל עוסק לפעול להם כל הנוראות האלה:

(כה - כו) "ויאמר בלק", א"ל הלא עכ"פ היה לך להיות שב ואל תעשה ושלא לברך והשיב שזה א"א כי ה' דבר לו, שיעשה ויברך והיה מוכרח לזה:

(כז) "לכה נא אקחך אל מקום אחר", עתה רצה לעורר עליהם קללה מצד ההשגחה האלהית ע"י שימצא להם עון אשר חטאו נגד האלהים לעורר עליהם קצף מאת השגחה, ועז"א אולי יישר בעיני האלהים:

(כח) "ויקח בלק את בלעם ראש הפעור". שצפו ששם עתידים לחטוא ויחר בם אף ה':