מלבי"ם על במדבר יב
(א - ב) השאלות (א - ט)
מה היו הדברים על אודות הכושית אם על צפורה מדבר למה קראה בשם כושית והיא מבנות מדין, ולמה כפל כי אשה כושית לקח, ומז"ש הלא גם בנו דבר וכי לא ידעו זאת שעם משה ידבר בקביעות ועמהם מדבר רק לפרקים, ולמה אמר פה שמשה ענו מאד, ומ"ש אם יהיה נביאכם וכו' נבוכו בו המפרשים ולמה כפל הרק אך במשה דבר שהם שני מעוטים:
"ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכשית", הרשב"ם פי' עפ"י המסופר בדה"י של משה שמשה מלך ארבעים שנה בכוש ולקח שם לאשה מלכה כושית ולא בא עליה, והם לא ידעו שלא בא עליה וע"ז דברו לגנאי כי בני ישראל היו נזהרים מבנות הכנעני, וכ"ה בתרגום יונתן, והראב"ע כתב שזו הכושית היא צפורה שהיתה שחורה ודומה לכושית, ורש"י ז"ל כתב על שם יפיה קראה כושית בלשון סגי נהור, והיה הדבור על שפרש מן האשה, וכבר שאל הרשב"ם שאם על צפורה יכוין מה צורך לאמר כי אשה כושית לקח, וכי לא ידענו שלקח את צפורה, וכפי דעתי, הדבור מציין הדבור בארך כמ"ש בפי' הספרא ויקרא (סי' ג'), והדבור הנקשר עם ב' מציין הדבור לגנאי, וידענו שדברו על משה באריכות ושהיה לגנאי, וממ"ש ותדבר מרים ואהרן ידענו שמרים התחילה הוכוח ואהרן השיב לה, והיה זה בפני משה או שלא בפניו, והתורה לא ספרה כל הוכוח רק ראשי דברים, ואנחנו נבין מעצמנו שמרים התחילה לספר שמשה פירש מן האשה, ועפ"ז הזכירה שכבר עשה כן לאשתו הראשונה, וספרה מאשה הכושית אשר לקח ופירש ממנה ושאלה מדוע הוא עושה כן לצפורה, וע"ז אמרה כי אשה כושית לקח, ר"ל אז היה זה מן הראוי כי היתה כושית לא עתה שצפורה אינה מבנות כוש, כי מדין הוא מבני קטורה, ואהרן השיב לה שמשה עשה זאת מפני שה' מדבר עמו בכל עת וצריך שיהיה תמיד מוכן לנבואה, ולכן פרש ממנה, וע"ז השיבה מרים הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר ולא פרשנו מדרך ארץ. אולם ע"ז יפלא עדיין וכי לא ידעו שיש הבדל ביניהם ובין משה, שלהם לא ידבר ה' בכל עת רק לעת מצוא כשמכינים א"ע אל הדבור. משא"כ משה שהדבור מתמיד עמו בכל יום ובכל עת וצריך שיהיה תמיד מוכן אל הדבור שע"ז הוצרך לפרוש מן האשה, כמ"ש שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי שלהם התיר תשמיש שנאסר להם מג' ימי הגבלה ואל משה צוה שיעמוד תמיד מוכן אל הדבור האלהי, וגם להבין מ"ש הרק אך שהם שני מעוטים, ולבאר הדברים אזכיר את אשר כתבתי בפי' במראה הסנה ובכ"מ שלהנבואה באספקלריא הבלתי מאירה כנבואת יתר הנביאים היה משה מוכן בטבע שנולד ממעי אמו שלם בכל המעלות השכליות והמדותיות ושלמות כח המדמה עד שהיה מוכן לנבואה בטבע בלא שום הכנה, כי לא סכך החומר ורגשותיו בעדו מראות מראית אלהית ומהתנבאות בכל עת שרצה מבלי שום הכנה, והמופת לזה הוא מה שהיה הוא הצנור שהריק שפע הנבואה לכל הנביאים שבדורו ובדורות הבאים שזה לא יצויר רק אם היתה הנבואה לו מורשה בטבע מבלי שום הכנה, שאם נבואתו לא היתה רק ע"י הכנה לא היה אפשר שיריק הנבואה וישפיע לזולתו אחר שהוא עצמו לא ישיגנה רק אם יכין עצמו אליה ודי שיפקיע א"ע בעת שיכין א"ע לא שישפיע גם לזולתו, ומזה הוכיחו מרים ואהרן שמשה א"צ הכנה ולפרוש א"ע מן האשה אחר שהנבואה קנויה לו בטבע והוא מוכן אליה תמיד שנפשו תתפשט מגופו בכל עת ולא יעצרנה הגשם במה שהוא בלתי מוכן ומופרש מן האשה, וז"ש הרק ר"ל וכי רק מעלה זו יש לו למשה, מה שאך במשה דבר ה', ולא יקבל נבואה אך לצורך עצמו הלא יש לו עוד מעלה יתירה על כל הנביאים מה שגם בנו דבר, שע"י שידבר ה' עם משה נעשה הוא הצנור המשפיע לכל הנביאים, ועי"ז גם בנו דבר ואנו שואבים הנבואה מצנורו של משה, ומזה מבואר שהנבואה היא לו בטבע מבלי הכנה, שאל"כ אי אפשר שישפיע נבואה לזולתו, וא"כ א"צ לו להכנה ולפרוש מן האשה, וישמע ה' וה' שמע והבין דבריהם שהגם שדברו תלונה נגד משה בכ"ז לא היה זה מפני שרצו להשפיל כבודו כי נהפוך הוא שהיה קדושתו גדולה בעיניהם עד שחשבו שיוכל להשאר בקדושתו גם אם ישוב לאהלו ולא יופרש מן האשה, וע"כ בא ה' להראותם שטעו בזה, כי יש מדרגה למשה שבו נעלה הוא מכל הנביאים שאל מדרגה זו צריך הוא להכנה ולפרוש מן האשה כמו שיתבאר:
(ג) "והאיש משה", מבאר מדוע לא העמידן משה על האמת בפרט למ"ש בספרי שדברו זאת בפניו ע"ז משיב מפני שמשה היה ענו מאד ולא רצה לאמר על עצמו שיש לו מדרגה אחרת בנבואה שלא זכה לזה שום נביא בעולם, ושלמדרגה זו צריך הוא להכנה ולפרישות, שמרוב ענותו לא רצה להגיד מעלתו וגדולתו:
(ד) "ויאמר ה' פתאם אל משה", יען שבא הדבור פתאום ואהרן ומרים לא היו מוכנים אל הדבור לא היה אפשר שיבא הדבור אליהם אם לא באמצעות משה ע"כ קרא גם את משה שיהיה אתם ביחד בא"מ, וע"י משה שהיה מוכן חל הדבור גם עליהם:
(ה) "וירד", ואחר שהוזמנו אל הדבור ע"י האהל וע"י משה קראם לחוץ שלא רצה לדבר זאת בפני משה כמ"ש חז"ל והמפרשים:
(ו) "ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם ה'". כבר בארו בספ' שבא להודיעם מעלת נבואת משה שנבדלה מכל הנביאים שכלם נבאו באספקלריא שאינה מאירה ומשה ע"ה נבא באספקלריא המאירה. ולפי דרכנו הנה בארתי (בפ' מראה הסנה ובפ' תשא), שמשה היה פי שנים ברוחו, שלנבואה באספקלריא שאינה מאירה היה מוכן בטבע מבלי שום הכנה, אמנם לנבואה באספקלריא המאירה לא היה מוכן בטבע והיה צריך לזה הכנה בין מעצמו בין מזכות ישראל שעת ירדו ישראל ממדרגתם ירד גם הוא ממעלתו ונבא באספקלריא שאינה מאירה שע"ז היה מוכן תמיד, וע"כ לא יכול להשפיע על כל הנביאים רק נבואה באספקלריא שאינה מאירה שזה היה לו בטבע, לא נבואה באספקלריא המאירה שגם הוא לא השיגה רק ע"י הכנה ומציאת חן בעיני ה', וע"כ לא יכול להשפיע מדרגה זאת על זולתו ובזה נמצא תשובה לתלונת מרים על שפרש מן האשה, שהיה טענתם שמשה א"צ לו פרישה והכנה באשר הנבואה היא לו בטבע והמופת לזה ממה שהוא הצנור המריק את הרוח ליתר נביאים כמ"ש הלא גם בנו דבר, והתשובה לזה היא שהלא אינו מאציל מן הרוח אשר עליו רק נבואה באספקלריא בלתי מאירה, אבל נבואה באספקלריא המאירה שלא יכול להאציל על יתר נביאים אינה לו בטבע וע"ז צריך הכנה ופרישות מן האשה, וכבר בארתי בכ"מ ההבדלים שהיה בין נבואת משה ליתר נביאים שכל הנביאים נתנבאו בחלום ומשה נתנבא בהקיץ, [ב] על כל הנביאים נפל פחד ורעדה ובטלו כל כחות הגוף ומשה נתנבא כשהוא ער ועומד על רגליו ומשתמש בחושיו, [ג] כל הנביאים ראו מחזות ודמיונות כי בא להם שפע הנבואה באמצעות כח המדמה ולמשה הגיע השפע על כח השכלי בלי תערובות כח המדמה וע"כ לא ראה שום דמיון, [ד] כל הנביאים נתנבאו במשלים וחידות עד שהיו נבואותיהם סתומות ועלומות ובנבואת משה לא נמצא שום משל וחידה, [ה] כל הנביאים הגיע להם שפע הנבואה ע"י מלאך ולמשה הושפע שפע הנבואה מהא"ס בעצמו שלא ע"י אמצעי, כמ"ש פני ילכו והניחותי לך כמש"פ שם, [ו] מ"ש בספרי כל הנביאים נתנבאו בכה מוסף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, [ז] התבאר בראש פ' וארא במ"ש וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם. שהשפעת הנבואה להאבות ולכל הנביאים היה מצד האלהות המתפשטת בכל העולמות להיות חיות העולמות ורוחם ונפשם כדמיון הנפש המתלבשת בגויה, וע"כ היתה נבואתם במראה ובמחזה לפי הלבושים והמסכים שבהם תתלבש האלהות בעולם, וכן חלות הרוח על נפש הנביא היה בענין זה לפי מה שהיא נפש מתלבשת בגויה שגם בעת התפשטות הגשמיות ובטול כוחות הגוף נשאר כח המדמה שהוא כח גופני, וע"כ חזו מחזות ודמיונות נלקחות מציור העולם הגדול ומן השקפות כחות המדמה שדרך הכח הזה ובאמצעותו חלה הנבואה על שכל הנביא והיתה הנבוא' ע"י שמותיו וכנוי לא ע"י שם הוי"ה, כי שם הוי"ה מורה על האלהות כמו שהוא בעצמו בלא התלבשות בעטוף ומסך העולמות וזה לא יכלו להשיג, ועז"א וארא אל אברהם וכו' באל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם, אבל נבואת משה שהיתה באספקלריא המאירה היה ע"י מה שהשיג את האלהות כפי מה שהוא בעצמו למעלה מן העולמות מופשט מכל ציור ותמונה הנלקח מציור העולמות, וכן שפע הנבואה חלה על שכלו שלא באמצעות כח המדמה שהוא כח גופני כי היה כאחד מן השכליים הנפרדים וכנפש מופשטת מן הגויה לגמרי ונבואה זו מיוחסת לשם הוי"ה ב"ה, וע"כ כל הנביאים השיגו מראה ודמיון מן מחזה העולמות ומן כח המדמה, והיתה הנבואה בשם שדי שאמר לעולמו די וחקק ומדד וקצב חוקי העולמות וכחותיהם, וע"כ אמר וארא שראו מראה ודמיון, ומשה השיג בשם הוי"ה ולא ראה דמיון ומראה עיי"ש באורך, ועז"א אם יהיה נביאכם ה', ופי' ראב"ע אם יהיה נביאכם נביא ה' ר"ל שישיג הנבואה ע"י שם הוי"ה, וגם כולל בזה מ"ש שהשכינה מדברת מתוך גרונו בענין שהנביא [ר"ל הדובר בו שנביא פי' הדובר מלשון ניב שפתים] האם הדובר בו יהיה ה' בעצמו ששכינה מדברת מתוך גרונו והוא הנביא שלו הדובר בו, ומפ' במראה אליו אתודע, ואצל משה אמר ומראה בסגול בזה גילה להם ההבדל בין אספקלריא המאירה ואספקלריא שאינה מאירה, שעל מה שאומר בכלים (פרק למ"ד מ"ב) אספקלריא טהורה פי' הר"ש והרע"ב (שפיגעל) שרואים בו את הפנים, והרמב"ם פי' (ברילל) הוא זכוכית שמביט דרך בו, וכן על לא יערכנה זהב וזכוכית (איוב כח יז) ת"י דהבא ואספקלריא ומראה בקמץ הוא שפיגעל, שהוא מכוסה בטיח ועופרת מצד אחד עד שלא תעבור הראות לראות דבר העומד מאחוריו רק מראה הצורה העומדת נכחו וזה אספקלריא שאינה מאירה, ומראה בסגול הוא הזכוכית שהראות עובר בו לראות מה שעומד אחוריו מצד האחר וזה אספקלריא המאירה. והנה הרואה בשפיגעל לא יוכל לראות הצורה העומדת מצד האחר אחורי המראה, רק הצורה העומדת בצד שהוא עומד בה שהוא לפני המראה, וזה מליצה על ראית והשגת הנביאים שלא השיגו את האלהות העומד חוץ מגבול העולמות, רק את האלהות הנמצא אתם בצד שהם עומדים, שהוא האלהות המתפשטת בעולמות להיות נפש העולמות, [ב] שהצורה הנראית במראה אינה הצורה עצמה העומדת נכח המראה רק תמונה של הצורה המתפלשת מן הצורה על פני המראה, כן לא ישיגו את האלהות כמו שהיא בעצמה, רק מה שהתפלש מן השגת האלהות על כח דמיונם שהוא המראה שעליו יתרשמו הצורות הנראית בדמיון הנביא שיביט על כח דמיונו שעליו יצויר לו צורות אשר יחזה במחזה ואינם נמצאים רק במראה ר"ל בכח דמיונם לא באמת, [ג] הרואה את הצורה במראה יראה בה גם מראית פניו שהוא עצמו עומד לפני המראה וגם דמותו התרשמה על המראה, ור"ל שהמחזות והתמונות אשר יראו החוזים יראו גם דמות עצמם ומחזות דמיונם המתרשם במחזה, אבל מרע"ה ראה באספקלריא המאירה שהוא הזכוכית שכח הראיה עובר בו אל העבר השני ויראה הדבר העומד מצד האחר שהוא חוץ מגבול המביט, ור"ל שהשיג את האלהות מופשט מן העולמות כמו שהוא בעצמותו, ובזה לא יראה שום מחזה ודמיון, כי הא"ס בעצמו כפי שהוא בעצמו לא יושג ממנו שום ציור ושום דמיון, וישיג רק השגה מדעיית שכליית [ועי' בע"י שבאר עוד כמה הבדלים בין אספקלריא המאירה והבלתי מאירה לפי דרכו] וז"ש אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע, ולכן בחלום אדבר בו, שבעת החלום נשאר כח הדמיון שהוא המראה המוכן לקבל הצורות שיבראו בעת החזון ויתרשמו בכח דמיונו שמהם יפשיט השכל את הדבר אשר יראהו בחזון:
(ז - ח) "לא כן עבדי משה", שהוא אשר נתן לו רשות לעבור בהשגתו מן החצרות שהם עולמות אל הבית פנימה להשיג את האלהות כפי שהיא בתוך ביתו חוץ לחצרות שהם העולמות, ופה אל פה אדבר בו, כמי שרואה במראה שרואה הצורה העומדת נכחו וידבר עמו פה אל פה, וכולל בזה יתר ההבדלים שעומד על רגליו בהקיץ כאדם המדבר עם רעהו פה אל פה והוא רואה צורתו דרך המראה והזכוכית, ועי"כ לא ידבר בחידות כדרך הנבואה הבא ע"י כח הדמיון ועז"א ומראה ולא בחידות וגם כולל במ"ש פה אל פה ששכינה מדברת מתוך פיו. ותמונת ה' יביט, כבר בארתי (בפ' יתרו בפסוק לא תעשה לך פסל וכל תמונה) שתמונה היא צורה השוקעת, ובא על הצורה השוקעת בנפש הנביא בעת החזון שאינה צורה בולטת ממשית רק צורה שוקעת בכח דמיונו ועז"א ותמונה לנגד עיני ויש הבדל בין ראיה להבטה, שהראיה מציין ראות העין, ועז"א כי לא ראיתם כל תמונה, וההבטה מציין עיון השכל, ושימת לב על הדבר, כמ"ש בפי' ישעיה (ה') ואמר שמשה גם כשמעיין על האלהות המתפשט בעולמות שבזה יצייר תמונה ה', כאילו צורת החכמה העליונה הנשגבת נשקע בכל העולמות, וצורת העולמות היא צורת החכמה העליונה, לא יצייר לו זה בדרך המחזה שישיג איזה צורה בכח הראות רק יביט ע"ז בעין השכל מופשט מכל מראה וחזון ותמונה ממשית. וא"כ כיון שיש למשה מדרגה מיוחדת בענין הנבואה שלא זכה לזה שום נביא וחוזה כי מדרגה זו איננה לו בטבע להשפיעה לזולתו, וא"כ צריך הוא הכנה ופרישה מן האשה ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה:
(י) "והענן סר". לפמ"ש למעלה (יא לה) שהעם התחילו לנסוע מחצרות ובתוך כך נצטרעה מרים ושבו לחצרות י"ל שלכן סר הענן שזה היה סימן למסע העם, כמ"ש ובהעלותו יסעו, וכיון שסר הענן תקעו בחצוצרות והתחילו לנסוע ובתוך כך נצטרעה מרים:
(יא - יב) "בי אדוני", בקש מאתו [א] אל נא תשת עלינו חטאת, השיתה מורה על הקביעות וזה ההבדל בין שיתה ובין שימה, ר"ל בל יחשב כי חטאו בזדון ויש להחטא יסוד קבוע בלבם, כי חטאו בשגגה ובמקרה ובבלי דעת שעז"א אשר נואלנו שהיה מתוך אולת וחסרון ידיעה, ואמר בספרי אל תדין אותנו כמזידין רק כשוגגים, ועל עצמו אמר אשר נואלנו שגדר האולת הוא המסופק בדבר, כי הוא לא חטא רק במה שהחריש כאלו מסופק בצדקת משה בזה, ונגד מרים אמר אשר חטאנו שהיא חטאה אבל בשוגג שזה ההבדל בין חטאנו ובין עוינו או פשענו, [ב] אפילו אם היינו חוטאים במזיד לא נכון העונש הגדול הזה שנחשב כמיתה ועז"א אל נא תהי כמת, אשר [מת] בצאתו מרחם אמו:
(יג - יד) "אל נא", נא הראשון מלשון בקשה ונא השני פי' עתה, ר"ל שאם לא ירפאה תיכף צריכה הסגר שבעת ימים [כי מסתמא לא היה בה שער לבן שאז היתה מוחלטת] והשיב לו ה' שמן הדין היתה צריכה שני הסגרים שק"ו לשכינה י"ד יום. וא"כ בסוף הסגר השני תטהר באם לא פשה הנגע אף שלא הלכה לה כיון שאין בה לא שער לבן ולא פשיון, ותפלתך עשתה פרי שתסגר רק שבעת ימים, שבזה א"א לטהרה ע"י מה שלא פשה לבד, כי אז צריכה הסגר שני, ובע"כ כדי לטהרה תרפא לגמרי, ופעלת שני דברים, [א] שלא תסגר רק שבעת ימים, [ב] שאחר תאסף אל המחנה שזה לא יהיה רק אם תרפא לגמרי: