מלאכת שלמה על זבחים א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א[עריכה]

בעזה"י בורא קדושים. נתחיל סדר קדשים: ובעזרתו הזוכר ברית אחים. נתחיל מסכת זבחים: וראיתי להעתיק הנה הקדמת הרמב"ם ז"ל על סדר קדשים [ואנחנו הדפסנו אותה בראש הסדר.]67 לרוב תועלותיה למתחילין לעיין בענייני הקרבנות ואפילו לחכמים הנשאלים עיקר מעקריהן השכחה מצויה ביניהן ולכל הפחות בסעיף א' יהנה וישמח ויגיל לבו בהן וזהו בעזר הקב"ה:

כל הזבחים וכו':    תוס' ר"פ המגרש. וכתבו שם האי אלא שלא עלו וכו' הוי כמו רק או כמו אבל ע"כ. ואיתה בגמרא פ"ק דמנחות דף ד' ובתוס' פ' התכלת (מנחות דף מ"ח.) וכתבו הם ז"ל כל הזבחים שנזבחו וכו' עבודה קמייתא נקט וה"ה קבלה והולכה וזריקה כדקתני סיפא לקמן ושנוי קדש שייך בהנך ד' עבודות כגון עולה לשם שלמים אבל שנוי בעלים לא שייך אלא בזריקה כגון שוחט או מקבל או מוליך קרבן ראובן ע"מ לזרוק דמו לשם שמעון ע"כ. אמר המלקט נלע"ד דבהא דאמרינן דשנוי בעלים ליתיה אלא בשוחט ע"מ לזרוק או מקבל ומוליך ע"מ לזרוק כדמוכח בגמרא ניחא קצת דנקט תנא כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן ולא קתני שזבחן שלא לשמן וכו'. ועוד אפשר לומר דמשום דזבחן משמע דקאי אכהן העובד משום הכי נקט שנזבחו דקאי נמי אכל הפסולים ששחטו וכדתנן לקמן רפ"ג:

אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה:    וצריך להביא אחר לחובתו או לנדרו אבל נדבה אם שחט שלא לשמן אינו צריך להביא אחר דהא אפילו אם אבדה אינו חייב באחריותה תוס' הרב רבינו פרץ ז"ל. ואית דגרסי שלא עלו לבעלים משום חובה. ועיין במה שפירש ר"ע ז"ל במלת אלא ברפ"ק דמנחות. וביד פ"ד דהלכות מעשה הקרבנות סימן י' וברפי"ג דהלכות פסולי המוקדשין וברפט"ו. ואם היא תודה או כבשי עצרת שנשחטו שלא לשמן ס"ל לרבינו הקדוש בפ"ק דפסחים דף י"ג דאע"ג דהתודה או כבשי עצרת כשרים ונאכלין לשם שלמים בעלמא מכל מקום הלחם אינו נאכל דכיון דכבשים אין שמן עליהם דהא לא עלו לשם חובה אלא שם שלמי נדבה עליהם מי יתירנו:

חוץ מן הפסח:    דבפסח כתיב ועשית פסח עד שיהו כל עשיותיו לשם פסח ועוד כתיב ואמרתם זבח פסח הוא שתהא זביחה לשם פסח והני תרי קראי חד לפסול אם נעשה שלא לשם פסח וחד לפסול אם נעשה שלא לשם בעלים עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט ממלת הוא ילפינן לעכובא לפסול בין בשנוי קדש בין בשנוי בעלים דאי לאו הוא ה"א קראי אתו למצוה מן המובחר והואיל וגלי קרא בזביחה ה"ה שאר עבודות ורב אשי יליף לה בהיקשא דשלמים בקרא דזאת התורה דהתם נמי כתיב פסח כדתניא דאמר קרא סמוך לקרא דזאת התורה להקריב את קרבניהם זה בכור ומעשר ופסח דהקישן הכתוב לשלמים מה שלמים בין שינוי קדש בין שנוי בעלים אף כל בין שנוי קדש בין שנוי בעלים ומהאי קרא לא ילפינן רק למצוה כמו שנכתוב בסמוך ומקרא דועשית פסח ילפינן לעכב בכל עשיותיו בשנוי קדש ומקרא דואמרתם זבח פסח לעכב בזביחה בשנוי בעלים וכיון דגלי קרא עכובא בזביחה ילפינן שאר עבודות לעיכובא בהקשא. למצוה הא ילפינן כשלמים מה שלמים בין זביחה בין שאר עבודות לא חלקת בהם למצוה כדיליף רב אשי גופיה מואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא כל עשייתו דהיינו שחיטה וקבלה הולכה וזריקה לשם שלמים בלא שנוי שם בעלים. ושנוי קדש יליף לה מקרא דאם זבח שלמים שתהא זביחה לשם שלמים וכן נמי כתיב המקריב את דם השלמים שתהא קבלה לשם שלמים ובזריקה כתיב הזורק את דם השלמים ובהולכה כתיב והקריב הכהן את הכל ואמר מר זו הולכת אברים לכבש אף פסח נמי לא תחלוק בו בין זביחה לשאר עבודות לעכב. ומלת הוא דריש לה לגלויי על הוא דגבי אשם דלא ילפינן פסול מיניה כדמהדר ליה ר' יהושע לר' אליעזר שהיה דורש אשם הוא לשמו כשר שלא לשמו פסול וקא מהדר ליה ר' יהושע פסח נאמר בו הוא בשחיטה לפיכך שלא לשמו פסול אבל אשם דלא נכתב בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין והוא עצמו שלא הוקטרו אימוריו כשר לא חשיב מיעוטא:

וחטאת:    דבחטאת נמי כתיבי תרי קראי כתיב ושחט אותה לחטאת שתהא שחיטה לשם חטאת עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט ואע"ג דהאי קרא בחטאת חלב כתיב חטאת דע"ז ילפא מינה שכן כרת כמותה וחטאת דשמיעת קול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו אתיין במה הצד מחטאת חלב וחטאת נזיר ומצורע דכי פרכת מה לחטאת חלב שכן כרת חטאת נזיר ומצורע יוכיחו מה לחטאת נזיר ומצורע שכן יש עמהם דמים אחרים חטאת חלב תוכיח הצד השוה שבהן שהן חטאת וצריכין לשמה בין בשנוי קדש בין בשניי בעלים אף אני אביא חטאת דשמיעת הקול ובטוי שפתים וטומאת מקדש וקדשיו. וגבי חטאת נזיר כתיב ועשה את חטאתו ואת עולתו שיהו כל עשיותיו לשם חטאת ובמצורע נמי כתיב ועשה הכהן את החטאת שיהו כל עשיותיו לשם חטאת. עוד בלשון ר"ע ז"ל וכתיב ולקח הכהן מדם החטאת עד שתהא קבלת הדם וזריקתו לשם חטאת ע"כ. אמר המלקט בזריקה כתיב וכפר עליו הכהן מחטאתו שתהא כפרה דהיינו זריקה לשם חטאת והני קראי לעכובא אבל למצוה ילפינן מהיקשא דזאת התורה משלמים כשאר כל הזבחים ומדשלמים לא חלקת למצוה אף חטאת לא תחלוק לעכב וכו':

הפסח בזמנו:    אבל שלא בזמנו לא ואפילו שחטו לשם עולה. תוס' ז"ל:

ור' אליעזר אומר אף האשם הפסח בזמנו והחטאת והאשם בכל זמן:    נלע"ד דהא דהדר קתני במילתיה דר' אליעזר הפסח בזמנו וכו' אפשר לומר דאתא לרמוז לנו דטעמיה דר' אליעזר משום דיליף אשם מבינייא דפסח וחטאת דאע"ג דל"ד אשם לחטאת דהא חטאת דמה למעלה ואשם דמו למטה הא פסח דדמו למטה ופסול וכי פרכת מה לפסח שכן זמנו קבוע חטאת תוכיח ואיבעית אימא משום שנאמר באשם הוא כי חטאת וכי פרכת מה לחטאת שכן נאמר בה הוא בשחיטה אבל אשם לא נאמר בו הוא אלא לאחר הקטרת אימורין והוא עצמו וכו'. הכתיב כחטאת כאשם ואין משיבין על ההיקש:

החטאת באה על חטא והאשם בא על חטא:    ובגמרא רמי רבא תנן דשלא לשמן לא עלו לבעלים לשם חובה דמשמע דעוקר שמייהו בהדיא הא סתמא עלו נמי לבעלים לשם חובה דאי ס"ד סתמא פסול היכי קיימי ב"ד ומתנו תנאי מילתא דמפסיל בה כדתנן לקמן בספ"ד אלא ודאי סתמא עלו לבעלים לשם חובה. ורמינהי דתנן ברפ"ג דמסכת גיטין כל גט שנכתב שלא לשם אשה פסול וסתמא נמי פסול כדתנן התם הכותב תופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש ומקום האשה אבל אם כתבו הספר לשם לאה שיהא מזומן לבשיבוא אדם אצלו ששמו כשם אשתו כן פסול. ושני רבא גופיה זבחים בסתם לשמן עומדים וכל כמה דלא עקר שמייהו בהדיא לשמן עומדין אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת ואפילו זנתה תחת בעלה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת וגם אם לא ירצה לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו הלכך סתמא נמי פסול. ועיין במה שכתבתי שם רפ"ג דגיטין בשם רבינו פרץ ז"ל:

משנה ב[עריכה]

יומי בן חוני וכו':    יש לתמוה אמאי לא תנא הנזבחין לשם פסח ולשם חטאת כדנקט ת"ק ברישא כל הזבחים שנזבחו וכו' ושמא דת"ק כיון דאיצטריך למיתני כל הזבחים נקט נמי שנזבחו אבל הכא אע"ג דאמילתיה דת"ק קאי לא חש ונקט לישנא דרוב המשניות ששנויות בלשון שחיטה. ואיתה בס"פ אלו דברים בפסח. ובגמרא א"ר יוחנן יוסי בן חוני ור' אליעזר אמרו דבר אחד דר' אליעזר נמי פסיל באחרים הנשחטין לשם פסח בזמנו ולשם חטאת בכל ימות השנה. ורבה אמר באחרים לשם חטאת פליגי יוסי בן חוני ור' אליעזר דלא פסיל ר' אליעזר אלא באחרים לשם פסח אבל באחרים לשם חטאת מכשר ותרוייהו דייקי למילתייהו מחדא ברייתא. ותוס' כתבו בשם ר"ת ז"ל דרבה לא בא אלא לפרש דברי ר' יוחנן ור' יוחנן עצמו מודה דבאחרים לשם חטאת פליגי ולא אמרו דבר אחד אלא מאחרים לשם פסח. ור' יהושע פליג עליה דר' אליעזר וס"ל דאף השוחט אחרים לשם פסח בזמנו כשר ולא מפסיל אלא פסח לשם אחרים וטעמייהו מפורש בגמרא בברייתא ואיתה נמי בפ' תמיד נשחט (פסחים דף ס"ב) והתם ס"פ אלו דברים מסקינן דאע"ג דיוסי בן חוני ס"ל כר' אליעזר מ"מ אם שחט אחרים לשם פסח ביום השבת ס"ל כר' יהושע דפטר במתניתין דהתם פ' אלו דברים:

שמעון אחי עזריה:    פ' היה נוטל (סוטה דף כ"א.) ובמדרש רבה פ' קדושים דף קכ"ג גרסינן שמעון אחי עזריה אומר משמו והלא שמעון היה גדול מעזריה אלא ע"י שהיה עזריה עוסק בפרקמטיא ונותן בפיו של שמעון לפיכך נקראת הלכה על שמו ע"כ:

לשם גבוה מהן כשרין:    ר' זירא בעי בגמרא אי כשרין ומרצין קאמר ובתרתי פליג לשם גבוה מכשיר לגמרי ובנמוך פסיל לגמרי ואילו רבנן בתרוייהו כשרין ואין מרצין קאמרי או דילמא כשרין ואין מרצין כת"ק קאמר ולא פליג אלא בנמוך דאמר פסולין לגמרי. ובעא אביי למימר דכשרין ואין מרצין קאמר מדטרח תנא לאשמועינן בתרתי באבי גבוה ונמוך דבכור לאו בר רצויי הוא אלא אתא לגלויי ארישא דכשרין ואין מרצין קאמר ואידחי ליה בגמרא דדילמא היא גופה אשמועינן דאפילו בקלים וקלים נמי איכא גבוה ונמוך ואע"ג דהא תנא ליה לקמן בפ' כל התדיר הא עיקר וההיא אגררא דאחריני נסבה. ונלע"ד דהא דנקט רש"י ז"ל וכן ר"ע ז"ל לפרושי בריש פירקין שנזבח שלא לשמן כגון עולה לשם שלמים נקט הכי לאשמועינן רבותא דאפילו קדשי קדשים דהיינו עולה ששחטה לשם קדשים קלים דהיינו שלמים כשרין ודלא כשמעון אחי עזריה שאמר קדשי קדשים ששחטן לשם קדשים קלים פסולין לגמרי וכל שכן דלת"ק שלמים ששחטן לשם בכור ולשם מעשר דכשרין דהא סוף סוף תרוייהו נינהו קדשים קלים הוו. עוד נלע"ד דנקט עולה לשם שלמים אע"ג דה"מ לפרושי חטאת או אשם לשם שלמים דהוי נמי קדשי קדשים לשם קדשים קלים והוי נמי רבותא טפי דהא עולה ושלמים שוו מיהא בהא מילתא דתרוייהו באין בנדר ונדבה משא"כ חטאת ואשם משום לאפוקי נמי סברת שמעון בן עזאי דבסמוך דקאמר שכל הזבחים הנאנלין וכו' למעוטי עולה שאינה נאכלת דוק:

משנה ג[עריכה]

בן בתירא פוסל וכו':    תוס' פ"ק דמנחות דף ה'. ובגמרא א"ר יוחנן פוסל היה בן בתירא בפסח ששחטו בי"ד שחרית בין לשמו בין שלא לשמו לשמו דבעינן בין הערבים שלא לשמו הואיל ומקצתו ראוי:

לבעלים לשם חובה:    כצ"ל. ובגמרא קאמר רב הונא דבן עזאי מקל וחומר יליף לה ודחי ליה ומסיק בגמרא דבן עזאי גמרא גמיר לה מפי שבעים ושנים זקן והא דקאמר רב הונא ק"ו לא אמרה אלא לחדד בה תלמידיו שיקשו לו תשובה עליו א"נ שיתנו לבם להיות חריפים לדרוש קלים וחמורים מאליהם כבן עזאי. וביד פט"ו דהלכות פסולי המוקדשין סי' י"א:

משנה ד[עריכה]

שהוכח וכו':    תוס' פ' השוחט (חולין דף ל"ט):

בשחיטה ובקיבול בהילוך ובזריקה ר"ש מכשיר בהילוך שהיה אומר אי אפשר וכו':    כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב כן מצאתי בכל הספרים:

ר"ש מכשיר בהילוך:    ת"ק דידיה הוא ר"מ כדמוכח בת"כ פ' צו פרשה ח':

אבל אפשר שלא בהילוך:    כצ"ל:

שוחט בצד המזבח וזורק:    בהולכה רבתי פליגי פירש בשוחט רחוק מן המזבח אבל בהולכה זוטרתי פי' בצד המזבח כ"ע ל"פ דפסלא וטעמא משום דעבודה שאי אפשר לבטלה היא:

רבי אלעזר אומר וכו':    נראה דר' אלעזר גרסינן בלי יו"ד דהא אתא לאפלוגי אר"ש והוא ר' אלעזר בן שמוע. אכן תמהתי שמצאתי ברש"י ז"ל כתיבת יד מוגה בסוף פירקין וכמו שהוא מוגה בספר בנין שלמה לחכמת בצלאל שחברתי וז"ל אין מחלוקת בין ר' אלעזר לת"ק בחזר והכניסו אלא ר' אלעזר אדר"ש אבוה קאי ופליג דר"ש קאמר דאין מחשבה פוסלת בהילוך כלל ע"כ. וע"ש בספר קרבן אהרן פ' צו בפרשה ח':

המחשבה פוסלת:    מחשבה דקדשים היא דבור כמחשבה דשליחות יד [הגה"ה עיין בב"י דיורה דעה ריש סימן רע"א דף שכ"ג ע"ב על זה]. והביא ראיה לזה סמ"ג במל"ת סימן של"ז וכן ג"כ פירש רש"י ז"ל בפסחים פ' תמיד נשחט (פסחים דף ס"ג) וז"ל כל מחשבה דקדשים מוציא בפיו הוא. [הגה"ה נלע"ד אני הדיוט דלהכי קרא שמו פיגול שע"י מחשבה ודבור בפה נעשה פגול והיינו פיגול נוטריקון פי גיאול לשון לחם מגואל. ובזה ג"כ יובן מה שדרשו רז"ל על פסוק שאמר יחזקאל ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם כלומר לא אכלתי מבהמה שהיו המון העם מליזין בפיהם עליה שהיא ספק גיאול ואיסור עד שהוצרך החכם להורות בפיו שהיא מותרת ואינה גיאול כלל]. וכן כתב ג"כ במכילתין בפ' ב"ש (זבחים דף מ"א) ורפ"ק דמנחות וכן הוכיחו תוס' ז"ל שם מההיא סוגיא דהתם בפסחים וכן כתבו בכמה דוכתי ובריש פירקין ובס"פ המפקיד ובפ' כל המנחות באות מצה דף נ"ה והרא"ש ז"ל ג"כ בהלכות קטנות. ותמהתי קצת על מה שראיתי ברב המזרחי בפרשת שופטים גבי פסוק לא תזבח לה' אלהיך כל דבר רע שפירש רש"י ז"ל שהוא אזהרה למפגל בקדשים על ידי דבור רע כדאיתא בספרי כתב הוא ז"ל דהא דקאמר ע"י דבור רע לאו דוקא אלא אפילו ע"י מחשבה רעה כדנפקא לן מלא יחשב ע"כ. וביד שם בהלכות פסולי המוקדשין פי"ג סי' ג' ד' ט':