מכתב מאבשלום פיינברג לרבקה אהרנסון, 17 ביוני 1911

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חדרה, מוצאי שבת, 17 ביוני 1911

ילדתי החביבה, רבקתי הטובה, שלום! הערב הייתי צריך לנסוע אליך. אולם הערב נהיה לילה, לילה מר, מר מאוד, ואני לא נסעתי. אבל רוצה אני בכל־זאת להיות מעט איתך, לכל הפחות ברוח, להיות מעט איתך. הנני יושב בבית זר, אצל השניאורסונים. נמצא פה... ירחמיאל יוּבל. הנער המסכן הזה בא לראות פה נערות יפואיות. הוא צריך לנסוע בשלש לזכרון, ומי כמוני יודע את הטעם הזה. והוא ביקש אותנו שנעשה את הלילה הזה ליל־שימורים. נעניתי לו בשמחה, בתקוה שיקח את מכתבי איתו.

הערב, ילדתי, לבי שותת דם. מדוע?... האם אמי חולה? האם אבי מת? האם... לא!.. הכמרים קנו את קיסריה! את, רבקה, יכולה להבין את כל הכאב ש... משוגע כמוני חש לבשורה כזאת. זה כאב שאי־אפשר לבארו, לכתבו, לספּרו. צריך לחוש! חרוק שיניים והס!

את לא מבינה?...

אני הייתי עובר על הסוסה על שפת הים. הרוח היתה מרימה את רעמתה, ואת בלוריתי. האדמה כה קשה שם על שפת הים, ואני דהרתי, בטן ארצה. ועשיתי חשבון:

כמתאים אלף עברים (מן האמיתיים, מן הקדמונים!) נפלו פה, תחת שבט נוגשׂי הורדוס, למען לבנות, ליפּוֹת, להכין את בית־התענוגים הענק הזה בעד שרי־הצבא הרומאים, בעד הגבירות, הפטריציות, הזונות של רומא. האומללים! האדמה עשויה שלדים, שלדים שלי. וכמה עוד נפלו למען הגן ולמען לכבוש את האבנים שהיום הינן חרבות. כמה? כמה מים מן הים המלוח הם אך דם, דם שלנו?

אולם... אולם לכן, בעוד עשרים, שלושים שנה, שערותי כבר תכספנה, אולם אני עוד אשב על סוסה אצילה (הלא?... אמרי: כן! רבקה), ועבור אעבור בחוצות של קיסריה החדשה... הנה השדרות... העצים היותר יפים... הווילות היותר מפוארות... ילדות קטנות תשחקנה לי, ולפרש הזקן תקראנה: שלום! ולבי הצטחק בקרבי: שלם ישולם לנו בעד כל העינויים ובעד כל הייסורים.

בעוד שנה אעבור... ופעמוני הנוצרים יצלצלו לתפילה. גלין, גלון! ומעל לבית־התפילה יתנשא הצלב. תנועתו תהיה... התנועה המוּכּרה לך. ידיו פרושות כמו לחבק את כל היקום, אבל אנחנו הלא יודעים כי התנועה הזאת לא מחבקת כי אם מחנקת וכי בשם האיש המעוּנה מענים אותנו זה אלפיים שנה. אעבור ואזני תקלוטנה את השירים שישירו לכבוד אלוהי הרחמים והחמלה אשר בשמו שחטו שוחטים וישחטו אותנו עוד מאות בשנים...

האם את מבינה, רבקה!

עוד חתיכה מארצנו, מחוף הים שלי, עברה לזרים, ובלי שום תקוה להשיב מהר...

לבי שותת דם הערב, ופסוקים ישנים עולים על זכרוני: "מי יתנך כאח...ות לי, יונק...ת שדי אמי, אמצאך בחוץ אשקך גם לא יבוזו לי. אנהגך אביאך אל בית אמי תלמד...(י)ני, אשקך מיין הרקח מעסיס רימוני. שמאל...(י) תחת ראש...(ך) וימינ...(י) תחבק...(ך)"

כל אחרי־הצהריים התגוללתי על הספה, אבל לא מצאתי כלום וכלום. מדוע?... הירח לא היה, וגם עוד דבר לא היה. קשה היה תחת ראשי. חסרו ברכּיך תחת שערותי וידיך על שערותי; חסר גם מצב־הרוח. מדוע?

[...]

שמעי, רבקה! מהערב, מלחמה לי בתולעת המכרסמת בלבך. רוצה אני להיתחב לשם ולהחניק אותה. רוצה אני אותך מצטחקת, חיה, שמחה, ולו גם אהיה עובר־אורח. רוצה אני אותך שכחנית אבל מאושרה. מלחמה לי בתולעת, ולמרות כל השדים אני מעיז לדחקך במחשבותי אל לבּי ולנשקך, כן לנשקך! בכל לבי ובכל נפשי,

אבשלום