מי השילוח/פרשת שופטים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חלק ראשון[עריכה]

שופטים ושוטרים תתן לך. היינו שיחשוב האדם את דרכיו בכל מעשיו שיעשה וכמו שמסיים בסוף למען תחיה, כי הדברים שיעשו במשפט לא ילכו לאבדון כמו דאיתא בזוה"ק (ח"ב קעח.) כי אין מעשה ודעת וחשבון בשאול, מעשה הנעשה בחשבון לא תפול בשאול. והנה כאן נאמר שש אזהרות נגד שית סיטרין דתלין במחשבה, א' שופטים ושוטרים, ב' לא תטע לך, ג' לא תקים לך מצבה, ד' צדק צדק, ה' לא תזבח, ו' זקן ממרא.

שופטים ושוטרים. זש"ה (ישעיה מד ו) כה אמר ה' מלך ישראל וגואלו וכו' ומבלעדי אין אלקים. היינו כל התנשאות לא יבא רק מהש"י, ומה שנאמר שופטים ושוטרים תתן לך הוא שיהיה האדם נכנע מפני השופטים שינשא אותם הש"י. תתן לך היינו בנסתרות לבך תכנע מפניהם, וכן הוא הסדר שופטים היינו חכם ואח"כ פרשת המלך, חכם קודם למלך אע"פ שהמלך יותר גדול מחכם, רק בהתחלה אין ממנין למלך רק עפ"י סנהדרין ואח"כ כהן גדול ואח"כ נביא, אבל אחר שנתמנה למלך קודם לחכם, כי מלך כל היוצא מפיו הם דברי אלקים כמו שמבואר בגמ' (שבת נו.) שבדיבר הקל שעבר נעשה מורד, ואף שנראין לדברי חולין הם מהש"י. כהן גדול הוא מרגיש בבינה איך הוא רצון הש"י, נביא בעת שיאמר כה אמר ה' אז הכל צריכין לשמוע דבריו אבל כשאינו אומר רק מדעתו אינו רק כחכם, והנה שופטים מרמז על מרע"ה כי הוא היה שופט ולא מלך כמו שמבואר בפסוק אל תקרב הלום, כי לא היה מלך רק לדורו ולא יקרא בזה מלך, ופרשת המלך רומז לשהע"ה, ואלו השניים היו המעולים שבכל הדורות, משה היה המעולה שבשופטים ושלמה היה המעולה שבמלכים, וסדר ההנהגה שכתב מרע"ה בפרשת האזינו כתב שהע"ה בשיר השירים בענין אחר, ויש הפרש ביניהם. כי שניהם כתבו ההנהגה מראש ועד סוף כל הדורות ולע"ע הסכים הקב"ה למרע"ה כי הקדים שופטים לפרשת המלך, אך לעתיד בתחיית המתים יברר הקב"ה שדעת שניהם אמת, והוא דבר עמוק.

שופטים. היינו שיהיה לאדם משפט בדעתו שיבין איזהו מותר ואיזהו אסור, שוטרים היינו ברצון כשיבין שזה אסור ועוד ירצה בלבו לעבור אז יתן בלבו כח מכריח שיוכרח להמשך אחר הבנתו, איך שיוכל, אם יוכל לעזוב הדבר מחמת אהבת הש"י מה טוב, ובאם לא יוכל לחשוב בדעתו שיקבל שכר בעוה"ז. בכל שעריך, היינו התאוות, לשבטיך, היינו כל הדעות המסתעפים.

צדק צדק. היינו לדקדק במצות. תרדוף, היינו דוקא האדם לעצמו ולא שיכעוס על חבירו שאינו מדקדק כ"כ, למען תחיה היינו עי"ז תזכה להבין מתי להוכיח חבירך:

שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך. זש"ה (ישעיהו לג כב) ה' שופטנו ה' מחוקקינו ה' מלכנו הוא יושיענו. ה' שופטינו הוא מה שהש"י יאיר בשכל האדם שיבין איזה דרך יוטב לפניו להתנהג בו, אף שבתחילה אין לב האדם נמשך אחר רצון הש"י מ"מ מאיר לו הש"י ויבין בשכלו וזהו ה' שופטינו. ה' מחוקקינו הוא שהש"י חוקק תשוקה בלב האדם ויתחיל לבקש עצות איך יוכל להתנהג עפ"י ד"ת כי יבין שאין לפניו דרך אחר ואף בעולם הזה לא יוטב לפניו דרך אחר בלתי דרכי התורה. ה' מלכנו היינו שהש"י ינהג את רצון האדם כפי רצונו יתברך אף בלי דעתו, כי בהתחלה כשאדם יכנס בד"ת ידמה לו שיעשה זאת בכדי שישיג התעלות אבל אח"כ יראה כי אף להשתוות הפשיטות לא יוכל לבוא בלתי ד"ת. הוא יושיענו היינו לסוף יראה הש"י לאדם שכל מה שהתנהג עמו היה לטובה, ולא סר האדם מרצונו אף שעשה מעשה בלי דעת, כי הש"י תיכף ימלוך אף על כחות שאינם ביד האדם כגון השמיעה והראיה וע"ז נאמר (במדבר כג כב) כתועפות ראם לו, היינו הכחות הנמהרים שלא יגיע להם שליטות האדם בהם ישלוט ה' לבדו:

תתן לך. היינו בעומק דעת האדם כפי שישיג עפ"י חכמתו צריך עוד להוסיף לזה הבנה, כי אצל הש"י יש עומק עמוק יותר מהבנתו כמו דאיתא בגמ' (שבת י.) הדן דין אמת לאמיתו, כי יש דין אמת ואינו לאמיתו כגון כופר הכל הוא פטור וזה דין אמת אבל יוכל להיות כי אף שכפר הכל מ"מ הוא חייב באמת והדיין דן דין אמת שהוא פטור ומ"מ באמת הוא חייב ואינו לאמיתו. וע"ז צריך להבין כי אין זה ביד האדם רק מי שיש לו סיעתא דשמיא לא יאונה לפניו שידין שלא לאמיתו, כגון קני' דרבא וכמו דאיתא בגמ' (נדרים כה.) וסוף איגלאי מילתא דהאי שעתא הוי שכרא שתי, וזה הוא בלי דעת האדם רק בסיעתא דשמיא ולכן אסור לדון בדיני אומות העולם, כי אף שידינו דין אמת אך אין להם סיעתא שיצא הדין לאמיתו, וכמו ר"ג ור' יהושע (ר"ה כה.) אף שר"ג אמר לו רבי בחכמה היינו שעפ"י חכמה היה הדין עם ר' יהושע מ"מ הש"י הסכים לר"ג כי הוא היה נסמך לנשיא מפי הש"י וכמו דאיתא התם אתם אפילו מוטעין, וזה שאמר לו ותלמידי שקבלת את דברי היינו בהבנות הלב אני הוא המכוון לעומק דעת הש"י.

שופטים וכו' בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך. שעריך היינו לעשות שופטים בכלל ובפרט, בכל המדינה ובכל עיר, וכן הוא בכל נפש. שעריך הן ז' שערים שבנפש שבהן האדם מקבל טובה והן ב' עינים ב' אזנים ב' נקבי האף (כי באף גם כן האדם מקבל כי מריח איזה דבר השייך לו) ופה, ובכל שער שאדם מקבל טובה צריך ליותר חשבון. לשבטיך היינו י"ב כחות שבאדם שמשפיע בהן יש מהן נגלות ויש מהן נסתרות, ב' ידים ב' רגלים וגויה הם כחות הנגלות, כבד מרה וטחול דקין וקבה וב' כליות הם נסתרות, כבד כועס צריך משפט שלא לכעוס רק ברצון הש"י, טחול שוחק צריך משפט שלא להתלוצץ וכן כלם:

שופטים ושוטרים. זהו דקדוקי הדין כמו דאיתא במס' אבות (), וזה קשה מאד לאדם לקיימן כי אין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם, כי להבין בחכמה, האמת בהמשפט צריך להיות נקי בארבעה יסודות שבאדם:

לא תטה משפט. היינו שלא יהיה באדם נגיעה, לזה צריך האדם שיהיה מופשט מתאוה וזה ויסוד המים כי מים הוא תאוה כמו שנתבאר בכמה מקומות.

לא תכיר פנים. הוא נגד יסוד העפר כמו שמצינו בגמ' (סנהדרין יט:) כובש פניו בקרקע היינו שנמצא בו כבידות ואין בו זריזות לאמור לבעל דין עמוד על רגליך.

לא תקח שחד. נגד יסוד הרוח שזה עושה לו נייחא כמו הריאה שנושבת בכנפיה על הלב ומזה ינוח הלב, וזה הוא אף ששופט אמת, כי על שקר נאמר לא תטה משפט:

צדק צדק. זהו יסוד אש שמכלה שאר היסודות ואינו מניחם להתפשט ולהתגבר, למען תחיה עי"ז תבואו למקור החיים, וירשתם את הארץ, היינו ע"י הצמצום תזכה להרחבה:

לא תטע לך אשירה כל עץ אצל מזבח ה' אלקיך. הענין בזה אף שנצטוה האדם שיהיה כפוף תחת ת"ח כמבואר לעיל בעובדא דר"ג ור"י, זהו רק בד"ת אבל בתפלה אסור להיות כפוף תחת שום גוון כי מזבח הוא מקום תפלה ועבודה, וזה שנאמר בגמ' (ברכות כז:) אסור לאדם שיתפלל אחורי רבו, היינו שלא יתפלל לשום גוון כגון שיתפלל להש"י שיושיע אותו שיהיה גדול בתורה כרבו וזה אסור. כי בתפלה צריך להבין כי הוא מתפלל להש"י מקור הישועה שיכול להושיע אותו בלי גבול ומיצר, וכמו שנתבאר על פסוק ושור או שה בפ' אמור.

לא תקום לך מצבה. היינו שלא יהיה האדם בעקשות בדבר אף בעבודת ה', וזה פירוש אף שחביבה היתה בימי אבות, כי האבות היו תקיפין והיו מוסרין נפשם אף על דבר קטן כי אז לא היה ניכר מלכות הש"י בעולם לפיכך היה צורך השעה לזה, אבל עתה אין למסור נפש רק על ג' דברים הידועים. וגם רומז שלא יהיה האדם בעקשות נגד חבירו שלא יאמר לו שיקבל דעתו אף שידמה לו שהצדק עמו, וכמבואר בפ' ואתחנן בפסוק אם שמור תשמרון.

לא תזבח לה' אלקיך שור ושה אשר יהיה בו מום, זה הפסוק מזהיר על תפלה כי תפלה הוא ענין הקרבנות, היינו שלא יתפלל אדם תפלה להש"י שיהיה בה חסרון משטות וכדומה, שור רומז כי לא יתפלל האדם שיענש חבירו שלא ימסור דינו לשמים, כי שור רומז על דין כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל (ליקוטי תורה טעמי המצוות פרשת משפטים). ושה רומז שלא יקוץ האדם בחיים כגון תפלות יונה ואליהו.

תמים תהיה עם ה' אלקיך. בגמ' (נדרים לב.) כל התמים הקב"ה מתמים עמו, היינו באם האדם עובד הש"י ואין לו שום התפארות מזה רק עושה בפשיטות מאחר שהוא נברא והש"י בראו ממילא צריך לעבדו, אז גם הש"י מתמים עמו כשישפיע לו טובה אינו מנכה לו מזכיותיו, רק כאב לבן.

מקרב אחיך תשים עליך מלך. היינו שיהיה לבו טוב לכל ישראל וכמו שמצינו בדהמע"ה שנאמר עליו (תהלים עח ע) ואקחהו ממכלאות צאן, היינו שראה הקב"ה איך נוהג ברחמנות עם צאנו, שמו למלך על ישראל.

לא תוכל לתת עליך איש נכרי. היינו מי שיש בו כעס כי מדות הכעס אין לה חלק בישראל.

כי תצא למלחמה על אויביך וראית סוס ורכב עם רב וכו'. סוס היינו בעל מחלוקת כגון ירבעם, ורכב היינו אף שתראה שעומד נגדך צדיק אשר הוא מרכבה לשכינה, עם רב, היינו כגון רחבעם נגד י"א שבטים, ע"ז אמר דוד (תהלים כז ג) אם תחנה עלי מחנה כו', והקב"ה אומר לא תירא מהם כמו שמצינו איך אחיה השילוני משח את ירבעם למלך באשר אחיה היה משילה משבט יוסף וגם ירבעם כתיב בו (מלכים א יא כו) אפרתי, כי היה מאד מיופה ומוזהר מלא תנאף אשר זאת היא נחלת יוסף, ואצל יהודא לא נמצא זאת כי בשלמה כתיב (מלכים א ג א) ויתחתן כו' ובדהמע"ה כתיב ( שמואל א יז ב) בן איש אפרתי, ולזאת מאד הוטב בעיניו למשוח אותו. ואח"כ כשחטא בשני עגלי הזהב, התפלל אחיה לה' על הטעות הלז ואז הראה לו הש"י כי האהבה שלו לא היה רק לאביה בן ירבעם ונמצא בו דבר טוב, לזאת מעת אשר משח את ירבעם עד המאמר שנאמר וימת הילד בדבר ה' לא נמצא שיקרא אחיה בשם נביא או שילוני רק אחיה בסתם, ובמאמר הלז נאמר בדבר ה' ביד אחיה השילוני הנביא כי ה' התקין בזה והבן.

אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבותי. ע"ז נאמר בזוה"ק (ח"ג יב.) ישראל באן אתר אשרי להו, והשיב ויתן אותם אלקים ברקיע השמים. היינו כל האומות יש להם גוון מטובה אשר הם עובדים לאשר נחלק להם שרים ולזאת מרגישים היראה, וישראל הם בלי שום גוון ולזאת אומרים אשימה עלי מלך אשר על ידו יהיה לנו גוון.

כי תבואו אל הארץ ואמרת אשימה עלי מלך וכו'. מלך היינו תקופות והתפשטות וישראל מבקשים שיוכלו להתפשטות בכל חשק לבם ולא נצטרך לגדרים וסייגים כ"כ, וז"ש מקרב אחיך וכו' היינו שתביטו להנותן אז תהיו מותרים להתפשט בכל תענוגים מעוה"ז רק הכל יהיה בקדושה[1]:

חלק שני[עריכה]

שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך וגו'. הנה זו הסדרה נכתבה אחר פרשת עליית רגלים, שנאמר בסוף פרשת ראה () והיית אך שמח שלש פעמים בשנה וגו'. העניין הוא ע"פ מה דאיתא במסכת (ברכות ו:) אמר ר' חלבו אמר רב הונא היוצא מבית הכנסת אל יפסוע פסיעה גסה, אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט. והיינו כי בעת שהאדם הולך לבית המדרש לקבל ד"ת אז נמצא בו גודל תקופות ומותר להתפשט עצמו במעט תקופות כי בזה בטח יקיים רצון השי"ת, אבל בעת יציאתו מבית המדרש אז אסור לו להראות תקופות רק לכלכל דבריו במשפט ולראות להתנהג ע"פ הד"ת שקיבל בבית המדרש, לכן נסמכה פרשה זו אחר פרשת עליות רגלים שנאמר שם והיית אך שמח, היינו בעת עלייתו לרגל אז מותר לו להתפשט בגודל שמחה אבל אחר שהולך לביתו אז נאמר שפטים ושטרים תתן לך, שיעמוד בלבו צמצומים וגדרים לראות הארת הד"ת שקיבל בבית המקדש.

שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך וגו'. כתיב (איוב כח כח) הן יראת ה' היא חכמה, ואיתא בגמ' (שבת לא:) שכן בלשון יוני קורין לאחת הן. והיינו שצריך לירא את ה' להשמר מכל רע וזה הוא חכמתו של האדם, וזה הן יראת ה' הוא חכמה וכמו שכתיב (ישעיה נב יא) הברו נשאי כלי ה', שהגוף נקרא נושא כלי ה' בכל מעשי המצות וזה שהזהיר שכל אבר שעושה מצוה ינקה עצמו ויזככו מעבירה כמו מצות ציצית שכתיב (במדבר טו לט) וראיתם אתו ישמר את עיניו שלא תתרו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, וכן מצות אתרוג ומיניו שהמה ביד כמו שכתיב (ויקרא כג מ) ולקחתם לכם וגו' צריך להזהר שיהיה במקח ולא בגזל ואם ח"ו איננו נקי מעבירה אזי המצוה שיעשה באותו אבר לא יקובל ברצון עד אשר מנקה את עצמו כמו שכתיב (ישעיה א טו) ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם וגו' ידיכם דמים מלאו וזה פירוש הברו הנקו. והנה השי"ת נתן שערים שהאדם יקבל בהם טובות ודברי תורה יכנסו דרך השערים המקבלים לתוך לב האדם, ועל זה נאמר שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך, שהלכה נקרא שפטים שמלמדים את האדם שלא יעבור על דברי תורה רק יקיים כהלכה ואם חלילה לא ישמור האדם את ההלכה על זה יש דברי אגדה המייסרים גוף האדם וזה נקרא שטרים, וע"י זה ישוב האדם אל לבו לקיים דברי תורה, ואם יברר האדם את השערים שלו ע"י שפטים ושטרים יכנסו דברי תורה ללבו.

צדק צדק תרדוף. ענין שנכפל בכאן שני פעמים צדק הוא כמו שכתיב (משלי כא כ) אוצר נחמד ושמן בנוה חכם וכסיל אדם יבלענו, והענין בזה כי כסיל נקרא מי שאינו מבין טעמי מצות וצמא מאוד לידע, וכמו שמצינו בגמ' (עירובין ו:) מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה עליו הכתוב אומר והכסיל בחשך הולך, היינו מי שמחמיר על עצמו במקום שאינו מבין טעם הדבר זה נקרא כסיל אף שבעומק לבו ירא את ה', אכן מפני שאינו מבין עומקו נקרא במקום הזה כסיל, ולכן יען שמכיר שאינו מבין וצמא לשמוע דברי תורה כאשר יגיע להשיג הדבר נבלע לו בעצמיו, וכמו שאיתא בגמ' (ברכות כד:) אבלעא לי, וכמו שנתבאר בחלק ראשון (משלי כא), וזה צדק צדק תרדף אף במקום שלא יבין טעם המצוה לא ירף לבו, ולכן סיים למען תחיה וירשת את הארץ שמבטיח לו השי"ת שיפתח לו שערי בינה להבין טעמי התורה והמצוה וזה נקרא וירשת את הארץ כמו שאיתא בגמ' (בבא בתרא קכט:) ירושה אין לה הפסק, והוא שהולך באורח ישר שכשאינו מבין אז יש לו הפסק בין השגתו לעצם הטובה וכשמבין נקרא ירושה שאין לה הפסק.

צדק צדק תרדוף. הענין שנכפל בכאן צדק, הראשון הוא נגד השי"ת שידקדק במעשיו עד כחוט השערה, והשני הוא נגד חבירו שבאם יראה שחבירו חלילה עבר רצון השי"ת וירצה לכעוס עליו על זה נאמר צדק, שהשי"ת לא ירצה שאחד יקטרג על חבירו וכמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת בהר ד"ה ולא תונו), וכמו שהסנהדרין היה מלינים את הדין אף שידעו ששפטו משפט צדק, אכן פן יאיר השי"ת את עיניהם ויפתח להם אור חדש ללמד זכות על נפש מישראל.

לא תטע לך אשרה כל עת אצל מזבח ה' אלהיך וגו'. היינו שלא תשיג כח הנבראים יותר ממה שנמצא בהם וכמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת אמור) על פסוק ובארצכם לא תעשו.

לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום וגו'. בזה מזהיר הפסוק שלא לכעוס כל כך על עוברי רצונו עד שיקוץ בחיים, כמו שמצינו באליהו (מלכים א יח לט) שפעל בתפילתו שכל ישראל הכירו וענו ה' הוא הא-להים וגו' ואח"כ שנס מתניו ורץ לפני אחאב וכשבא אחאב לביתו וספר לאיזבל את כל אשר עשה אליהו ואיזבל שלחה לאליהו דברי חירופין, ע"ז כעס אליהו ואמר קח נפשי, וכן יונה שקץ בחייו, על זה מזהיר הפסוק שלא יתפלל האדם כן וכמו שנתבאר בחלק ראשון על פסוק זה (עיין ח"א).

וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' ושרת בשם ה' אלהיו וגו'. זה רומז שלא לדחות שום נפש מישראל שיש לו תשוקה להמשך אחר ה', אף שאין לבו מבורר עדיין בשלימות אך בטח יסייע לו השי"ת ועל זה נאמר ושרת בשם ה' אלהיו וגו'.

ואכלת את שלל איביך אשר נתן ה' אלהיך לך. כל הטובות הכין השי"ת רק לישראל כדאיתא בגמ' (יבמות סג.) אפילו הספינות הבאות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל, ורק שפזר השי"ת כל הטובות וכדאיתא בגמ' (שבת פח:) ה' יתן אמר המבשרות צבא רב (תהילים סח יב) כל דיבור ודיבור שיצא מפי הגבורה נחלק לשבעים לשונות, אומר הוא טובה מפורשת בהפלגת שפע, וטובה מפורשת הוא רק בשביל ישראל והם מינה השי"ת לשומרים וכדאיתא בגמ' (ע"ז מ:) ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים שהוא שמר שבעים שנה את היין תפוחים בשביל רבינו הקדוש ונתראה מפורש שכל הזמן שהיה משומר תחת ידו היה רק בשביל רבינו הקדוש, וכל הטובות שיש להם הוא שכר שמירתם וטרחתם, אכן אם יעיקו לכם אז נאמר ואכלת את שלל איביך אשר נתן ה' א-להיך לך, שתטול את שלך ויהיה לך כל הטובה.

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה. על זה נאמר (תהלים כז ד) שבתי בבית ה' כל ימי חיי. בית הוא נייח, אבל דרך הוא טרדה. לכן התפלל דוד המלך ע"ה שיהיה תמיד בנייחא בלי שום טרחה, וזה שהזהיר כאן שאפליו בשעת טרדה וכעס ימצא בהאדם ישוב הדעת שלא שיקלקל דבר שיוכל להנות ממנה אפילו הנאה קטנה, לכן כתיב כי תצור וגו' להלחם עליה מכל מקום לא תשחית את עצמה, ובזה יש מעלה לישראל שאפילו בעת כעסם נמצא בהם ישוב הדעת וכמו שנאמר (שמות ח יח) והפליתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי כמד עליה לבלתי היות שם ערב, שהשי"ת יברר שישראל אינם רוצים רק הנקודה הטובה הנמצא בכל דבר (וכמו שנתבאר על פסוק זה בחלק זה).

רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא אתו תשחת וכרת. מזה הפסוק הקשו על הרמבם ז"ל שסובר (הלכות טומאת מת פ"ט הי"ב) שסובר שספירא דאורייתא לקולא, הלא כתיב רק עץ אשר תדע בודאי כי לא עץ מאכל הוא אבל ספקו אסור, אכן מה שהתורה מקילה בספק מפני שלא תחמיר על ישראל בספק איסור לאהבת ישראל, אבל כאן מה שאסרה התורה להשחית עץ מאכל הוא גם כן לאהבת ישראל שיהנה ממנו נמצא שגם בספק לא ישחית כי זה הוא מחמת טובת ישראל.

כי ימצא חלל באדמה וגו' לא נודע מי הכהו. כתיב (תהלים יט יג) שגיאות מי יבין מנסתרות נקני. שגיאות נקרא מה שמצינו בגמ' בהרבה מקומות ששאל אחד את חבירו על שעשה שלא כהלכה והשיב לו לאו אדעתאי כדאיתא בגמ' (ברכות כו., חולין ו.), ונסתרות נקרא מה שנמצא הטעות בלב ואין האדם מרגיש כל ולכן נכשל בהרבה דברים שלא מדעת, וזה כי ימצא חלל וגו' לא נודע מי הכהו שמרמז בפרט האדם על חטא מקרה לילה שאין האדם מבורר מנסתרות, ולכן היו מתפללים כפר לעמך ישראל לבררם מנסתרות. וזה הענין שאיתא במדרש (בראשית רבה צד) על פסוק וירא את העגלות וגו' בשעה שפירשתי ממך לא בפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק, שרמז לו שבעת שפירש ממנו היה נצרך להתברר מנסתרות כמו שכתיב (תהלים קה יט) עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו, שהדברי תורה היו מצרפים ומבררים אותו מנסתרות, וכדאיתא בזה"ק (ח"א ק"צ:) עד לא אירע ליוסף ההוא עובדא לא אקרי צדיק וכו' ואח"כ כאשר נתברר בשלימות אז שלח מלך ויתירהו, ואיתא בזה"ק (ח"א קצה.) שלח מלך דא קב"ה, וזה דאיתא בזה"ק (ח"ג נה.) עד עת בא דברו דמאל אלא עד בא דברו דיוסף, ואתבחין ההוא מלה הה"ד אמרת ה' צרפתהו.


[1] וזה שנאמר ככל הגוים אשר סביבתי, כי בעולם הזה ניתן החפשית למלך כי פורץ גדר ליתן לו דרך ואין מוחין בידו, אבל גם היוצא להרג גם כן הוא חפשי מעול כי אין לו מה להפסיד. וזהו ככל הגוים אשר סביבתי שיהיה לנו חפשית כמו העכו"ם, אבל אצלם הוא כמו חפשית היוצא להרוג אכן לנו יהיה כמו המלך שהכל שלו. גליון.