מי השילוח/פרשת כי תשא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מי השילוח · פרשת כי תשא· >>

תוכן עניינים


חלק ראשון[עריכה]

ורחצו ידיהם ורגליהם. ענין רחיצת הכהנים מהכיור הוא ענין סילוק והסרת נגיעה, כי רחיצה מורה על זה, כמ"ש אצל עגלה ערופה (דברים כ"א,ו') ורחצו זקני וכו' ואמרו ידינו לא שפכו וכו', והוא שאמרו שאין להם שום נגיעה וחלק בזה המעשה, וגם הכהן העובד הוצרך לרחיצה, היינו שיסיר נגיעתו ומבטל דעתו ורצונו נגד רצון הש"י, היינו שאינו עובד רק מה שהש"י חפץ. וכן אשר נצטוינו לטול ידינו שחרית וקודם סעודה, הוא ג"כ קודם שיתחיל האדם לעסוק בצרכי הגוף צריך תפלה להש"י, באם שיבא לידו דבר מעניני עוה"ז שהוא ח"ו נגד רצון הש"י, אז הוא מבקש מהש"י שיטול ויסיר את תאותו מזה, ואף גם בדבר היתר נמצא ג"כ טוב והיפכו, כי באם יאכל האדם דבר היתר וילך אח"כ בכח הזה ויעשה עבירה, אז נגלה הדבר כי לא קבל כח הטוב שבזה הדבר, וע"ז הוא הרחיצה שהוא תפלה להש"י שבכל דבר לא יקבל רק כח הטוב שנמצא, כי נחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר מתנה עליה שלא ירשנה, ולזה קבעו לומר פרשת הכיור קודם התפלה וקודם פרשת הקרבנות, היינו שלא נתפלל רק על מה שהש"י חפץ.

ויפן וירד משה מן ההר ושני לחת העדת בידו לחות כתבים משני עבריהם וכו'. בגמ' (שבת ק"ד.) איתא אמר ר' חסדא לחות כתובים משני עבריהם שנקראים מבפנים ומבחוץ כגון נבוב בובן רהב בהר סרו ורס, והוא שר"ח אמר כי יש כח בד"ת לשנות את לב האדם מהיפוך להיפוך, נבוב היינו אדם שהוא נבוב וריק מד"ת נעשה על ידם מלא בינה והוא נבוב בובן. רהב היינו אדם שהוא מלא תאות וחמדות זרות כמבואר (בגמ') (זוהר שמות ק"ע:) שר של מצרים רהב שמו ומצרים היו שטופים בזמה כמ"ש (עמוס ח',ח') ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים שמימיו היו עכורים, וזה מורה על מחשבות תאות רעות, וע"י ד"ת יוכל להשתנות ולהיות מורם ומובדל מכל חמדה, כי בהר מורה ע"ז, כי בהר לא נמצא לחלוחית כמו בעמק, וכן אברהם אבינו ע"ה יען כי היה מובדל מכל חמדה לכך אמר (בראשית כ"ב,י"ד) היום בהר ה' יראה. סרו היינו אדם שהוא בכעס כי סר הוא לשון כעס כמ"ש (מלכים א' כ"א,ד') סר וזעף וכן בגמ' (בבא מציעא נ"ט:) מפני שסורו רע היינו שיש בו כעס וע"י ד"ת יוכל להשתנות לבו לטוב ולהיות מובדל משום כעס, כי מורס הוא מלשון רך כמבואר בגמ' ממרס בדם, כי מורס נופל על דבר רך וכן (יחזקאל מ"ו,י"ד) לרוס את הסולת.

ויאמר משה אל ה' ראה אתה אמר אלי וכו', ואתה אמרת ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני וכו' ויאמר וכו' גם את הדבר הזה אשר דברת אעשה כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם. להיות משה בבקשתו אמר להש"י, כי הש"י ידע אותו בשם, היינו שברא אותו במדות טובות לקבל חן מאת הש"י, וחן הוא מתנות חנם שהש"י ברא אותו במדות טובות ועבור זה מצא חן, ותחילה ידעתיך בשם היינו שהש"י בחר בו כמו שבחר באבותינו אף טרם מעשים טובים שעשו, הוטבע בהם מדות אשר גם בנו נשארו, כי השלש מדות אשר אנחנו מעוטרים בהם רחמנים וביישנים גומלי חסדים, אינם מצד מעשינו הטובים רק מצד אבותינו הקדושים שהורישו לנו קדושתם, וכן אמר משה להש"י כי תחילה ידע אותו בשם ואח"כ מצא חן בעיניו, והש"י בתשובתו השיב לו להיפוך, כי בתחילה מצא חן בעיניו ואח"כ ידע אותו בשם, היינו שהש"י הכיר מדותיו אשר באם היה כלי לקבל ד"ת, אז יחפוץ וישתוקק בכל עת לד"ת חדשים וזהו מציאות חן היינו שיחפוץ וישתדל תמיד למתנות חנם וע"ז ברא אותו במדות טובות כמ"ש (דניאל ב', כ"א) יהיב חכמתא לחכימין כמאמר הגמ' (יומא י"ב.) על בנימין והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבולעה לפיכך נעשה אושפזיכנא לשכינה, היינו לפי שהש"י הכיר בו כי באם יבנה בהמ"ק בחלקו יחפוץ מאוד לקבל גם המזבח לחלקו, ועי"ז נעשה אושפזיכנא.

ויאמר פני ילכו והנחתי לך. הוא שהש"י השיב לו בעת שילך מאתו הלבוש הנראה כפנים של זעם יהיו ישראל בנייחא. כי יש לבושים להש"י שמראה מדות קנאתו ובעת שהש"י הוא במדה הזאת אז גם הצדיק שהוא עמוד הדור הוא ג"כ במדה הזאת כגון פנחס בדורו ואליהו בדורו, כי הצדיק הוא לבוש להש"י ואז נראים כמקטרגים על ישראל כגון אליהו שאמר (מלכים א' י"ט,י') כי עזבו בריתך בני ישראל, אך כאשר הש"י יסור מאתו זה הלבוש ויתנהג במדות טובו ורחמיו, גם להצדיקים יראה כי בעומק מחשבתו לא מצא בשום זמן ח"ו שום כעס ואז גם לב הצדיקים יהיה שלום על ישראל.

והסירותי את כפי וראית את אחרי ופני לא יראו. בגמ' (ברכות ז'.) מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין, תפלין מרמזין על דביקות וחיבור כמו (בראשית ל',ח') נפתולי אלקים. היינו שאנו מקושרין בהקב"ה אף כי יעבור עלינו מה לא נתפרד ממנו, ותפלין דמארי עלמא כתיב בהו מי גוי גדול (ברכות ו'.) היינו שהש"י משתבח בישראל שהם מתקשרין בו וגם הש"י נקשר בהם אף כי יחטאו לא יהיה נתוק מהם אהבתו. ופני לא יראו היינו הש"י הראה למשה את כל הנעשה מן העבר ראה ברור כל מה שהש"י היה בונה מזה המעשה וזה וראית את אחורי היינו העבר, ופני לא יראו היינו ההוה לא הראה לו הקב"ה, מפני כי כל קבלות העונשין על ידו נאמרו, ולכן לא היה יכול כביכול להראות לו ההוה איך שלימותו עם ישראל בההוה, וזה נאמר (בגמ') (מדרש תנחומא חקת ח') דברים שלא נאמרו למשה נאמרו לרבי עקיבא שנאמר כל יקר ראתה עיני היינו שראה כל התפלין שגם בההוה נראה לו כי לב הש"י שלם עם ישראל, וזה שנזכר בגמ' (מכות ז'.) אמר ר"ע אלו הייתי בסנהדרין לא היה נהרג אדם מעולם, לפי שראה כי תמיד לב הקב"ה שלם עם ישראל.

ויאמר אליו אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה. כי משה בקש מהש"י אשר אף בעוד שיהיה הש"י בלבוש הזה (האמור למעלה בד"ה ויאמר וכו') גם אז אם יחטא שום אחד מישראל לא יגיע החטא לעומק הלב ולא יבא התרשלות בדעתו פן הוא ח"ו נסוג מהש"י הנקרא זה אלי, וזה שאמר ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה. כי ההבדל שבין ישראל לאומות לא יהיה תלוי רק במצות ומע"ט, כי גם הם יוכלו לעשות מעשים שיהיה להם גוון טוב, אך אף בעת שאחד מישראל יחטא גם החטא לא יהיה כמעשה האומות והוא שלא יגיע רק משפה ולחוץ ועומק לבו יהיה נקשר ונדבק בהש"י. וזה ביאר בגמ' (ברכות ל"ב:) ותאמר ציון עזבני וה' שכחני אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך שמא לא תשכח לי מעשה העגל, א"ל גם אלה תשכחנה, אמרה כנ"י שמא תשכח לי מעמד הר סיני, א"ל ואנכי לא אשכחך. ובאמת למה בזה השיב שישכח ובזה להיפך, אך כי באמת מעשה העגל היה כי רצו שהש"י יראה להם את הסדר המסודר אצלו לכל מדותיו לדורות, באיזה זמן ינהג את עולמו במדה זו ובאיזה זמן במדה אחרת, ולא יצטרכו בכל יום להתפלל להש"י שיראה להם באיזה דבר ובאיזה מדה יבחר עתה, רק יגלה להם הכל בפעם אחד וילכו בדרכיו לבטח תמיד, ולפי שלא היה נוגע החטא רק משפה ולחוץ לפיכך נשכח. אך המצות המה מעומק הלב, לזכר עולם יהיה, ולאשר נסמך פרשת שבת לפרשת העגל, כי באמת שורש חטא העגל בא להם בעת שעסק הקב"ה עם מרע"ה בפ' שבת, כי שבת מרמז על יום שכלו שבת ואז לא יוצטרכו לתפלה כי הקב"ה יראה לעין כל את סדר מדותיו כי בלתי רצונו לא נעשה שום דבר בעולם, והם הרגישו כי הש"י עוסק להנחיל להם הטוב הזה, והיה חטאם לפועל שעשו את העגל, כי עגל הוא דבר שלא נשלם עדיין וצריך להמתין עוד עד שיושלם, וגם רצו בזה קודם הזמן כי הטוב הזה ינחיל ה' לנו אך לעתיד.

ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך. להיות כי מרע"ה בקש מהש"י שיראה לו העומק הנמצא בההנהגה, מפני מה יש לכל אדם מעלה ומדרגה בפני עצמו ואחד לא ישוה לחבירו, לזה השיב לו הקב"ה אני אעביר כל טובי וכו', היינו שאראה לך כי אין אדם יודע את מעלתו והטוב השייך לו ותראה במה שהוא בוחר לו, ואח"כ וקראתי בשם ה' היינו שאראך עומק מחשבותי מה שהכינותי וחלקתי לכל אחד בשעת התחלת הבריאה, כי שם הוי"ה מורה על התחלת הבריאה שהוא מהוה הכל ואתה תראה כי כל אחד לא בחר לו רק חלקו אשר הכינותי לו. וזהו וחנותי את אשר וכו' היינו במה שחננתיו וריחמתיו מקודם בזה אושיע אותו לטוב לו ועי"ז לא יגיע לחלק חבירו כמאמר המדרש (קהלת רבה פרשה ג',ט') כל אומן לא משרין ליה אלא אצל בעלי אומנתו.

וימהר משה ויקד ארצה וישתחו וכו'. בגמ' (סנהדרין קי"א.) מה ראה ארך אפים ראה. והנה באמת מה יתרון לארך אפים באם העון אינו נמחק הלא כל החיים שיחיה אינו רק חיי שעה וכל המצוות ומע"ט שיעשה לא יגיעו ג"כ לעומק, כי לא יעשה ממקור החיים, וגם בנים אשר יולידו לא יחיו ג"כ רק עד שימי החיים יגיעו, כי אין בשורשם רק חיי שעה. אך יען כי הראה לו הקב"ה כי בעומק אין שום כעס לפניו על ישראל והכעס אינו רק מהשפה ולחוץ, אך כי הכעס הזה היה יכול לכלות אותם ח"ו. וכאשר הראה הקב"ה למשה שיאריך אפו ג"כ ואז ישאר בקרבם חיים נצחיים וכל המצות ומע"ט שיעשו יהיו לעד, וגם בנים אשר יולדו להם לעד יהיו, כי המצות ומע"ט וגם ההולדה היא ממקור החיים ויהי קיים לעד, וע"ז בקש מרע"ה ילך נא ה' בקרבינו כי שם א"ד"נ"י מחייב עבודה, היינו שנשיב בלבנו לעבוד אותו ולעשות מע"ט שיהיו קיימים וזה וסלחת לעונינו היינו שתוציא מאתנו החטא מעט מעט וישאר בלבנו רק הטוב, ונחלתנו היינו שתקח אותנו לנחלה ואז בכל מדותינו נוכל לעבוד את ה'.

אלהי מסכה לא תעשה לך. מסכה היינו כללים וע"ז אמר הכתוב בעת שיהיה לך בינת הלב מפורשת אז לא תביט על הכללים להתנהג על פיהם רק בבינת לבך תדע בכל פרט דבר איך להתנהג, כמו שמצינו באליהו בהר הכרמל, ועיין בפ' חקת ע"פ ויסעו מאובות ויחנו וכו', ושם נתפרש דבר זה באר היטב.

את חג המצות תשמר וכו' למועד חדש האביב. אביב הוא לשון אב שהוא כולל כל התולדות היינו כל טובות שאר החדשים וזמנים, אבל לא כ"כ כחודש אב שהוא אב אשר בו כל הטובות אפילו מחודש האביב, וזהו הסימן א"ת ב"ש פסח תשעה באב, שלעתיד יהיו כל המועדות בטילין חוץ מת"ב שהוא כולל כל המועדות ואב לכלם, גם מועד של חודש האביב שהוא לעת עתה האב יהיה ג"כ נכלל במועד חודש האב, וזה למועד חודש האביב.

כל פטר רחם לי. היינו שאם תראה שיש צער ודאגת פרנסה להצדיק ותהא לך ח"ו תרעומות על הש"י ע"ז אמר כל פטר רחם לי, כי כל מקום שנפטר פטר של רחמנות אינו אלא לי, כי אני נקרא אב הרחמן, רק שאין אתה מבין כוונתי ואעפ"כ ולא יראו פני ריקם היינו שמתנה מועטת מחויב אתה ליתן לכל עני מישראל, אף שאתה רואה שאין אני מרחם עליו, ואף דאיתא בגמ' (שבת קנ"א:) גמורי דת"ח אהדורי אפתחא לא מהדר, ומדמהדר מוכח שאינו ת"ח אעפ"כ חייב אתה ליתן לו דבר מועט כדי חיותו.

שמר לך את אשר אנכי מצוך היום. בפרשה זו נמצא שנים עשר שמירות ואזהרות נגד מספר שנים עשר שבטים, לכל שבט נקודה ואזהרה הנצרכת לו.

ופטר חמור תפדה בשה. במדרש (במדבר רבה פרשה ד',ד') בשביל חיבתן של ישראל שניתי עליהם, אני אמרתי פטר חמור תפדה בשה וישראל נקראים שה, ואומות נקראים חמור ופדיתי את ישראל באומות וכו'. הענין הוא כמו דאיתא בכתבי האריז"ל שמי שמורגל לדבר שקר תקנתו שאף לעשות שלום לא ידבר שקר, וכן מי שפגם ח"ו במאכלות אסורות גם במאכלי שבת יצמצם עצמו, היינו שתוכל לצמצם הקדושה בכדי שיתוקן החטא, וכן היה הענין בירבעם שחלק על שלמה המלך ותלה הש"י החטא על שלמה בכדי שיהיה תיקון לירבעם, וזהו ופטר חמור תפדה בשה, וירבעם נפדה במה שנרשם חטא גם על שלמה המלך.

חלק שני[עריכה]

ענין מחצית השקל. כדאיתא בגמ' (קידושין מ':) לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, היינו שלא יהיה לו תקופות וגם שלא יתייאש עצמו וזהו העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל רק תמיד יהיה לו חצי המשקל.

ומשחת בו את אהל מועד וגו' ואת השלחן ואת כל כליו ואת המנרה ואת כליה וגו' ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ועשו את כל אשר צויתך וגו' ואת השלחן ואת כליו ואת המנרה הטהרה ואת כל כליה. להבין מה שבהמשיחה כתיב בשלחן כל כליו ובמנורה כליה ובעשיה כתיב בשלחן כליו ובמנורה כל כליה, כי שלחן מורה על מצות שיש בהם הנאת הגוף כגון אכילת שבת ויו"ט וכדומה ובהם צריך האדם להזהר בלי להתפשט הנאת הגוף רק לצמצם, לכן לא נאמר בעשית השלחן כל כליו, אבל מנורה שמורה על מצות שאין בהם שום הנאת עוה"ז כגון תפילין וציצית וכדומה, שבהם צריך האדם להתפשט בזה המצוה ולקיימה בכל מיני דקדוקים לכן נאמר בעשית המנורה כל כליה, אכן משיחת הכלים שרומז שהשי"ת מברר כל מעשה האדם שאפילו הנאת הגוף שהיה להאדם היה הכל לכבוד שמים, לכן נאמר בהשלחן ואת כל כליו שאפילו כל התפשטות שהיה לך בהמצוה הזאת ואפילו הנאת הגוף ג"כ יברר השי"ת שהיה לכבוד שמים, אבל במנורה לא נצרך לכתוב כל כליה כיון שבהתפשטות אלו המצות אין בהם הנאה, אם כן בטח כל מה שדקדק האדם בהם יותר מתברר הכל לטוב.

המשכן וכליו מרמזין על צורת אדם, כדאיתא בתיקוני הזהר (הקדמה י"ג) ותקונא דמשכנא הוה ציורא דעובדא דבראשית, כי הכל הוא אחד תקונא דמשכנא ועובדא דבראשית וצורת האדם, ארון (אולי הכונה שבו הלוחות) הוא נגד המוח נשמה שנתת בי טהורה היא, כפורת הוא נגד הלב כדאיתא בזה"ק (פנחס רל"ה.) ובתיקונים (הקדמה י"ג:) (בתיקונים הנוספים תקונא תליתאה ק"מ:) שכרובים הם נגד כנפי ריאה שמנשבים על הלב לקרר חום החמדות, מזבח הקטורת הוא נגד חוטם הריח, שלחן הוא נגד אזנים, מנורה הוא נגד עינים, מזבח הנחושת הוא נגד הפה ששם נתבררו כל אכילות ולכן פרסו על מזבח הנחושת בעת נסיעתן בגד ארגמן שרומז על דבור (עיין מד"ר דברים פ"ח).

ששה פרשיות נאמרו כאן והם נגד ששה שאלות ששואלין את האדם שאיתא בגמ' (שבת ל"א.) אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה עסקת בפריה ורביה צפית לישועה פלפלת בחכמה הבנת דבר מתוך דבר. נשאת ונתת באמונה, הוא נגד מחצית השקל שזה הוא אזהרה לכל נפש מישראל שיחקור בנפשו מה הוא חלקו ומדרגתו כגון שבט יהודה שנקרא בדחנא דמלכא ויוסף שר האופים כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת וישב ד"ה וישב א') ובאם לא יתנהג האדם במדה הראוי לו ושייך לחלקו זה נקרא שאינו נושא ונותן באמונה וזהו מחצית השקל. קבעת עתים לתורה, הוא נגד פרשת הכיור, כי כיור מורה על סילוק נגיעה כמבואר בחלק ראשון (פרשת תשא ד"ה ורחצו) וזהו נקרא קביעת עת לתורה לסלק כל נגיעותיו ומניעותיו רק לשום לב לדברי תורה. עסקת בפריה ורביה, הוא נגד פרשת שמן המשחה כי ענין פריה ורביה, הוא להתפשט ולפרסם הקדושה הנמצאת בעומק הלב, כמבואר בחלק ראשון (פרשת תזריע) על פסוק אשה כי תזריע וילדה זכר, שלא יתפלא האדם האיך יוכל להולד נפש קדוש שמקודש יותר מן המולידו מתשוקת אשה שהוא הסתרה, כי בזיוג מוכרח להיות הסתרה ומכל שכן מצד האשה לא יבין האדם זאת, אכן בזה יתברר שבטח נמצא כח כמוס בה והוא עמוק מאוד, ובלידת הנפש נתפרסם ונתפשט הקדושה וכן במשיחה נתפשט הקדושה אף על הדומם. צפית לישועה, הוא נגד פרשת הקטורת שאפילו במקום שהאדם מצדו מייאש עצמו שלא נמצא בו טובה מראה השי"ת שנמצא שם ריח טוב ויוכל להתקן, וזהו דאיתא בגמ' (עירובין כ"א:) אלו ואלו עתידין שיתנו ריח. פלפלת בחכמה, הוא נגד פרשת בצלאל כי ענין פלפול הוא להבין מההיפוך איך הוא רצון השי"ת כעת, כי הס"א מהלכת אחר רצון השי"ת כקוף בפני אדם כדאיתא בזה"ק (בלק קפ"ט.) דסטר מחדא הוי דאזלא בתר קדושא כקוף בתר בני נשא. הבנת דבר מתוך דבר, הוא נגד פרשת שבת, להבין מכל הצמצום שרומז על העתיד שלא תצטרך למעשה ידיך ולפיכך נאסר לעת עתה מלאכה בשבת.

וידבר ה' אל משה לך רד כי שחת עמך. בזה החטא נאבד מישראל כל ההדר שקבלו בזו הפרשה בסדר קדושה והתנשאות. כי כן מנהג השי"ת שאדם מקבל טובה ואח"כ נעלה ממנו ועל ידי זה מרעים וצועק בכל לבו ומתפלל להשי"ת כמו שכתיב (תהלים ק"ב,י"א) כי נשאתני ותשליכני, ועל ידי זה הצעקה מחזיר לו השי"ת כל מה שאבד בהוספת טובה ובזה נקראו הטובות על שמו כי קנה אותם ע"י שסבל מהם, וזה נקרא בזה"ק (בראשית ט"ז:) מטי ולא מטי וע"י זה נקבע הקדושה בלבו יתד שלא תמוט לנצח, לכן נכתבו בכאן הסדר שנאבד נגד הסדר שנכתב בקנינם הקדושה. לך רד כי שחת עמך הוא נגד פרשת כי תשא, שרומז על התנשאות למעלה להתכלל בשורשו, כי מזה הוא עיקר ההתנשאות כשמאחד כל הנפרדים ונתכלל לשורשו והשאתם הוא היפוך מזה שהוא פירוד לבל יתאחדו החלקים ולא יוכלו עוד להתכלל בשורשם. סרו מהר הוא נגד פרשת הכיור, כי נטילת ידים הוא סילוק נגיעה כמבואר בחלק ראשון (פרשת תשא ד"ה ורחצו) שהאדם יסלק כל נגיעותיו מצדו וסרו הוא לשון התעקשות שלא יטה אוזן רק יתעקש בנגיעתו כרצונו. עשו להם עגל מסכה הוא נגד פרשת שמן המשחה, כי שמן הוא אור, ואור יכול להתפשט מאד, וכדאיתא במדרש (תנחומא תרומה ב') כי לקח טוב נתתי לכם וכו' שני פרקמטוטין עומדין זה עם זה אחד בידו מטכסא ואחד בידו פלפלין, אמרו זה לזה בוא ונחליף ביני ובינך, נטל זה את הפלפלין וזה המטכסא מה שביד זה אין ביד זה וכו' אבל התורה אינה כן זה שונה סדר זרעים וזה שונה סדר מועד השנו זה לזה נמצא ביד זה שנים וביד זה שנים, והיינו כי דברי תורה הוא אור, ומאור יכול להדליק כמה נרות ואינו חסר כלום, ומסכה הוא היפך מזה כי הוא דבר הניתך ונחסר כמה. וישתחוו לו היא נגד פרשת הבשמים, כי בשמים מפקח לב האדם ובהריחו עולה שכלו למעלה עם הריח, כדאיתא בגמ' (יומא ע"ו:) חמרא וריחני פקחין והשתחואה במקום שאין רצון השי"ת הוא היפוך מזה שנכפף קומתו ושכלו ויורד למטה. וכן ויזבחו לו הוא נגד קטורת, כי קטורת רומז שיש חיבור והתקשרות (כדאיתא בזה"ק פנחס רכ"ד.) וכל נפשות ישראל מתאחדים ועל ידי זה נתאחד כל הבריאה, וזביחה במקום שאין רצון השי"ת היא היפוך מזה כי זביחה היא פירוד ההרכבה והוצאות החיים. ויאמרו אלה אלהיך ישראל הוא נגד פרשת בצלאל, כי בצלאל הכין כל הכלים לקבל פנימיות קדושה, כי כל הכלים הוכנו לסגולתם המיוחדת להם שעל ידם יהיה ניכר הקנין בפרט שיש בישראל בקדושה, כי הגביעים מורים על כלי קיבול לקבל בכל פעם תוספות קדושה, והכפתורים מורים על קדושה קבועה שנמצא בנו מאבותינו והפרחים על יראה, והם הביאו את הקדושה בהסתר שערבו את הקדושה בדבר הניתך שאין עליו בלתי דבר הנראה על הגוון ולא כונה עמוקה שלמעלה מתפיסת אדם, וזה הוא אלה, שאין בזה יותר רק מה שנראה. והנה עם קשה עורף הוא, הוא נגד שבת, כי כל הימים טובים נקראים פני ה' כמו שכתיב (שמות כ"ג,ט"ו) ולא יראו פני ריקם שהאדם צריך לעמוד אז פנים בפנים נגד השי"ת כי אז משפיע השי"ת השפעה מרובה לישראל, ושבת היא תוך ופנימיות מכל המועדים והתוך מקדושת כל ההשפעות, ונגד זה כתיב קשה עורף שהפנו עורף מהשפעת השי"ת, והנה כל זה היה כדי להיטיב לישראל בהחזרת טובה, בהוספה מרובה, כי אחר החטא נתעורר לב האדם בתשובתו ועל ידי זה נקרא כל סגולת קדושה שסיגל על שמו.

ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא. ראיתי היינו שהשי"ת אמר שהוא קבע בהם זאת המדה כדי שיהיה להם חיזוק נגד העכו"ם.

ויפן וירד משה מן ההר וגו' לחת כתבים משני עבריהם. איתא בגמ' (שבת ק"ד.) ואמר רב חסדא כתב שבלוחות נקרא מבפנים ונקרא מבחוץ כגון נבוב בובן רהב בהר סרו ורס, ועי"ש ברש"י ותוס', ונראה שבא לשבח בזה את ישראל שחטאם אין פוגם בשורש חייהם, רק מהשפה ולחוץ וזה הוא נקרא מבפנים, שבעומק יש בישראל שורש החיים אף במקום שנתראה על הגוון לחטא. וזה נבוב בובן, נבוב הוא חלל שאף שנראה שיש חלל בלבו והוא ריק מד"ת, בובן היא לשון צינור המקלח מים, היינו שבפנים ושורש החיים שלו נוזלים דברי תורה. רהב הוא תאוה כמו שאיתא (בזה"ק תרומה ק"ע:) ששר של מצרים נקרא רהב שהיו שטופי זמה כמו שנאמר (עמוס ח',ח') ונגרשה ונשקעה כיאור מצרים שהמים שלהם הם עכורים שזה רומז על תאוות עכורות, ואם אפילו נראה זאת על הגוון בישראל מ"מ הוא בהר שהר מורה שאין בו לחלוחות, כן בעומק ישראל הם בלי לחלוחות תאוה. סרו הוא כעס כדאיתא בגמ' (ב"מ נ"ט:) מפני שסורו רע ששורש עכו"ם הוא כעס וזה נקרא סורו שכל תנועותיו ואל כל אשר יפנה הוא רע, ושורש ישראל הוא לב טוב וזה המדה נקרא ישראל סתם, ולכן אפילו אם נתראה בישראל על הגוון מדת הכעס מ"מ בעומק הוא ורס שמורה על דבר רך כמו ממרס בדמו, לרוס את הסולת שבעומק לב ישראל הוא בלי שום כעס.

ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו וישב אל המחנה. ואיתא במדרש (רבה תשא פמ"ה,א') שהש"י אמר לו שישוב כשאהיה בכעס אתה מרצה אותי וכשתהיה בכעס אהיה מרצך, בזה הראה לו הקב"ה שאהבת השי"ת לישראל אינה פוסקת אפילו רגע, וכמו שכתיב (דברים כ"ג,ו') ולא אבה ה' אלהיך לשמוע אל בלעם ויהפך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך שזה הפסוק הוא התשע וארבעים בפרשת תצא שפרשת תצא היא הפרשה המ"ט בתורה, וזה רומז שאחר זיקוק שבע שבועות שבעתים שהוא תכלית הזיקוק נתגלה שכל התורה היא אהבת ישראל, ואף מה שנראה לפעמים ההיפוך ג"כ היא אהבה, שאהבה רבה מהשי"ת לישראל היא אהבת עולם שאינו פוסק אף רגע, וכמו שכתיב (תהלים פ"ה,ט') אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו, והענין נתבאר בחלק ראשון (ספר תהלים) שרצה לשמוע במה עוסק השי"ת בינו לבין עצמו לכן אמר אשמעה מה ידבר, כי בעת שהשי"ת משפיע נבואה על הנביא או שהוא מתפלל להקב"ה והכנת הנביא היה תמיד להמשיך רצון ושפע טוב, אז ודאי היה רואה שהשי"ת הוא עוסק בטובת ישראל ורואה אהבת השי"ת לישראל, אכן רצה לדעת ולשמוע מה ידבר השי"ת בינו לבין עצמו, ושמע שמדבר שלום אל עמו, וזה ראיה הגדולה מבלעם שהוא קטרג על ישראל ורצה להמשיך כעס ומכל מקום גם אז עסק השי"ת בטובת ישראל ויהפך לנו את הקללה לברכה.

ויאמר משה אל ה' ראה אתה אמר אלי העל את העם הזה וגו' וראה כי עמך הגוי הזה. היינו כי בחטא היה ענין עמוק ועיקר כונתם היה שיהיה השי"ת מוכרח (כביכול) להמשך אחריהם להשפיע להם כל דבר שיבקשו אותו, ובאמת בבית המקדש נענו כל ישראל בתפלתם, כמו שכתיב (מלכים א' י',מ"ג) ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי שהנכרי נענה בטובות עוה"ז מיד, ובישראל כתיב (שם ל"ט) אשר תדע את לבבו, שאם הטובה הזה שהוא מבקש עליה לא תעבירהו על דעת קונו אזי תתן לו ואם לאו יסיר השי"ת את התפלה מלבו שלא יחמוד עוד לזו הטובה, נמצא דעל כל פנים נענה בתפלתו, וכן זה היה כונת ישראל בחטא הזה שרצו שהנהגת השי"ת יהיה מפורש לנגד עיניהם, כמו שהיה בבית המקדש, ואיתא בגמ' (כתובות ס"ב:) מתחלה כתיב תביאמו ותטעמו ולבסוף כתיב ועשו לי מקדש, וזה היה טענת משה רבינו וראה כי עמך הגוי הזה, היינו וראה שהרגישו בגודל אהבתך שאמרת ועשו לי מקדש עוד קודם ביאת ארץ ישראל, וכונו בדעתם לדעתך, כי באמת חטא העגל לא היה רק על הגוון ובשורש לבם היו דבוקים בהשי"ת, כי בעת שהשי"ת חקק על הלוחות המאמר זכור את יום השבת בזו הרגע עשו את העגל, כי שבת מורה שעומק הלב יהיה דבוק בהשי"ת.

ויאמר משה אל ה' ראה אתה אמר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי. איתא בגמ' (מגילה ל"א.) אמר רב הונא אמר רב שבת שחל להיות בחולו של מועד בין בפסח בין בסוכות מקרא קרינן ראה אתה, הענין בזה הוא מפני שאז הוא התחלפות הזמנים, ואז יתעורר לב ישראל וצועק ומרעים להשי"ת הנה עובר עלי זמן חדש והנהגה חדשה, ובמה אזכה את ארחי כי אינו יודע ההרפתקאות שיעברו עלי, וזה נרמז בתפלת משה רבינו כי משורש משה רבינו ע"ה מתעורר הצעקה שהוא החכמה מכל ישראל ובכל דור מאיר משה רבינו עליו השלום שהוא המנהיג והשי"ת מנהו לרעיא מהימנא, וכשרואה התחדשות הנהגה בהתחלפות הזמנים עומד ומרעיש וצועק אתה אמר אלי העל את העם הזה ואתה לא הודעתני את אשר תשלח עמי, שלא אדע מה יעבור עלינו בזמן הבא, ועל זה השיב לו השי"ת אל תירא כלום, אני נותן לך שנים עשר שמירות ואזהרות שבהם יכלכלו דרכיהם ובזה יצלחו, שמר לך את אשר אנכי מצוך היום הנני גרש מפניך את האמרי והכנעני והחתי והפרזי והחוי והיבוסי, השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ, היינו שלא יהיה לשום נפש מישראל שום התחברות עם עכו"ם ושלא יוטב בעיניו שום מדה ממדותיהם אף שנראה שהוא מדה טובה, וע"ז יודמה ליושב בבית המדרש שזה צריך ליזהר רק היוצא לשוק ועוסק במשא ומתן מפני שיש לו עסקים עמם אבל לא אני, לזה באה האזהרה השניה אלהי מסכה לא תעשה לך שלא יהיה לך מחשבות כעס ותאוה כי הם אינם מסחורתי ולא כאלה חלק יעקב, כי הם נקראים אלהי מסכה. את חג המצות תשמור, שלא תהא רעבתן רק לברר כל תאוות אכילה בצמצום גדול. כל פטר רחם לי, כל פתיחות רחמנות שיש בלבך תדע שאינו בא רק ממנו לכן לא תהרהר אחר מדותיו של הקב"ה כשתראה צדיק ורע, כיון שהשי"ת הוא אב הרחמים וכל הרחמנות שיש בלבך בא מחמת שהשי"ת שלח לך, א"כ אין לך להרהר, שהש"י יודע מה שמנהג בעולמו.

ויאמר ה' אל משה פסל לך שני לחת אבנים כראשנים וכתבתי על הלחת את הדברים אשר היו על הלחת הראשנים אשר שברת. ואיתא בגמ' (שבת פ"ז.) יישר כוחך ששברת, מחמת שהיה קשה בעיני משה מאד שבירת הלוחות לכן הראה לו השי"ת כי באמת למעלה אין שום פירוד ורק בעולם הזה נתראה כנפרדים וזה דאיתא בגמ' (חגיגה י"ד:) אמר להם ר' עקיבא כשאתם מגיעין אצל אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים כי למעלה אין שום פירוד בין מים למים כי הכל אחד וכדאיתא בתיקוני הזהר (תיקון מ' פ':) דהא לית תמן פרודא לעילא וכו', ובזה"ק (בראשית כ"ו:) עיין שם כל הענין.

אלהי מסכה לא תעשה לך. שלא יהיה האדם קל בדעת שהנאות וחדות מעוה"ז יטו דעתו, כי זה נקרא מסכה, כמו שמצינו אצל שלמה המלך שכתיב (מ"א ז',ח') ובית יעשה לבת פרעה שרצה להרחיב קדושת השי"ת בעולם אף שלא יהיה לב ישראל מבורר ועומד נגד השי"ת, ולכן כתיב (מ"א י"א,כ"ז) בנה את המלוא, ולעתיד יגמור, ולכן נאמר ובית יעשה לשון עתיד, כי כשנגמר בית המקדש אז היה בדעת שלמה שכבר הגיע העת, כי שלמה בבנותו המקדש כדי שיכנסו קדושת כל הכלים בו לכן היה אז זך לב ומבורר ולא עשה בו שום רושם כל האלף מיני זמר שנזכר בגמ' (שבת נ"ו:).

אלהי מסכה לא תעשה לך. הנה עיקר שם אדם הוא הבינה והשכל שיש בו כי מצד הגוף כמקרה הבהמה יקרה גם אותו, ומצד זה לא נקרא אדם, אכן הגוף אינו רק נרתיק לשורש החיים וכל המחשבות ורצונות ומעשים העוברים על האדם הם מצד הגוף, ולכן כשאדם יחמוד לדבר מה צריך להיישיר דעתו ולהעמיד על התבוננות כאילו היה החיים שלו נפרד מהגוף, ואם עיקר החיים שלו חומד לזה הדבר מוכח שהוא קיים לעולמי עד, כי מצד הגוף לא יוכל זאת להבין יען ששורש הגוף אינו אלא לשעה לכן יתאוה לדברים קטנים שהם ג"כ לשעה, ואף שיבין הגוף שאין בזה חיי עולם מ"מ יחפוץ בזה, מחמת שכל שורשו הוא רק לפי שעה, אבל הנפש יבין שבזה שאינו רק לפי שעה לא יחפוץ בזה, וזה שאמר דניאל (דניאל ז',ט"ו) אתכרית רוחי אנא דניאל בגו נדנה, היינו שכרה החיים שלו כאלו עומד בפני עצמו נפרד מן הגוף שהגוף הוא הנרתיק שלו, וזה הוא אלהי מסכה כי מסכה הוא לשון מזיגה וערבוב, שאם בא לידך איזה חמדה לא תערבב בה כוחות והנאת עוה"ז, כי אז לא תבין הדבר לאמתו אם טוב הוא רק צריך להתבונן בחיים אמתים.

ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה. שהשי"ת אמר למשה אף שדברי תורה נראים מפורשים מ"מ לא ישיגם האדם רק כשיביט להשי"ת, כי משה רבינו רצה שיקבעו כל הדברי תורה בלב כל נפש מישראל יתד שלא תמוט לעולם, והשיב לו השי"ת שלא יוכל להבין הדברי תורה כל נפש כמו שמשה רבינו הבין, יען שהוא מביט להשי"ת ביותר, רק כל אחד יבין כפי מדרגתו, וזה כתב לך.