מי השילוח/פרשת כי תבוא

חלק ראשון

והיה כי תבוא אל הארץ כו' ולקחת מראשית כל פרי האדמה כו'. בזה שהאדם מחזיר להקב"ה ראשית פרי האדמה בזה מברר את עצמו כי יוכל לעבוד את ה' בכל מאודו:

ושמת בטנא, בגימטריא מה טוב, וזה רומז לדבר בעתו מה טוב, בטנא היא סל שהיא נקוב כמו שפירש"י, היינו שיהא תוכו כברו ואף דבר שיהיה כוונתו לשם שמיים אם נראה בו רעה לעין לא יעשה זה מפני שצריך שיהיה ברו כתוכו, וזה ענין דהע"ה כשרצה לילך לאכיש מלך גת כאשר ביארנו בפרשת לך עיי"ש:

הגדתי היום לה' כו', הגדה רומז על דברים הקשין, כי בזה אומר דברים קשין נגד הכהן כי מרמז להכהן אף כי הכהן עובד בבית המקדש והוא עובד בשדה, עם כל זה כאשר יגיע הנפש מישראל למקום המקדש ומביא בכורים אז מברר כי בכל מקום היה בקדושה כמו הכהן העובד:

וענית ואמרת כו' ארמי אובד אבי, ארמי היינו הטעות וההעלם הנמצא בעולם וזה שולל דעת האדם כי מאלו הדברים הוא תמיד בפחד ודאגה מאחר שזה מצוי בעולם א"כ אין דעת האדם בטוחה ומיושבת עליו, וכמו שמצינו בבני שמואל שנאמר עליהם () ויטו אחרי הבצע, ופירשו בגמ' ע"ז () שבקשו להרבות שכר לחזניהם וסופריהם, ובאמת, הי' כוונתם לשם שמיים כי מסתמא חזניהם וסופריהם היו צדיקים, והיו רוצים להמציא להם פרנסתם, ואעפי"כ נאמר עליהם ויטו אחרי הבצע, לפי שאין האדם יכול לשמור עצמו מטעות כי לא כוונו לרצון הש"י, וזה ארמי אובד אבי, כי אב נקרא המחשבה וע"י מצות בכורים יזכה האדם להנצל מטעות רק יביט לה' בכל מעשה שיעשה, ע"כ נאמר מיד אשר נתת לי היינו שמדבר עם הש"י פנים בפנים:

ארמי אובד אבי, הטעם שמתחיל פרשת בכורים בזה, ע"ד מה שאמרו ז"ל () בסדר תפלות שמונה עשרה, ג' ראשונות כעבד שמסדר שבחו לפני רבו, ואמצעות שואל צרכיו, וג' אחרונות כמקבל פרס מרבו ונופטר והולך לו וצריך לכרוע, כי הג' אחרונות הוא החזרת הטובה כגון מי שמבקש מה' שירויח ממון ואם עזר לו והרויח צריך למסור הכל להש"י בחזרה שילמוד לו מה יעשה בכל פרוטה שלא יוציאנה ח"ו במקום שהוא נגד רצון הש"י, וזה פירוש כמקבל פרס מרבו וצריך כו' וזה ג"כ ענין בכורים כאשר תבוא אל הארץ ויהיה לך כל טוב תחזיר הטובה לה' והיינו לבהמ"ק ותתן את המובחר לכהן ותדע כי עדיין הכל ביד הבורא, וזה הענין חידוש יעקב אבינו ע"ה, כי אברהם אבינו ע"ה היה עובד את ה' במדות בכל לבבך ויצחק בכל נפשיך, ויעקב במדות בכל מאודך היינו אחר קבלות הטובה שהחזיר אליו, כמו שאמר יעקב () וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך:

השקיפה ממעון קדשיך מן השמים, השקפה היינו הבטה ביותר לכל אחד לא בתוך הכלל, כי הנה בכל מקום כשהש"י מביט לאדם ביחוד אז מאד יפחד לב האדם כי נגד הש"י מי יאמר זכיתי לב ורק כשהש"י מביט לכלל אז לב האדם בנייחא כמ"ש () בתוך עמי אנוכי יושבת. כי כשהש"י משגיח בכלל אז אחד מברר את חבירו שהוא טוב כי כל נפש הוא נקי בדבר אחד, וכידוע אף כאן אף כי הש"י משגיח ביחוד ג"כ טוב כי כשהאדם מפריש תרומות ומעשרות אז בא בזרוע נגד הש"י כמאמר המדרש () אין לך שבא בזרוע כמו שמפריש מעשרות:

את ה' האמרת היום כו' וה' האמירך היום, האמרת הוא לשון התנשאות שהאדם מתנשא ומתפאר עצמו בהש"י מי כה' אלקינו, וה' האמירך היום היינו שהש"י מתנשא בישראל ישראל אשר בך אתפאר, האמרת לשון התפארות כמ"ש יתאמרו כל פועלי און היינו שמתנשאים, שאומרים שעושים חכמה בהחטא, וכנגדם ישראל מתנשאים להיות לך לאלקים היינו שישראל נמשכין אחר דעת הש"י כמו שינהג בהם ומבטלים דעתם נגדו, כנגד זה הש"י מתנשא כביכול בישראל כמ"ש להיות לו לעם סגולה כאשר דבר לך:

ויצו משה וזקני כו' והיה ביום אשר תעברו כו' והקימות לך אבנים גדולות ודשת כו' וכתבת על האבנים כו' באר היטב. ע"ז אמר דהע"ה () ישלח דברו וימסם ישב רוחו יזלו מים, כי כאשר ראה שנצטוו לכתוב ד"ת בין האומות באר היטב אז פחד מאד שלא יוכל ישראל להבין ד"ת באר היטב ח"ו רק בין האומות, אך כאשר בא על עומק הדברים אז אמר ישלח דברו וימסם ישב רוחו, כי זאת היה ברצון הש"י להיטיב לישראל, כי יש ד"ת שאין אדם עומד עליהם אא"כ נכשל בהם (). ועי"ז נכתב ד"ת בין האומות כדי שיראו ויבינו כי דרך התורה טוב היא ועם כל זה לא יוכלו להתגבר על יצרם, ומהם ילמדו ישראל שלא יצטרכו לכשלון כי יראו שלומת הרשעים. וע"ז אמר ישלח דברו וימסם היינו כשהש"י ישלח ד"ת לאומות העולם יגרמו להם שימסו וילכו לאבדון, ישב רוחו היינו לישראל יזלו מים חיים.

ובאו אליך כל הברכות האלה והשיגוך. היינו שלא תשתנה כמו שהיית, כי טבע האדם להשתנות בעת שירויח לו ה' וע"ז מבטיח לו הקב"ה כי הטוב שבנפש ישראל לא ישתנה ח"ו משום דבר.

והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה. היינו שאתה לא תצטרך להם שיבואו ללוות ממך, כי דרך האדם המלוה באם לא ילוה ממנו אז הוא בעוצב, וזאת מבטיח הקב"ה שלא תהיה נצרך להם.

את כל מדוי מצרים אשר יגורת מפניהם. בכאן רמז להם משה לישראל אשר בכל מכה ומכה שבא על מצרים נרעד גם לב הרבה נפשות מישראל שהיה בהם שמץ חסרון דומה להם באיזה ענין, היו מתמלאים פחד ובזה הפחד נרצה עונם ונתן הש"י את מצרים תחתיהם כמ"ש (יעיה מג,ד) ואתם אדם תחתיך, וזה פירוש הפסוק (תהילים צא,ח) רק בעיניך תביט ושלומת רשעים תראה, היינו שתביט ותראה שלומת רשעים ובאם ימצא בך איזה חסרון ע"י הפחד יתפשט בך עקמימות לבך לטוב.

חלק שני

והיה כי תבוא אל הארץ וגו'. ולעיל מניה כתיב מחיית עמלק, שזה מורה שאחר מחיית עמלק יהיו ישראל בנייחא, כי עמלק מקטרג תמיד על ישראל ובכל מקום שישראל חוטאים המטרה אפילו כחוט השערה מרגיש עמלק תיכף ומקטרג, וכמו שמצינו (שמואל א כט ל) כאשר הלך דוד עם אכיש מלך גת בא עמלק אל צקלג, ואף שכתיב שם ולא נעדר להם מן הקטן ועד הגדול וגו' הכל השיב דוד, ומזה נתראה שלא נטה ח"ו מרצון השי"ת, אך מחמת שעל הגוון היה נראה כחטא לכן הרגיש עמלק תיכף ובא לקטרג, לכן כאשר יהיה מחיית עמלק אז יהיו ישראל בנייחא.

ארמי אבד אבי.זה שאמר הכתוב (ישעיהו לג) כי ה' שפטנו ה' מחקקנו וגו', כי לבן הארמי רצה לדמות עצמו ליעקב אבינו ע"ה בכל מעשיו ופעולותיו, ולכן טען לפני השי"ת מה נשתניתי מיעקב, וגם יעקב אבינו דאג מאוד שאמר הלא לבן עושה כמו אני ומה יתרון שלי, וזה ארמי אבד אבי. ועד שהאיר לו השי"ת ה' מחקקנו היינו שבעומק הלב בחקיקה שלו היה יעקב כולו טוב ולבן כולו רע.

כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית וגו' ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגו' בכל מצותך אשר צותני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי וגו' שמעתי בקול ה' אלהי וגו'. זה שאמר הכתוב בפרשת ואתחנן (דברים ו כה) וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת וגו' ומתרגמינן וזכותא תהי לנא, היינו שהשי"ת יברר אותנו שכוונתינו אמת. שמצד האדם אי אפשר שיברר את עצמו רק כשהשי"ת מסייעו ומברר עומק לבו שכונתו היתה רצויה, כי כל דבר צריך תמיד להבורא כל שעה וכל מקום שאם השי"ת ישגיח עליו יהיה לו הויה, וכל שכן האדם שהוא תמיד חסר וצריך להשלמה, והאיך יתכן שהאדם יצדיק עצמו יאמר לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי, והרי איתא בגמ' (ברכות סא:) לידע איניש בנפשיה אם צדיק גמור הוא, ובאמת אם לא היה יודע שאמר אמת איך יאמר עשיתי ככל מצותיך, וכדאיתא במסכת מעשר שני (פרק ה' משנה י"א) כככל מצותך אשר צויתני הא אם הקדים מעשר שני לראשון אינו יכול להתודות, וכאן אומר דברים שצריכים בירור שאומר שנתן וכוון לרצון השי"ת ושמא לא כוון שלא נתנו לעני הראוי ושמא נתן לרמאי, וזה רק מה שהשי"ת האיר לו אז והראה אותו שכוון לרצונו יתברך, שהרי אומר השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך וגו' ולא נקרא בזה עובד על מנת לקבל פרס, וגם אומר לא שכחתי ואיתא על זה (מעשר שני שם) לא שכחתי מלברך ומלהזכיר שמך עליו, שהוא דבר שצריך בירור גדול שלא שכח בהבורא בעת רבלת הטובה, ועל זה אמר הכתוב וצדקה תהיה לנו היינו כדמתרגמינן וזכותא תהי לנא, שהשי"ת יברר ויזכך לב ישראל ויראה שכל מה שמבקש הוא לכבוד שמים, וזה שאומר השקיפה הוא גם כן לכבוד שמים, ומה שאומר לא שכחתי וכדאיתא בברכות (דף מ:) מלהזכיר שמך, היינו גם כן שמכיר שהשי"ת מאיר לו שלא שכח מלהזכיר שמו, וזה שכתיב (דברים ו כד) לטוב לנו כל הימים, שאחר שהשי"ת מברר אותו מותר לבקש גם על טובתו שאחר שעשה מה שנצטוה כפי דעתו השי"ת יגמור בעדו לבררו לטוב, שהמצות הם עצות שיקבע אמת בלב, וזה שצריך להזכיר שם השי"ת בברכה על כל טובה. שמך היינו אהבה שאחר שיודע שהשי"ת הוא הנותן נקבע בלבו אהבה, ומה שצריך להזכיר מלכות בברכה כדאיתא בברכות (שם) מלהזכיר שמך ומלכותך עליו, כי מלכות הוא יראה, ורב סבר שהעיקר הוא אהבה ורבי יוחנן סבר שצריך להזכיר גם מדת מלכות שצריך לשניהם אהבה ויראה, כי זה הוא השלימות כמו שכתיב (תהלים לד י) יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו, שעל ידי היראה כשתצטרף לאהבה אז הוא ההשלמה.

את ה' האמרת היום וגו' וה' האמירך היום וגו'. האמרת הוא לשון אמונה ובטחון שמאמין להשי"ת, כי מתחלה כשאדם מתעורר עצמו לעבודת השי"ת ולקבל על עצמו עול תורה אינו מרגיש עוד שום טעם, כי אין השי"ת מראה לו שום בהירות יען שעדיין לא נקבע בו בקביעות שלא ישתנה לכן אינו מרגיש שום טעם עדיין. ורק מצד שמאמין בהשי"ת שבטח באחרית יוטב לו, ולכן כתיב את ה' האמרת היום וגו' ולשמוע בקלו, כי אח"כ כשנקבע בתוך לבו עבודת השי"ת בקביעות על ידי שסבל בסבלנות זה העולם, לכן אחר כן מאיר לו השי"ת בבהירות עצום שהאדם ירגיש טעם בעבודתו, וה' האמירך היום זה קאי על השי"ת, שאף שבתחלה עוד אין מעשי האדם מבוררים בשלימות מכל מקום מעיד עליהם השי"ת שהם טובים ויתבררו לטוב, וזה נקרא שנה שרשה בתחלתה מתעשרת מסופה בגמ' (ר"ה טז:). ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש וגו' היינו שאחר שהאדם ירגיש טעם מעבודת השי"ת אז לא יסבול כלום מעבדות השי"ת, ובנקל יהיה לו לעבוד את השי"ת ולהיות עם קדוש לה' אלהיך כאשר דבר.

וה' האמירך היום וגו'. כתיב (תהלים קלח ב) כי הגדלת על כל שמך אמרתך, שכל שמותיו של הקב"ה הם על שם מדת טובו שמטיב לבריותיו וכל שם מיוחד למדה המשפעת טובה, על זה אמר דוד המלך ע"ה שעל כל השמות גדלה אמרות ה', שאמירה הוא בלחישה כדאיתא בזה"ק (אמור פח:) היינו האור שהופיע להזריח לו השי"ת בסוד (תהלים לה ג) אמר לנפשי ישעתך אני, שאני תמיד עמך להושיע לך. וזה היה גדול מאוד בעיני דוד המלך ע"ה, וזה שכתיב (תהלים קיט קסב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, שאני שמח בזה שאמרת לי בלחישה שישועתי אתה, אני שמח כמוצא שלל רב כי בזה אני בטוח, וזהו וה' האמירך היום להיות לו לעם סגלה וגו'.

וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. הנה השי"ת נתן התורה לישראל להשלים חסרונם כמו שנתבאר בחלק ראשון (מסכת שבת דף פח ד"ה ואמר ריב"ל), שמחמת זה לא נתן השי"ת את התורה למלאכי השרת יען שהם היו רוצים רק להתענג מהדברי תורה ולא להשלים חסרונם, ודברי תורה נתנו רק לישראל שעל ידי התורה יבררו עצמם ויהיה מדרגתם אח"כ גדול מאוד, ואיתא בפרוש רש"י ז"ל שי"א ארורים שיש כאן הם נגד י"א שבטים, והיינו מחמת שבכל אחד היה חסרון נטבע בו בתולדה לכן נאמר י"א ארורים.

ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה. נאמר נגד שבט לוי, כי שבט לוי שמרו עצמם בלי לצאת מגדר כללי דברי תורה, ובאמת כל הד"ת הם נלבשים בלבוש שיוכל האדם לקבלם ולהשיגם, אכן לפעמים יחפוץ השי"ת לנצח האדם כמו שכתיב (תהלים נא ו) למען תצדק בדבריך וכמו שנתבאר בחלק זה (פרשת וארא על פסוק ויקח אהרן את אלישבע). אבל הם לא יכלו לעבוד את העגל כי להם היה מגיע החטא לשורש חיים ולא היו יכולים לתקן את החטא, לכן שמרם השי"ת. ועיין בפרשת תשא בחלק א' ענין חטא העגל שהיה גם כן שרצו להשיג אור השי"ת קודם הזמן עיי"ש.

ארור מקלה אביו ואמו. הוא נגד יהודה, כי אביו ואמו רומזין לחכמה ובינה ושבט יהודה לא ישגיח על החכמה והגינה, ובמקום שמכוון בזה לרצון השי"ת אז הוא טוב, וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים כז י) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני, שאף שעל פי חכמה ובינה הייתי נעזב חו כמו שאיתא במדרש (תנחמוא תשא) רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלהים סלה ואתה ה', אמר דוד ואתה רבון העולם הסכמת בתורתך עמהם ואמרת מות יומת הנואף והנואפת, מכל מקום חלק יהודה הוא למעלה מכל כללי ד"ת, ולכן צריך לראות שלא יפעול במדתו בלתי כרצון השי"ת ואז הוא טוב.

ארור מסיג גבול רעהו. הוא נגד יששכר, שמדת יששכר הוא כחמור למשא כדאיתא בזה"ק (ויחי רמב.) דחמור נטיל מטולא וכו' ובגודל עבודתו יכול להשיג ולהכניס לגבולו גם מגבול חבירו, כי יששכר רומז על יש שכר שיכול להשתכר ומה יכול להשתכר אם לא שיכניס מחוץ לתוך גבולו, כי כן בכל עבודות, כגון בשמירת שבת אם בכח השביתה יעשה אח"כ מצוה אז נקרא השביתה מצוה וכן נמצא חלילה להפך, וכן גם בכל עניני הרשות כגון אכילה ושאר הנאת הגוף צריכים בירור מה שיעשה האדם אחר כן בכחם, ואם יעשה מצוה אחר כן נקרא שמכניס הגבול לתוך קניניו, ולכן צריך להיות נזהר שלא יכניס הגבול במקום שמזיק לחבירו כי באמת להנחיל אוהבי יש, וזה מורה יששכר יש שכר.

ארור משגה עור בדרך. הוא נגד יוסף.

ארור מטה משפט גר יתום ואלמנה. הוא נגד בנימין.

ארור שכב עם אשת אביו. הוא נגד ראובן, כי הבכור בתולדה יכול להתדמות לאביו ולהתנהג במדת אביו אף שאינם שייכים לו, וזה נקרא שכב עם אשת אביו.

ארור שכב עם כל בהמה. הוא נגד גד, כי גד מורה שהיה נפשו קטן מאוד שנולד בקטנות והוא לשון זרע גד היינו פירור קטן, ולכן נתברך בזה שיהיה לו צוותא וכשיתחבר לרבים יהיה לו שלימות, אכן מצד זה היה יכול להסתפק במיעוט ובדברים קטנים וזה נקרא שכב עם כל בהמה.

ארור שכב עם אחתו. הוא נגד אשר, כי לאשר היה הרחבה והתפשטות כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת תצוה ד"ה ומלאת), ומי שיש לו כל הטובות בהרחבה יכול לטעות שאינו צריך לעבודה, רק אהבתו להשי"ת באהבת השורש כאהבת אח ואחות וכמו שנתבאר בחלק זה (פרשת קדושים) על פסוק ואיש כי יקח את אחתו חסד הוא, לכן נגד אשר נאמר ארור שכב עם אחתו.

ארור שוכב עם חתנתו. הוא נגד זבלון, כי אשה רומז ליראה, ולמעלה מיראה הלכו נדב ואביהו שבגודל אהבתם מסרו נפשם להשי"ת כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת שמיני ד"ה ויהי ביום השמיני), וזה נקרא חתנתו למעלה מאשה יראת ה'. ושבט זבלון היה להם מהירות וגם גבולו שהיה לחוף ימים גם כן רומז על מהירות, ולכן היה צריך להיות נשמר מזה.

ארור מכה רעהו בסתר. הוא נגד דן, שזה מורה שלא יענש לחבירו בתפלה אף שיראה ממנו דבר שלא כהוגן מכל מקום לא יכהו בסתר בסתרו של עולם, וזה היה נגד דן שנמצא בם נצוח גדול בעבודת השי"ת כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת תצוה) שעל דן נאמר (בראשית מט יז) הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור.

ארור לקח שחד להכות נפש דם נקי. הוא נגד נפתלי שכתוב בו (בראשית מט כא) נפתלי אילה שלוחה, וזה האזהרה הוא שלא ימהר האדם טובה לחבירו קודם הזמן, ולא יתפעל ממה שיוטב לחבירו כי בזה יעשה לו רעה. וזה נקרא לקח שחד, שיתפעל מטובה ואפילו מטובת חבירו.