מי השילוח/פרשת וילך

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חלק ראשון[עריכה]

וילך משה וידבר את הדברים האלה כו'. הליכה הוא לשון טרדה, כי היה קשה בעיניו איך יוכל האדם לתקן החסרון המוטבע בשורשו מיום הולדו מצד אב ואם אשר בחטא יחמתנו אמו, אך כאשר נאמר לו פרשת הקהל שנרמז לו כי האדם יכול לתקן ג"כ החטא הנולד בו אשר יבא לאדם משורשו ושורש אביו ואמו, אז נתמלא בשמחה, כי נאמר () אם תשיב ישראל כו' אלי תשוב. כי האדם כשעושה עבירה ח"ו אז יבוש בדעתו נגד חבירו אף שאין חבירו יודע בו מ"מ אין הוא בנייחא מפני שיודע שחבירו טוב ממנו וזה אינו תשובה שלימה, ע"כ אמר הנביא אלי תשוב, היינו שיתבייש האדם מפני הש"י שלא יעשה מה שלא צוה ה', כי הש"י נתן לישראל תרי"ג מצות שהם עצות לישראל איך יוציא ממחשבתו תאות הרעות שהם משורשים בלבו, מחמת שהוא בעוה"ז הנקרא מקום טומאה כדאיתא בגמ' (קידושין מ:) ונופה נוטה למקום טומאה, לכן נתן הש"י עצות לאדם איך להסיר מאתו התאות כגון מצות ציצית שיהיה לאדם יראת ה' ומצות תפלין שמורה על תקופות כמו שמבואר במקומם, אך במדות הרעות הנטבעים באדם מיום הולדו שבא לו משורש אביו ואמו ועליהם אמר הנביא () ופושע מבטן קורא לך, ע"ז נתנה פרשת הקהל כדאיתא בגמ' (חגיגה ג.) וטף למה באו כדי ליתן שכר למביאהן היינו שע"י התשוקה שבאביו ואמו שיכנסו ד"ת באזני התינוק אף שאינו יודע מאומה כאמו של ר' יהושע בר חנינא כדאיתא (ירושלמי יבמות פ"א ה"ו) עי"ז יתוקן באדם אף המדות שנטבעו בו מבטן אמו, והתשוקה הזאת נקראת שימושה של תורה שהיא גדולה מלמודה שעי"ז יכול לרפאות את הקודם, והיינו למביאהן שגם אביו ואמו יתוקנו ג"כ, וע"ז יתואר ר"י בר חנינא במעלות אשרי יולדתו לפי שהוא תיקון את הקודם היינו תשוקת אביו ואמו שהיה להם בשעת זווג, וממילא היה נקי אגב אמו, וכאשר ראה מרע"ה את זאת אז נתמלא בשמחה.

לא אוכל עוד לצאת ולבא. היינו כי ביום הזה נשלם מרע"ה בשלימות האמיתי והש"י חתם שמו עליו. והנה כל זמן שלא נשלם האדם יוכל עוד להשיג ולהגיע למעלות, אך יוכל ג"כ ח"ו לאבד מה שהשיג מקודם. אבל אחר שנשלם לא יוכל עוד לאבד מה שהשיג מקודם, וג"כ לא יוכל עוד להשיג יותר. וזה שאמר מרע"ה לא אוכל עוד לצאת ולבא, לצאת היינו שהוא נשלם והש"י חתם שמו על מעשיו שלא יוכל לאבד מה שהשיג, ולבא היינו שלא יוכל להשיג עוד ג"כ.

מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסכות, איתא בגמ' (ראש השנה יב:) שנת השמטה מאי עבידתיה בחג הסכות שמינית הוא אלא כל תבואה שלא הביאה שליש בשביעית אתה נוהג בה מנהג שביעית בשמינית, והוא ע"פ פסוק (תהילים קטו טז) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. וזה הוא רק כפי הנראה. אבל דוד המלך ע"ה אמר () כל אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ. שהיה יודע בטיב שכל מעשי בני אדם אף שניתן הבחירה ביד אדם הוא רק דבר מועט כקליפת השום. וזהו שאנו אומרים ביום הראשון לה' הארץ כו', דענין שבת הוא שתדע שאין שום כח ביד האדם לכל הל"ט מלאכות שנבראו בעולם שעל-ידן יוכל אדם לפעול כל מה שירצה כולם נאסרים בשבת, וע"כ כשהתחילו ימי החול ומותר בעשיית מלאכה יוכל האדם ח"ו לומר כחי ועוצם ידי. ע"כ תיקנו חז"ל לומר מיד לה' הארץ ומלואה. וכן הענין ג"כ בשמטה שציותה התורה היינו שתדע כי לה' הארץ ומלואה וכשבא שנת השמינית והתורה התירה לחרוש ולזרוע פן תשכח ח"ו ותאמר כחי ועוצם ידי, ע"כ צוה להיות נוהג בה בשמינית ג"כ מנהג שביעית בתבואה שלא הביאה שליש כדי שתזכור כי לה' הארץ ומלואה.

חלק שני[עריכה]

וילך משה וגו' ויאמר אלהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום. ואיתא בגמ' (ראש השנה יא.) היום מלאו ימי ושנותי, היינו שבזה היום נשלם משה רבינו ואז ראה שכל ישראל עושים רצון השי"ת וזה נקרא היום מלאו ימי ושנותי. כי אברהם נשלם בשעת העקידה ויצחק לאחר העקידה ויעקב בנסיעתו לארץ מצרים ומשה בזה היום ואז ראה שאין אחד מישראל שיעשה חלילה שלא כרצון השי"ת, ולעתיד יראה השי"ת לעין כל שאין שום בריה שיעשה בלי רצונו יתברך. [ואף שאיתא בזה"ק (ח"ג קפז.) משה משה דלא פסקא טעמא וכו' משה מיד אתקשר בדרגא דיליה, והיינו שמשה רבינו ע"ה היה שלם מתחלתו, אכן זה היה רק השלימות שהיה יכול להשיג בחיים ולא היה לפניו להשיג שלימות אחר רק להתעלות ולהתכלל ברעוא עלאה כדאיתא בזה"ק (ח"א מד.) וזה השיג ביום האחרון מימי חייו. [הגה"ה מאחי אדומו"ר בעל ארחות חיים זללה"ה]].

הקהל את העם האנשים והנשים והטף וגו'. ענין מצות הקהל בשמינית, כי שנת השמיטה מורה שאין שום פעולת אדם רק לה' הארץ ומלואה, ושנה השמינית הוא התחלת פעולת אדם ועל זה היה המצוה לקרות את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם לקבוע בלבם קדושה משנת השמיטה, שגם בעסקם בפעולות אדם יכירו שהכל מהשי"ת. וכן הוא בסעודה השלישית שבשבת שרומז ג"כ לענין זה, כי יש אתוון רברבין ואתוון זעירין, אתוון רברבין הם בשנים וזעירין הם בימים, ששבת רומז גם כן לענין זה שלה' הארץ ומלואה כמו שנתבאר בחלק ראשון (פרשת בהר). וששת ימי המעשה הם פעולות אדם ועיקר כוחם הוא בהתחלתם ביום א', כמו שבשנים הוא שנת השמינית כמו כן בששת ימים הוא היום הראשון ולכן שיר של יום א' הוא מזמור כ"ד בתהלים שכתיב לה' הארץ ומלואה, להמשיך קדושת ההכרה זו לפעולת אדם שגם אז יכיר שהכל הוא מהשי"ת. וזה הוא הטעם שממשיכין סעודה שלישית לאור יום א', כדי לקבוע קדושת השבת ולהמשיך זאת לתוך ששת ימי המעשה.