מי השילוח/פרשת במדבר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מי השילוח · פרשת במדבר· >>

תוכן עניינים

חלק ראשון[עריכה]

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים לאמר שאו את ראש כל עדת בני ישראל. 'שאו' הוא לשון התנשאות, היינו שעל ידי המנין יהיה לכל אחד ואחד התנשאות וכל אחד יהיה מדוגל, כמ"ש (הושע ב,א) "והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר". והפסוק הזה נראה כסותר (יומא כ"ב:) כי בתחילה כתוב "והיה מספר", משמע שיוכל להספר, ואחר כך כתוב "אשר לא ימד" וכו'.

אך באמת כלל ישראל הם בלא מספר, ומ"ש 'והיה מספר' נאמר על פרטי נפשות מישראל שיהיה כל אחד מספר, היינו דבר שבמנין, ויהיה חשוב בעיני ה' יתברך, וכמ"ש (תהלים פז,ו) "ה' יספור בכתוב עמים ולציון יאמר איש ואיש יולד בה". 'ה' יספור בכתוב עמים', היינו כי על האומות גם כן משגיח הקב"ה, אך לא על כל נפש בפרט רק על כולם בכלל לקיום המין. 'ולציון יאמר איש ואיש יולד בה', היינו שמשגיח הקב"ה על כל נפש בפרט.

וזה פירוש 'והיה מספר' שכל אחד יהיה נצרך, כי מתוך כלל ישראל ניכר גדולות[1] ה' יתברך, ובאם נחסר אחד מכלל ישראל אז יחסר המזג. כמו שמציירין צורת המלך על כמה אלפים טבלאות ואם יאבד אחד מהם צורת המלך חסרה. ובעת שהיה נמנה כל אחד מישראל, אז הוא הגדול שבכל ישראל, כי כל ישראל הם חלק ה' יתברך, כמ"ש (דברים לב,ט) "כי חלק ה' עמו". וכל אחד ואחד הוא אחוז במדה אחת ממדותיו של הקב"ה, ובעת שהיה נמנה, אז היה ה' יתברך בזאת המדה שהוא אחוז בה וממילא הוא היה הגדול, ועל ידי זה יש לכל אחד מישראל התנשאות.

במדבר סיני באהל מועד. איתא בזוה"ק (במדבר קי"ז.) "כיון דאורייתא ומשכנא אתוקמא בעא קוב"ה למפקד חיילו, כמה חיילין אינון דאורייתא וכמה חיילין אינון דמשכנא".

הענין בזה על פי מה דאיתא תיקונים[2] [ע'.] "בראשית ב' ראשית, אילין תרין פקודין, א' והגית בו יום ולילה, ב' מצות המלך וכתב לו את משנה תורה הזאת". והוא, כי אף כשיבא לאדם במחשבתו לעשות אף דבר טוב, צריך האדם לראות שיהיה לבו מזוכך ומנוקה מכל סיג ופסולת, שאם לא כן גם המעשה לא תהיה בשלימות ונמצא בה חסרון. וכמו כן מצינו אף בהאבות שאף שכל מעשיהם היו תמיד לשם שמים, אך ממה שלפעמים לא כוונו לעומק רצון ה' יתברך יצא לפועל אחר איזה דורות, ונולדו מזה נפשות לא טובים. כי במחשבה אין צדיק בארץ שיאמר זכיתי לבי וטהרתי מחשבותי, כמו שנתבאר על פסוק "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים". וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים צג,ב) "נכון כסאך מאז מעולם אתה", ופירש בזוה"ק (שמות נ"ד.) 'מאז' א' רוכב על ז', כי א' מורה על ראשית המחשבה, וזיין מורה על המעשה כי ז' הוא נגד ז' ימי בראשית, וכאשר נקשר המחשבה והמעשה נקרא 'אז'.

וזה פירוש התרין פקודין, 'והגית בו יומם ולילה', היא נגד המחשבה והרצון שיהיה[3] שלימים לרצון ה' יתברך, ומצות המלך 'וכתב לו את משנה התורה הזאת', הוא נגד המעשה, ועל ידי זה נקרא מצות המלך, כי מעשה דוד המלך ע"ה היו מבוררים מאד לרצון ה' יתברך.

וזה פירש[4] חיילין דאורייתא וחיילין דמשכנא, 'חיילין דאורייתא' הוא כוחות המחשבה והרצונות של ישראל לדברי תורה, ו'חיילין דמשכנא' היא שיקבעו דברי תורה וישכנו בלב ישראל עד שיצא לפועל שגם מעשיהם יהיו לרצון.

שאו את ראש וכו' תפקדו אתם לצבאתם אתה ואהרן ואתכם יהיו איש איש למטה. ענין נשיאות ראש היה כפי מה דאיתא בגמ' (ברכות נ"ח.) 'אין דעתו של זה דומה לשל זה'. כי ה' יתברך חלק לכל אחד טובה וחיים בפני עצמו ואין אחד דומה לחבירו. על כן נאמר 'שאו את ראש', היינו שתעמדו כל אחד על מקום השייך לו, ועל ידי זה יהיה במקומו מדוגל ומנושא.

ועל כן נאמר 'אתה ואהרן', כי אהרן הוא נגד 'חיילין דמשכנא' היינו עבודה, ומשה הוא נגד 'חיילין דאורייתא', ובשני אלו היינו תורה ועבודה נכלל כל החיים של ישראל. 'ואתכם יהיו איש איש למטה', לפי שהנשיא היה יודע לכל אחד איזה מקום שייך לו בהשבט, כי אם יחליף מקום אחד אין מצב השבט בשלימות, דרך משל מי שנוטע פרדס בסדר נאה ואם יחסיר או יחליף נטיעה אחת ניכר שאין הפרדס בשלימות, וישראל נקראים מטע ה' להתפאר[5].

ואתכם יהיו איש איש למטה. והיה צריכים להיות בכל שבט שלשה להמנין, משה ואהרן ונשיא לשבט. כי היה בזה דין ומשפט, כי בכל שבט נמצא חלק מקדושת האבות. וכמו שאלו שלשה ראו שלכמה נפשות יתחלק ויתפשט הקדושה, כן היה מנין נפשות. כמו שמצינו בגמ' (ב"ב קכ"א:) 'זה יאיר בן מנשה ששקול כנגד רובה של סנהדרין'.

והיו נצרכים אלו השלשה משה ואהרן ונשיא לשבט. היא על פי דאיתא בזוה"ק (שמות ר'.) "תלת נקודין לאורייתא". היינו שכמו שימצא בעולם הזה כשאדם ירצה להנות מדבר מה, יראה שיהיה בדבר הזה שלשה דברים, שיהיה מתוק לחיך, ושלא יזיק לו לבריאות גופו, וכמו דאיתא בגמ' (פסחים מ"ב:) כל מילי דמעלי להא קשה להאי, ושלא ישתקע בתענוג הזה יותר מדאי שצריך לחשוב שיוטב לו כל ימי חייו, ובאם יטריד את עצמו בתענוג יותר מדאי ישכח להכין הצטרכותו של יום מחר. וכן הוא בדברי תורה, אחד, צריך האדם שיסתכל לעולם הבא ולא יטריד עצמו בעסקי עולם הזה. ב', שלא יזיק לשום אחד מישראל, שכל ישראל הם צורת אדם ואם יזיק לאחד מהם הוא כמזיק לאחד מאבריו. ג', צריך אדם לראות שגם לו יהיה לטובה.

וכן כאן, משה רבינו ע"ה שהוא נקרא (זוהר ויקרא נ"ג:) 'שושבינא דמלכא', הוא היה מצד ה' יתברך לראות על כלל ישראל אם התפשטותם הוא ברצון הש"י שלא יתפשטו ח"ו נגד רצונו. ואהרן היה 'שושבינא דמטרוניתא', הוא היה רואה שלא יתפשט שבט אחד יותר מדאי במקום שמיצר לשבטים אחרים. וכל נשיא היה עומד מצד שבטו שהיה ממשיך טובה והיה רוצה שיתרבה שבטו. וכמו שדנו אלה השלשה כן היה מנין הנפשות.

[משפחת האזני]. נאמר בבני גד 'משפחות האזני', ובפרשת פנחס פירש רש"י 'אזני זה אצבון, ואיני יודע למה נשתנה שמו'. ובאמת הוא על פי מאמר הגמ' (כתובות ה':) 'למה אצבעותיו של אדם דומין ליתידות, שאם ישמע אדם דבר שאינו הגון יכניס אצבעו באזנו'. לכן כשירדו למצרים שהיה אוירה טמא נקרא אצבון, שהיה מסתים אזניו שלא יקבל דבר שלא כרצון ה', וכשנכנסו לארץ ישראל שאוירה מלא קדושה נקרא שמו אזני, שהיו אזניו פתוחות לשמוע לקבל קדושת ה' מטובת הארץ.

וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר איש על דגלו באתת לבית אבתם יחנו וכו'. איתא במדרש (תנחומא במדבר י"א) מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים, ודרש המדרש כי זה הפסוק קאי על חניות הדגלים.

והענין בזה, בחניות הדגלים היו כל אחד ואחד עומד על מקומו הראוי לו בשורשו והיה מכיר את מקומו, וכמו כן גם שמות הנשיאים מורים על יקרת הנמצא בכל אחד ואחד.

"ונשיא לבני יהודה נחשון בן עמינדב". נחשון הוא מלשון כעס מלשון נחש, ושבט יהודה היה נראה שמצוי בהם כעס, ועל זה מעיד ה' יתברך כי כעסו הוא מלא נדיבות, כי 'בן' היינו הבנה לעומק, ונקרא 'בן עמי נדב', היינו בעומק הוא מלא נדיבות, וכמו שמבואר בזוה"ק (ויקרא מ':) 'ואיש תרומות יהרסנה, דא עשו, והא דוד נמי איש תרומות, שאני דוד דכתב ביה עם יפה עינים', היינו אף שנכתב בו אדמוני שהיה נראה ככעס, כמו דאיתא במדרש (בראשית רבה פרשה ס"ג,י"א) "כיון שראה שמואל את דוד אדמוני נתירא שמא הוא שופך דמים כעשו, אמר לו הקב"ה עם יפה עינים, זה מדעת עצמו הורג, וזה מדעת עצמו אינו עושה רק מדעת סנהדרין".

"ליששכר נתנאל בן צוער". 'נתנאל' היינו שה' יתברך נותן חכמה בלבו, 'בן צוער', לפי שהוא קטן וצעיר בעיניו ויודע בעצמו שאין לו מצדו שום כח, על ידי זה הוא כלי מוכן לקבל כל השפעות מה' יתברך, וגם 'צוער' מורה שהוא מכיר את מקומו ממי שהוא קטן, כי אף שה' יתברך השפיע לו בינה, כי הוא היה הראשון בעצה להקריב קרבנות בחנוכת המשכן כדאיתא במדרש (במדבר רבה פרשה י"ב,י"ט), והעצה הזאת היה מה' יתברך שהשפיע לו, ולפיכך נקרא 'נתנאל', שה' יתברך נתן לו חכמה, ואף על פי כן היה מכיר את מקומו ממי שהוא יודע שהוא קטן וצעיר ממנו, כי 'יהודה גבר באחיו' לפיכך הקריב יהודה תחילה.

"לזבולון אליאב בן חילן", הוא שבזה השבט נמצא כח גדול, וזה מורה 'אליאב בן חילן', כי כל כחם הוא רק מחכמות ה' שמשפיע להם, ואף כשיעסקו בעניני עולם הזה, גם אז משפיע להם הקב"ה כח וגבורה להצליח. וזה 'אליאב בן חילן', כי 'אב' הוא חכמה ו'חילן' הוא כח מלשון חיל.

"לראובן אליצור בן שדיאור". 'אליצור' הוא לשון כח מלשון צור, ו'שדיאור' מורה כי כל כחו הוא מחמת שיונק מאור גדול מהארת אור ה', כי 'ראובן' מורה על שם ראיה, והיא שבכל ענינים ודברים רואה תמיד נכחו את ה', ומזה בא לו גודל שמחה כמו שנאמר (משלי טו,ל) "מאור עינים ישמח לב".

"לשמעון שלומיאל בן צורישדי". 'שלומיאל' היינו שלבו שלם עם ה' יתברך, 'בן צורי שדי', היינו לפי שלבו שלם עם ה' יתברך, על ידי זה יושיע לו ה' יתברך.

"לגד אליסף בן דעואל". היינו אף כי ה' יתברך נותן לו כח לאסוף כל הטובות שבעולם, מכל מקום יודע שיש בורא ומנהיג ולא יבטל את התורה אף מעושר. ולפעמים נקרא 'רעואל', היינו בעת שהוא במדות אהבה הוא נקרא 'רעואל' מלשון ריע, ובשעה שהוא ביראה נקרא 'דעואל' מלשון דעו אל, ולכן בפרשת קרבנות הנשיאים היו מקריבים חטאות, היינו שכל אחד הבין את חסרונו ואז היה עיקר שלימותם, כי עיקר שלימות האדם הוא כשיכיר חסרונו, כמו שנאמר (קהלת י,א) "יקר מחכמה ומכבוד סכלות מעט", ועל ידי זה נקרא בהקרבנות 'דעואל', לפי שבעת שהאדם בא לשלימות צריך ליראה.

"לבני יוסף לאפרים אלישמע בן עמיהוד". 'אלישמע' היינו שבמקום שיתגבר חשקו לאיזה טובה, כי 'אלישמע' מלשון (משלי טו,ל) "שמועה טובה תדשן עצם", והוא במקום שיתגבר עליו חשקו משם יוצא כל מיני טובות, וזה 'בן עמיהוד', עמו הוד, ו'הוד' הוא מקום שהאדם כוסף, אז כופף את קומתו נגד הדבר, היינו שוכן תחתיו, ובמקום רע צוה ה' יתברך "לא תשתחוה", היינו שלא יכנע האדם תחתיו, וגם יוסף אז[6], אף כי לא שמע לאדונתו כמו שאיתא במדרש (תנחומא נשא כ"ח) "אלי שמע ולאדונתו לא שמע", ואף על פי כן נשא בתה. וזה רומז 'בן עמיהוד', כי על פי רצון ה' יתברך יכסף לטובה.

"למנשה גמליאל בן פדהצור". 'גמליאל' הוא מלשון ג' שיש לו פסיעה לבר כמאמר (הגמ') (זוהר בראשית רמ"ד:) ג' יהיב, 'בן פדהצור', היינו אף במקום שיפסע לבר יפדה אותו הצור.

"לבנימין אבידן בן גדעוני". לפי שבנימין היה עומד על הספר ומקבץ כל מיני טובות מבין האומות ומכניסן לישראל, על זה נאמר עליו 'בן גדעוני', שהיה מכיר איזה טובה אינה ראוי, הוא מגדע אותה ואינו נוטלה.

"לדן אחיעזר בן עמישדי". 'אחיעזר' הוא שיכול להושיע את עצמו, ובכל מקום שצריך לצמצם עצמו, כי הוא עומד מצד צפון שמורה על צמצום, הוא מצמצם את עצמו, 'בן עמישדי' היינו שגם ה' יתברך יעזרו.

"לאשר פגעיאל בן עכרן". היינו שמפגל טובה שהיא נעכרה, שבמקום שהוא מסופק פן אין זאת ברצון ה', לא יקבל אותה.

"לנפתלי אחירע בן עינן". כי מי שהוא משוקע באהבת דבר אחד, אין לו ראיה ברורה שידע מה הוא חלקו, ו'אחירע' היינו שהיה מאוחר לקבל הטובה ומיישב עצמו היטב ואינו משוקע בהתאוה, 'בן עינן' מורה כי על ידי זה יש לו עינים יפות לראות את חלקו השייך לו, כי לכל שבט ושבט חלק ה', והשפיע להם לכל אחד אור וחיים בפני עצמו, ואין חלק אחד דומה לחבירו.

  1. ^ נדצ"ל "גדולת" או "גדלות".
  2. ^ צ"ל "בתיקונים".
  3. ^ "שיהיו".
  4. ^ "פירוש".
  5. ^ על פי הפסוק "נצר מטעי מעשי ידי להתפאר".
  6. ^ בנסיונו עם אשת פוטיפר.