מי השילוח/פרשת בא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · מי השילוח · פרשת בא· >>

תוכן עניינים

חלק ראשון[עריכה]

ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה' וכו' כי אם מאן וכו' הנני מביא מחר ארבה וכו'. הענין שהבין משה להתרות לפרעה על מכת ארבה אף כי לא נאמר לו שיתרה בו על ארבה, רק הבין ממאמר הש"י שאמר לו לאמור לפרעה למען שתי אתתי אלה בקרבו ולמען תספר וכו'. מה שאמר לשון בקרבו היינו מהם עצמם כמ"ש וסכסכתי מצרים במצרים (ישעיהו י"ט,ב'). היינו שהם עצמם ילחמו זה בזה, וזה פי' אשר התעללתי במצרים וזאת היא הפלא ופלא שלא כדרך הטבע. וע"ז נאמר לו למען תספר, לכן הבין משה כי הוא מכת ארבה כי בארבה נמצא מדה טובה כמ"ש (משלי ל',כ"ז) מלך אין לארבה ויצא חוצץ כלו, היינו מפני שיש בהם אחדות ואהבה לכן אין צריכין למלך, כי הצטרכות המלך הוא מפני שאין אחדות בין בני אדם, והמין הזה אין בהם שום שנאה לכן לא יצטרכו למלך. וכאשר הבין מהש"י שהם עצמם ילחמו וישנאו זה את זה, אז הבין כי יצא בפועל בעולם על מכת ארבה שזה המין יבא ללחום במצרים, כי זאת הוא כנגד זה המין, והוא אף במי שבוטחים בו שלא ישנאו אותם גם הם יבגדו בם.

ויהי חשך אפלה וכו'. במדרש (שמות רבה פרשה י"ד,ג') ולמה הביא עליהם חושך, שהיו רשעים שבאותו הדור שלא רצו לצאת ומתו בשלשת ימי אפילה וכו'. הענין בזה דהנה האבות נקראים אבות לפי שכל מחשבתם לא היה במקרה רק ממקור החיים ולא היו אצלם שום מחשבה בטילה. ומכל מחשבותם יצאו נפשות אף לאחר כמה דורות, והנה בהנסיון שהלך להציל את לוט ולרדוף להלחם עם המלכים היה מסופק אם לרדוף אם לא, עד שהאיר לו הקב"ה שירדוף כי היה צריך להציל שתי פרידות טובות (בבא קמא ל"ח:) כידוע, אכן מאלו המחשבות שהיו אצלו שלא לרדוף ג"כ נעשו נפשות שהיו חפצים גם עתה בשב ואל תעשה ושורשם היה ג"כ נוטה מבלי להלחם במצרים, ועתה נתברר מדות אברהם אבינו ע"ה שהדיעות הללו היו ג"כ מהש"י וכל אלו מתו בשלשת ימי אפילה.

השלשה מכות שבסדרה הזאת ארבה חשך מכת בכורות הם נגד (משלי ח',י"ג) גאה וגאון ודרך רע. כי דרך רע, היינו צרת עין ותאוה ועקשות באכילה, נגד זה ניתן להם מכת ארבה. גאון היינו שמתנשא נגד מי שראוי להכנע מפניו, נגד זה הוא מכת חושך כמ"ש (משלי כ',כ') מקלל אביו ואמו ידעך נרו וכו'. כי באמת אף כי האדם צריך לשמוע רק לה' לבדו ולאב ואם אין באדם רק חלק קטן, אך כשהאב ואם ירצו להטות את הבן לדרכי ה' צריך לשמוע אליהם מאוד ולהכנע מפניהם, וגאון היינו שאינו רוצה להכנע ע"ז נאמר ידעך וכו'. וגאה היינו שמתגאה בפני עצמו ביותר התנשאות ממה שנמצא בו, נגד זה הוא מכת בכורות כי בכור הוא לשון התנשאות בפני עצמו.

משכו וקחו לכם צאן. (שמות רבה פרשה ט"ז,ב') משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן של מצוה. כתיב (משלי ט"ו,י"ט) דרך עצל כמשוכת חדק ואורח ישרים סלולה. דרך עצל היינו אף שאדם מונע את עצמו ממעשים רעים וממחשבות רעות ורצונות רעות, אף שאינו עושה זאת מחמת אהבת הש"י רק עושה כעצל, כגון שמבין שבעוה"ז לא יצלחו לו דברים כאלה, או באופן אחר שאינו מאהבת הש"י, אז דרכו הוא כמשוכת חדק, כי הלב לא יוכל להיות פנוי ממחשבות ורצונות אף רגע אחת, וכאשר יסור מחשבות תאוה מלבו יבא ללבו מחשבת כעס וכדומה, וכל דרכיה המה כמשוכת חדק, כי לעולם יצטרך לסגוף ועבודה קודם שיסור דבר אחד מלבו יבא ללבו דבר אחר שאינו הגון. אבל אורח ישרים היינו שפונה מכל דבר מחמת אהבת השי"ת, זה הוא דרכו סלול לטוב, כי כאשר יסור מלבו איזה דבר רע ישאר בלבו אהבת הש"י, וממילא לא יבא ללבו שום דבר אחר שלא כהוגן. וגמטריא של משכו שס"ו, שס"ה, נגד ימות החמה, ואחד נגד הש"י שרוכב עליהם, וכן כל מקום שנמצא בפסוק מלת אז מורה שהאלו"ף רוכב על זיי"ן היינו הש"י.

זאת חקת הפסח. במדרש (שמות רבה פרשה י"ט,ב') נאמר חקה בפסח ונאמר חקה בפרה ואי אתה יודע איזה מהן גדולה. משל לשתי מטרונות דומות שהיו מהלכות שתיהן כאחת נראות שוות מי גדולה מזה אותה שחברתה מלוה אותה וכו'. כך בפסח נאמר חקה ובפרה נאמר חקה ומי גדול הפרה שאוכלי פסח צריכין לה שנאמר (במדבר י"ט,י"ז) ולקחו לטמא מעפר שריפת וכו'. הענין בזה כי חקת הפסח הוא נגד דיבר אנכי ה' אלקיך שהוא כולל כל מצות עשה, וחקת הפרה הוא נגד לא יהיה לך שהוא כולל כל מצות ל"ת, ובאמת מהראוי ע"פ שכל, שלא יוכל האדם להשיג יקרת המאמר אנכי ה' אלקיך קודם שיהיה לבו מזוכך מלא יהיה לך, כי תחילה צריך האדם לסור מרע ואח"כ לעשות טוב, אך הש"י ברוב רחמיו הקדים מאמר אנכי קודם לא יהיה לך, כי באם לאו לא היה אדם בעולם שיכול לבוא להשיג דיבור אנכי, כי מי הוא האיש אשר יאמר זכיתי לבי בכל מצות ל"ת, וע"ז אמר דהע"ה (תהלים קל"ח,ב') כי הגדלת על כל שמך אמרתך, ואמירה היינו בלחישה שהש"י יברר אח"כ כי לב ישראל מנוקה. וע"ז אמר אודה שמך היינו הטובה והגדולה שעשית עמנו לתת לנו תחילה דיבר אנכי, כדי שאח"כ יברר בלבנו הדיבור לא יהיה לך, ומשה רבינו ע"ה היה נגד אנכי, ור' עקיבא בן יוסף היה נגד לא יהיה לך, כידוע שכל נפשות ישראל המה בשורש דבוקים כל אחד ואחד באותיות התורה, והנה נשמת מרע"ה היה נגד דבור אנכי ועסקו היה בעוה"ז לברר בעולם אחדותו ית' שמו בעולם, ונשמת ר"ע היה נגד לא יהיה לך והוא לברר ולנקות כל רע וסיג פסולת שבלב ישראל להרחיקם מרע שהוא בכלל לא יהיה לך, ומה שחידש תמיד גדרים וסייגים חדשים, היינו שהוסיף שגם זה הוא בכלל לא יהיה לך וצריך לנקות מזה ג"כ, וכן כל ההלכות איסור והיתר פסול וכשר טמא וטהור, הם לברר הרע מן הטוב, וזה הענין המבואר בגמ' (מנחות כ"ט:) בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות, אמר לפניו רבש"ע מי מעכב על ידך, אמר לו אדם אחד יש אחר כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש על כל קוץ תילי תלים של הלכות, חלש דעתו עד שהגיע להלכה אחת א"ל זו מנין א"ל הלכה למשה מסיני. לפי שראה איך התפשט ר"ע את הדבור לא יהיה לך עד שהוסיף כמה גדרים וחלש דעתו, והנה זאת ידוע כי שורש כל, הוא אנכי ה' אלקיך, ולא יהיה לך אינו רק שמירה שלא יתרחק האדם מה' אלקיו לכן חלש דעתו, עד שהגיע להלכה אחת היינו שראה משה למה צריך כ"כ גדרים א"ל הלכה למשה מסיני, הלכה אחת היינו אנכי כי זה הוא עיקר בתורה כדאיתא (זוהר דברים רס"ד:) שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד זה עיקר גדול בתורה. ולא יהיה לך הוא רק לשמור לבית ישראל שלא יטו מאנכי ה' אלקיך, אז נתקררה דעתו שהבין כי לו ניתן העיקר.

קדש לי כל בכור וכו' באדם ובבהמה. ענין אדם מורה על החכמה והמחשבה שבמוח, כי זה הוא עיקר צורת האדם, ובהמה היינו כח המעשה, והנה הש"י צוה לקדש ולצרף שתיהן המעשה והמחשבה, ואז יהיה צורת האדם בשלימות מבורר ברצון הש"י וע"ז נאמר (תהלים ל"ו,ז') אדם ובהמה תושיע ה'. כי אדם הוא המחשבה, ובהמה רומז על המעשה, והנה משה רבינו ע"ה הוא היה חכמות כל ישראל וכל כחו היה בזה, היינו המוח והמחשבה להיות הש"י נגדו תמיד. וע"כ כל התורה מדברת העיקר במעשים לפועל היינו שגם המעשה יהיה כך מזוכך כהמחשבה. ולזה עשה מרע"ה המשכן, כי מקומו היה בצורת אדם בעומק הלב והמשכן היה יכול להתפרק ולהנשא למקום אחר. וחכמת שלמה המלך ע"ה היה במעשים ע"כ בנה בית הבחירה במקום קבוע, וספר משלי שעשה, מדבר עיקר בישרת הלב והמחשבה שיכוננו כהמעשה.

קדש לי כל בכור וכו' ויאמר משה זכור וכו', ולא יאכל חמץ. באור הענין למה אמר משה לישראל תחילה פרשת מצות קודם פרשת בכור שציוה לו הקב"ה לאמור להם. אך הענין בזה כי פרשת בכור מורה כי הש"י צוה לאמור להם הפרשה הזאת כדי להיות ברור ונקי מתאות, כי בהטיפה של בכור התגברות התאוה שולטת, וזה ענין קדש לי כל בכור, אך משה רבינו ע"ה ידע כי אין באפשרות להשמר מתאוה הזאת, רק אם יהיה האדם תחילה בהיר ונקי מתאות אכילה, שאם האדם נקי בקבלותיו אז גם השפעותיו מבוררים, כי הצוואר המקבל מכוון נגד ברית המעור, על זאת הכוונה אמר להם תחילה פרשת מצה קודם פרשת בכור.

חלק שני[עריכה]

ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה. איתא בזה"ק (בא ל"ד.) לך אל פרעה מבעי ליה מאי בא אלא דעייל ליה קב"ה אדרין בתר אדרין. הענין בזה כי באמת האבות בגודל עבודתם קבעו קדושה בעולם וביחוד בבניהם קבעו קדושה עצומה מאוד, אכן בגלות מצרים נקטן ונצתמצם הקדושה ונתראה על הגוון שישראל היו אז דומין בפעולתם למצרים וכדאיתא במדרש (רבה אחרי פכ"ג, ב') אלו מגדלי בלורית ואלו מגדלי בלורית כו'. אכן השי"ת בעצמו יודע את לב ישראל, ולכן הכניס את משה רבינו אדרין בתר אדרין להראותו שישראל בשורשם המה דבוקים בהשי"ת ולעכו"ם בשורשן אין להם שום חיים וכדאיתא בזה"ק (בא ל"ד:) וכל חד וחד נקיב נוקבא ברישה כד"א (תהלים ע"ד,י"ג) שברת ראשי תנינים וגו', ובזה יש הבדל דק כי נקיבת קרום של מוח הוא טריפה במשהו, ואין לו חיים וזה שעייל לה אדרין בתר אדרין להראות לו שורש החיים של ישראל שמקושר בהשורש.

החדש הזה לכם. היינו כח לחדש יהיה לכם שתוכלו לחדש הן בדברי תורה והן בהנהגה, נותן השי"ת זה הכח לישראל. ואף שנראה שאינו מצדם כיון שהוא התחדשות, אכן השי"ת חותם עצמו על זה שההתחדשות הוא לכם.

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. מי שהוא נכרי מדברי תורה לא יבין ולא ירגיש הטעם. כי באמת טעם הפסח היא, שהאדם ירגיש טעם צאתו לחירות, וירגיש שטוב יותר משיהיה נכנע תחת שעבוד ועול טובות עולם הזה, כי במצרים היה עיקר השעבוד כדאיתא (במכילתא יתרו א') שאין עבד היה יכול לברוח ממצרים, לפי שהיתה משופעת בחמדות עולם הזה, כמו שנאמר (בראשית י"ג,י') כגן ה' כארץ מצרים, והיה נוח לו להיות עבד במצרים מלהיות שר בארץ אחרת. והוציאנו השי"ת ממצרים שנקבל עלינו עול תורה ומצות, ואז מבין האדם שכל אלו החמדות המה הבלים ואין בהם שורש חיים כלל. אבל מי שהוא נכרי מדברי תורה אינו מבין טובת יציאת מצרים, אף שעל הגוון יקיים גם כן מצות הפסח, לא ירגיש בו טעם כלל, למשל מי שיש לו בן משכיל וטוב וכששומע אביו שמהללים אותו אז יתענג מאוד, אבל איש נכרי אין לו שום תענוג מזה, וזה כל בן נכר לא יאכל בו.

ויאמר ה' אל משה ואהרן זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו. ומתרגמינן כל בר ישראל דאשתמד. וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו וגו'. וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה'. בזה מראה השי"ת לישראל שכל הענינים המה הפכים מדעת הטבע, שהוא דעת עכו"ם, שאומרים שהעצם והמקרה המה מחולקים בשורשן ולא יתחלפו בשום פעם, שהעצם לא יקבל המקרה ולא ישתנה במקרה וכן המקרה לא יוכל להתהוות עצם. אבל מאמיני ה' יראו מפורש שאין כח בעצם ובמקרה רק ממה שמשפיע להם השי"ת, לכן ישתנו כפי רצון השי"ת. ועכו"ם שאומרים שהעולם הוא מקרה, הם בעצמם יתקראו מקרה, ובעצם אין להם חיים בשורש. ולכן כתיב וכל עבד איש מקנת כסף וגו' וכי יגור אתך גר ועשה פסח לה' היינו שיכול הגר להתנטע בישראל. כדאיתא במדרש (רבה ויקרא א',ב') ישובו יושבי בצלו (הושע י"ד,ח') אלו הגרים שבאין וחסין בצלו של הקב"ה. יחיו דגן נעשו עיקר כישראל, וזהו שממקרה יתהווה עצם. וכן בר ישראל דאשתמד יוצא מכלל ישראל, וזהו שהעצם יקבל המקרה, כי הכל הוא ברצון השי"ת, וענין קרבן פסח רומז על זה.

למען תהיה תורת ה' בפיך. הנה בלילה הראשונה של פסח צוה השי"ת שהאדם יברר את פיו. כי כחות הפה המה אכילה ושתיה ודיבור. וצוה השי"ת מצות אכילת מצה, ושתית הכוסות, ובזה יתבררו אכילות ושתיות של כל השנה, שהמצות האלו יגנו על האדם על כל השנה, שלא יבואו דברים האסורים לפיו. ונגד כח הדיבור צוה השי"ת אמירת ספור יציאת מצרים, ובזה יש הגנה על כל השנה שלא ידבר דיבורים האסורים. וזה הוא למען תהיה תורת ה' בפיך, שכל כוחות הפה יהיו מבוררים מאוד ומלאים דברי תורה.

בפרשה הזו נכתבו אלו הג' ענינים מצה מרור תפילין. מצה מורה על צמצום. מרור מורה שלא יבקש תענוגים, כדאיתא בגמ' (ברכות ה'.) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא ע"י יסורין, שצריך האדם ליגיעות ובירורים וספיקות. ואח"כ הוא תפילין, שמורה על דביקות, שישראל דבוקים בהשי"ת, כי תפילין מורה על תקופות אור הנמצא בכל פעולות ישראל.

והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך. איתא בגמ' (מנחות ל"ד:) טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים. טט מורה על התחלה שעדיין לא ניכר, כדאיתא בזה"ק (בראשית ג'.) שאות ט' מורה שטובו גנוז בגויה ואינו ניכר הטובה שנמצא בהמצוה. וזהו בכתפי, שבהתחלה שאדם מתחיל במעשה המצות ועבודה ואינו מרגיש בהם שום טעם וכדאיתא בגמ' (ברכות י"ז.) מסובלים במצות ואז נקרא בכתפי שהאדם סובל כמאן דטעין אכתפיה. אכן גם בזה שאדם עושה בתוך הסתר אור, אחר שעושה באהבה אף שאינו מבין העומק, גם כן השי"ת מסכים על ידו, והשי"ת יהיה עמו, וזהו שתים. ופת מורה על הרחבה, מה שהאדם מרגיש טעם כשכבר האיר לו השי"ת להבין העומק. וזהו באפריקי שהוא לשון חירות, וזהו לשון פירוקא, שהתירוץ פורק עול הקושיא ומוציא הענין ממאסר לחפשי, וזה שנזכר כמה פעמים בש"ס מאן מלכי רבנן. וזהו שתים, שהשי"ת עוזרו ומסכים עמו וסומכו ומסעדו במבטח עוז.

והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עיניך. איתא בגמ' (מנחות ל"ד:) טט בכתפי שתים פת באפריקי שתים, טט רומז על התחלה כשאדם נכנס לדברי תורה, שכל התחלות קשות, ואז צריך לבירורים ולצמצם עצמו מעניני עוה"ז הצריכים בירורים. וזה רומז טט מלשון (ישעיה י"ד,כ"ג) וטאטאתיה במטאטא, לרחק ממנו עניני עוה"ז וצריך האדם לסבול מזה כמו שנושא משא על כתפיו, וזה טט בכתפי שתים, שהאדם יצמצם עצמו בקבלה ובהשפעה וזה רומזים השני פרשיות הראשונות שבתפילין שנכתב בהם צמצום הקבלה במצה וצמצום השפעה בקדושת בכור, וכמו שנתבאר בחלק ראשון (בזו הפרשה), וכשהאדם מצמצם עצמו בהם מאיר לו השי"ת הרחבה שפת רומז להרחבה, ובן אפריקי רומז על זה, כי לשון אפר הוא כר נרחב, וכענין שכתיב (מלכים ב' י"ח,ל"ב) עד באי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם ואיתא על זה בגמ' (סנהדרין צ"ד:) שזה אפריקי, וזהו שתים השניות שבתפילין, שרומזים שהאדם יתענג מחייו ויתענג מרכושו.