לדלג לתוכן

מיני תרגומא על התורה/שמות/יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


יא[עריכה]

כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם עיין פי׳ רש״י על התרגום אונקלוס. והרמב״ן כתב בזה״ל כי בדבר אשר זדו עליהם. פירושו בדבר אשר הזידו המצרים על ישראל ידעתי שהוא גדול מכל האלהים. וטעם זה מפני שהשם גזר על ישראל ועבדום וענו אותם ולא היה על המצריים בזה העונש הגדול אבל הגידו עליהם וחשבו להכרית אותם מן העולם כמו שאמרו הבה נתחכמה ופן ירבה וצוה למילדות להמית את הבנים וגזר עליהם וכל הבן הילוד היאורה תשליכהו ומפני זה היה עליהם העונש המשחית אותם לגמרי וזה שאמר וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי כמו שפירשתיו [ולכל מי שנפשו חשקה יבין ויביט במה שהאריך הרמב״ן שם בפרשת לך לך סימן ט״ו פסוק י״ג לבאר בישוב חקירת הרמב״ם בפרק ו׳ מהלכות תשובה והלא כתיב ועבדום וענו אותם הרי גזר על המצרים לעשות רע וכו׳. ודע שסוף דברי הרמב״ן שם עולים כמו שנראה מדברי הראב״ד בהשגות על דרך שאמר הכתוב אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה. אכן במ״ש הרמב״ם עוד מפסוק וקם העם הזה וזנה וכו׳ לא העלה בזה הרמב״ן בישובו וקצת צ״ע ואין כאן מקום לקבל אריך]. והנה השם ראה את מחשבתם ונוקם מהם על זדון לבם וכן אמר הכתוב עוד כי ידעת כי הזידו עליהם כי העונש בעבור הזדון שחשבו לעשות להם וכו׳ ואונקלוס שאמר אֲרֵי בְּפִתְגָמָא דִי חַשִׁיבוּ מִצְרָאֵי לְמִדַן יָת יִשְׂרָאֵל בֵּהּ דָנִנוּן ירצה לומר כי הי׳ ענשם על טביעת הילדים ביאור שאיננו בכלל ועבדום וענו אותם ועל כן אבדם במים עכ״ל:

כא[עריכה]

ז״ל הרמב״ן שֹׂנְאֵי בָצַע ששונאין את ממונם בדין כההיא דאמרינן כל דיינא דמפקין ממונא מיניה בדינא לאו דיינא הוא לשון רש״י. ירצה לפרש שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציא מידם בדין ישנאו אותו ויחזירהו מעצמם ואפילו הוא שלהם באמת כגון שקנה עבד שלא בעדים וכיוצא בו אבל הלשון במכילתא אינו כן אלא שנויה שם שונאי בצע שהן שונאין לקבל ממון בדין דברי ר׳ יהושע ר׳ אלעזר המודעי אומר שונאי בצע אלו שהן שונאין ממון עצמן אם ממון עצמן שונאין קל וחומר ממון חביריכם. פירש ר׳ יהושע שונאי בצע שונאי שוחד כמו כלו בוצע בצע (ירמיה ו׳) איש לבצעו מקצהו (ישעי׳ נ״ו) ר״א המודעי דרש כי הם השונאין הממון הרב ואין להם חפץ ברבוי כסף וזהב וכו׳ כי הממון יקרא בצע וכו׳ ושוב ראיתי בילמדנו שונאי בצע ששונאין ממון עצמן. ואין צריך לומר ממון אחרים יהיו אומרים אפילו שורף גדישו אפילו קוצץ נטיעותו כהוגן אני דנו וזהו ענין ששונאין ממון עצמן שאמר ר״א המודעי שלא יחמלו על ממונ׳ בענין הדין אם יבא להם הפסד ממונו ומשה הזהירם עוד בזה ולא תגורו מפני איש. והבצע ממון כמו שפירשתי. ואונקלוס אומר דְסָנָן לְקַבָּלָא מָמוֹן, ואין הממון אצלו שוחד רק שלא יקבלו ממון מבני אדם במתנה או בהלואה לעולם שלא ישאו להם פנים בעת המשפט וכענין שאמרו בכתובו׳ (דף ק״ה:) האי דיינא דשאיל שאילת׳ אסור למידן דינא וכו׳ עכ״ל הרמב״ן. ולא זכיתי להבין מי דחקו לפרש דעת אונקלוס על צד שהעיקר מספר חסר ולמה לא העמידו דדעתו כדעת ר׳ יהושע. (רבו של אונקלוס כדאיתא במגלה דף ג׳. דאונקלוס מפי ר״א ור׳ יהושע אמר התרגום) דס״ל להדיא וכדמפרש הרמב״ן כעצמו שונאין לקבל ממון פירוש שונאי שוחד כמו כלו בוצע בצע וכו׳. ודע דבגמרא בבא בתרא דף נ״ח: איתא בזה״ל חזא (דהיינו ר׳ בנאה) דהוה כתיב אאיבולא כל דיין דמיתקרי לדין לא שמיה דיין אמר להו אלא מעתה אתא אינש מעלמא מזמין ליה לדינא ופסיל ליה אלא כל דיין דמיתקרי לדין ומפקין מיניה ממונא בדין לאו דיינא הוא כתבו הכי ברם סאבי דיהודאי אמרין כל דיינא דמיתקרי לדינא ומפקין מיניה ממונא בדין לאו שמיה דיין. ופירש הרשב״ם בד״ה ומזמין ליה לדינא שלא כדין ויצא מן הדין זכאי. ומפקין מיניה ממונא בדינא לאו שמיה דיין. דגזלן פסול לדין שיעוות הדין בשביל שוחד עכ״ל רשב״ם. וז״ל תוס׳ ד״ה כל דיינא דמיתקרי לדינא ומפקי מיניה וכו׳ כגון אם כפר והוציאו ממנו בעדים אבל אם חייבוהו שבועה ולא רצה לישבע ושילם משום הכי לא מיפסיל לדינא עכ״ל. והנה הרשב״ם ותוס׳ לפי גרסתם כל דיינא דמיתקרי לדין ומפקין מיניה וכו׳ שפיר פירשו. אמנם כאשר נראה מרש״י והרמב״ן שלא הי׳ גרסתם דמיתקרי לדין אלא הי׳ גרסתם כל דיינא דמפקין מיניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא דעתם נוטה דלאו בגזלן משתעי או שכפר והעדים מכחישין אותו דבשביל כך מתקרי לדין דזה מלתא דפשיטא הוא דלא יעמידו גזלן לדין וגם יתרו במה שאמר אנשי אמת ממילא נשמע דכל שכן שלא יהיה גזלן. ולכן כתב הרמב״ן ירצה לפרש וכו׳ כלומר דבאדם כשר משתעי ושיהיה נזהר לראות טרפ׳ לעצמו (חולין דף מ״ד:) ולהוציא מידו מה שאי אפשר לזכות בו כשילך לדין דאם אינו עושה ככה על כרחך שאינו יודע להיכן הדין נוטה והיאך יתמנה לדיין. וזהו כוונת יתרו וגם דעת ר׳ בנאה. ודברי חכמים כדרבנות. וצריכין התבוננות. דלא נקט הרמב״ן בסתמא ואפילו הוא שלהם באמת כגון שקנה שום דבר בלא עדים וכו׳ אלא נקט במכוון כגון שקנה עבד וכיוצא בהן. משו׳ דבלאו הכי קשה דלמה יוצא מידו הלא הדיין ידין האמת דמה שהוא ביד האדם בחזקת שהוא שלו (כמבואר בטוש״ע ח״מ ריש סי׳ קל״ה) ואם יש עדים למערער שהוא שלו עכ״פ מחוייב לישבע ולמה על מגן יפסיד את שלו. ברם בשקנה עבד שלא בעדים דמבואר בש״ס בבא בתרא דף ל״ו. ובטור וש״ע ח״מ הנ״ל דאין לו חזקה ואם יש עדים למערער שהיה שלו מוציא מיד המחזיק בלא שבועה דאין נשבעין על העבדים כמבואר במשנה ובגמרא וטור וש״ע ח״מ סימן צ״ה וכן שטרות וקרקעות. ואם ידעתי שיש לפקפק בזה דהא קיי״ל דגם בעבדים ושטרות וקרקעות נשבע היסת, אפ״ה אפש׳ דלזה כיוון הרמב״ן גבי יתרו שעל פי דין תורה עכ״פ דבכל המטלטלים בחזקת שהוא שלו למי שהוא עכשיו מוחזק בו משא״כ בעבדים דמהלכים הם וכן הגודרות כמבואר שם ב״ב דף ל״ו. ובדין תורה קודם שנתקן שבועת היסת היה נוטל המערער [כי מסתמא הרבה עדים יש לו שהיה העבד מאז ברשותו ושלו היה] בלא שבועה לגמרי [ומדי דברי בזה אודיע רמז נפלא ביומא דף ע״ה. תניא ר׳ יוסי אומר כשם שהנביא היה מגיד להם לישראל מה שבחורין ומה שבסדקין כך המן היה מגיד לכם כיצד שנים שבאו לפני משה לדין זה אומר עבדי גנבת וזה אומר אתה מכרהו לי אמר להם משה לבקר משפט למחר אם נמצא עומרו בבית רבו ראשון וכו׳. דדוקא בדין זה היה מתקשה משה דבשאר משפטים שבאו לפניו היה פוסק שבועה למי שנתחייב לישבע או כיוצא בזה משא״כ דין עבד שאין נשבעין על העבדים ולהכי אמר להם משה לבקר משפט]. שוב ראיתי במזרחי שכתב בזה״ל ומה שפירש הרמב״ן דברי רש״י בזה שהרצון בו שכל ממון שידעו בו שאדם יכול להוציאו מידם בדין ישנאו אותו ויחזירהו מעצמם ואפילו הוא שלהם באמת כגון שקנה עבד שלא בעדים וכיוצא בו אינו מחוור שכיון שטוען עבד זה שבידי שלי הוא ואתה מכרתו לי והנטען אומר לא היו דברים מעולם הרי זה נשבע היסת ונפטר ואין אדם יכול להוציא העבד הזה מידו בבית דין אלא אם כן לא רצה להישבע ועמד ושילם לא מיפסיל בהכי דאדרבא מנהג חסידות הוא זה וכו׳ ע״ש. והנה דברים אלו אינם בהחלט דהא אם יש עדים להמערער שהיה שלו אז המערער נוטלו מיד המחזיק בשבועת היסת ולזה דקדק שקנה עבד שלא בעדים כלומר הלוקח אין לו עדים שקנה וממילא עכ״פ יש עדים והרבה אנשים שראו מאז ועד עתה שהיה המערער משתמש בעבד הזה שהיה שלו כאדון עם עבדו. ועוד נוסף לפמ״ש לעיל בס״ד שהרמב״ן כתב דברים אלו לדעת יתרו שאמר שונאי בצע על הדרך הזה שקנה עבד שלא בעדים ומדין תורה אין שום שייכות שבועה לעבדים וכיוצא בו דהיינו שטרות וקרקעות אפילו פשע בהן כמבואר בטוש״ע ח״מ סימן צ״ה שזכרתי למעלה: